סך וכו'. עיין להרב מל"מ במה שהקשה לרבינו בפירוש המשנה והצריך עיון יעו"ש באורך. ולענ"ד יראה ליישב ע"פ מ"ש רבינו בהל' מעשר שני והביאו המל"מ כאן שכתב וז"ל אומר אדם לחברו וכו' אע"פ שניסוכה ידו וכו' יעו"ש, וע"פ זה מבואר דבריו שבפי' המשנה וחכמים אומרים שאין דמים וכו' ור"ל דאין חשיב זה דמים אמשיחת ידו כיון דאין בני אדם מקפידים אם ימשח ידו ואין צריך לקבל שכר על זה והיינו טעמא דאין מקפידים כיון שהוא עצמו נמשח ובלא"ה השמן מתחלל ונפטר מה היזק יש לו אם מתבשם אחר ועל כן אינו מקפיד וכיון דאינו מקפיד מה משתכר איכא נמצא דהא בהא תליא, והשתא רבינו כאן קאי כשהכהן עצמו סך ובהל' מעשר שני בא לפסוק מתני' דמ"ש דאומר לו שיסוך ואיכא למיחש שישתכר במעשר שני וכדעת ר' שמעון פסק כחכמים דאין זה בשכר סיכתו כיון דבלא"ה הוא מתבשם ואינו מתחלל על ידו וזהו שאמר בירושלמי מה הקלו בתרומה כההא דתניא סך כהן וכו' כלומר כתרומה שהיא חמורה מתבשם ומתעגל הזר וכו' והיינו טעמא דכבר נתחלל במה שסך הכהן א"כ איך יקפיד וירצה ליטול שכר כשסכו ישראל, גם שם מתחלל ונפסד ע"י הכהן בלא"ה והוי זה נהנה וזה אינו חסר. וכל זה במונח שהניח המל"מ דכשסך הישראל לכהן אין זה דרך סיכה לישראל והוי דומה לכשסך הכהן עצמו ומתעגל הישראל. וראיתי להרדב"ז בחי' על רבינו כתב ויש ללמוד שאסור לזר לסוך את הכהן וכו' וליכא התירא אלא לסוך עצמו ואח"כ הזר ודבריו תמוהים טובא דבהדיא כתב רבינו בפי' המשנה דמעשר שני וז"ל אם הקל בתרומה חמורה וכו' והתירו בה בזה המעשה רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן גבי מעשר שני כתב רבינו אומר וכו' לסוך אותו בשמן ואין הפרש ביניהם דאי יש הפרש מה ק"ו הוא אם הקלו וכו' הא בתרומה לא הקלו בזה ומה גם דהרדב"ז גופיה כתב כן בפירוש בהל' מעשר שני שם דגם בתרומה כן, ברם המל"מ לא החליט המאמר בדעת רבינו דאסור לזר לסוך את הכהן אלא קשיא ליה דאמאי לא כתב דגם לסוך לכהן שרי והצריך עיון. ולענ"ד נראה כיון דדרך רבינו להעתיק הדינים כמו שהם בברייתות וא"כ כאן בתרומות דכך הוא לשון הברייתא בסך הכהן עצמו כתב כן איהו, וגבי מעשר שני דאיירי מתני' בסכו הישראל לכהן כתב כן איהו ג"כ, וכיון דבמעשר שני הדין כן ה"ה כאן וא"צ לכפול הדין גם בתרומות ודוק.