כשם וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבי"ד. וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה ז' היא שצונו להשבע בשמו וכו', והשיגו הרמב"ן מסיגנון סוגיית תמורה דף ג' יעו"ש. ועיין מ"ש בספרי תועפות ראם סדר ואתחנן דאין מסוגיא זאת תפישה לרבינו, וכעת חזינא להרב מגילת אסתר דכתב כדכתיבנא שם דכשהשיב בש"ס זה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פי' ומשמעו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך ומאחר שהיא מצוה אינו לוקה ומה שהרגשתי כעת בזה ראיתי להרב הנזכר הרגיש וז"ל ואין לפרש דכשהשיב ובשמו תשבע שרצונו שיהא מותר בלבד שא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכו' דאימא ה"מ לפייס את חבירו וכו' אבל מילקא לילקי וכו' עכ"ל. ואין זו הכרח דב' קראי לרשות ושילקה למה לי אלא ודאי דהאי קרא יתירא הוא להורות דלא לילקי אבל לעולם לא יהא אלא רשאי ולא מצוה וכדעת הרמב"ן. ודע שדברי הרמב"ן כאן בהשגות לא שייכי לדבריו שבחומש סדר ואתחנן ולא ראיתי מי שנתעורר בהם דשם פי' דהוא אזהרה שבשמו בלבד תשבע ולא בשם אל אחר וכו' יעו"ש וכאן כתב שהוא ליתן רשות שישבע ודוק. ועיין להרב מגילת אסתר מ"ש על דברי הרא"ם וז"ל מ"מ אין הנדון דומה לראיה כי עת החולי נקרא כאן בעת שצריך לישבע לקיים דבר או להכחיש וא"כ יהיה חיובי ועת הצורך בשבועה הרי הוא כמצוה לחולה אכול דבר פלוני לרפואתך וכו' עכ"ל. ולענ"ד ליתא כי עת החולי בשבועה הוא בעת שאין לו הכרח לישבע אינו יכול לישבע וכשם דכשאינו חולה יכול לאכול כל מה שירצה כן כשיש לו הכרח לישבע יכול לישבע ואם אינו רוצה אינו נשבע כמו המשל דאם אינו רוצה אינו אוכל כשהוא בריא ועיין בספרי שם.