ובי"ג באדר וכו' וזעקתם. פי' מצינו שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וכו' ואף שמצינו בכתוב זכר הצום מ"מ עדיין לא ידעינן באיזה יום ולזה כתב הרב המגיד דממ"ש בש"ס י"ג זמן קהילה לכל היא דר"ל תענית ידעינן שהיה יום י"ג ובש"ס מגילה דף ט"ז דאמרו דברי הצומות לא בתמיה יעו"ש עיין פי' בחידושי אגדות ודומה לו כתב רש"י בתשובה הביאה מרן [בב"י] הל' מגילה סי' תרפ"ו יעו"ש באופן דלכו"ע פי' דברי הצומות היינו שעשו בימי מרדכי ולא שקבלו עליהם ואין מקום למ"ש מהר"ש הלוי חלק או"ח סי' י"א על תשובת רש"י הלזו מדברי רבינו כאן ואף דבלא"ה לא קשה מרבינו לרש"י.

אבל אחד מד' צומות וכו' חל להיות בע"ש מתענין בע"ש. ואף דבזמן הזה אין חלין ד' צומות אלו לא בשבת ולא בע"ש ומדבריו נראה דיכול להיות כל הד' בין בע"ש בין בשבת לא קאי לזמן זה אלא לזמן שמקדשין על פי הראיה וכן איתא בברייתא פ"ד דתענית דף כ"ט ע"ב גבי ט"ב חל להיות בע"ש מותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת ומייתי לה הטור או"ח סי' תקנ"א ומפרש לה כגון למקדשין ע"פ הראיה וכן איתא במס' ר"ה במתני' שהשלוחין יוצאין על חדש אב מפני התענית ונמשך קידוש על פי הראיה עד ימי אביי ורבא וכמ"ש רבינו פ"ה מהל' קידוש החודש ה"ג יעו"ש. ולפי הכתוב אין מקום כלל למ"ש הרב עטרת זקנים הל' ט"ב סי' תק"נ על מ"ש מור"ם ואם חלו בע"ש וכו' וז"ל (וצ"ל) [ונ"ל] המעתיק ד' צומות ר"ל אחד מד' צומות והוא י' בטבת כי י"ז בתמוז וט"ב וצום גדליה אינם חלים לעולם בע"ש ואם תרצה להשיב שדעת המחבר ר"ל בזמן שבית המקדש קיים היו מקדשין ע"פ הראיה ויכול להיות חלים בע"ש זה אינו והלא בזמן בית שני היו עושין ימי שמחה כמ"ש חז"ל עכ"ל וליתא שהרי הוכחנו דגם בזמן שאין בית המקדש קיים היו מקדשין על פי הראיה וק"ל. וקושטא קאי דבין מור"ם בין מרן קיימי בזמן הראיה דהא דינא דכתב מרן וז"ל כל הד' צומות אלו אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת הוא דינא דמתני' פ"ק דמגילה דף ה' ע"א דתני אבל זמן עצי כהנים ט"ב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין וכבר זכרנו דבזמן המשנה היו מקדשין ע"פ הראיה ונמצא א"כ כולן חלין בשבת ומאי דנקט ט"ב כבר ישב רש"י ז"ל שם וז"ל וכן ט"ב שחל בשבת וה"ה לי"ז בתמוז ועשרה בטבת והאי דנקט ט"ב משום דנכפלו בו צרות אבל שאר צומות רצו מתענין רצו אין מתענין וכו' עכ"ל אלא דאיכא למתמה על רש"י אמאי לא הזכיר לצום גדליה דלא מבעיא דבזמן הראיה היה חל בשבת אלא אף בזמן הזה חל בשבת ומאי שייר דהאי שייר וסתם הו"ל למימר והוא הדין לשאר צומות ואיך שיהיה כיון דדינא דמתני' הוא דקאי לזמן הראיה נמצא כל הד' צומות מצי חיילי בשבת ואין מקום למ"ש המג"א ס"ק ד' יעו"ש ואחריו נמשך מור"ם וכתב ואם חלו בע"ש וכו' ואף דבזמן הזה אינו חל כי אם י' בטבת בע"ש מה בכך נקט הדין בין לזמן הראיה בין לזמן הזה ואין מקום למה שהצריך עיון המג"א ולדוחק שנדחק העטרת זקנים דלא כתב דינו לזמן הראיה דוקא ומה גם דנמשך אחרי מרן ופשוט.

ובין השמשות שלו אסור כיוה"כ . ועיין מ"ש הרב המגיד ועיין להרדב"ז ח"ג בלשון הרמב"ם סי' ק"ד מה שהיכה על קדקד מי שדרש דאיכא תוספת כיוה"כ בט"ב שדקדק כן מלשון רבינו יעו"ש וחוץ ממה שתמה הרב ז"ל יש לתמוה דאפי' בין השמשות איכא מאן דאמר שם בפרק מקום שנהגו דף נ"ד דליכא עינוי אלא דאנן פסקינן כמאן דאמר דבבין השמשות חייב בעינוי ואיך נאמר דחייב גם בתוספת והוי מחלוקת מן הקצה אל הקצה ומה גם דאי מ"ד דאיכא בביה"ש חיוב עינוי עדיפא מינה הו"ל למימר דחייב גם בתוספת וכל שכן ביה"ש ומ"ש הרב המגיד משם הרמב"ן ועוד דעל הראשונים אנו מצטערים בביה"ש דלא צריך עינוי דספיקא דרבנן לקולא ואיך נוסיף גם התוספת הס כי לא להזכיר. ובתוך דבריו כתב הרדב"ז סוף דבר לא ראיתי בכל הספרים אשר לפני שכתבו תוספת בעינוי בט"ב כיוה"כ וראיתי כתוב לחד מרבנן יניק וחכים תמה עליו דאיך לא ראה כן בס' והא כתבו התוס' פרק תפילת השחר דף כ"ז ד"ה דרב צלי וז"ל וכן לענין תוספת שבת וט"ב ויוה"כ וכו' יעו"ש ואני אומר לו דאי היה מדקדק בדבריהם לא היה כותב כן חדא שסיימו שהוא מן התורה ובט"ב לא שייך לומר כן ועוד דאינהו קיימי בענין מלאכה ובט"ב הוי מקום שנהגו ולא נהגו באופן שט"ס הוא שנפל בדבריהם וצ"ל שבת ויו"ט ויוה"כ וכדאיתא ביומא דף פ"א יעו"ש ועוד דט"ב אינו אסור במלאכה אלא ביום ולא בלילה וכדכתיב לעיל בפרקין הי"ד וא"כ מה שייך לומר בו תוספת וכן הרא"ש שם בברכות כשהביא דברי התוס' אלו הזכיר שבת ויו"ט יעו"ש ועוד דהתוס' עצמם פרק מקום שנהגו דף נ"ד ד"ה לקבועא דירחא כתבו וז"ל והא יוה"כ תוספתו אסור וט"ב תוספתו מותר וכו' יעו"ש ומרוב חשקו לפלפל לא עיין היטב.