וכל עץ שהתליע כשהוא לח פסול למזבח התליע יבש גורר מקום שהתליע. מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דתליא עיקר בעת שהתליע. ונראה הטעם דאם התליע כשהוא לח ע"י הלחות נבלל ונתפשט בכולה ולא מהני הגרירה אח"כ אפי' אם כבר נתייבש. אולם מפרש"י במנחות (פ"ה) מבואר דעיקר תליא אם עתה היא לח קשה לגרור אבל אם עתה הוא יבש שפיר מהני גרירה.

מי החג שנטמאו והשיקן וכו' ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. יש לעיין קצת דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהטעם דהקדישן ואח"כ נטמאו פסולין ולא מהני להו השקה הוא משום פסול דיחוי הואיל וכבר נדחו. אבל הלא בפסחים (ל"ד) במקור דין זה מבואר דהיא משום דמעלה עשו בקדשים גם לכאורה איך שייך בזה דיחוי הלא בידו לעשות השקה ויטהר וכל שבידו לא חשיב דיחוי ועי' בצל"ח פסחים ל"ד ובירושלמי תרומות פ"ט ה"ד.

מעלה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים. וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל. ויש לעיין בעצים ולבונה שנטמאו וזרען אם גם בזה אמרינן דזרען היוצא מהן פסולין די"ל דרק הם טמאים משום חיבת הקודש. משא"כ בזרען היוצא מהן דלא שייך זה ובפרט אם נאמר דחיבת הקודש דרבנן י"ל דזרען טהור דהוי כמו גזירה לגזירה ודו"ק.

סולת שהתליע רובה וכו' התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק. ועי' בכ"מ דמפרש דעת הרמב"ם ז"ל דגם בהתליע חטה אחת אפי' היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו מ"מ פסול דלא בטל יעו"ש. אבל צ"ע לכאורה מהא דבעי בגמ' שם סאה שהתליעה רובה למה דוקא רובה הלא גם במיעוטה פסולה לשיטת הרמב"ם ז"ל.