נתייחד עמה בפני עדים וכו'. עיין להרב משל"מ מ"ש משם הרדב"ז כת"י שאם בעל בנידות לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר האיסור כרת אינו חושש לבעילת זנות וקשיא לי עליו ממ"ש רבינו פ"ב דתמורה יעו"ש דפוסק חזקה שאינו מניח ההתר ועושה האיסור ואף דהא מיהא עביד חדא איסורא יעו"ש והחילוק מבואר כמ"ש הרב מב' איסורין חלוקין לכששניהם בדבר אחד וכן חילק מהר"ב הלוי הביא דבריו תלמידו הרב בס' יד אהרן חאה"ע סי' ל"ח דף מ"ח ודחי לה מבקיאיות אחרות יעו"ש ואיהו דידיה אמר לחלק שאיש זה שעליו אנו דנין יש לו בבהמה זו של הקדש דרך התר גמור ואפי' חסיד שבישראל יכול לחללה על בהמת חולין תמימה בכה"ג אמרינן לא שביק התירה אבל בבעילת זנות דאף שנאמר דהוי לשם קדושין סוף סוף רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נמצא דלא נטהר מכל וכל לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלו דבריו בקיצור. ומהר"ח עשאל בליקוטים דף ד' ע"ד דחי ליה וז"ל ולדידי לא ניחא לי בזה דכיון דבכשרים אמרינן הכי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין למה לא נאמר כן בפריץ דנהי דרעים וחטאים נינהו מ"מ אינו עובר אדאורייתא אלו דבריו ונראה כוונתו דבשלמא כשהוא כשר אמרינן ודאי דכונתו לקדש ואף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כל היכא דאפשר למעט באיסור ולמלא תאותו עביד משא"כ כדחזינן שהוא רשע ובעל נידה לא תלינן דכונתו לקדש ולהקל מאיסור בעילת זנות לאיסור דרבנן דרב מנגיד כיון דהא מיהא לא פלט מאיסורא. ולדידיה ניחא ליה בהקדים דברי הש"ס משחרב ביהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה נמצא דמי שנתן עיניו באשה לא מייתבה דעתיה בהתירה והשתא ניחא דלא אמרינן לא שביק איניש התירה אלא בששניהם שוים אבל כשהאיסור יש לו יתרון שביק התירה והכא דחזינן שהוא פריץ ורודף לקיים עצת יצרו נפש רשע איותה רע באיסור ולא בהיתר עכ"ל והמה דברים נכונים. ולענ"ד נראה שהוא פשוט ע"פ מה שסיים הרדב"ז דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש אבעילת זנות עכ"ל כלומר דהוי איסור חמור ומאן דעבר החמור ודאי דעבר אקל משא"כ התם דב' שוין נינהו ומ"מ דברי אלה יתכנו לקושיתו על הרדב"ז ברם לקושייתו על מהריט"ץ דהתם הבעילה ביום הכיפורים אינה אלא דרבנן לא יתכן ולדעת מהריט"ץ נראה דכיון דלרשע הזה אינו ידוע לו דאיסורא דרבנן הוא ואפ"ה עושה ואף את"ל דידוע לו מ"מ ענין כזה ביום הכיפורים חשיבי לאינשי חמיר טובא כדאורייתא ואפ"ה עושה.