כשבודק וכו' על ביעור חמץ . הכי איתא בפסחים במסקנא דף ז' ועיין מ"ש הרא"ש שם ומ"ש בברכות דף ל"ח גבי המוציא וכו' שדבריו סתרי אהדדי ועיין ישובו להרב מעדני מלך שם ס"ק י"ד ד"ה וסמכינן יעו"ש ברם למאי דקשיא ליה דהרא"ש הולך בעקבי התוס' עדיין קשה שכתב בד"ה והלכתא וז"ל ואע"פ דמוציא כו"ע לא פליגי ובירושלמי מפרש טעמא וכו' נראה מדבריהם דהוי טעם למאי דפסקינן כיחידאה ומ"מ דלא תיקשי דידיה אדידיה יתכנו הדברים. ברם להתוס' דכתבו דטעמא דפסקינן המוציא כיחידאה משום מאי דאיתא בירושלמי מה יענו למאי דפסקינן בעל ביעור כיחידאה כיון שיכול לומר לבער ככו"ע. ולזה יפה השיב אחי יפת החה"ש שלמה בן עזרא נר"ו דהתוספות אזלי הכא על פי מ"ש בפסחים לחד תירוצא דמ"ש והלכתא על ביעור פירוש גם על ביעור ברם אה"נ דלבער ודאי שפיר דמי ואם כן גם בברכות שרצו לפרש דהלכתא המוציא דוקא היא משום דאיתא בירושלמי דאי לאו האי טעמא דירושלמי הוה אמינא דגם המוציא וכ"ש מוציא ועפ"ז נסתלקה ג"כ קושית הרא"ש דקשה דידיה אדידיה דמ"ש בפסחים דטעמא דעל ביעור הוא כדי לאשמועינן חידושא וכו' היינו משום דכתב דגם על ביעור וכמ"ש הוא בפי' ברם בברכות שר"ל דוקא המוציא צ"ל מטעמא דירושלמי. והמרדכי ז"ל כתב וז"ל והלכתא על ביעור יש לתמוה דכיון דלבער כו"ע לא פליגי דלהבא משמע אמאי לא אמרינן מידי דלישתמע טפי להבא בשלמא גבי המוציא דפסקינן הלכתא המוציא אע"ג דמוציא משמע מעיקרא טפי מצא ר"י הטעם משום מ"ש בירוש' עכ"ל הנה הקשה כן משום דלא הבין דוהלכתא על ביעור ר"ל גם על ביעור כדכתיבנא אלא דוקא כוהלכתא דהמוציא ברם למאי דכתיבנא לא קשה מידי. עוד כתב המרדכי והא דמברך אחר המילה להכניסו דחיישינן שמא תתקלקל המילה והויא ברכה לבטלה עכ"ל ותמה אחי החכם הנז"ל נר"ו דא"כ בברכה דעל המילה ניחוש ג"כ להכי ולא נברוך עד אחר המילה ועוד דאיתא בסוגיין בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר פי' דא"צ לברך עובר לעשייתן וקאמר בש"ס בשלמא לטבילה וכו' אלא שופר מאי טעמא וכי תימא דילמא מתקלקלה תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה אלא אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה בלבד עכ"ל הרי דבמילה ליכא למיחש לקלקולא היפך המרדכי. ונראה לי לחלק דבשלמא גבי ברכת על המילה כיון שהיא ברכת המצוה וצריך לברך עובר לעשייתן לא חיישינן לקלקולא לא כן בברכת להכניסו דלא על זו הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שצונו על המילה כשתבא לידו ותקנוה כאן לגלות ולהודיע שזאת המצוה נעשה לשם יוצרנו וכמ"ש התוס' ד"ה בלבער יעו"ש אלא דאפ"ה הקשה המרדכי דמ"מ יותר טוב לברך אותה קודם המילה וכדהוקשה להם להתוס' שם אף שכתבו כן דא"צ לברך עובר [לעשייתן] ותירצו דיש חילוק בין כשמברך עושה המצוה לאחר וכן תירץ ג"כ המרדכי אחר כך ובתירוץ זה מתרץ דכיון דברכה זו לא קאי על זאת שנעשה עכשיו חיישינן לקולא וק"ל. ובענין ברכת שהחיינו עיין מ"ש הטור באו"ח סי' תל"ב משם בעל העיטור ואביו הרא"ש ז"ל ומ"ש עליו הרשב"ץ בס' מאמר חמץ על זה וז"ל ואני אומר דאין מקום למשא ומתן זה שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה כמ"ש בסוף פסחים בענין פדיון הבן כהן מברך דמטי ליה הנאה ובביעור חמץ דליכא הנאה למה יברך עכ"ד. ודבריו תמוהים וכי ברכת שהחיינו בהנאה תליא מילתא הא כמה מצות דאית בהו חסרון כיס ומברך שהחיינו סוכה לולב חנוכה ודוגמתן ובש"ס דקאמר הכי היינו משום דאיכא לספק בכהן או באבי הבן כיון דנעשה ע"י שנים כהן ואבי הבן ויש צדדין לכאן ולכאן לא כן כשהוא בעל המצוה לחוד אין לספק בו כלל ובין דאיכא חסרון כיס בין דליכא מברך שהחיינו ועוד קשה דמסקנא דש"ס הוא דאב מברך שהחיינו ואף דליכא הנאה וק"ל.