רבי אומר איזהו דרך ישרה וכו׳. אפשר לפרש ששואל דרך יבחר בעשיית מצותיו יתברך. והנה מצינו דאע״ג דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעה״ז ואלו הן כבוד או״א וגמילות חסדים וכו׳ ומסיק סוף פ״ק דקדושין דכל הני דתנן הוי טוב לשמים ולבריות לאפוקי שלוח הקן ע״ש גם אמרו בקמא דף ט׳ ע״ב גבי הדור מצוה יותר משלי׳ משל הקב״ה ופירשו רש״י ותוס׳ דאוכל פירות בעה״ז וכתב הרב יעב״ץ בסוף משנה זו דזריזות וחיבוב והדור מצוה אוכל פירות בעה״ז ושרש דבריו מסוגית קמא הנז׳:

ובזה אפשר לדקדק הכתוב פ׳ אחרי ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳. וראיתי שפירשו משם הרב של״ה דתיבת וחי היינו זריז כמו שפירשו בן איש חי והכונה אשר יעשה אותם האדם וחי שיזדרז בהם בזריזות נמרץ עכ״ד וכמש״ל פ״א משנה א׳ ולדרכנו אפשר דרמז הכתוב דאם יזדרז האדם במצות בכל אופני הזריזות להקדים ולעשותם מן המובחר וכיוצא שהם כלם תולדות הזריזות זה יועיל לחיות כי יאכל פירות בעה״ז וז״ש אשר יעשה אותם האדם וחי שיזדרז ובזה וחי בהם שיאכל פירות אני ה׳ המשלם שכר גדול כרב גודלו והפירות עולים לחשבון גדול עצום ורב:

ומזה למדנו שעיקר עשיית המצות הן בזריזות וחיבוב והדור וגם אם יהיה טוב לבריות אלה הם דרכי המצות בעשייתן לעשות נתת רות ליוצרו. והראיה על זה הוא דעל הדור וחבוב מצוה ועל מצות שהם טוב לבריו׳ ג״כ יש להם פירות וא״כ הם חשובות לפני ה׳ מדראינו דמאכיל פירות בעה״ז. והיינו דאמר רבי איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם בעשיית המצות. כל שהיא תפארת לעושיה שמחבב ומזדרז דין הוא הד״ר נהד״ר בקדש בהדור מצוה דודאי חשוב לפניו ית׳. וגם תפארת לו מן האדם במצוות שהן טוב לבריות ג״כ והני בי תרי סלקין לעילא מדחזינן דאית ליה פירות בעה״ז. והוי זהיר במצוה קלה שאין לה פירות בעה״ז כבחמורה שיש לה פירות. דכיון דידעת דע״י הדור וחיבוב וזריזות יש פירות א״כ גם במצוה שמעצמה אין לה פירות שהיא טוב לשמים בלבד אתה יכול לעשו׳ שיהיו פירו׳ בהדור וחיבוב וכיוצא. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצו׳ כי הנה כתב הרב מנות הלוי שסיפרו על אלכסנדרוס מוקדון שעני שאל לו שיתן לו צדקה ונתן לו עיר גדולה במתנה ויאמרו לו עבדיו איבר׳ מלכא את ואין מי יאמר לך מה תעש׳ אבל הביננו מה זאת עשית כי לעני הזה אם היית נותן עשרה דינרין היה אצלו מתנה מרובה ומעולם לא בא לידו כזו. והשיבם הוא שאל ממני ואני נתתי לו דבר מועט זוטר ובציר לגבי דידי עכ״ד. ומזה נלמד קצת מקצת הפלגת שכר עושי מצוה כי המעט מעט אשר יתן אלהי עולם ה׳ אין ערך לריבויו לגבי דידן. וז״ש והוי זהיר במצוה קלה וכו׳ שאין את״ה בערך הקטן שלך יכול לשער מתן שכרן של מצות אשר ממ״ה נותן והוא דבר שאין השכל מגיעו. ואחר זמן ראיתי ס׳ מוסר קטן שמו צמח צדיק וכתוב דף י״ו סגנון מעשה אלכסנדרוס הנז׳ בסגנון זה עני והלך בא לפני המלך אלכסנדר מוקדון ושאל ממנו פרוטה לצדקה והמלך נתן לו במתנה עיר גדולה ויאמר העני אהה אדוני המלך כי לי לא תאות מתנה גדולה כזאת ויען אלכסנדר אהה אחי כי לי לא יאות לתת מתנה מועטת באשר שאלת ובכן אין לי להבין על מה שראוי לך לקבל אלא על מה שראוי לי ליתן:

א״נ והוי זהיר במצוה קלה מדברי סופרים והיא קלה שהיא מצוה בכלל לא תסור כבחמורה מצו׳ דאוריי׳ מתרי״ג:

ואפשר להרחיב זה כל קבל מאי דגזור רבנן לבטל מ״ע דשופר כשחל ר״ה בשבת וכיוצא וזהו והוי זהיר במצוה קלה מד״ס שגזרו לבטל שופר כבחמורה מצוה דאורייתא והוי מחשב שכר מצוה שאתה מקיים דברי חכמים לבטל שופר ואיכא לא תסור כנגד הפסדה שאתה מבטל מ״ע דשופר וצריך לחשוב ולהשגיח כי הוא בשב ואל תעשה ואתה מקיים לא תסור. ושכר עבירה אם תעבור על גזרת רז״ל ותתקע שופר ותדמה כאלו אתה נוטל שכר על שופר שמקיים מצוה. כנגד הפסדה שאתה עובר לא תסור בקום עשה וכל העובר על ד״ח חייב מיתה ואפשר תבא לידי איסור סקילה שתעביר השופר בר״ה ויהיה הפסד מכל הצדדין. ובמס׳ תמיד סוף פ״א אמרו תניא רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות וכו׳ ואם נפרש משנתנו דאיירי בהכי נמי אפשר לפרש כל שהיא תפארת לעושיה דכל מה שמוכיח לא נמצא שמץ מנהו לא בו ולא בבני ביתו: ותפארת לו מן האדם שיודע להוכי׳ במתק וסדר נאות שדבריו עושים פירות. ועמ״ש הרב באר שבע בתוספותיו שם:

הסתכל בג׳ דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו׳ עין רואה וכו׳ אפשר דכשהאדם יסתכל בעין השכל כי הוא לפני ה׳ אשר מלא כל הארץ כבודו והוא רואה מעשיו חרדה ילבש ולא יעשה עבירה. ואם ישים לב כי כל אשר ידבר כב יכול הוא שומע יליף חדלה מלדב׳ דיבור אסור. ואם לא ישכח כי ה׳ בוחן כליות ויודע מחשבותיו יטהר מחשבותיו ויהיה צדיק גמור. וז״ש הסתכל בג׳ דברים הידועים ואמיתיים שאתה מודה בהן רק צריך הסתכלות והתבוננות תמיד ובזה לא מיבעיא שלא תבא לעביר׳ עצמה אלא אפי׳ לידי עבירה שהיא מחשבה דעה או דיבור אסור לא תבא אליהם. דע מה למעלה ממך אלהי עולם ה׳ הוא היוצר הוא הבורא וזה כלל והפרט עין רוא׳ הרהורי לבך ומחשבותיך כי הוא בוחן לב חוקר כליות. ואזן שומעת דבריך. וא״כ בשומך לב על זה תטה רעיוניך ומחשבותיך יכונו וגם דבריך ומכ״ש מעשיך. ומאי דקרינן המחשבה ודיבור ידי עבירה היינו וכל מעשיך בספר נכתבי׳ והן הן גופי עבירה ומשו״ה מחשבה רעה ודבור ידי עבירה נינהו. ובכלל דבריו רמז חסד ה׳ כי עם היות שהוא היודע ועד על המחשבה והדיבו׳ וגם הם חלקו יתברך באדם כי ג׳ שותפין באדם וכו׳ והחוט׳ במחשבה ודיבור חוטא בחלק אלוה ח״ו עכ״ז ויתר חלקו ואינו נענש כי אם על אשר יחטא בחלק אביו ואמו במעשה וז״ש גם כי עין רואה ואזן שומעת מ״מ כל מעשיך דוקא בספר נכתבים זולתי אם הדיבור היא העבירה עצמה דעקימת שפתים הויא מעשה:

וזהו אצלנו כונת הכתוב ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו דזה חסד עליון דהחוטא במה שהוא חלקו יתברך דהיינו מחשבה ודיבור אינו נענש זולתי במעשה וזהו ולך ה׳ חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא כדיבורו ומחשבתו אף שחטא בחלקך וזה חסד גדול:

והן היום האי׳ וזרח ספר כתוב׳ להגאון החסיד מהר״ר פנחס סג״ל הורוייץ נר״ו אב״ד ור״מ דק״ק פפד״ת ובהקדמתו שם רמז טובה תוכחת לבני תורה אשר אינם מכירים ערכם ולשונם תהלך בארש ופערו פיהם נגד גדולי׳ והי״ל להכיר כי הדורות מתמעטים וקטנם של גדולים עבה ממתניהם וז״ש דע מה למעלה ממך בסדר המדרגה לפנים בישראל עין רואה רמז לנביאים אשר לפנים הנביא יקרא הרואה ואח״ז משתמשים בבת קול וז״ש ואזן שומעת ואח״ז הוצרכו לכתוב התורה שבע״פ משום עת לעשות וז״ש וכל מעשיך מעשה המצות בס׳ נכתבים שהדורות הלוך וחסור ומזה ידונו ק״ו המצפצפים והמהגים נגד הגדולים כי טובה צפרנן של ראשונים מכריסן ואם הראשונים מלאכים וכו׳ זהת״ד ולפי דרכו אפשר כי הן בעון תופסי התורה באי׳ לידי עבירה לכתוב על גדולים ולחלוק עליהם אשר לא כדת לז״א הסתכל וכו׳ עין רואה רמז למ״ש בירושלמי לעולם ירא׳ אדם בעל שמועה כנגדו ואזן שומעת רמז דישא ויתן בהדי רבנן דפקיע שמייהו ביושר העיון ואזניו תשמענה דעתם ואחר זה יעלה על ספר וזה רמז וכל מעשיך בספר נכתבים וגם כפשטו דעל הכל יביא האלהים במשפט:

ר״ג בנו של ר׳ יהודה הנשיא אומר יפה ת״ת עם דרך ארץ וכו׳ כתבו הגהות מיימוניות פ״ג מה׳ תלמוד תורה וז״ל יפה ת״ת עם דרך ארץ פירש רבינו תם דרך ארץ עיקר וכו׳ וקשה דכתיב ראה חיים עם האשה אשר אהבת ואשה אינה עיקר מהחיים וי״ל דדרשינן מינה פ״ק דקדושין כשם שחייב להשיא לבנו אשה כך חייב ללמד אומנות ואשה עיקר מהאומנות עכ״ל וק״ק דהתם פ״ק דקדושין יש סברא דאשה היינו תורה וכשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות והשתא כי אשה היינו תורה נמצא עיקר הוא התורה מהאומנו׳ והתנן יפה ת״ת עם דרך ארץ דדרך ארץ עיקר מהתורה וסותר משמעותא דקרא דתורה עיקר. ונראה דיש חילוק דכשהוא צריך הרבה לאומנו׳ דתלו ביה טפלי וחייב לזונם ומוכרח להתעסק הרב׳ בדרך ארץ למצוא טרף לביתו אז דרך ארץ עיקר. ובזה הוא ששנינו יפה ת״ת עם דרך ארץ כאשר יהיה האופן דמוכרח מאד להתעסק הרבה לפרנס בני ביתו. וקרא דכתיב עם האשה אי בתורה משתעי איירי בבינוני דאינו מוכרח כל כך לעסוק הרבה כי אין לו טפול או יש לו מעט משלו:

ואח״ך ראיתי להרב מהר״ש אלגאזי בס׳ הליכות אלי אות תרכ״ח שהקשה מה שהקשינו ע״ש וגם ראיתי בתוס׳ ישנים סוף יומא דסיימו כתירוץ זה דראה חיים וז״ל ואי תורה היא א״כ היא עיקר החיים שאין זה אלא אומנות ע״ש ונראה דכונתם דנהי דר״ת קרי לדרך ארץ עיקר מפני סיבה דכל תורה שאין עמה מלאכה סופ׳ בטלה וא״כ היא עיקר כדי שיוכל ללמוד מעין דוגמא למ״ש תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אף דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה אמנם בהאי קרא דקאמר ראה חיים והיינו אומנות דקרי ליה חיים העיקר מהחיים היא התורה דכתיב כי היא חייך ומשו״ה כתיב עם האש׳ כי היא עיקר החיים ועמ״ש בס׳ הקטן ברכי יוסף א״ח סי׳ תכ״ג בס״ד:

ואפשר לומר דרמז במשנתנו בפרק השותפין זה לומד וזה סוחר וצריך קודם הלימוד ואז גם הסוחר ניצול מי״צהר כמ״ש באורך בס׳ קטן ראש דוד פ׳ קדושים וז״ש יפה ת״ת עם ד״א בזמן אחד וד״א עיקר כמ״ש בזהר דהקדים זבולון ליששכר ודבר יפה הוא שיגיעת וכו׳ דגם הסוחר ניצול מי״צהר וכל תורה שאין עמ״ה דייקא כגון הלל ושבנא סופה בטלה דהמוכר אבד והקונה לא הרויח וגוררת עון ששולט גם בחכם י״צהר.

וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים וכו׳ ואתם וכו׳ הא דנקט ברישא שלא לנכח וסיים לנכח ואתם וכו׳ אפשר דרמז דיהיו עמלי׳ לש״ש ובדרך נסתר דכיון דהוא לש״ש הם פועלי אמת בסתר מבלי הראות וסיפור טרחם ומשאם כי עסקם לשמו ית׳ והוא היודע ועד ואם כה יעשו ה׳ יגלה צדקתם ויפרסם ענינם ולז״א ואתם לנכח. ואמר שכר הרבה כלומר ודאי הגם דזכות אבות מסייע עכ״ז הנה שכר הליכה והשתדלות להם והחידוש הוא דמעל׳ שכר הרב׳ דייקא כאלו עשיתם הכל בלי סיוע זכות אבות וכיוצא:

הוו זהירין ברשות וכו׳. אפשר דלפי שאמר הכתוב לב מלך ביד ה׳ ס״ד דאם הרשות אוהב אותך מאת ה׳ היתה זאת וישמח לבך שאתה אהוב למעלה לז״א דע דלא נאמר לב מלך ביד ה׳ בתחבולה שעוש׳ המלך לצרכו שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן ובהא לא שייך לב מלך וכו׳ והראיה דנראין כאוהבין בשעת הנאתן ואין עומדין לו בשעת דוחקו ואלו גם זה מה׳ היו עומדין בשעת דוחקו אלא ודאי לא מן הש״ם הוא זה:

עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו אפשר לומר במ״ש חכמי האמת דכל מה ששואל האדם מה׳ תכף נענה ויורד השפע הראוי לשאלתו אך בעבור השפע דרך צפון יש שם ב״ד הגדול לעיוני בדיני וכפי הראוי לשואל ניתן והיה עכ״ב השאר עד שיזכה עכ״ד ונמצא דרצונו ית׳ לתת לכל שואל ככל אשר שאל וז״ש עשה רצונו כרצונך ובזה תזכה שיעשה רצונך כרצונו להשלים מאוייך וב״ד בראותם מעשיך יקרבוך ויעבור השפע הגיע עדיך. ואמר בטל וכו׳ כדי שיבטל רצון אחרים הם הסט״א המעוררים דין תמיד ואם אתה חסיד שאתה מקדש עצמך במותר לך ואתה מבטל רצונך אף שהוא מותר דלאו ברשיעי עסיקינן אז ודאי יתעוררו הרחמים ויבוטל רצון הסט״א והמקטרגים ע״י תפלתך דצדיק מבטל הגזרה כי בזכותו מתרבה השפע וממיל׳ מתבטל הדין כמ״ש בזהר הקדוש פ׳ בראשית דף מ״ה ע״ב ע״ש:

ועוד אפשר לפ׳ כי האדם רוצה שבני ביתו ומשרתיו ישרתוהו בדקדוק עצום ובאופן נאות וסבר פנים יפות ומזה יצא ק״ו עא״כו צריך הוא לשרת לאדון הכל אשר בראו ונותן לו מחיה ומזון וז״ש עשה רצונו ית׳ לעובדו עבודה תמה כרצונך שישרתו אליך בני ביתך כדי שיעשה רצונך כדכתיב ברצות ה׳ דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ופירשו רז״ל אלו בני ביתו ואם תשרת לה׳ בדקדוק הוא יעשה רצונך שישרתוך הטב כרצונו כמו שאתה עושה רצונו בעבודתך:

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. אמרו בירושלמי פ״ק דשב׳ מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך כגון אני אתת חדא רוחא ונסיתיה ושרי תהי ביה א״ל לא תצוק רוח׳ אנא אזיל ואשתוה לחברך:

ואנן בעניותין כתבית בס׳ הקטן ברכי יוסף א״ה סי׳ ו׳ אות י״א דיש סמך מהך ירוש׳ למ״ש מהר״ם מלובלין בתשובה סי׳ קי״ו דנבעלת לשד ולרוח הרי היא כאנוסה ומותרת לבעלה והביאו הרב כנה״ג ובתשובת מהר״ם הנז׳ מבואר הטעם שאינו איש ואפילו ברצונה מותר׳ עד כאן דברי שכתבתי בס׳ הקטן הנז׳ בסגנון אחר. ובאמת שדברי הרב כנה״ג בהא דמייתי משם מהר״ם הוא שלא בדקדוק והוא עצמו כתב בסמוך משם מהר״ם מלובלין דמותר׳ לכהן:

ועתה ראיתי להרב מהר״ם די לונזאנו בס׳ שתי ידות בסוף המעריך דף מ״ח שהביא הירושלמי הנז׳ בנסח זה באה לפניו שידה א׳ בדמות אשה יפה לנסותו תבעה ושכב עמה אח״ך נצטער מאד עד שבאה השידה וא״ל אל תצטער כי איני אשה אלא רוח עכ״ל וקרוב לזה מוכח מדברי הרב י״פמ ע״ש ולכן היא ראיה לדברי הרב מהר״ם מלובלין. ודרך אגב אומר ועלה בדעתי שיש קצת ראיה ממ״ש פ׳ מי שאחזו (גיטין דף ס״ח) דאשמדאי בא על נשי שלמה ולא אשכחן דאסרום. וכי תימא דשוגגות היו והם מותרות. אכתי למ״ד כלי שנשתמש הדיוט אסור למלך כמ״ש בירוש׳ פ״ב דסנהדרין דלכך נאסרו פילגשי דוד הע״ה שבא עליה׳ אבשלום הו״ל לאסור הני דבא עליהם אשמדאי אלא דאין ביאת שד או רוח אוסרת. ויש לדחות דאשמדאי לא היה הדיוט. א״נ אפי׳ לסברה זו אינו אסור אלא מדרבנן ומילת׳ דלא שכיחא לא גזרו רבנן:

ואחר זמן ראיתי בס׳ נחלת בנימין סוף מצוה ס״ג שחלק על מהר״ם מלובלין והביא אותה דפ׳ מי שאחזו ודחי דהוו שוגגות ומסיק לאסור ממה שהקשו התוס׳ בסוטה דף כ״ו ע״ב דלרבא דיש זנות לבהמה למעוטי מאי והו״לל למעוטי רוח ע״ש באורך ותימ׳ עליו דמהר״ם מלובלין שם בלאו הכי כתב דקושית התוס׳ לא קשיא ע״ש באורך ועוד מאי ראיה מייתי דאמר לך מהר״ם מלובלין תוס׳ סברי דבהמה ורוח כי הדדי ואי בהמה הוי זנות גם רוח הוי זנות ומ״ה לא משנו התוס׳ כמו שאמר ועתה אמת אגיד דכעת לא מצאתי סברת רבא דיש זנות לבהמה שם פ׳ הבא על יבמתו רק דף נ״ט פשוט שם ואיכא ברית׳ דנבעלה לבהמה דכשרה לכהונה ואינה זונה. וראיתי בס׳ חקי דרך שם בא״ה סי׳ ו׳ בהגהה שכתב שזהו כונת רש״י ושכב איש אותה פרט לקטן ומי שאינו איש וכו׳ עש״ב ולא השגיח דדברי רש״י הם משנה פ״ד דסוטה והיא היא הראיה דמייתי מהר״ם מלובלין ועלה קאי וכתב דהברית׳ דפ׳ הבע״י התנא כיוין לזה דלהכי נקט מי שאינו איש לכלול למעט רוח או שד ע״ש אמנם במשנה לא אמרה הרב מהר״ם דלא שייך ברוח קנוי וכמ״ש בשו״ת חיים שאל סי׳ ג״ן בס״ד. ומדברי מהר״ר איסרלן בכתבים סי׳ ק״ב שכתב אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך שכלן רוחני ולא גופני היה נראה דיש סמך לדברי מהר״ם מלובלין ויש לדחות וגם הרב ט״ז והרב בית שמואל הביאוהו כנראה שהם מסכימים עמו. ועוד יש לדקדק בדברי נחלת בנימין בנוגע לענין זה ואין להאריך:

עד שתגיע למקומו. אפשר שפירושו למקומו בגן עדן דיתכן שדברו לשון הרע עליו ונתנו לו זכיות שעשה אשר דיבר עליו ובזה נשלם:

ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. אפשר לפרש על דרך הלציי להנהג׳ המעיין שאם נתקשה בדבר קושיא וגדולה היא אליו לא יגזור אומר שזו קושיא גדולה דלית נגר דיפריקינה וז״ש ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע כלומר דבר זה אי אפשר לשום חכם לשמוע להבין אותו. דע שאתה טועה דודאי ימצא איזה מעיין תשובה ופשר דבר וזהו שסופו להשמע. ועל כן תתלה החסרון בך:

הוא היה אומר אין בור ירא חטא ולא ע״ה חסיד. מוכח דע״ה אפשר הוא להיות ירא חטא דבור דוקא קאמר אין בור ירא חטא וכן פירשו המפרשים ומכאן ק״ק על מ״ש הרב מהרימ״ט בתשובותיו בראשונות סי׳ ק׳ בההיא דפ׳ במה מדליקין אמינא לך אנא דחיל חטאין ואת אמרת לי בר אוריין דבכלל בר אוריין לא הוי דחיל חטאין אבל במאי דאמינא אנא דחיל חטאין הוא בר אוריין בכלל דלא ע״ה חסיד זהו תורף דבריו ודבריו צריכים ביאור דממשנתנו מוכח דע״ה יכול להיות ירא חטא ויותר יקשה על מ״ש הרב מהרש״א בחידושי אגדות שם פ׳ במה מדליקין כמ״ש בעניותנו בקונטריס פתח עינים שם ועמ״ש רע״ם לקמן משנה ח׳ ומ״ש בקונטריס דברים אחדי׳ דרוש י״ד בס״ד:

ולא כל המרבה בסחורה מחכים. פירוש דכיון דהוא מרבה ודאי אינו לצורך פרנסתו דאי לאו הכי לא קאמר מרבה בסחורה שאינו ריבוי אם צריך לצורך מזונותיו בדרך בינוני. ולכן על הרוב לא חפץ ה׳ בריבוי הסחורה ולא יזכה להתחכ׳ וכ״ש להחכים לאחרים. אבל יתכן מרבה ללמוד ויהיה סוחר כי בזכות התורה ה׳ יברכהו במעשה ידיו:

וסוף מטיפיך יטופון. לא אמר ומטיפיך יטופון לרמוז דהגם דמטיפיך אפשר שימותו על משכבם. מ״מ יבואו בגלגול ויהרגום וז״ש וסוף מטיפיך כלומר עכ״פ סופן ליהרג ואם לא בגלגול זה יהרגו בגלגול אחר ואלו דברים מפלאות תמים דעים. והיינו דקאמר בתחילה על דאטפת אטפוך שאפשר שהיה ניכר זה ההרוג כי לא הרג שום אדם בימיו. והיינו רבותא דקאמר על דאטפת בגלגול אחר אטפוך בגלגול זה וסוף מטיפיך וכו׳ כמו שביארנו. וכתבו משם רבינו האר״י זצ״ל שפירש משנתנו כי הלל הוא בחינת משה רבינו ע״ה וכשם שמשה רבינו ע״ה חי ק״ך שנה כך הלל חי ק״ך שנה וכשם דמשה רבינו ע״ה פרנס ישראל מ׳ שנה כך הלל ג״כ ומשה היה עניו מאד וכן הלל וכשם שמשה רבינו ע״ה הטביע את פרעה בים אף הלל בדור הזה ראה גלגלת אחת שהוא פרעה אותו הידוע צפה ע״פ המים הזדונים וא״ל על דאטפת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אטפוך והפך פניו נגד ישראל ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי כל המצר לישראל בעת התחיה יטופון ויחזרו ויטופון כמשז״ל ואלה לדראון וגו׳:

מרבה נכסים מרבה דאגה. יש לרמוז כי המחסר נכסיו לצדקה הוא מרבה יחוד ה׳ כי בכל פעם שנותן צדקה מיחד קב״הו ומיחד שם המיוחד כמ״ש האר״י זצ״ל. כל קבל דנא מרבה נכסים ואינו מחסרם לצדקה ליחד השם במקום אחד מרבה דאג״ה גימט׳ אח״ד:

מרבה תורה מרבה חיים. אפ׳ דע״י עסק התורה מיחד קב״הו וממשיך מוחין דאו״א שהם אהי״ה הוי״ה אהי״ה גימטריא חיי״ם כידוע וז״ש מרבה תורה מרבה חיים והרי הוא כמבואר ודוק:

מרבה צדקה מרבה שלום פירוש שהעני מתרעם כב יכול על הקב״ה מתוך צערו וכשנותנין לו צדקה מצדיק דינו ית׳ ומבקש מחילה מה׳ ונמצא שהנותן צדקה מרבה שלום בין ישראל להקב״ה. ועד״ה גורם יחוד קב״הו והיסוד שהוא בחי׳ שלום ממנו יצא שפע בזיווג עליון וזהו מרבה צדקה מרבה שלום שבחי׳ צדק תעשה צדקה וזהו מרבה צדקה ואחר היות בחי׳ צדקה מרבה שלום יסוד צדי״ק מוש״ל י״ראת אלהים מושל אותיות שלום יראת אלהים מ׳:

כי לכך נוצרת. אפשר דהכונה דזהו חלקך שקבלת מסיני ולזה באת דאחר אינו יכול להוציאו לאור כי אם אתה. א״נ אפשר במשז״ל וייצר בשני יודין שנברא י״צהר ומעת שנוצר עם הי״צהר נתחייב להגות בתורה תדיר לבטלו דאין לו ביטול אלא בתורה כמשז״ל. וז״ש אם למדת תורה וכו׳ אל תחזיק טובה וכו׳ כי לכך נוצרת מעת יצירתך בי״צהר:

הוא היה מונה שבחן. כתב בס׳ עיון יעקב מה שמקשים הא אסור לספר בשבחו של אדם שמתוך שבחו בא לידי גנותו לפמ״ש בשם הרמב״ם דדוקא בפני שנאיו וכו׳ לק״מ עכ״ל ואשתמיטיתיה דכן כתב סמ״ג בהדיא לאוין ט׳ על הך דמנה שבחן ע״ש. ויען ריב״ז כך היה מונה שבחן בפניהם לזה לא אמר אלא קצת שבח דכל אחד הי״ל כמה מיני שבחים. ונקט חדא מנייהו לכל אחד:

צאו וראו איזהו דרך רעה וכו׳ אפשר דרצה לדעת אם קבלו הכרעתו דהכריע כר״א ן׳ ערך או עודנו עומד כל א׳ בדעתו. וכשהשיבוהו דעדין כל חד בדידיה חזר ואמר להם דגם הוא עומד בהכרעתו:

רש״א הלוה ואינו משלם א׳ הלוה מן האדם כלוה מן המקום שנאמר לוה רשע וכו׳. כרגע נראה לי צמח דוד שנדפס מחדש והיא מהרב מהר״י דוד ז״ל וראיתי שפי׳ בזה דף קפ״ח במ״ש ברבה ריש כי תשא א״ל הקב״ה למשה חייבים לי ישראל מה שלוו ממני שנאמר כי תשא א״ל שיפרעו מה שחייבים לי ואשלמה להם שנאמר והיה מספר והכונה אשלמה להם מה שאני חייב להם בשביל מצות אחרו׳ שעשו שאם הם יפרעו לי מה שחייבים גם אני אפרע להם שכר כל המצות ואם לא יפרעו לא אפרע מכ״מ וזהו כונת המשנה שמי שלוה מן האדם ואינו פורע מאבד זכיותיו שגם הקב״ה אינו פורע לו שכר זכיותיו מכ״מ וז״ש כלוה מן המקום להשוות חובו לחבירו כחייב למקום דמה אם חייב למקום אם אינו פורע גם ה׳ לא יפרע זכיותיו כן חייב לחבירו ואינו פורעו אין הקב״ה פורע שכר מצותיו מכ״מ עכ״ד ע״ש ובזה אפ׳ טעם דלא נחתם גז״ד דור המבול אלא על הגזל דאפי׳ אם היה איזה מצוה קלה בידם כיון שהם גזלו אינם פורעים גם ה׳ לא יפרע שכרם ונחתם דינם וזה טעם דבגזל נא׳ לא אוסיף עוד עבור לו. וז״ש לוה רשע ולא ישלם דכיון שאינו פורע אף דעשה מצות מכ״מ דליתיה בתשלום מצותיו וא״כ הוא רשע ודאי דאין בידו אלא עבירו׳ ולא מצות. זה כתבתי עפ״י דברי הרב הנז׳. אמנם כל שלא נמצא הדבר בפירוש בדברי רז״ל אין למעט בזכיות ישראל וכל המאמרים הנז׳ אין ראיה מהם דיש להם פי׳ אחרים ודוק היטב:

ושוב יום אחד לפני מיתתך. האר״י זצ״ל פירש דיש יום אחד בשבוע דבו מזל האדם חזק ואי אפשר לו למות באותו יום ועל זה אמר ושוב יום אחד לפני מיתתך עכ״ד ואין זה סותר מ״ש בגמ׳ דאמרו לו לר״א וכי ידע האדם יום מותו וא״ל כ״ש שישוב היום שמא ימות למחר. דהכונה דאיברא דכל אדם יש לו לכל א׳ כפי מזלו יום אחד שמזלו בריא מאד וא״א למות באותו יום אבל אין זה נודע לרוב בני אדם ולכן צריך בכל יום לשוב:

וכל דבריהם כגחלי אש. פירוש דבתורה העונש כפי ערך העבירה שעשה יש מהם במלקו׳ ויש במיתה בי״ש ויש במיתת ב״ד אבל העובר על דברי חכמים חייב מיתה אף על דבר קל וז״ש וכל דבריהם כגחלי האש דאין בדברי חכמים חילוק בין דבר חמור לדבר קל:

ר׳ יהושע אומר עין הרע וכו׳ פי׳ מי שנותנין ומכניסין בו עין הרע מוציאין אותו מן העולם וכן היצה״ר אם יתגבר עליו ויחטיאנו מוציא אותו מן העולם וכן שנאת הבריות השונא הוא בחירי ויכול להוציאו מן העולם והוו השלשה בסגנון אחד ובהכי ל״ק מה שהקשה הרב י״עבץ על סגנון שפירש רבינו עובדיה בחלוקת עין הרע דמכניס עין הרע בממון חבירו וכו׳ דלא הוי דומיא דאינך ולק״מ דכונת רבי׳ עובדיא כמו שכתבנו ודוק היטב:

והתקן עצמך ללמוד תורה וכו׳ אפשר במשז״ל עד שאדם מבקש שיכנסו ד״ת לגופו יבקש שלא יכנסו מעדנים לגופו ונתבאר אצלנו דהמעדנים הם מהסט״א ואם גופו גדל בסט״א אין ד״ת יכולים ליכנס וז״ש התקן עצמך שיהיה גופך טהור ולא תהיה אחיזה לסט״א ללמוד תורה כי בהיותך כלי מחזיק ברכה מסטרא דקדושה אח״ך תלמוד תורה ויכנסו דברי תורה בגופך שאינה ירושה כלומר דהירושה באה לאד׳ והיה כצדיק כרשע יורש אביו לא כן התורה שאם הוא רשע הוא פוגם ואין תורה נכנסת בגופו:

ואפשר לתת קשר לחלקי משנה זו כי אפי׳ הלוה ואינו משלם נק׳ רשע וכ״ש גוזל וגונב שהוא פסול לעדות וכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי גם ארז״ל שיבקש אדם שלא יכנסו מעדנים לגופו כמ״ש בסמוך ואח״ך יבקש שיכנסו ד״ת לגופו וז״ש ר׳ יוסי יהי ממון חבירך חביב שלא תגזלנו וכן לפרוע לו ואז בהיות שאתה זהיר בזה התקן עצמך ללמוד שאם לאו אתה רשע ואינה ירושה דבין צדיק בין רשע יורש אך התורה אם אתה רשע אין התורה נכנסת אצלך וכל מעשיך דייקא אכילה ושתיה וכיוצא יהיו לשם שמים ובזה תתרחק מהיתרונות והמעדנים והתורה תשרה בגופך:

שמעון אומר הוי זהיר בק״ש ובתפלה וכו׳ אפ׳ דכלפי מי שתורתו אומנותו מדבר דדינא הוא דא״צ להפסיק בתפלה ואפי׳ בק״ש יש סברא דא״צ להפסיק ולז״א הוי זהיר בק״ש דהדין הוא דלק״ש מפסיק ולאפוקי מאידך סברא וגם בתפלה אם רוצה יתפלל ולכך אמר הוי זהיר בק״ש ובתפלה ועמ״ש בס׳ הקטן ברכי יוסף א״ח סי׳ ע׳ ומשם בא״רה:

ר״א אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס. כלומר אין צורך ללמוד בספרי חיצונים בטענת שצריך להשיב לאפיקורוס כאשר הן בעון כה יאמרו בלכתם ללמוד בספריה׳ ללשונותם בגוייהם לז״א הוי שקוד ללמוד תורה הסר טפשות זה לאבד הזמן היקר והוי שקוד מהיר ועוסק תדיר ללמוד התורה הקדושה כי בעסק התורה לבד אם תתבונן ידוע תדע להשיב לאפיקורוס כי תורת ה׳ תמימה לא תחסר כל בה רק שתהיה שקוד דענינו מהיר ומשתדל ומתמיד ללמוד תורה וזה עיקר הכל כמו שביאר הרב מהר״ם די לונזאנו בריש דרך חיים שלפי רבוי עסק התורה כן ירבה יראת שמים ושם האריך הרב ז״ל בדברים נכוחים ע״ש. ונקט לשון זה שקוד לרמוז דבעסק התורה מכניע ת׳ איש דעשו סט״א ומחבר ו״ד שהם קב״הו ולבסוף יהיה קדוש אותיו׳ שקוד וכמו שפירשו כי קדוש הוא לרמוז שמיחד הדודים ד״ו ומפריד הת׳ דסט״א כי כן אותיות דו באו בין אותיות קש שהם ת׳ ונעשה קדוש וכמו שפירש כן בס׳ אור הישר מרב מופלג שהגידו לו כן בחלום והארכנו בעניותנו בספרי הקטן פני דוד פ׳ תולדות ובמקומות אחרים בס״ד וביארנו כמה ענינים בהקדמה זו ואמר ודע לפנ״י מ״י אתה עמל על דרך שפירש האר״י ז״ל לפני מי אתם מתפללים ויצדק מאד בעסק התורה כידוע. ואפ׳ דרמז אתה עמ״ל עמ״ל ר״ת על מנת לקיים כי זה כל פרי הלימוד:

