Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbath Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לפיכך חולה שיש בו סכנה וכו'. פ' יום הכפורים דף פ"ג פיסקא חולה מאכילין אותו על פי בקיאים א"ר ינאי נחלקו חולה עם רופא זה אומר צריך וזה אומר אינו צריך הולכין אחר האומר צריך ודקדק מהר"ם בן חביב בשיטתו דדוקא בדאיכא חד לגבי חד שמעינן לאומר צריך וא"כ חולה אומר אינו צריך ורופא אומר צריך שומעין לרופא הא רופא אומר איני יודע שומעין לחולה שאומר אינו צריך וזה היפך הירושלמי הביאוהו הפוסקים חולה אומר יכולני לצום ורופא אומר איני יודע ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר נעשה ספק נפשות ולהקל ופי' דכיון דהחולה יש לומר תונבא בעלמא ורופא מסתפק נעשה ספק ולהקל ואין הלכה באלו אמוראי כתלמיד במקום הרב דר' יוחנן הוא תלמיד ר' ינאי ואיך פסקו כר' יוחנן דהירושלמי ומה גם שהביאו שניהם והחכם השלם מהר"י אלבעלי ז"ל תירץ דהא דר' ינאי דנקט הכי לא תידוק בו כי האי גוונא אלא הכי דוקא חולה אומר א"צ וליכא אחר עמו אזלינן בתר הרופא דאומר צריך ומאכלינן ליה דאמרינן חולה תונבא בעלמא ברם אי איכא אחר בהדי חולה הו"ל הרופא דאומר צריך חד לגבי ב' ולא שמעינן ליה וכמו שמבואר כל זה שם בש"ס מדיוקא דעפ"י בקיאין אין עפ"י בקי אחד לא וכו' יעו"ש ברם הוא הדין דאפילו רופא אומר איני יודע וחולה אומר איני צריך הו"ל ספק נפשות וכר' יוחנן דירושלמי ולבי מהסס בזה דמאיזה טעם יש לחלק בין היכא דב' רופאים חולקים זה אומר צריך וזה אומר א"צ וחולה עם האומר א"צ דאזלינן בתריה דהו"ל ב' לגבי חד ולא אמרינן תונבא בעלמא נקיט להיכא דרופא עצמו מסופק אי צריך או לא וחולה אומר א"צ דלא אזלינן בתר הכרעתו ואמרינן תונבא בעלמא נקיט ליה והו"ל ספק ויש לחלק. ברם דעת רבינו פ"ב מהל' שביתת עשור שלא פסק כהירושלמי אפשר מפני דאינו מחלק בין ב' רופאים לאחד דמספקא ליה והוי פלוגתא הך דר' יוחנן דהירושלמי עם ר' ינאי דתלמודא דידן והלכה כר' ינאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד דאף דיהיה הלכה כתלמיד במקום הרב היינו דוקא הכל בש"ס דילן או הכל בירושלמי ברם ש"ס דילן עם הירושלמי בתר ש"ס דילן אזלינן. עוד שם בש"ס מר בר רב אשי אמר כל היכא דאמר חולה צריך אני אפי' מאה וכו' לדידיה שמעינן וכתב הרא"ש על שם השאלתות דאזלינן בתר רוב דעות וכן דעת רש"י שהרי פי' לקמן וכו' עד דהך אוקמתא ליתא וכו' והקשה מהר"ם בן חביב בשיטתו דא"כ רש"י סותר עצמו דידיה אדידיה ממ"ש לקמן דאזלינן בתר רובא והיינו טעמא כמ"ש הרא"ש דהשתא לא קמא ההיא אוקמתא ואילו הוא כתב בש"ס דידן ד"ה מר בר רב אשי אמר הך סיפא לא מפרש הכי דמשמע וכו' מכלל דרישא מפרש לה כר' ינאי ולר"י אוקימנא דלא אזלינן בתר רוב דעות והוי סותר דידיה אדידיה. ולענ"ד נראה דהן אמת דמר בר רב אשי בפירושא דרישא ס"ל כר' ינאי ברם אינו אלא במאי דמוקי לה דאמר חולה איני צריך וכו' אבל לא בהא דס"ל דלא אזלינן בתר רוב דעות דכשנקשה לדעת מר בר"א פשיטא ב' וב' נינהו וכו' י"ל דסד"א כשם שהחולה אומר צריך אני שומעין לו ואפילו כנגד מאה בקיאין כך כשהוא אומר איני צריך שומעין לו דהכא והכא לב יודע מרת נפשו קמ"ל וכ"כ משם הרמב"ן בפי' דבהא הוא דפליג מבר"א בפירושא דרישא ולא בעיקר אוקמתא וא"כ שפיר כתב רש"י הכא והכא ופשוט. ועיי"ש דברי הרא"ש והרמב"ן והעולה לדעתם וסייעתייהו דלא אזלינן בתר רוב דעות ודעת רש"י ושאלתות ורבינו דאזלינן בתר רוב דעות ודעת הרי"ף בזה כתב מרן ב"י סי' תרי"ח וז"ל וכן כתב הרי"ף ג"כ דלא אזלינן בתר רוב דעות באומדנא דחולה ואע"פ שאין דבריו מבוארים כך פירשם הר"ן עכ"ל. ויש להקשות דאמאי כתב דאין דבריו מבוארים דהא כתב בפי' אבל גבי אומדנא בתר רוב דעות אזלינן וה"מ בממונא אבל הכא ספק נפשות להקל ומדהביא הא דרב ספרא משמע דס"ל דלא פליגי בזה עם מר בר"א דגם מר בר"א מודה לו בזה ולו יהי דאינם מבוארים איך פירשם הר"ן דלא כתב הר"ן אלא הך מילתא לא מפרשא שפיר בהלכות דבש"ס הכי אמרינן דאע"ג דאמר חולה ואחריני בהדי אפילו מאה כל היכא דאיכא ב' דאמרי צריך מאכילין וכו' ובלשון הרי"ף נמצא דלא הוסיף אלא בלשון הש"ס וכי לענין הדין הוסיף כלום לא ימנע אי נאמר דלא כ"כ הרי"ף אלא לדעת ר' ינאי לעולם צריך לפרש כהרי"ף ואי כ"כ אפילו לדעת מבר"א צריך לפרש הכי וא"כ מה מצא בדברי הר"ן ביאור להרי"ף וסבור הייתי לומר דמשמע כן מדברי הר"ן ממ"ש אח"כ מיהו איכא מ"ד דבמסקנא דסוגיין לא סליק הכי אלא אפילו באומדנא דחולה הולכין אחר רוב דעות וכו' מכלל דלדעת הרי"ף דסליק מיניה לא הוי הכי אלא דלא פליגי ולכו"ע בחולה לאו בתר רוב דעות אזלינן אלא שממ"ש עוד מרן וז"ל וכתב עוד הר"ן מיהו איכא מ"ד וכו' מכלל דמ"ש לעיל מזה לא קאי אמ"ש הר"ן ומיהו וחזרה קושיא לדוכתא. וכתב הר"ן וז"ל ומלישנא דמתני' דתני עפ"י בקיאין שמע מינה שהולכין עפ"י בקיאין והילכך יחיד מומחה שנחלק עם ב' אחרים שאינן מומחים אין הולכים אחר הב' כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ומנין הלך אחריו אלמא בעינן תרתי חכמה ומנין ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמרינן פ"ק דיבמות כי אזלינן בתר רובא כי הדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלינו שבקיאותו מכריע רוב המנין הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר זהו מה שנ"ל והרמב"ן לא כ"כ בס' תורת האדם עכ"ל. והנה כל דבריו תמוהים אחר שנעמוד על מ"ש הרמב"ן שם וז"ל איכא מ"ד מדקתני עפ"י בקיאין שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים אינן חכמים ומומחים כל כך הולכין אחר בקיאות ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין הולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין וכן אשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו ב' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה הלך אחריו הלכך במנין שוה דרופאים הלך אחר חכמה ובקיאות עכ"ל. נמצא דהראיה שהביא הר"ן לדינו הביאה הרמב"ן להיפך דמשמע דדוקא אם יהיו ב' דליכא רוב בחד מינייהו אזלינן בתר החכמה והבקיאות לא כן בדאיכא רוב ולו יהי דגרסינן כדגריס איהו בחכמה ובמנין עדיין קשה דאיך מביא משם ראיה לדינו דאזלינן אחר הבקיאות נגד הרוב התם הוא דאיכא ב' חכמה ומנין. עוד כתב שם הרמב"ן מיהו אחד במקום ב' כיון שכולם רופאים אין דבר של יחיד במקום ב' ומ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפי' במקום ב' רבים אבל להקל כדין יחיד דאשכחן לענין מחלוקת ב"ש וב"ה דאתמר כי אזלינן בתר רובא כי אהדדי נינהו אבל הכא ב"ש מחדדי טפי הלכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל עכ"ל. וצריך לפרש דבריו דיש לדקדק בדבריו שכתב מ"מ (במופלא) [במופלג] מהם בחכמה דבהא סלקינן דהאחד הוא מומחה ומוחזק והכי הו"ל למימר מ"מ להחמיר חוששין לדבריו וכל מי שהעתיק לשון זה העתיק כן ולכן נראה דר"ל דאם הוא מופלג כל כך הרבה יותר מדאי חוששין לדבריו להחמיר ברם בנדון דאיכא מאן דאמר שנשא ונתן בסמוך שהוא שאחד מומחה והאחרים אינן מומחים כל כך אין חוששין לדבריו ואפי' להחמיר דיחיד במקום רבים כמאן דליתיה דמי וא"כ להיכא שהוא מופלג טובא אזלינן להחמיר כוותיה וראיה מב"ש דמחדדי טפי והר"ן הביא ראיה מהא דב"ש אפי' שאינו מופלג אלא שהוא יותר מומחה מהב' בין להקל בין להחמיר ויש לצדד דהר"ן איירי במופלג גדול אלא דס"ל דאזלינן אחר הבקי בין להקל בין להחמיר וע"ז כתב ולא כתב כן הרמב"ן ברם מלשונו שהתחיל שהוא לשון האיכא מ"ד שהביא הרמב"ן משמע כדכתיבנא מעיקרא. נמצא לענ"ד דעת הרמב"ן דבשוין הולכין אחר הבקיאות ברם כל דאיכא רוב במקום אחד אפי' מומחה יותר כנגדו אזלינן בתר הרוב ומופלג גדול אזלינן בתריה להחמיר נגד הרוב וכ"כ הרב המגיד על שם הרמב"ן בפ"ב משביתת עשור ה"ח. וראיתי להלח"מ שם דברים תמוהים וז"ל כתב הרב המגיד וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב"ן וכו' ולא ידעתי מי גילה לו רז זה דלדעת הרמב"ן בקיאות יותר טוב מרוב הוא לא כתב אלא לחלוק על מאן דאמר דבקיאות טוב מרוב אלא דהודה להם בשוים דליכא רוב אז אזלינן בתר הבקיאות ולא אמרינן דהוי טפי מרוב. ובדברי רבינו דהל' שביתת עשור ראיתי לדקדק במ"ש מקצת וכו' ומקצתן וכו' הולכין וכו' ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני אבל אם אמר צריך אני מאכילין אותו וכו' ויש לדקדק דזה יתר דודאי דאם החולה אומר צריך אפי' מאה כנגדו נותנין לו לאכול וכמ"ש רבינו בסמוך ונראה דאדרבא הו"א דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופאים שמסייעין אותו ועלייהו קא סמיך קמ"ל דשמעינן ליה וכמ"ש מור"ם סי' תרי"ח ודברי מור"ם אלו מוכרחין כדעת רבינו והט"ז שם שדי נרגא בסברא זאת ממה שהקשה מהש"ס וכבר הרגיש בחולשת קושיתו יעו"ש והאמת אתו דאין סברא זאת מספקת ומ"ש הוא לדברי הטור לא ניתן ליאמר בדברי רבינו יעו"ש דבריו. אך י"ל בדברי רבינו עוד דכיון שכתב בתחילת הדין דאחד כנגד אחד מאכילין אותו הוא הדין מרובין כנגד מרובין שהמנין שוה ועוד י"ל כמ"ש דבסוף כתב לא אמר החולה כלום ובאחד כנגד אחד לא כתב לא אמר החולה כלום ודוק. ובדברי רבינו כאן יש מקום דקדוק שכתב עפ"י רופא אומן של אותו מקום דתבות של אותו מקום יתר ונראה שבא להורות דאי איכא באותו מקום רופא אומן ובמקום אחר רחוק קצת איכא יותר בקי לא אמרינן שיחזור אחריו להביאו אלא מאכילין אותו עפ"י רופא אומן של אותו מקום שאפשר שעד שיבא יסתכן דומה לזה כתב רבינו דאין עושין דבר זה לא ע"י גוים וכו' ואף דפוסק רבינו דשבת דחויה היא מ"מ אפשר דע"י חזרת אחרי גוי יסתכן ועפ"י מ"ש יתורץ מה שהקשה מהר"ם בן חביב בשיטתו בסוף דבריו על מ"ש התוס' ד"ה הא מדקתני יעו"ש.
כשעושין וכו'. אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם. ועיין מה שהקשה מרן ואחרי נשיקת ידיו ורגליו חוץ שדבריו הם דרך דרש בלשון הברייתא עוד קשה דא"כ אכפל תנא דברייתא דינו דכיון דפרטם אחד לאחד גוים ונשים וקטנים מה צריך להוסיף אלא ע"י גדולי ישראל וכו' ועוד דנפקא מינה לפי פי' זה דלאו אזהרה לגדולי ישראל שעל ידם יהיה המעשה הזה ומפשט דבריו לא משמע הכי שכתב אלא ע"י גדולי ישראל וגדולי הוא סמוך לתבה שאחריה ועוד שכתב בפירוש המשנה דפ' מפנין ולא ע"י עמי הארץ ולמה שהקשה מרן י"ל דלא נקט הברייתא ולא ע"י ישראל משום דמשמע דלעולם לא יהיו ע"י ישראל אלא ע"י חכמים דומיא דלא יהיה ע"י גוים וקטנים ונשים וכו' משום הכי אינו מזכיר לישראל בהדי נשים ואביזריהו אלא אם נמצאו שם גדולי ישראל מזהיר להם דאדרבא יהיה על ידם והיינו טעמא כדי שיראו שהוא היתר גמור ולא יתעצלו פעם אחרת לעשות כן ובגירסא זאת דגריס רבינו בברייתא יש להקשות דמ"ש דחלוקת נשים ועבדים יהיב טעמא מפני שמצטרפים לדעת אחרת ובחלוקת גוים וקטנים לא יהיב האי טעמא והניח הטעם בעל פה דהיינו דילמא יבא זמן שלא ימצאו הנך ולא ירצו ישראל לחלל שבת ויסתכן החולה ונפיק מיניה חורבא ועיין מ"ש הרמ"ך הביאו מרן ויש טעות סופר בדבריו וכצ"ל ולדבריו חכם אחד לא יכול לצוות לכותי וכו'.
המבשל וכו' עד מותר לבריא. ועיין להשגת הראב"ד ומ"ש הרב המגיד יעו"ש וכ"כ הרא"ש פ"א דחולין סי' כ' וז"ל הרי"ף הביא מימרא זאת דרב דימי ולא הא דר' יצחק בר אדא וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א בחי' לחולין והשוחט לחולה אפי' חלה בו ביום איכא מ"ד שמותר לברי לדידן דקי"ל כר"ש בשבת דלית ליה לר"ש מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס וכו' עכ"ל דבריהם ברור מיללו דעד כאן לא שרי ר"ש אלא במוקצה שלא דחאו בידים ברם בדחאו בידים מודה ר"ש לר' יהודה דאיכא איסור מוקצה וקשה דהא בשבת דף קנ"ז אמרו הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור ומאי ניהו נר שהדליקו באותה שבת וכו' הרי דאף בנר דדחאו בידים ס"ל לר"ש דליכא מוקצה אלא דאנן לא קי"ל כוותיה בנר ואיך כתבו דלר"ש ג"כ ס"ל דבדחוי בידים מודה לר"י וכן מסוגיית פרק כירה דף מ"ה מוכח דלא אסר ר"ש אלא בנר בשעה שהוא דולק וגרוגרות וצמוקין דוקא ולא עוד. ושוב ראיתי להרב ט"ז סי' שי"ח ס"ק ב' שכנראה הרגיש בקושיא זאת בדברי הרא"ש והגיה וז"ל נ"ל טעות סופר וצ"ל הדולק בשבת וכמ"ש בס' רע"ט ושם הרגיש בקושיא זאת וכתב כן ואחר נשיקת ידיו ורגליו מה יענה לדברי הרשב"א והרב המגיד דאי אפשר להגיה כן ועוד דאי כמו שהגיה הוא לא הו"ל למימר דדחיה בידים אלא משום דהוקצה למצותו הוקצה לאיסורו וכמ"ש בש"ס פרק כירה דף מ"ה וז"ל אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו והאי דדחיה בידים הוא לדידן דלא קי"ל כר"ש אלא אפילו שכבה הוי מוקצה משום דחיה. איך שיהיה נמצא הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבותיו של הרשב"א סבירא להו דאף ביום ש"ק שנחלה ושחטו לו ליתא לאיסור מוקצה וכר"ש ודעת רש"י והר"ן אינו כן דדוקא נחלה מבעוד יום הוא דשרי והקשה מרן בב"י סי' שי"ח וז"ל ויש לדקדק בדברי הר"ן איך לא הרגיש במה שכתבו הרא"ש והמגיד דכיון דקי"ל כר"ש וכיון דהאי בהמה לא דחאה הוא בידים היכי קאמר דאית בה מוקצה ותירץ וז"ל וי"ל דמדמי ליה למחובר דאע"ג דלא דחיה בידים אסור כדאמרינן בפרק אין צדין נכרי שהביא דורון אם יש מאותו המין במחובר אסור ופרש"י משום מוקצה ואפי' לר"ש משום דכל דלא ליקטן מבערב אסח דעתיה וכו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה בזה דאיך אמרינן משום דלא ליקטן חשיב כגרוגרות וצמוקין הא בגרורות וצמוקין היינו טעמא משום דלא חזו לאכילה ומשום דחיה וכמ"ש רש"י והתוס' שם פ' כירה והא ראיה דאפרסיקין וחבושים לא חשיב כגרוגרות וצימוקין ושרי ר"ש. וי"ל דהיינו טעמא דגרוגרות וצימוקים כיון דכשנשתהים שם אינן ראוים לאכילה עד שיתייבשו נמצא אסח דעתיה מהם מדהניחם בחמה וגם דחאן בידים לא כן אפרסקים וחבושים שאין מתקלקלים בהנחתן בחמה נמצא דלא אסח דעתיה כיון דאם ירצה לאכול מהם חזו וליכא אלא דחוי ותרתי צריכי נמצא דכל הטעם דאוסר ר"ש בגרוגרות וצימוקין לאו מטעם דמתקלקלין לחוד והשתא מתדמי שפיר ההיא דדורון דאסור משום מוקצה דכיון דביו"ט א"א ללקטן ולא ליקטן מבערב חשיב כדיחוי בידים והו"ל כגרוגרות וצימוקים וגם כיון דלא חזו ואסח דעתיה דמה לי לא חזו מצד עצמם מה לי מחמת דבר אחר דהיינו איסור תלישה ולא דמי האי דחיה דלא ליקטן לההיא דכירה דחיטין שזרען וביצה שתחת התרנגולת דהתם ליכא אלא דחוי לחוד וליכא לא איסור ולא דלא חזו ומשום הכי אפי' דדחויי מדחה בידים שרי לא כן במחובר לקרקע דאסור לתלוש נמצא אסח דעתיה והוי כגרוגרות וצמוקים. וכ"כ בשיטה מקובצת שם פ' אין צדין וז"ל וא"ת ומאי שנא מנר שהדליק הגוי לעצמו וכן כבש שעשה דשרי לישראל להשתמש בו אפי' בו ביום וי"ל דשאני פירות דהוי מוקצה דמחובר ואפי' לר"ש אסור דכגרוגרות וצמוקין דמי דאסח דעתיה מינייהו מדלא ליקטן מאתמול עכ"ל ולשון זה מורה כמ"ש וכן ראיתי למרן ב"י סי' ש"י כתב על דברי רש"י דפ' אין צדין מכוון כדברי וז"ל ונראה לי דטעמא וכו' ולדעת הרא"ש ורבו של הרשב"א הקשה מרן וז"ל מאי שנא בהמה ממחובר דכי היכי דבדורון אמרינן מדהו"ל ללקטן מבעוד יום ולא ליקטן אסח דעתיה מינייהו הכי נמי הו"ל למימר בבהמה שנשחטה לצורך חולה שחלה היום דאסור לבריא משום מוקצה והיה נ"ל דלדידהו לא הוי טעמא דנכרי שהביא דורון משום מוקצה אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש וכו' ולכאורה קשה דהרא"ש כתב בפירוש דטעמא דדורון משום מוקצה ולא קשה דתירוץ זה לא קאי להרא"ש אלא להרה"מ ורבו של הרשב"א ז"ל ולדעת הרא"ש תירץ אח"כ וז"ל אבל הרא"ש כתב וכו' ואפשר דס"ל וכו'. עוד כתב מרן לתרץ להרא"ש וז"ל ועוד י"ל דס"ל דהלכה כמ"ד פ' כירה ופ' אין צדין חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו שמותר לטלטלם אלמא לאו מוקצה נינהו וכו' והקשה עמיתנו החכם השלם מהרי"א ז"ל וז"ל וקשה דאיך אפשר דס"ל הלכה כמ"ד בע"ח שמתו מותרין והא כתב הוא בפ' אין צדין האוקמתא דמוקי בש"ס למ"ד שאסורין דהיינו במסוכנת וז"ל בהמה שמתה לא יזיזנה וכו' תרגמה זעירי בבהמת קדשים והיתה מסוכנת מעיו"ט וטעמא דקדשים הא דחולין שרי וכו' הילכך שרי לטלטלה לדברי הכל עכ"ל הרי דאיהו פוסק כמ"ד אסורים דאל"כ מה לו להעתיק הך אוקמתא דזעירי דלמ"ד דמותרים אתיא הך מתני' כפשטא דהיינו בבריאה. ונראה לענ"ד וכשנדקדק מ"ש הרא"ש במסוכנת ודברי הכל והיא גירסת הרי"ף דגריס כן וכתב הר"ן על דברי הרי"ף דלמה כתב הא דמסוכנת והא הך שקלא וטריא הוי אליבא דר"ש ואיהו פוסק במוקצה ביו"ט כר' יהודה ובשבת כר' שמעון וא"כ לא הו"ל להביא הך אוקמתא ותירץ דגריס הרי"ף במסוכנת ודברי הכל וא"כ כיון דבמסוכנת הכל מודים דמותרין ובבריאה הכל מודים דאסורין ובחולה פליגי והשתא הך דינא דמסוכנת הוי גם לר"י דמודה דליכא מוקצה ולכן הביא הרי"ף הך אוקמתא וא"כ הרא"ש דלא ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט ולעולם ס"ל כר"ש דלית ליה מוקצה וכמ"ש בסוף שבת וסוף ביצה יעו"ש בפירוש א"כ א"צ להעתיק אוקמתא דמסוכנת אלא אפי' חולה הבהמה מותרת לר"ש דס"ל הכי ופוסק כוותיה אפילו ביו"ט ומה את צ"ל דרצה להביא האוקמתא שהיא ככו"ע שהיא מסוכנת ואין הכי נמי דחולה ג"כ מותרת וכר"ש וא"כ אף אנו נאמר דלעולם דהרא"ש ס"ל כמ"ד בע"ח שמתו מותרים ומאי דנקט הרא"ש האי אוקמתא דזעירי וכו' הוא לכו"ע אפילו למ"ד בעלי חיים שמתו אסורים וא"כ נמצא דאין מכאן הכרח. ושוב ראיתי שדברי מרן אלו סובבין הולכין עפ"י מ"ש בסי' שכ"ד שדעת כולהו רבוותא בהאי פלוגתא דבע"ח שמתו דמותרין דכיון דאיסור מוקצה מדרבנן אזלינן להקל וההיא אוקמתא דזעירי פ' אין צדין דמוקמי למתני' בבהמת קדשים למ"ד בע"ח שמתו אסורין וכתבוהו הרי"ף והרא"ש היינו משום דהוי יו"ט וביו"ט קיימא לן כר"י דאיכא מוקצה וכו' יעו"ש נמצא דאף דיסבור הרא"ש כמ"ד בע"ח שמתו מותרין שפיר כתב האוקמתא דזעירי. אך קשה שדבריו שם מתמיהין דאיך אפשר דהרא"ש יסבור כהרי"ף והרמב"ם דביו"ט הל' כר' יהודה דהא הרא"ש צווח ככרוכייא בסוף שבת וסוף ביצה דלא ס"ל הכי וצ"ע ועוד קשה שכתב דבשבת ס"ל להרי"ף דאפילו בריאה שרי דקי"ל כר"ש והוא תימה דהא הרי"ף ס"ל דבבריאה אפי' ר"ש מודה דאסור וכמ"ש הטור סי' תקי"ח ואף שלא כתבו על שם הרי"ף כתב כן בקיצור [פסקי] הרא"ש פ' אין צדין סי' ח' יע"ש וכן הר"ן על דעת הרי"ף וכן כתב מרן גופיה סי' תקי"ח ולא כתב כלום על דבריו ואיך כאן החליט המאמר כן על הרי"ף. ודרך אגב אמרתי להגיד מה שלא באתי לכונת קיצור פסקי הרא"ש פ' אין צדין סי' ח' וז"ל בהמה מסוכנת מותר לטלטלה לכו"ע בריאה אסור לכו"ע חולה פלוגתא זהו להרי"ף ולר"י בריאה אסורה אפילו לר"ש מסוכנת או חולה שרי ר"ש והלכתא כוותיה עכ"ל ומה הפרש יש בין ר"י לרי"ף דלכולם ר"ש מתיר בחולה וכ"ש במסוכנת ומאי איכפת מר' יהודה מאחר דהלכתא כר"ש גם בפרק מי שהחשיך סי' ה' כתב בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל וקי"ל כוותיה בין בשבת בין ביו"ט אפילו מוקצה מחמת איסור וכו' ופי' דבריו מחמת איסור לחוד בשב ואל תעשה קי"ל כוותיה אבל במוקצה מחמת איסור ודחאו בידים לא קי"ל כוותיה אלא דאסור ובנוסחא מחדש ראיתי שכתוב הכי וקי"ל כוותיה וכו' אפילו מוקצה מחמת מיאוס חוץ ממוקצה מחמת איסור וכו' ולגירסא זאת קשה דא"כ הו"ל למימר חוץ ממוקצה מחמת איסור ודחאו בידים ואולי יסבור דמ"ש בגמ' ומאי ניהו נראה לאו דוקא דהוא הדין בלא דיחוי ודייק דנקט חוץ ממוקצה מחמת איסור לחוד ולא הזכיר דחוי אי נמי אפשר דלישנא דש"ס נקט והיינו מחמת איסור כגון נר דהוי דחוי.
אבל השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי. וראיתי למורינו הרב בעץ החיים בלשונות דף ד' ע"ב כתב דאשתמיטתיה האי לישנא להרב תוס' יו"ט פי"א דמנחות משנה ז' שכתב לדעת רבינו דמשום דאין שבות במקדש שרי למלוח בשבת והא הכא אף בגבולין התיר רבינו דאי לאו הכי איך אוכלו חי ומכח זה כתב דלכן י"ל דבשעת אכילה טובלו במלח ואוכלו כמו שה"ה בצנון וכו' וכל דבריו תמוהים דמ"ש דבשעת אכילה טובלו במלח אי אפשר דזה שייך בצנון דלטעמא עביד ברם בבשר דהמלח הוי לפלוט הדם צריך שיעור בטבילת המלח ולא שייך טובל והולך ומה גם דעיקרא קושיא ליתא דרבינו יתרץ דלעולם צריך מליחה ובשבת אסירא ומ"ש מותר לבריא וכו' בשר חי בשעבר ומלחו וכמ"ש התוס' בחולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין בתי' א' שהקשה איך יכול למולחה בשבת יעו"ש וא"כ שפיר כתב התוס' יו"ט דמטעם אין שבות במקדש שרי לכתחילה ועפ"י האמור אין מקום גם למה שהקשה עיי"ש דאיך כתב התוי"ט לדעת רבינו דאין עיבוד באוכלין ושרי למלוח בשבת והא אסר מליחת צנון בפכ"א מהל' שבת והיינו טעמא ודאי דאסיר מדרבנן וכדעת התוס' דודאי הכי הוא דאסיר מדרבנן לדעת רבינו ומשום הכי אסר בצנון וכדעת התוס' ושאני אכילת קדשים דאין שבות והיכן מצא לרבינו חלוק מדעת התוס'.
חולה שאין בו סכנה וכו'. הנה מרן העתיק דברי הטור ז"ל והקשה וז"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דרבינו שרי שבות הנעשה ע"י ישראל דא"כ היאך כתב שכוחל עיניו מן הגוי בשבת ומאי איריא מן הגוי אפי' מישראל וכו' עכ"ל וראיתי להב"ח סי' שכ"ח שתירץ וז"ל נראה דהרמב"ם מיירי בכוחל שהוא עושה מלאכה דאורייתא קאמר כגון משחק סמנים ואתויי מרה"ר והכי משמע מלשונו שכתב חולה שאין בו סכנה וכו' לבשל לו לאפות לו וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים טובא דחוץ דלשון רבינו לא משמע הכי שכתב כוחל עיניו מן הגוי וכוחל משמע שימה על העין דמשום השימה הוא דאסור ע"י ישראל עוד בה דלפלוג ולתני בדידה דבשחיקה צריך ע"י גוי אבל בשימה על העין אפי' ע"י ישראל ולמה כתב ואם היו צריכים לדברים שאין בהם מלאכה עושין אותה אפילו ע"י ישראל מעלין אזנים וכו' ועוד דמה יענה לסוגייא דביצה דאמימר כחל עינא וכו' דמשם הוציא רבינו דינא דכחל כמבואר בדברי הרב המגיד ושם לא שייך לתרץ משום משחק ואתויי מרה"ר כמבואר שם דקאמר ליה רב אשי לאמימר מר עמיץ ופתח וכו' ומסייע אסור ומאי קשה הרי אפילו הוא עצמו עושה מותר וקושית מרן לאו דוקא ממ"ש רבינו אלא מהש"ס דמשם למד רבינו ובשלמא למאן דס"ל דאפי' דליכא סכנת אבר מותר בשבות ע"י ישראל יתרץ להש"ס מה שיתרץ אבל להב"ח דמוקים דעת רבינו דלא אסר ע"י ישראל אלא דוקא מלאכה גמורה אבל כחל גופיה שרי מה יענה להש"ס דביצה וכדכתיבנא. עוד כתב מרן וז"ל והרב המגיד כתב וכו' עד דאינו חולי הכולל כל הגוף וכו'. ודבריו תמוהים דהרה"מ כתב בפירוש היפך מזה וז"ל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו שבות גמור וזהו שלא התירו לכחול אלא מן הגוי וכו' ופשוט דמ"ש אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה היינו סכנת אבר וא"כ נפק"מ דאי איכא סכנת אבר שרי ע"י ישראל דומיא דחולי דכל הגוף כשאין סכנה דשרי בשבות ע"י ישראל דאי לא תימא הכי אלא דגם דאיכא סכנת אבר אסור ע"י ישראל אפילו בשבות היאך כתב אח"כ אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפילו בסכנת אבר מכלל דשבות הותר בסכנת אבר והוי סותר דידיה אדידיה אלא וודאי דהפי' בדברי הרה"מ כמ"ש וא"כ דברי הרה"מ דלא כמ"ש מרן ז"ל משמו. ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דנפל טעות סופר בדברי מרן וכך צ"ל והא דלא שרינן למכחל אלא מגוי היינו משום שאין בו סכנת אבר ואינו חולי כולל כל הגוף וכו' גם צריך להגיה עוד בלשון מרן לקמן במ"ש וז"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין סכנת אבר לחולי הכולל כל הגוף וכצ"ל ולא נרמז בלשון רבינו חילוק בין חולי אבר לחולי הכולל לכל הגוף וההכרח לזה ממ"ש בסוף דבריו ולא עוד אלא דמאי דפשיטא להרא"ש והר"ן וכו' ואי ליכא ט"ס כדכתיבנא קשה וכי לדרך זה יוצא האי ולא עוד אלא הא גם לפי' הרה"מ יוצא האי ולא עוד אלא דלדעת הרה"מ בסכנת אבר אינו נעשה שבות דרבנן ולדעת הרא"ש והר"ן נעשית אך קשה למה לא הזכיר להרה"מ עם הרא"ש והר"ן ודוק. עוד כתב מרן ואין דבריו ברורים אצלי וכו' ונ"ל שזה רמוז בדברי רבינו בשפת יתר שכתב וכן כוחל וכו' אע"פ שאין בו סכנה דהאי אעפ"י הוא יתר דבחולה שאין בו סכנה אנן קיימין אלא דבא להורות דאפילו סכנת אבר ליכא ומשו"ה דוקא ע"י גוי הוא דשרי ולא ע"י ישראל. עוד כתב מרן בב"י וז"ל ומ"ש רבינו והרמב"ן חולק וכו' כתב הרב המגיד כן בשם הרשב"א ג"כ וכתב שאין נראה כן מדברי ההלכות והרמב"ם כצ"ל ומ"ש הרה"מ כן על שם הרשב"א היינו ממה שהביא הרשב"א בחידושיו דברי הרמב"ן ולא כתב עליו כלום כנראה הודה לו ועוד דכתב בתשובותיו המיוחסות להרמב"ן הביאו הרדב"ז סי' ב' וז"ל שוב מצאתי ששאלו להרשב"א באשה חולה ואינה בסכנה ובעלה רופא ואין שם רופאים אחרים ואשתו נידה וכו' והשיב דבר זה אסור ונתן ב' טעמים חדא דאין מתירין לחולה אלא שבות דאמירה לגוי אבל שבות אחר לא אפילו שאיסור קריבה הוא דרבנן יעו"ש בשיירי כנה"ג סי' שכ"ח וכיון דבב' המקומות ראה לו דס"ל כהרמב"ן ז"ל תפס הרוב דאחרי רבים כתיב ולא חשש מ"ש בתשובה שהביא מרן לעיל דדעתו כדעת רבינו או שט"ס הוא מ"ש באותה תשובה וכמ"ש הרב כנה"ג שם אך מרן שהביא בתשובות כמו שכתובות קשה איך לא נרגש. ובדברי הטור שהפשיט ספק הרא"ש מדברי רבינו להקל ראיתי להרב יד אהרן נר"ו הגהות ב"י הקשה וז"ל ותמהני על הטור ויותר על רבינו המחבר דאי איתא דס"ל להר"מ דבחולי שאין בו סכנה נעשית שבות דרבנן ע"י ישראל א"כ איך אסר הר"מ להעלות אוזניו ואונקלי על ידי סם הא כשהם משוחקים מאתמול ליכא איסורא אלא מדרבנן ואפ"ה ע"י סם אסור [ולא התיר] אלא ביד (לא) [או] בכלי זה תוכן דבריו. והילך לשון רבינו פכ"א הל' ל"א וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וכו' שבכל אלו וכיוצא אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהם עכ"ל ועיין מ"ש מרן שם והשתא נראה דעד כאן לא התיר רבינו שבות ע"י ישראל אלא בשבות דרפואה כמו סיכה דיין ושמן דאסר רבינו שם פכ"א הכ"ג וכן גמיעת חומץ לחושש בשיניו וכל כיוצא באלו דאינם אלא גזרה דרפואה זאת אטו רפואה דע"י סם ויבא לשחיקת סמנים והיא גזרה רחוקה לחולה כל הגוף הותר לא כן ע"י סם ממש שהיא קרובה הגזרה לשחיקת סמנים אפי' בחולה דכל הגוף לא הותר ומשו"ה התיר רבינו להעלות אזנים ולעשות אונקלי' לפי שהם בידו או בכלי ואין עושין אותן בסם ברם אי דרכן לעשותן ע"י סמנים היה אסור לפי שיבא לשחיקת סמנים והך רפואה הותר הך לא הותר כן נראה לי על צד הדחק והיד אהרן נר"ו פנה לדרך אחר בדעת הטור ומה יענה להרב המגיד והכ"מ.
היולדת וכו'. יש להקשות למה הפך לנו הסדר השנוי במשנה דתני תחילה מסעדין וכו' וקורין לה חכמה וכו' ואח"כ ומחללין. וי"ל דבא לגלות דס"ל דכולהו הנך הוו חילול דאורייתא דלא כרש"י לדעת הרשב"א דהוו דרבנן ודלא כהרשב"א דס"ל דמילדין הוי דאורייתא והבאת חכמה ממקום למקום הוי דרבנן אלא דכולן חילול דאורייתא נינהו ומשו"ה תני תחילה דמחללין ואי אפשר לומר דתני אח"כ חילול דרבנן אלא כולהו הוו דאורייתא ותני והדר מפרש וכ"כ רבינו בפכ"ז דתחומין דאורייתא יעו"ש. והילך לשון הרשב"א בחי' אין מיילדין את הבהמה פי' רש"י משום טירחא ולי נראה משום חילול דאורייתא ותדע לך מדאקשינן בגמ' מכדי וכו' מחללין לאתויי מאי וכו' ואי איתא דמיילדין ליכא אלא טירחא מאי מקשה בש"ס אימא לאתויי חילול שבת דאורייתא ואי משום דתני וקורין לה חכמה אף היא דרבנן עכ"ל הנה אין דבריו מספיקין להפיל ארצה דברי רש"י אלא לדידיה דס"ל דתחומין דרבנן ברם רש"י יסבור כרבינו דתחומין דאורייתא וא"כ יתקיים פי' רש"י ויש מי שפירש אפי' לסברת הרשב"א דס"ל דתחומין דרבנן דכך יתפרש קושית הגמ' מכדי תנא ליה מילדין וכו' ואין מלאכות עוד לעשות ליולדת ואהא תירץ דאיכא מלאכה דהדלקת הנר.
ומדליקין לה נר אפי' היא סומא וכו'. והקשה המג"א סי' ש"ל סק"ב וז"ל ומ"מ צ"ע למה ליה טעמא דמייתבא דעתא הלא צריכין להדלקת הנר לראות מה שצריכה וי"ל דודאי כשצריך לראות ודאי שמדליקין והכא עסקינן שאינן צריכין לנר ואפ"ה אם אומרת שצריכה לנר בשביל שחוששת שמא ע"י הנר אי איכא מידי חזיא חבירתא ועביד לה משום הכי מדליקין דכיון דחוששת לכך חיישינן שתסתכן בשביל צערה שמצטערת שלא יש נר ולא חזו מידי ומדליק כדי ליתובי דעתא אף שבאותה שעה אין צריכה לנר וק"ל. והרב המגיד בשם הרמב"ן כתב דמכאן למד וכו'. ולדעת רבינו כתב דס"ל דבחולה שיש בו סכנה אין משנין וכו' עד מחמת לידה ואין להקשות דאיך כתב הרה"מ כן לדעת רבינו והא רבינו ס"ל דשבת דחויה היא אצל חולה וכמ"ש בריש פרקין וכל דאפשר לשנויי משנינן וכמ"ש גבי טומאה ביומא דף ז' למאן דס"ל טומאה דחויה היא בצבור יעו"ש דא"כ תירץ לן ג"כ למ"ש רבינו לעיל ה"ג דאין עושין דברים הללו לחולה לא על ידי גוים ונשים וקטנים וכו' והא כל כמה דאפשר שלא לחלל שבת עבדינן אלא היינו טעמא כי היכי דלא ליטעו דאסור לעשות ע"י ישראל ויבא לידי סכנה או כדי שלא יורגלו לחלל שבת וכמ"ש רבינו לעיל נמצא כל היכא דיכול לבא לידי תקלה לא מהדרינן לא כן ביולדת כיון דאחת מאלף מתה מחמת לידה לא אמרינן שמא יתרשלו אגב השינוי כיון שאפילו יתרשלו מעט אינה מתה ומשום הכי מוקמינן אדיניה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן.
כגון שתביא לה חבירתה וכו'. הכי איתא בשבת דף קכ"ח אם צריכה לשמן וכו' ואי אין ספק בשערה מביאה בכלי והקשו בש"ס תיפוק ליה משום סחיטה אין סחיטה בשער והקשה הרשב"א בחי' וז"ל לא ידעתי לזה התירוץ מה הפרש יש בין מביאה ביד למביאה בשער דכולן משום שבות ויותר שינוי יש במביאה בשער ממביאה בידה אלו דבריו וכונתו ברורה להקשות דכיון דבכולן יש משום שבות למה תני בברייתא תחילה ביד אדרבא יותר שינוי יש בשערה מביד ולא יתיר כי אם בשערה דכל כמה דאפשר לשנויי משנינן. ולענ"ד נראה דקמ"ל תנא דכיון דביד ג"כ איכא שינוי דלאו אורחיה בהכי לא מטרחינן ליה להביאו בשער דאפי' יתאחר ויבא לסכנה ברם כשאין ספק ביד ונמצא צריך להביא בכלי בלי שינוי אמרינן יביא בשער כדי לשנות דהיינו בשער ממש ואי אין ספק בשער ג"כ יביא בכלי תלוי בשערה ודי בשינוי מועט כזה ועל רבינו ז"ל יש להקשות אמאי השמיט מאי דתני בברייתא תחילה ביד.
חיה וכו'. וכתב הרב המגיד וסבור רבינו וכו' עד שהוא זמן הקודם. ונראה לענ"ד דלעולם דרבינו פוסק כמ"ד משיתחיל הדם וכמ"ש כאן ולקולא ומ"ש לעיל היולדת וכו' היינו בענייני לידה דהיינו לקרא חכמה ממקום למקום אין מחללין שבת לקרותה משהדם שותת דאפשר שלא תלד בשבת דהתחיל הדם יום או יומים קודם הלידה וכמ"ש רבינו ריש פ"ז מהל' איסורי ביאה דיכול להיות שהדם שותת יומים קודם הלידה ומשו"ה אין מחללין לענין זה לא כן לשאר עניינים דהיינו לפרנסה ולכלכלה דיש לה חולשה יתירה הרי היא כחולה שיש בו סכנה ועושין לה צרכיה אך קשה דרבינו בפירוש המשנה כתב עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום השלשה ימים מחללין עכ"ל וא"כ קשה דנראה מדבריו דתחילה היא ישיבת המשבר ואח"כ שתיתת הדם ומדבריו בהל' איסורי ביאה שכתבנו לא משמע הכי ועוד דהצריך ישיבת על המשבר לכל העניינים אפילו לעשות צרכיה ומ"מ מ"ש בכונת דבריו כאן נראה אמת ויציב. וראיתי להלח"מ ז"ל שכתב בגמ' אמרינן וכו' עד מ"ש וא"כ אין שיעור בדבר לכך פי' וכו'. ולענ"ד נראה דרבינו ראה לפרש כן משום דבש"ס אפליגו אמוראי בפי' דפתיחת הקבר חד אמר משתשב וכו' חד אמר משיתחיל הדם וחד אמר משחברותיה וכו' ואהא קאמר עד מתי פתיחת הקבר אמר אביי ג' ימים ופשטא מוכחא דקאי לכולהו אמוראי הנזכרים ואי כפירוש הלח"מ נמצא דמשתנה הג' ימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא גם בזה פליגי והוא דבר מתמיה וכי גזרה היא שיהיה עד ג' ימים עד שישתנה לכל אחד הזמן מחמת המנין דג' ימים דמתחיל מהפתיחה אלא וודאי דמשעת הלידה הוא והוי זמן זה לכולהו אמוראי דכך קי"ל לרבנן ולא מצינו פלוגתא בזה.
עושין מדורה לחיה וכו'. אבל לא לחולה וכו'. וכתב הרב המגיד בגמ' וכו' וסובר רבינו דהא דאייתי שמואל וכו' לא בא אלא לדחות וכו' אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכו' עכ"ל וכתב הרב מקראי קודש וכן בחנן אלהים וז"ל וא"ת היכי אמרו סבור מינה לחולה לא מאחר שהדין כך וי"ל דס"ד לחולה כלל לא ואידחיה דבהקיז דם עושין לו מדורה עכ"ל ונראה דכוונתו לתרץ שלא לדעת הרה"מ דלפי מ"ש הרה"מ אבל מ"ש דלחולה לא כדקאי קאי קשה כמו שהקשה וצריך לתרץ כמו שתירץ הוא דמה שכתוב לחולה לא היינו כלל לא דלא כמ"ש הרה"מ ז"ל ודבריו נכונים וכ"כ הר"ן יעו"ש ועיין להרב בית חדש שכתב על דברי הרה"מ וכ"כ הר"ן וליתא דלאו שוין נינהו. אך מה שכתב עוד לתרץ על פי מ"ש הרה"מ בסוף הדיבור כיון דיש סכנה בחולי אף שבמניעת דבר זה אין בו סכנה מחללין היפך דעת רש"י לכן ס"ד וכו' עד המדורה מחללין עכ"ל. אחרי נשיקת ידיו ורגליו זה אי אפשר לאומרו דהא אי איכא סכנה בהקזת דם ונצטנן ודאי במניעת המדורה איכא סכנה דכל הרפואה אינו אלא בחימום ולא בדבר אחר לא כן בחולה דעסקינן דהסכנה באה לו מחמת חולייו ובמניעת המדורה לא יבא לו סכנה. עוד כתב הרה"מ בסוף דבריו וז"ל אבל אני מבטל דעתי וכו' ואע"פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה עכ"ל ועיין מ"ש מרן כאן ובב"י סי' שכ"ח ד"ה ומ"ש רבינו וכן מכה שעל גב היד וגב הרגל וכו' וז"ל ומדברי רש"י משמע דלא שרי לחלל שבת וכו' שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן חולה שאין בו סכנה וכו' פי' רש"י צורכי חולה שאם לא יעשו רפואה זאת אינו מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה אבל הרה"מ כתב וכו' עכ"ל נראה שהבין בדברי הרה"מ דיש לו לחולה סכנה מחולייו ואין במניעת אותה המדורה הסכנה אלא בלא"ה איתא הסכנה בין אם יעשו המדורה בין לא יעשו ומ"מ כיון שהוא מסוכן עבדינן ליה כל דבר המסייע ורפואתו ואין כן דעת רש"י אלא דוקא דבר שבמניעתו יסתכן עבדינן ליה ולא דבר אחר. ולענ"ד נראה פי' אחר בדברי הרה"מ והוא דלעולם דבמניעת החימום לחולה איכא סכנה ברם אפשר בבגדים וכמו שנראה מתחילת דברי הרה"מ שכתב ואני הייתי סבור לפרש וכו' אין בצנה סכנה ואפשר בבגדים וכו' ומ"מ על ידי מדורה איכא רפואה קרובה יותר ברם הסכנה לעולם יעבור ע"י חימום וזהו שכתב דמחללין אף דאין במניעת דבר זה שעושין לו סכנה כי כבר נעשית בבגדים ומסתלק הסכנה דמ"מ כיון דבעת עשית האיסור איכא סכנה שרי ואף דרבינו ס"ל שבת דחויה היא וכל היכא דאפשר לעשות בהתר עבדינן היינו היכא דבין בהתר בין באיסור הרפואה אחת ואין כח ברפואה זאת יותר מזאת ברם כשהרפואה אחד היא ממהרת לרפאות אף דבלא"ה מסתלק הסכנה מחללינן והשתא אפשר דרש"י יודה בזה דעד כאן לא כתב רש"י ז"ל אלא היכא דבין שיעשה רפואה זאת בין שלא יעשה מסוכן הוא ברם כשע"י רפואה זאת יעבור הסכנה מה לי על ידי האור מה לי על ידי בגדים כיון דהא מיהא ממהרת כח הרפואה להעביר הסכנה.
וכן מרחיצין וכו' עד מפני הסכנה. ועיין מ"ש הרב המגיד ז"ל משם הראב"ד ומ"ש עליו הוא ז"ל וז"ל ואני מוסיף דאפי' ע"י גוי וכו' והוא היפך מ"ש בפ"ב מהלכות מילה דאפי' גוי אסור אלא א"כ כשחיממן הגוי לעצמו יעו"ש והיינו כסברת הרה"מ כאן וכן הקשה הלח"מ והרב מקראי קודש כתב דליתא דכוונת הר"א שכתב ע"י גוי היינו שמעצמו חיממן וכו' ודבריו תמוהים שהרי כתב שאין מחממין לו חמין אלא ע"י גוי שנראה ברור כמו שהבין הרה"מ דמתיר הר"א לומר לגוי דכן משמע לישנא דאין מחממין אלא ע"י גוי דמשמע דע"י גוי מחממין דאל"כ הו"ל למימר אלא בחמין שהוחמו ע"י גוי מעצמו ושוב ראיתי בלח"מ הנדפס מחדש עם הרמב"ם שכתב בהגה שמצא כתוב כן כמ"ש מהרח"א ודחאו בב' ידים כמ"ש יעו"ש. ולענ"ד י"ל דלעולם דהר"א ס"ל דגם לגוי אסור לומר להחם וכמ"ש בהל' מילה ומ"ש כאן בהל' שבת כוונתו כלפי מה שהבין מדברי רבינו שהתיר לפני המילה אפי' ע"י ישראל כתב עליו נ"ל דאין מחממין אלא ע"י גוי כלומר שאפי' מי שמתיר אינו אלא ע"י גוי והוא סברת הלכות גדולות שהביא הרי"ף סוף פרק ר' אליעזר דמילה דאפי' שהגוי עושה מלאכה דאורייתא שרי כיון שהוא מכשירי מילה יעו"ש וכונתו להשיג דלפחות יהא שרי ע"י גוי וכסברת ה"ג לא ע"י ישראל ואהא כתב הרה"מ ואני מוסיף וכו' כלומר דהאמת הוא דאין הלכה כהלכות גדולות וכן דעת רבינו בהל' מילה וכו' דאפי' לומר לגוי אסור ולא הותר אלא חממן מעצמו וכמו שהכריח יעו"ש. עוד כתב הרה"מ וז"ל ונראה מדברי רבינו דביום ב' אין מחממין וכן דעת קצת מפרשים אבל דעת קצתם דכ"ש יום ב' וכו' עכ"ל ועיין להרא"ם סדר וירא ד"ה יום ג' דמצדד אצדודי בזה אי יום ג' הוי דוקא או כ"ש יום ב' ואחר שהחליט דדוקא הוי יום ג' ומשו"ה אמר רבי חמא יום ג' למילתו היה הוקשה לו מפי' רש"י בש"ס וז"ל אבל לפי' רש"י שאמר דלא פליג ר"א אלא היום ג' דקאמר ת"ק מזלפין קשה עכ"ל. ולכאורה אין לדברים אלו מובן וכי משום דפליג איום ג' משו"ה יוצא דיום ב' הוי כא' ונראה ברור דאיכא חיסור לשון וכצ"ל אבל לפי' רש"י דת"ק מרחיצין אמר בב' הימים ולא פליג ר"א אלא איום ג' וכו' נמצא דרש"י השוה ב' לא' וכו' יעו"ש בפרש"י בשבת.
