הר"ב ד"ה ר' יהודהאומר וכו'. דיליף מנותר וכו' ורבנן לא ילפי דחלב של שור הנסקל יוכיח וכו' ע"ש. הרואה בסוגיא כ"ז ע"ב כ"ח ע"א יראה דהך פרוקא לא סלקי למסקנא כלל למאי דחזר ר"י בעצמו ודן דין אחר נותר בבל תותירו וכו' [וכ"כ הר"ב פ"ז דהמורה מ"ה ד"ה חמץ בפסח מתני' ר' יהודה היא דאמר נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו] ורבנן הוצרכו להשיבו ע"ז אשם תלוי יוכיח וכו' וכתבו התוס' תימה לרשב"א דלרבנן עצמן דס"ל דאשם תלוי בשריפה אמאי לא ילפי חמץ מנותר ואומר ר"י דמשמע להו הנותר בשריפה ולא כל שאר איסורין שבתורה בשריפה ואפילו חמץ ע"כ. ובכן בזה שכתב הר"ב לא הועיל דהא ר' יהודה עצמו חזר מזה וגם לרבנן הוו סבירא דחמץ בשריפה מכח הדין אחר שאמר ר' יהודה לולי קרא דהנותר דממעט שאר איסורין. והיה ראוי להר"ב לפרש העיקר ולפטור את הטפל וצ"ע: עוד יש לדקדק דלא כתב הר"ב דאין הלכה כר' יהודה כדרכו בשאר מקומות במקום דחכמים פליגי עליה דהיחיד וכה"ג לכתוב הלכה כדברי מי ומה זו סמיכה לסמוך על מ"ש [הר"ב] סוף תמורה דאין הלכה כר"י. ובפירוש הרמב"ם במשנה דהכא כתב ואין הלכה כר"י:

תוי"ט ד"ה רשב"ג כו'. וגם מכאן ראיה וכו' דאי כללא הוא למה לו להרמב"ם לכתוב שאינו חולק כו' ע"ש. קצת איכא למידחי ולומר דהרמב"ם כתב הכי לא לומר מילתא טפי אפי' לגירסת ספרים אחרים במשנה דלא גרסי רשב"ג אלא רבן גמליאל אומר כל שאין וכו' אפ"ה הלכה כך היא משום שהוא מפרש. והוי יודע דזה דאמרינן שבא לפרש לכאורה מוכרח הכי מסוגיא דלעיל ח. דאמר אי נפל למה לי בדיקה והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני הש"ס התם שאין הכלב יכול לחפש אחריו. הרי בהחלט דזה אומר כל שאין וכו' מפרש הוא וכן פירש"י בזה"ל הכי מפרש לה ר' שמעון ב' וכו' ע"ש. [ובענין הלכה כרשב"ג במשנתינו הארכתי בס"ד במקום אחר]: