Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Reading the Shema Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מי שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ"ה ע"ב ת"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ"ש רש"י ומ"ש הרב בית חדש סימן ל"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה"נ דס"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר"ן בדברי רש"י. עוד כתב הב"ח וז"ל ונראה לענ"ד דלא קאי וכו' עכ"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ"ש בדברי ת"ק וכ"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש"י שלפניהם יעו"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש"י. ומ"ש ליישב דברי רש"י דבת"ק אינו מן היישוב דכיון דק"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך.
היו עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב"י סי' ע"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע"כ. וז"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע"כ. והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא"כ י"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק"ש לתפלה. ובני יצחק נר"ו תירץ דס"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק"ש ואה"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק"ש כמ"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק"ש ה"נ לדעת רבותינו נשמטין ג"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק. והטור כתב בסי' ע"ב וז"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ"ש מרן דס"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ"ש ברמזי' ט"ס נפל וכצ"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'. אך קשה מ"ש עוד וז"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ"ל. ולזה יראה לענ"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים. ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ"ל.
קברו וכו'. ועיין השגת הראב"ד ועיין מ"ש עליו המגדל עוז ומ"ש עליו מרן. ולענ"ד קשה שאם לזה כיון הראב"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק"ש והחיצונים חייבין בק"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ"ש רבינו יתחיל ר"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק. עוד כתב מרן וז"ל או שחוזר למ"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ"ש הראב"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ"ש רבינו יונה דמ"ש וכו' וס"ל להראב"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב"ד דפירש פנימיים ר"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס"ל להראב"ד דלא פליגי היינו משום דאל"כ איך פסק הראב"ד נגד ת"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב"ד דר"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל. ועיין מ"ש הטור וז"ל בסי' ע"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ"ש הב"ח שם וז"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ"כ הרמב"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש"י בברייתא וכו' ועיי"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ"ד אין צריך שום הגה"ה ולא קשה דמ"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא"כ שוה מ"ש רבינו עם מ"ש במתני'. אך מ"ש רש"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש"י שבהרי"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב"י וכן בהרי"ף ודוק.
כל מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב"ג יעו"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש"ס א"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן. אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר"ו סי' ע' דא"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר"מ ז"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה. גם מ"ש דא"כ איך כתב רשאי והא חייב ג"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ"ש כאן בכ"מ דפוסק כת"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ"ש בב"י סי' ע' דפוסק כרשב"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ"ש מרן אח"כ ד"ה והרמב"ם ועיי"ש בב"י שכתב וז"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב"ם וכו'. וכתב הב"ח שם וז"ל נראה דלפי מ"ש רבינו וכ"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש"ס וכו' עכ"ל. ולענ"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר"מ כך דאיהו פוסק כת"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב"ח דה"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע"פ דברי הר"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר"י הלוי סי' מ"ו דף פ"ז עיי"ש וז"ל אבל קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע"פ מ"ש מרן בב"י להוציא מדברי הרמב"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב"ח כמו שנראה מדבריו יעו"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם.