בד"א וכו'. עיין מ"ש הלח"מ על דברי מרן בב"י סי' ק"י וז"ל ונראה דהוצרך לומר כן למנהג אשכנז שבכל זמן אומרים ברך עלינו אלא שבימות הגשמים אומרים ותן טל ומטר וכו', וקשה לי על תירוצו דא"כ כשהקשה בש"ס שם אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי וכו' ומאי קשיא הא י"ל בין הביננו לאתה חונן שהיא ברכה די"ח כמו שחילק הוא ז"ל יעו"ש. והרב מקראי קודש השיא כוונת הש"ס לכוונה אחרת יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין לשון הש"ס סובלו אי מלשון אי הכי הבדלה בחונן הדעת (ואי) דאי כפירושו הו"ל למימר השתא דאתית להכי וכו'. גם לשון הבדלה בחונן הדעת דחונן הדעת הוא מהי"ח ולא מהביננו. ועיין להרב יד אהרן נר"ו מה שתירץ בתירוץ שני והוא נכון ע"פ דברי הרשב"א בחידושיו יעו"ש והן אמת דלפי דברי הרשב"א הנה נכון ברם דברי הרשב"א לא ימלט מהדוחק, דהבדלה בחונן הדעת לאו הביננו הוא וכדכתבינן. וכן הרב פר"ח פי' הסוגיא כפי הפשט ולקושיית הלח"מ תירץ כתירוץ הלח"מ יעו"ש סדר לשונו. ועיין בב"י סי' ק"י מ"ש משם ה"ר יונה וז"ל וה"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ מפני שההבדלה אינה ברכה בפ"ע וכו'. וראיתי להרב לחם יהודה בתשובה וז"ל וקשה דלפי"ז בשאלת מטר נמי למנהג אשכנזים שאומרים לעולם ברך עלינו וכוללין המטר בתוכה אמאי צריכינן לטעמא דטירדא בהביננו ותיפוק ליה דלא יאמרו דהיא ברכה בפני עצמה, ולא קשיא מידי דלא ראי זה כראי זה דגבי הבדלה שאינה ברכה בפני עצמה אלא היא כלולה עם אתה חונן ועכשיו כלולה בהביננו יכול לטעות שהיא ברכה בפני עצמה לא כן גבי ותן טל ומטר דהיא היא ברכת השנים היאך יטעה ויאמר שהיא ברכה בפני עצמה וכי משום דמוסיף בברכת השנים יבוא לטעות הא הכל מענין א' וליכא חששא והוא פשוט.

שבת וכו'. עיין מ"ש מרן וז"ל מאמצע וא"כ היה מפרש רבינו לא הו"ל לכתוב ומשלים בשל שבת ולפיכך נראה שרבינו מפרש וכו'. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא היה צריך לומר שיפרש כן הברייתא אלא כפי' רש"י ותוס', ומ"ש ומשלים הוא כמ"ש איהו אלא שהוא לשון דידיה ולא מלשון הש"ס והיינו מרויחין בזה דלא תיקשו מה שהקשה הרב מקראי קודש על דברי מרן יעו"ש. ולענ"ד י"ל לקושיא זאת דמ"ש אין הלכה כאותו הזוג הוא לשון חידוש דאף שהם רבים לית הלכתא כוותייהו וק"ל, ברם מי הכניסו למרן בזה.

כל ימות הגשמים וכו' מאימתי אומר מוריד הגשם וכו'. עיין מ"ש מרן. ובירושלמי הביאו הטור סי' קי"ד דאמר אסור להתחיל עד שיזכיר הש"ץ, וכתב שם הטור בשם הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיזכיר ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם יעו"ש. ודבריו תמוהים וכמ"ש עליו מרן יעו"ש. ועיין להרב ט"ז שם מה שתירץ בזה. וצריך אני לפרש דבריו בלשון הירושלמי וז"ל הירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ופי' לא מבעיא בציבור דאיכא עירוב במקום אחד דזה מזכיר וזה אינו מזכיר אלא אף ביחיד צריך שישמע מציבור רבי סימון בשם ר' יהושע בן לוי אמר בש"ץ הדבר תלוי בתמיה וכי אף ביחיד תלוי בש"ץ כיון שהוא יחיד א"א לש"ץ ואהא שאל ר' מנא אי פליג ריב"ל עליו דר' חגי וא"ל לא, דא דאת אמר בש"ץ הדבר תלוי שהוא מימרת ריב"ל ויוצא מדבריו דיחיד אם רצה להזכיר מזכיר איירי בטל, (והיא) [ודאי] מימרת דר' חגי דאף ביחיד הצריך ש"ץ איירי בגשם ונמצא לפ"ז דבציבור בין בגשם בין בטל בש"ץ הדבר תלוי וביחיד בגשם בש"ץ תלוי אבל לא בטל זהו כונת הרב ט"ז. ומפרש דברי הראב"ד כך על מ"ש בירושלמי אסור להזכיר וכו' דה"פ בין משיב הרוח ומוריד הגשם בין מוריד הטל כדי שלא יהיה מעורב והיינו בציבור דביחיד ליכא האי טעמא דעירוב ומשו"ה השמיט הטור מלשון הירושלמי תיבת ליחיד להורות דהראב"ד איירי בציבור. והוצרכתי לזה משום דעפ"ז נתבארו באר היטב דברי הר"ן ז"ל על מ"ש במתני' ריש תעניות ר' יהודה אומר העובר לפני התיבה וכו' וזה לשונו הא דנקיט בעובר ולא תנא דביו"ט אחרון של חג במוסף מזכירין ולא בשחרית וביו"ט ראשון של פסח בשחרית ולא במוסף היינו טעמא לפי שאמרו בירושלמי אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' כיון דתלוי בש"ץ נקט הכי. וכתב עוד וז"ל ומיהו דוקא בגשם אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר כדאיתא התם כלומר דקשיא ליה דא"כ תירוץ זה ניחא בהעובר דגשם ברם בטל מאי איכא למימר ואהא תירץ וז"ל ואיידי דנקט ר' יהודה מילתיה בש"ץ ביו"ט האחרון של חג נקט נמי ביו"ט ראשון של פסח אף שאין תלוי בש"ץ. ושוב כתב א"נ דאפילו בטל אין מזכיר בציבור עד שיכריז הש"ץ וכן נראה בירושלמי שאכתוב בסמוך עכ"ל. פי' דבריו (דא"כ) [דא"צ] למה שתירץ דאיידי דיו"ט אחרון של חג נקט ביו"ט של פסח נמי בעובר, אלא דכולה איירי בדוקא ומתני' כולה קאי בציבור וכיון שכן אף בטל תלוי בש"ץ כדי שלא יהא דבר מעורב זה מזכיר וזה אינו מזכיר וכמ"ש מהירושלמי שהביא בסמוך שהוא הך ירושלמי שכתבנו ונתבארו דברי הר"ן בפשיטות. והרב יד אהרן לא הבין כן בכוונת הר"ן וכתב עליו מ"ש יעו"ש.