מצות עשה לפדות וכו'. כתב רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה פ"ב היא שציונו לערוף פטר חמור וכו' לולי מה שמצינו לרבותינו וכו' וכמו שהיבמה וכו' עכ"ל. בדבריו אלו תשובה להשגת הראב"ד כאן דבפירוש השיב רבינו להשגת הראב"ד ומרן ז"ל נדחק כאן מלשון המשנה דקראו מצוה ויותר נראה כמ"ש רבינו ז"ל משאר החלוקות דהוו מצוה וכולן יחד גם מ"ש הרב חזון נחום הוא דוחק גדול.

ואם מכרו קודם פדיון וכו'. ועיין השגות ותמה מהר"י קורקוס שדברי ההשגות הוא ש"ס ערוך בכורות דף י' ותירץ לדעתו דמ"ש בש"ס דמיו אסורין רצה לומר שהשכירו וכפי' רש"י בש"ס וסיים ומ"מ אין זה במשמע דברי הראב"ד גם אינן מתישבין בזה ואי קשיא גם בזה קשיא אלו דבריו. ז"ל ולא ידעתי היאך אינו מתיישב בזה כיון דפירש הוא כרש"י בדמיו אסורים היינו בשכירות דוקא א"כ במוכר דמיו מותרים ולא קשה היאך יתנם לכהן דדמיו מותרים ואין דמיו תופסין ומרן שכתב שקושיית הראב"ד היא בש"ס ולא על רבינו תלונתו נראה דלא היה בפי' רש"י של ש"ס שלו כמ"ש בספרינו אלא כנוסחא אחרת שיש ברש"י במקום אם השכירה אם מכרה שכן ראיתי בכת"י בגליון ש"ס ישן וז"ל נוסחא אחרת אם מכרה, וא"כ פשטא דש"ס הוא במכירה ולא בא בדעתו לומר השכירה ומשו"ה כתב כן. וראיתי בגט מקושר שבס' נאות יעקב דף ל"א ע"א דתמה על מרן שכתב שקושיית הראב"ד היא על הש"ס דאינו שבש"ס יש לומר דהיינו לכתחילה וכו' יעו"ש, ואדרבא דבריו תמוהים וכי בלשון אסור בהנאה שייך לומר לכתחילה היכן מצא דוגמתו ולא אמרו בקידושין דהוי בדיעבד אלא משום דתני שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמורה הלשון שהוא בדיעבד אבל כאן באסור בהנאה שהוא לכתחילה לא אמרו אדם מעולם. הדרן לדברי מהרי"ק שסיים עוד וז"ל ומ"מ הרא"ש מפרשה במכר וז"ל והיכי דמי כגון דמזבין למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וכו' אבל למישקל וכו' שפיר דמי ע"כ. אבל נראה דגם רבינו יודה בזה דכיון שהניח ביד הקונה לתת לכהן הרי זה כאילו פדה אותו המוכר וכו' אלו דבריו. הנה מתוך דבריו בין תבין כונת הרא"ש דהא דקאמר דשרי במודיע ללוקח שהוא פטר חמור הוא דוקא במניח כדי שה קטן ביד הלוקח שיתן לכהן ונמצא דהרי הוא פודהו בשה אלא במקום נתינתו לכהן נשאר השה ביד הלוקח כדי שיתנו לכהן והרי הוא שלוחו והנותר הוא שלו כמאמר ה' אבל אי כדי כל שיווי הפטר חמור לקח מהלוקח אף שהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור והלוקח פודהו דמיו אסורים שהבעל החמור לא עשה מצוה ואפי' שאר דמיו שחוץ משה קטן אסורין כיון דלא נפדה והרי הוא כטבל שלא נתרם ממנו תרומה שכל הדגן אסור ולא אמרינן דוקא מה שראוי לתרום יהיה אסור והשאר מותר אף הכא כל שלא נפדה בשה כל דמיו אסורים והוי כטבל והיינו כמו שהביא הדין הטור משם אביו הרא"ש ביו"ד סי' שכ"א ודלא כמרן ב"י שכתב דנראה מדברי הרא"ש שאם מכרו למי שיודע שהוא פטר חמור אפי' נתן לו כל דמי שוויו לגמרי מותר וכו' אלו דבריו. ואחר נשיקת ידי ורגלי קדשו דבריו תמוהים דהיאך נראה כן מדברי הרא"ש חדא דהרא"ש נקט בלשון דוקא בהניח כדי שה קטן ביד הלוקח ואי איתא להא לישמועינן חידוש אפילו לקח דמי כולו. ועוד דהפרש רב ביניהם וכמ"ש דבלקח דמי כולו לא נפדה ובהניח דמי שה ביד הלוקח נפדה ואיך כתב דמתוך דבריו נראה דאפילו לקח כל דמי שוויו שרי בהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור וצ"ע. ויותר תימה על הרב פרישה שלא די שלא הרגיש על דברי מרן עוד זאת שרצה לומר דגם הטור דעתו בדעת הרא"ש כמו שהבין מרן אלא דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו נותן דמי כולו תדע שהרי כתב שאם מכרו בשוויו למי שאינו יודע הדמים אסורים משמע הא ידע ורוצה לפדותו אע"פ שנותן לו הדמים מותרים אלו דבריו, והמה תמוהים דלגבי דברי הטור כתב דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו רגיל ליתן דמי כולו וכשבא לדייק בדברי הרא"ש דייק משום דלא ידע הא ידע אפי' דמי כולו שפיר דמי ואימא דאורחא דמילתא נקט דלא ידע שהוא פטר חמור ונתן דמי כולו דביודע אינו נותן דמי כולו ואה"נ דגם ביודע כל שלוקח דמי כולו דמיו אסורין ומה גם דהרי כתיבנא מילתא בטעמא דיש הפרש רב בין יודע לאינו יודע וברור. ולפי זה אין צריך לרבינו לחלק דהוא פשוט דמ"ש במכר דמיו אסורים היינו במכר סתם למי שאינו יודע ונמצא לוקח כל דמיו ואסורין דלמי שיודע שהוא פטר חמור ומניח כדי שה ביד הלוקח דלא שכיח שיתן כדי שויו והוא צריך שיפריש שה ודאי דמיו מותרים וכמ"ש מהר"י קורקוס בדעת רבינו דלא כמרן ב"י ומעתה כפי מאי דברירנא כוונת הרא"ש בהפרש שיש בין מכר פטר חמור ליודע שהוא פטר חמור ולוקח דמי כולו למניח כדי שה ביד הלוקח מילתא בטעמא דבמניח כדי שה נמצא שהוא פודהו ממש אין מקום למ"ש הרב מרכבת המשנה בדעת הרא"ש וע"פ זה רצה ליישב דעת רבינו מהשגת הראב"ד יעו"ש, וליתא. גם מ"ש עוד שם בלשון זה הכל מגומגם.

ופודין בבן פקועה. וכתב מרן דפסק כרב אשי דבתרא הוא ואנכי לא ידעתי איך הוי ר"א בתרא ממר זוטרא והא קאמר ליה מר זוטרא לר"א מאי דעתיך דילפת מפסח וכו' ומדאמר ליה מאי דעתיך ולא א"ל מאי דעתיה דמר מורה דיותר גדול היה מ"ז מרב אשי או לפחות היו שוין. ומ"מ נראה דכך הוא דעת רבינו דלא כספרים דגורסין אין פודין שכן הטור כתב על שם רבינו דס"ל דפודין דלא כהר"י קורקוס והרדב"ז דגורסין בדברי רבינו אין פודין. והרא"ש קשיא דידיה אדידיה כמ"ש הרב מעדני מלך דבחולין פסק כר"א ובבכורות הביא משם ר"ח דפסק כמר זוטרא ולא חלק עליו יעו"ש. ויותר קשה על הטור דנמשך אחר מ"ש בבכורות משם ר"ח ולא אחר מ"ש בחולין בסתם דאדרבא מ"ש בחולין נראה עיקר שהוא סברתו בסתם משא"כ בבכורות שהוא משם ר"ח ואיכא למימר כי היכי דלא תיקשי דברי הרא"ש אהדדי כי מ"ש בשם ר"ח לא ס"ל הכי וסמך אמ"ש בחולין. ונראה דס"ל להטור דמ"ש בבכורות הוא העיקר דהוי דוכתיה ודוק. ועיין לרש"ל בפ' בהמה המקשה סי' ס' ולהרב דמשק אליעזר דף קצ"ז ע"ב שכתבו דבדברי הטור גרסינן הרמב"ן בנו"ן משום דהרמב"ם פסק דאין פודין יעו"ש, והיינו משום שגירסתם היתה כגירסת מהר"י קורקוס והרדב"ז שגורסים אין פודין וכדכתיבנא ותהי עלייהו חכם בני נר"ו דאי אפשר לגרוס בדברי הטור הרמב"ן, והוא דהטור כייל ותני משם הרמב"ם דין בן פקועה ודין נדמה, והוא דתחילה כתב הטור וז"ל ובן פקועה חשוב כשחוט ונדמה מיבעיא ולא איפשיטא וכו' ואם פדה בו הוי ספק וכו' ואח"כ כתב משם הרמב"ם על שני הדינים אלו וז"ל והרמב"ם כתב שפודין בבן פקועה לכתחילה ואם פדה בנדמה פדוי וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל, והשתא אם איתא דגרסינן הרמב"ן בנו"ן איך כייל בהדי בן פקועה דין נדמה שאם פדה בנדמה פדוי הרי הרמב"ן ס"ל דאסור בהנאה מספק וכסברת הרא"ש שהרי עיקר דין זה דהרא"ש דאם מת הפטר חמור קודם נתינה לכהן דלא יתן דהמוציא מחברו עליו הראיה והפטר חמור יקבר שהביאו הטור בתחילה הכל הוא מתורתו של הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל שכתב כל זה כתבו בשמו יעו"ש בסוף פ"ק דבכורות שסיים בסוף דבריו הרמב"ן ז"ל יעו"ש, ולא מצינו סברא זו בנדמה שאם פדה פדוי אלא רבינו בלחוד כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ מוכרח דבטור גרסינן והרמב"ם במ"ם והכי הוא העיקר בדברי רבינו וכגירסת כל הספרים שבידינו ודוק.