האשה שישבה על המשבר וכו'. מימרא פ"א דערכין דף ז' ודוקא על המשבר דעקר הולד דהיא מתה ברישא ברם כשלא ישבה על המשבר אין עושין דהולד מת ברישא וכן משמע בש"ס שם יעו"ש וכ"כ התוס' שם ובנידה דף מ"ד וב"ב דף קמ"ב יעו"ש ומ"ש רש"י בערכין ד"ה ומקרעין את כריסה דזימנין דמיקרי דהיא מתה ברישא עכ"ל פירוש כשלא ישבה על המשבר לעולם הולד מיית ברישא אגב דזוטר חיותיה ברם כשישבה על המשבר על הרוב מרוב צער הלידה והכאב הוא מת תחילה ברם מתרמי דמיד מתה האם והולד נשאר חי כיון דעקר לא מיית אגב אימיה ברם כשלא עקר הוולד אף דמפרכס אחר מיתת האם לאו חי הוא והאי פירכוס מידי דהוי אזנב הלטאה דמפרכסת והשתא אין מקום למ"ש המג"א על דעת רש"י ועל דעת הפוסקים יעו"ש סי' ש"ל ס"ק י' גם לא קשה מידי מה שהקשה על רש"י הרב יד אהרן נר"ו סי' שכ"ט הגהות הטור יעו"ש. והרב כנסת הגדולה סי' ש"ל כתב משם תשובת הגאונים סי' רמ"ח דאפילו הולד מפרכס במעיה לא קרעינן לה אלא משהינן לה ומחתינן אבנא אכריסא עד שימות הולד וקברינן לה עכ"ל וכתב הוא ז"ל דאפי' תימא דתשובות הגאונים לאו לענין שבת קא עסקי מינה נפקא לענין שבת דאין מביאין סכין דרך רה"ר בשבת לקרוע בטנה וזה תימה דהיא מימרא פסוקה פ"ק דערכין כדברי רבינו והצריך עיון. וכתב היד אהרן נר"ו וז"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' פרק יוצא דופן וז"ל וא"ת ואת"ל דמותר להורגו בבטן אפי' מתה אמו אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רה"ר לקרוע האם וי"ל דמ"מ משום פקוח נפש מחללין עליו את השבת אע"ג דמותר להורגו דהא גוסס בידי אדם וכו' עכ"ל הרי להדיא דאע"ג דמותר להורגו מחללין עליו את השבת וכו' עכ"ל ודבר זה נראה מתמיה שיהא מותר להורגו ושיחללו עליו את השבת. ולכן נ"ל מ"ש התוס' דמותר להורגו פי' דאינו חייב בידי אדם אבל בידי שמים חייב ומוכרח הוא זה מדהביא ראיה דגוסס דההורגו פטור ואפילו הכי מחללין ואי פירושו דמותר הוא התר גמור מאי ראיה מייתי שאני התם דההורגו פטור אבל חייב בידי שמים ומשום הכי מחללין את השבת לא כן כאן דמותר ממש איך יתכן דיחללו שבת להצילו והא דמו מותר ורחמנא הפקירו אלא וודאי כונתם כדכתיבנא.
מפקחין וכו' כיצד וכו'. ואע"פ שהוא צד הדגים וכו'. פי' שהוא צריך לדגים ג"כ כיון דהא מיהא העלה לתנוק וכ"כ רש"י בסוגיין דיומא דף פ"ד ד"ה ואע"ג דצייד כוורי וכו' אלא הא אתא לאשמועינן דאפי' הוא צריך לדבר עכ"ל וזה פשוט לאפוקי מהלח"מ הי"ז שכתב דכל הנך איירי דלא עשה כן בכונה יעו"ש דא"כ ואינו צריך ליטול רשות מבי"ד למה ליה וכמ"ש רש"י דאילו [אינו] מכוון להכי אלא דממילא צד כוורי כיון דלא מכוון להם ודאי דשרי דהא פיקוח נפש דוחה את השבת וא"כ הו"ל משנה יתירה אלא וודאי כדאמרן ומה שלא הזכיר רבינו בחלוקה דננעל דלת ואע"ג דקא מכוין כך היתה גירסתו וכמ"ש הרא"ש ולעולם הכל בכונה תליא מילתא.
שמע שטבע תנוק בים ופירש מצודה וכו' והעלה דגים [לבד] פטור מכלום. עכ"ל משמע דדוקא שכונתו לתנוק והעלה דגים פטור הא נתכוון לדגים ג"כ והעלה דגים חייב דהא מחשבה ומעשה רע ועיין מעשה רוקח וקרית מלך רב ז"ל.
נתכוון וכו' פטור. והשיג עליו הראב"ד ועיין מ"ש עליו הרב המגיד וז"ל וגירסת ספרינו היפך וכו' עיי"ש והקשה עליו הרב יד אהרן נר"ו בסי' שכ"ח דפליג דידיה אדידיה ממ"ש כאן למ"ש פכ"א מהל' שבת יעו"ש ולכאורה עלה בדעתי לומר דהרה"מ לא נחית אלא לומר דמה שהשיג הר"א על רבינו יש להליץ עליו בב' אופנים או דס"ל הכי או הכי ותירוצו הוא כלפי האי השגה ברם לזה דכתב דס"ל כהרשב"א קשה דידיה אדידיה אלא דבזה לא השיגו הראב"ד דידיה אדידיה ומשום הכי כתב דאינה השגה אך למ"ש שם קשה דידיה אדידיה וצ"ל כתירוץ הא' מכח דסתר עצמו ונמצא לפי"ז דרבינו ס"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף שלא נחלקו פנים בפנים וכמו שפסק בפכ"א כרבא יעו"ש. ברם הא ליתא דהרי פסק רבינו בפ"ח הל' ה' וז"ל ואין עמור אלא בגדולי קרקע וכתב הרה"מ ופסק כאביי דבתרא הוא עכ"ל הרי להדיא דס"ל להרה"מ בעד רבינו דהלכה כתלמיד נגד רבו היפך מ"ש פכ"א ויותר תימה מה שהקשה מהרח"א בספרו מקראי קודש דבפרק י"ח הכ"ד כתב רבינו הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי לרשות אחת חייב לב' רשויות פטור דנחלקו רבה ואביי ורבא וכתב שם הרה"מ דפסק כרבה דאביי ורבא תלמידיו הוו וסותר דבריו מכאן לשם ותירץ משם מהר"ם גלאנטי דשם מוכיח ששמע רבה דבריהם ולא נראה בעיניו מדאמר כל אחד ואפי' מוכח שהיו מדברים זה עם זה משום הכי הלכה (כרבא) [כרבה] משא"כ הכא דאילו היה שומע הרב דברי התלמיד היה מודה לאביי שהוא בתרא עכ"ל והן הן דברי הרה"מ דידן שחילק בין כשהתלמיד חולק לפני רבו בין כשנחלקו כב' חולקין דעלמא יעו"ש ומה יעשה למ"ש פכ"א וכדכתיבנא ולכן הנראה אצלי לומר דלא כתב הרה"מ בפכ"א דרבינו פסק כרבא מטעם הרמב"ן אלא כלפי מה שפסק רבינו כרבא כתב שכן פסקו בהלכות ושכן דעת הרמב"ן לענין דינא לפסוק כרבא ברם דעת רבינו דפסק כרבא מטעם אחר נגע בה והיינו טעמא דמר בריה דרבינא פליג התם וסובר דזה וזה (אסיר) [אסור] וגם הוא בתרא כרב פפא ונמצא דב' בתראי פליגי מן הקצה אל הקצה מר בריה דרבינא ורב פפא וכיון שכן פסקינן כרבא דבמאי דאוסר אשכחנא דחד בתרא כוותיה ובמאי דשרי ג"כ חד בתרא כוותיה ואם כן אי הוה פסקינן כולה להתירה הויא היפך ב' אמוראי לדינא דקינוח בקרקע בין לדעת רבא ובין לדעת מר בריה דרבינא אסור ואף דקי"ל דהלכה כבתראי ואפי' נגד רבים וכמ"ש הרה"מ פכ"ד מה' מלוה ולוה ה"ט וז"ל מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתראה אע"ג דרב הונא ואביי פליגי עליה יעו"ש היינו דוקא כשהרבים הם קמאי והיחיד הוא בתרא אבל כאן מר בריה דרבינא הוא ג"כ בתרא כר"פ וא"כ הו"ל ר"פ היפך רבא ומר בריה דרבינא א"כ משו"ה פסק כרבא ועיין עוד שם להרב יד אהרן נר"ו שהקשה להרה"מ מההיא דפי"ח שכתב שם דפסק רבינו כרבה משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו יעו"ש ולא ראה דברי המהרמ"ג הללו דכתיבנא לעיל. עוד הקשה שם הרב יד אהרן נר"ו על מרן דבפ"א מהל' מילה ה"ז הסכים לדעת הרב המגיד לדעת רבינו דיש חילוק בין כשהתלמיד חולק עם רבו פנים בפנים בין כשנחלקו כשני חולקין דעלמא ואילו הוא בפ' י"א דשכירות בסופו גבי דין שכיר שבא לישבע וכו' שכתב הרה"מ שפסק כר' חסדא לגבי רב הונא ותמה עליו מרן דא"כ איך פסק הר"מ כתלמיד בפני הרב ולפי האי כללא מאי קשה הלא לא אתמר שם בש"ס אמר ליה והלכתא כבתראי וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דלאו דוקא בדאיכא אמר ליה הוא דאמרינן דהיה פנים בפנים אלא כל דאיכא הוכחה גם כן אמרינן הכי וכמ"ש מהר"ם גלאנטי ז"ל דמתבת אפילו משמע דהיה פנים בפנים וכן כאן יש להוכיח דהיה פנים בפנים דאל"כ מאי בעי בש"ס מאי בינייהו ומוקים להו בפלוגתא נימא דמר נקיט לה בהאי לישנא ומר בהאי לישנא ולא פליגי וא"כ מנ"ל להרב המגיד דפליגי ופסק כרב חסדא אלא ודאי כיון דמשמע ליה דפליגי ודאי דהיה פנים בפנים ורב חסדא לפלוגי אתא ואהא בעי מאי בינייהו ומשני וכו' ואמטו להכי קשיתיה למרן דאיך פסק כתלמיד במקום הרב. וע"פ כל האמור יתיישב כל מה שהקשה בזה הצרור החיים במקומות אלו הלום למה שהביא מפי"ב מהל' גרושין דין י"א בדין אמר הבעל פקדון נתתיו לו שפסק שם רבינו כרב חסדא לגבי רב הונא וכן פסק הרי"ף וזה היפך ממ"ש כאן הרי"ף ורבינו ז"ל עכ"ל ליכא מן הישוב על צד האמור בדברינו אלה אלא שם מטעם אחר נגעו בה וכמ"ש הרי"ף בהלכות שם וז"ל פסקו הפוסקים הלכה כר"ה בשביל שהיה רבו של ר"ח ואנן סבירא לן דהל' כר"ח מדמפרש סתמא דש"ס לקמן וניהמניה לשליש וכו' עכ"ל ואף שהבאים אחריו תפשו עליו בטעם זה יעו"ש בהרא"ש מ"מ הא מטעם אחר נגעו בה וזהו שכתב בתשובה הרי"ף ז"ל קי"ל כר"ח אף דר"ה רביה הוא וכו'.
היתה חצר וכו'. וכתב הרב המגיד ונ"ל שדעת רבינו דפרוש כולהו ובעת פרישתן וכו' והוא כפי' הרא"ש ז"ל וכתב עוד ויש מי שפי' בהיפך דפרוש כולהו ואחד מכולן בעת מהלכן וכו' מפני שהוחזק ישראל בכאן ואצ"ל וכו'. פי' דבריו דכל שבפרישתו היו כולן וישראל בכלל אמרינן כיון שהוחזק ישראל אפשר שהוא הישראל דבפקוח נפש לא אזלינן בתר רובא לא כן דכשזה פירש היה מן ה' או ד' דאינו ברור שהיה שם ישראל כדי שנאמר אפשר שזה ישראל דהעיקרא שם איכא לאסתפוקי והו"ל ספק ספיקא ובזה ודאי אין מחללין א"כ נתבארו דברי הרה"מ אמאי הוצרך ב' פרשיות ועיין למהר"ם בן חביב ז"ל. עוד כתב הרב המגיד וכן פי' רש"י וכו'. והקשה מהר"ם בן חביב הנזכר דאין זה פי' רש"י כמבואר ולענ"ד כוונתו דכתב דכן פירש היינו דלא כפירוש רבינו והרא"ש דפרוש כלהו אין מפקחין ופרוש מקצתן מפקחין אלא בהיפך דפירשו כולהו מפקחין ומקצתן לא אף דאין פירושו מכוון עם פירוש הראב"ד והרמב"ן אך קשה דהרמב"ן כתב בפירוש כפרש"י יעו"ש בסוף דבריו וצ"ע והילך לשון הרמב"ן מתחילת לשונו אחר שהעתיק לשון הש"ס עד הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתייהו וכפי' רש"י וז"ל ופסק רבינו הגדול כשמואל ואיכא מ"ד דלית הלכתא כשמואל מסוגייא דשמעתא דהוינן עלה ומי אמר שמואל הכי והא אתמר מצא בה תינוק מושלך וכו' מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליחסו לא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ופרקינן כי אתמר דשמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פקוח הגל אינו כן חזינן השתא דרב פליג אדשמואל ואזיל בפקוח נפש בתר רובא דהשתא בפקוח נפש דלית בה עבירה דמצוה בעי רב מחצה על מחצה הא רוב גוי אמרינן גוי הוא ואין להחיותו לגבי פקוח גל דשבת דאיכא איסור סקילה לא כ"ש דרוב גוי אין מפקחין וכיון דרב פליג אשמואל הלכתא כוותיה דקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ע"כ. והקשו עליו דלפי דברי הרמב"ן דמוקי מימרא דרב דלהחיותו במחצה על מחצה א"כ מה הקשה בש"ס פרק בתולה נשאת דף ט"ו מהא דרב וז"ל וליוחסין לא בעינן ב' רובי והתנן מצא תינוק מושלך וכו' ואמר רב לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא וכו' ומאי קשה דעד כאן לא קאמר רב דליחסו לא משום דליכא אפי' חד רוב דעל מאי דקאמר מחצה על מחצה ישראל קאי רב ברם בדאיכא חד רוב שרי ליחסו וא"כ מאי קושיא וי"ל דרב לא אמר מימרא זאת גבי מחצה על מחצה דוקא אלא גם ברוב ישראל ועלה קאמר דליחסו לא וא"כ נמצא דמצריך רב ב' רובי ומה שהביאו לפרש דגם במחצה על מחצה קאי רב משום דאי לאו הכי נמצא דוקא ברוב גוים מצוה להחיותו הא גבי מחצה על מחצה לא שרי להחיותו והוא תימה דספק נפשות להקל וכמ"ש בש"ס מחצה על מחצה ספק נפשות הוא ולהקל וכמ"ש מהר"ם בן חביב לפי' רש"י ומשום הכי מוקי למימרת רב בב' וגם א"א לאוקומי המימרא דוקא במחצה על מחצה דהא שמואל קאי עליה וקאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וקאי לחלוקה דאי רוב גוים גוי ואי רב לא איירי בה קשה דלא בא שמואל על דברי רב בתמיה ובש"ס לא משמע הכי משום הכי פי' דברי רב דקאי לב' החלוקות ודוק. עוד כתב הרמב"ן וז"ל ומימרא דר' יוחנן ט' גוים וישראל אחד כפשטא דרב אתיא דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב והילכך בחצר אחרת כל דפריש מרובא פריש ואין מפקחין באותה חצר והו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל והקשה עמיתנו החכם השלם הוא הרב מהרי"א ז"ל דמשמע מדבריו דר"י ורב בחדא שיטא אזלי והלכתא כוותייהו ואינו דהא לרב גם במחצה על מחצה אין מפקחין עליו את הגל בשבת וכמ"ש הוא לעיל דדוקא במקום דליכא עבירה דמצוה ולר"י אינו כן דמחלק מחצר זו לחצר אחרת והיינו טעמא דבאותה חצר מפקחין משום דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ונמצא במחצה על מחצה ס"ל דמפקחין דלא כרב. ונראה לענ"ד דלעולם דבחדא פליג וכונת הרמב"ן הוא דעד השתא דלא הוה ידעינן הא דרב הוה מתרצינן דלא לפלגו ר' יוחנן ושמואל ברם כיון דחזינן השתא דרב פליג אדשמואל א"כ אף אנו נאמר דר"י פליג אשמואל ואשינויי דחיקי לא סמכינן דהא כולהו הא מקצתייהו ומוקמינן מימרא דר"י כפשטא דרב דהולכין בפיקוח נפש אחר הרוב דהיינו דאם רוב גוים גוי וזה כרב אלא דפליג עליה במחצה על מחצה וס"ל דמפקחין ומשום הכי בחצר אחד אפילו רוב גוים מפקחין דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכר"י קי"ל דרב ורבי יוחנן הל' כר"י כן נראה לי כונת הרמב"ן. ובסוף דבריו כתב דס"ל כרבינו הגדול דהלכה כשמואל יעו"ש וסיים וז"ל דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ופרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה בחצר הא' והנהו דפרוש מרובא פרוש ועוד כיון דפרוש כולהו לחצר זו אתחזק הכא ישראל דפרוש מקצתייהו לכאן לא אתחזק הכא ישראל הלכך לגבי תינוק מושלך כיון שלא ראו אותו פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מצאו אותו מרוב סיעה שפלטיא כולהו ניידי ואתחזק נמי ישראל בפלטיא ונעשה הוכחה הילכך הו"ל פרוש כולהו ומפקחין עכ"ל. הנה האי ועוד שכתב הרב הוא פי' רש"י אלא שמ"ש קודם הוא הפי' שכתב הרב המגיד משמו והוא פי' הראב"ד והכי מתפרשין דבריו דטעמא דפרוש כולהו דמפקחין משום דניידי כולהו ממקום מושבם שיצאו לחוץ נמצא דממקום שפירש היה שם ישראל וכמ"ש הרה"מ פרוש מקצתייהו דאין מפקחין משום שנשארה קביעות במקומה ר"ל שנשארו בחצר ומאותם שיצאו יצא זה ונמצא דלא יצא ממקום שהיה ישראל והיינו פי' הרה"מ על שם הרמב"ן וא"כ לא קשה מה שהקשתי לעיל אלא שקשה למה יחס להרמב"ן פי' זה ולא גם פי' רש"י כי שניהם כתבוהו ולשון הרמב"ן מגומגם ודי בזה. והלח"מ פלפל בלשון רבינו ובסוף דבריו כתב וז"ל ונ"ל לתרץ הכל ולומר וכו' בקבוע גרוע כי האי לא ס"ל לר"י דמפקחין וכו' יעו"ש והקשה הצרור החיים דף ל"ד ע"ג וז"ל וקשה דאי הכי דבקבוע גרוע כי האי לא ס"ל לר"י דמפקחין ברובא גוים א"כ ה"נ נימא דס"ל לשמואל ומשום הכי קאמר דס"ל לשמואל בההיא דתינוק דדוקא ברוב ישראל או מחצה על מחצה מפקחין אבל ברובא גוים לא וא"כ מאי פריך לשמואל דידיה אדידיה וכו' אלו תוכן דבריו וי"ל דלא ניחא ליה לש"ס לתרץ הכי לשמואל דהו"ל ב' אוקמתות דהיינו דפירש מקצתייהו ודוקא בחצר ולא בעיר וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לומר מימרא סתמית במקום דאיכא ב' תנאים ויש הפרש בין חדא אוקמתא לב' אוקמתות. עוד הקשה בס' הנזכר על מ"ש הלח"מ ובפ"ק דכתובות כתוב בס' אלא וכו' וז"ל והסייעתא דמייתי אדרבא הויא תיובתיה דהתם לא הוזכר הא דר"י וגם החילוק דפרוש כולהו לפרוש מקצתן וכו' ולא קשה מידי דאדרבא כיון דשם לא שייך למכתב אלא וכתב מוכרח דהשגרת לישן הוא מהכא להתם דאגב דהכא צ"ל אלא נקטיה גם שם וק"ל. עוד כתב הלח"מ וז"ל ומ"מ קשיא לי ע"ז וכו' עד וצ"ע ולענ"ד נראה דשאני בפיקוח נפש דאית קולא לשבת דמחלל שבת משום הכי חשבינן ליה לגרוע לא כן לענין קידושין דלחומרא הוא דהיינו להצריכא גט לא קפדינן אגריעותא דאית ביה והשתא איכא הרבה סוגי קבוע ולפי הענין משתנה דמה שבטריפה לא חשיב קבוע ואזלינן בתר רובא בפיקוח נפש חשיב וכמ"ש הרב המגיד ואף שהרה"מ כתב כן לפי דרכו דרבינו פוסק כשמואל ה"ה לר"י לפי הדרך דפוסק כוותיה לפי מ"ש רבינו בתשובה לא כן לדרך הרמב"ן וכמ"ש הלח"מ ז"ל לקמן וזה הוא בחצר אבל דעיר דהוי גרוע טובא אף בפיקוח נפש לא חשיב קבוע כיון דמצד אחר איכא קולא דשבת אבל דבר דהוי חומרא לחוד חשיב קבוע ועל פי זה נסתלקו כמה תערומות דלכאורה קשה בדברי הרה"מ פט"ו מהל' איסורי ביאה הכ"ה וז"ל והטעם משום דאיכא מקצת גוים [או] מקצת ישראל קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל. ולכאורה קשה חדא דאי מתני' איירי בקבועים א"כ היכי בעי למפשט בגמ' בכתובות מדרב דבעינן ב' רובי לעולם דלא בעינן אלא חד רוב ומ"ש ליחסו לא הוא משום דליכא אפילו חד רוב לפי שהם קבועים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד מ"ש בש"ס יומא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ואי איירי בקבוע מה לי רישא מה לי סיפא הכל אחד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דאמאי אמר רב אבל ליחסו לא אפילו להשיאו אשה ישראלית אלא ע"פ מ"ש לא קשיא מידי דמ"ש רבינו דחשיב קבוע לענין זה דהוי חומרא אבל לשאר דברים לא חשיב קבוע דהוי גרוע טובא דהוי דעיר וזה מ"ש רב לא שנו אלא להחיותו דלהחיותו לא חשיב קבוע ומשום הכי אם רוב ישראל ישראל אבל ליחסו בעינן ב' רובי ויתיישב הכל.
עכו"ם וכו' או שצרו סתם וכו'. וכתב מרן משום דספק נפשות להקל. והלח"מ כתב דקשיא ליה דיוקא אדיוקא וכו' ותירץ נעשה וכו' ומכאן הוציאו רבינו עכ"ל. וקשה דלא שייך לומר כאן נעשה דתני בלשון אבל וכמ"ש בגופי הלכות כללי הנו"ן סי' תכ"ג וז"ל אע"ג דאמרינן בכל מקום נעשה דיוקא דרישא כדינא דסיפא הכא לא אמרינן משום דסיפא קתני בלשון אבל וכל היכא דתני בלשון אבל משמע דהסיפא נדרשת לעצמה ואין לה עסק עם הרישא וקיימו מהרש"א כלל זה. ובגליון של גופי הלכות שלי מצאתי כתוב וז"ל וצ"ע מההיא דפ"ק דקידושין ד"ה דתני אבל היא שנתנה ואמרה היא וכו' ופריך הש"ס דיוקא אדיוקא ומשני נעשה ואע"ג דקתני סיפא אבל יעו"ש קטונתי מכל החס"דים יעקב בכר יו"ט אלגאזי עכ"ל ושוב ראיתי להרב יד אהרן נר"ו סי' שכ"ט הגהות ב"י נושא ונותן בזה.
וכשיצילו את אחיהם וכו' מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' שלא להכשילן לעתיד לבוא. ולכאורה קשה בדברי רבינו דלא פסק לא כתירוץ א' ולא כתירוץ ב' דאי פסק כתירוץ א' דחוזרין למקומן היינו בכלי זיינן א"כ לאיזה צורך כתב וכשיצילו את אחיהם וכו' אפילו שלא הצילו אלא שנצחו אומות העולם את עצמן חוזרין בכלי זיינן ואי פסק כרב נחמן בר יצחק דיש חילוק בין כשנצחו אומות העולם לכשנצחו ישראל א"כ איך קאמר סתם למקומן ומה גם דרבינו פסק בפירוש בפכ"ז כב' התירוצים וכמ"ש הרא"ש וכ"כ מרן בב"י סי' ת"ז יעו"ש וכ"כ הב"ח והיינו ממ"ש רבינו ובכלי זיינן והכי הו"ל למימר חוזרין בכלי זיינן למקומן שכך הוא משפט הלשון וכמ"ש כאן מותר לחזור בכלי זיין למקומן וכו' אלא כתב כן ללמד דגם ביד ישראל תקיפא דליכא אלא אלפים אמה חוזרין בכלי זיינן ובכלי זיינן דכתב בסוף דבריו קאי לעיל ג"כ והוא מילתא באפי נפשא דקאי לכל החלוקות ונמצא דפוסק גם כר' יהודה ולפום מאי דכתיבנא אין מקום למ"ש הרב יד אהרן נר"ו על דברי רבינו פכ"ז בסי' ת"ז הגהות הטור יעו"ש גם מ"ש בהגהות ב"י שם להכריח דמ"ש רבינו כאן בפ"ב שלא להכשילן לעתיד לבוא דקאי לחזרה למקומו לפי מ"ש דמשפט הלשון כך כמ"ש בפ"ב ליתא אלא דניתן ליאמר דבריו בלא הכרח זה ודוק וכן נראה דעת הטור כדעת רבינו והרא"ש בשם הר"ם דפוסק כב' התירוצים שכת' בסי' ת"ז וכשחוזר חוזר עם כלי זייניו וקאי לכל מיני חזרה. ונראה לענ"ד דמ"ש רבינו כאן בפ"ב סתם משום דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר דכיון דרבינו ס"ל דלעולם בין לאלפיים אמה כשיד ישראל תקיפא בין למקומו כשיד אומות העולם תקיפא חוזרין בכלי זיינן כתב סתם כאן רבינו וכשיצילו את אחיהן מותר לחזור למקומם סתם דלעולם הדין כן דלא נחית כאן לחלק להיכן הוא חוזר וכדכתיבנא וזה נראה ג"כ דעת הטור בסוף סימן שכ"ט שכתב והמצילין חוזרין בכלי זיינן למקומן עכ"ל ולכאורה דבריו סתומין ועפ"י מ"ש הנה נכון דכיון דלעולם בין בחזרה דאלפים אמה בין בחזרה למקומו ממש חוזר בכלי זיין סתם כאן וכתב חוזר בכלי זיינן למקומן איזהו מקומן מי לאלפים מי יותר באופן דלמקום שהולך הולך עם כלי זיינו ולא נחית רבינו כאן אלא לדין חזרת עם כלי זייניו ובסי' ת"ז כתב דין חזרת המקומות והשתא הכא מ"ש רבינו שלא להכשילן לעתיד לבוא ר"ל היינו טעמא דלעולם חוזרים בכלי זיין שלא להכשילן כלומר שלא יכשלו דיבואו גוים עליהם וידחקו זה את זה ויהרגו מעצמם וכמעשה שהיה דתני בברייתא וודאי טעמא קאי להבאת כלי זיין לעולם בין הכי ובין הכי ועיין בלח"מ פ"ו מהל' מלכים הי"ג. ואחרי מופלג כמו ל' שנה נדפס זה ספר בירך יצחק ועיין שם בסדר מסעי מ"ש לישב לב' לישני דרבינו אלו דפ"ב ופכ"ז בחילוק היכא שהוא מלחמה עם הגוים דבזה איירי בפ"ב אבל התם בפכ"ז שהוא מדבר בכל מיני הצלה דהתם לית ביה סכנה אם ישאר שם במקומו לכך לא התיר אלא כשיד האומות תקיפא וכו' יעו"ש. והמה דברים תמוהים דאי יש לחלק בין נדון המתני' דתני וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן דקאי במלחמה לנדון מתני' דראש השנה דתנן בראשונה וכו' דאיירי במיני הצלה דלית בה סכנה א"כ מאי קשיא להם לש"ס ממתני' למתני' דחדא תני למקומן וחדא תני אלפים אמה הא שפיר יש לחלק בין מלחמה דאיכא סכנה לשאר הצלות דליכא סכנה ולמה להו לתרץ מה שתירצו שחוזרין בכלי זיין ולעולם אלפים אמה וכן תירוץ אחר כאן וכו' כאן וכו' ועוד דגם במתני' דר"ה תני להציל מן הגייס והיינו מלחמה שהולך להלחם עם הגייס להציל מידם ומה חילוק יש ביניהם והוא ז"ל נרגש מזה וכתב וגם הגייס לא דמי להא דגוים שצרו עליהם למלחמה דקא איירי בפ"ב אלו דבריו ולא ידעתי היאך לא דמי זה לזה דגוים שצרו על ישראל היינו גייס שבא על ישראל והכל אחד.
וכן ספינה המטורפת בים ואפי' יחיד הנרדף וכו'. ויש להקשות במ"ש דביחיד הנרדף מחללין את השבת ובריש פ"ב דתעניות כתב אלו הן הצרות וכו' שמתריעין עליהן וכו' על החרב ודבר וחיה רעה וכו' ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות וכו' והא חיה רעה וחרב סכנת נפשות הוא ולמה אין צועקין ומתריעין בשבת ואין לומר דהאי חרב היינו בין אומות העולם דהא כתב רבינו הל' ד' שם על החרב כיצד אפי' חרב של שלום וכו' ומדקאמר אפילו מכלל דאיירי גם בחרב של ישראל. ולענ"ד נראה דמ"ש אפי' קאי לענין שמתריעין ומתענין בחול ואהא כתב דאפי' חרב של שלום עושין כן ברם למ"ש דאין עושין כן בשבת לא קאי אלא לחרב של שלום דשל ישראל מחללין עליו את השבת ומחלוקת חיה רעה לא קשה ג"כ דשאני כשהוא נרדף שאם לא יצילהו ימות דהיא רודפת אחריו לא כן כשיש בעיר חיה רעה וכל העם יכולין להנצל שלא יצאו מביתם אז אין מחללין את השבת.
צרין על עיירות וכו'. ואין צ"ל במלחמת מצוה וכו'. וכתב מרן דאיתא בירושלמי דבמלחמת מצוה אפי' בשבת מתחילין וכו' וראיתי להרב פרי חדש ז"ל במים חיים בליקוטי או"ח דף ל"ט כתב וז"ל וקשה דהא התם ביריחו לא התחילו כי אם באחד בשבת שהרי ז' ימים סבבוה ובז' נכבשה שמע מינה שביום א' הקיפוה עכ"ל ואני תמיה עליו וכי נעלם מהירושלמי הפסוקים אלו והא משם הוא ראית הירושלמי ואם כן ודאי אין זו קושיא דהא כבישת יריחו היה בשבת והששה ימים שסבבוה לא היה מלחמה ויודעים היו שביום הז' יפול המלחמה והיה להם להתחיל ביום ב' כדי שלא יתחילו בשבת אלא בא' בשבת אלא וודאי דבמלחמת חובה מתחילין אפילו בשבת וק"ל.