ר׳ טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעה״ב דוחק. לכאורה ה״ל למתני והפועלים עצלים בסוף אמנם נראה דלא נחשד אדם ת״ח על כך דישים אל לבו שתים זו שכר הרבה ובעה״ב דוחק ועם כל זה יתעצל אלא דבבלי דעת ומבלי משים הני בי תרי על לבו מתעצל ולכן בא ר׳ טרפון להזהיר ולהזכיר בראותו היום קצר והמלאכה מרובה ועכ״ז הפועלים עצלים לכן אמר עורה נא הביטה וראה דהשכר הרבה ובעה״ב דוחק ובזה תהיה זריז ועצלה תפיל:

אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. אפשר לפרש דבתורה יש שני חלקים ראשון הוא ללמוד גירסא להבין פשטי הדינים וחלק שני לטרוח במוחו לחדש חידושים בפר״דס ופלפול והרב האר״י ז״ל כשהיה לומד בהלכה היה טורח מאד עד שמזיע בפלפול וכונתו לשבר הקליפות ולברר ההלכה לקשט הכלה. וא״כ בחלק הראשון ללמוד גירסא הוא בחינת דיבור. אבל הפלפול וטורח להקשות בכח ולתרץ ולחדש יש בו ג״כ בחינת מעשה בצד מה נוסף על בחינת דיבור. וז״ש אם למדת תורה הרבה לימוד בעלמא להבין פשטי הדברים נותנין לך שכר הרבה. וכנגד המעיין וטורח לברר ההלכה ולהוציא לאור חידושי תורה ובזה יש כמה מדרגות זו למעלה מזו אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישל׳ לך שכר פעולתך דזה חשוב נמי מעשה וגם כב יכול הוא בעצמו ישל׳ דחדי קב״ה בפלפולא. ונאמן הוא לשלם לך כפי סדר מדרגת עיונך וטרחך. ובזה א״ש דברישא אמר נותנין ובסוף אמר ישלם ואמרו פ׳ הזרוע תני תנא ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן נמצא דישלם הוא מן הדין ומשמע ממ״ש הש״ס בקמא דף ט׳ ומרש״י ותו׳ שם דמה שעושה האד׳ יותר על חיובו יפרע לו הקב״ה בחייו דאינו בסוג שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ומינה ילפינן דעושה יתר על חיובו שכרו מן הדין כי לא נצטוה על זה. ואמרו פ״ג דנדרים דהפלפול ניתן למשה רבינו ע״ה והוא נתנו לישראל וא״כ אין ישראל חייבים בפלפול והם עושים יותר ממה שנצטוו וכב יכול מן הדין הוא שישלם ובהכי תנוח דעתנו במאמר השלם הזה דגבי לימוד בעלמא אמר נותנין כי כך חובתו והשכר מתנה יקרא בצד מה ושכר בצד מה וכמ״ש נותנין לך שכר קרי ביה מתנה וקרי ביה שכר והאמ׳ שהוא מתנה דכך חובתו. אבל אם טורח בפלפול וחידושים אז הוא יותר מאשר נצטווה דהפלפול ניתן למשה רבינו ע״ה ולז״א ישלם לך שכר פעולתך. ואל יקשה בעיניך ענין זה לז״א ודע מתן שכרן של צדיקים על המצות לעת״ל דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ונקרא מתן שכר. אבל העושה יותר מצדיק אף שלא נתחייב נקרא שכר וקרי ביה ישלם ונפרע בחייו. ועוד אפשר לו׳ אם למדת תורה הרבה וכיון שלמד הרבה ודאי עסק אף בדיני המצות שאינם נוהגות כקדשים וטהרות נחשב לך כקיום המצות ההם ונותנין לך שכר הרבה דייק לומר שכר הרבה לרמוז דיש לו שכר לימוד ומעשה בצד מה וקרי ביה מתנה בערך דמעלה עליו כאלו קיים המצות דזה מתנה דלא קיים והוא בכח וקרי ביה שכר על הלימוד שלמד בפועל:

ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן וכו׳ י״ל דהול״ל בעל המלאכה. ואפשר בחקירת הראשוני׳ דאמאי משלם לרשע קצת מצותיו בעהז״ ותי׳ בס׳ אשד הנחלים במ״ש המפ׳ דהטעם שאין הקב״ה משלם השכר בעה״ז משום בל תלין ה״ט דהיראה ביד האדם וכשעושה מצות ולומד תורה ביראה קונה בשבח כלי וליכא בל תלין והתינח בצדיק אך ברשע אין כאן שבח והוא שכיר לכך משלם שברו בעה״ז משום בל תלין ז״התד וז״ש ונאמן בעל מלאכתך שישלם כי אתה קנית בשבח כלי וז״ש מלאכתך דבצד מה נקראת שלך דקנית בשבח כלי לכן שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ומזה תבין ששכר צדיקים לעתיד לא כן הרשעים דאין קונים המצות דאין להם שבח כלי וז״ש ודע שמתן וכו׳ כלומר בזה דע והבן דדוקא שכר צ׳ לעת״ל ולרשעים משלם בעה״ז ודוק היטב. א״נ אפשר דנקט בעל מלאכתך ולא בעל המלאכה כי היכי דתנן המלאכה מרובה וכו׳ שם רמז כי המלאכה בשליחות היא לקיים תרי״ג מצות כי כלם שיעור קומה א׳ וס״ד דמי שהיה יכול לקיים איזו מצות ולא נזדרז נמצא שלא עשה אשר היה בידו וה״ז כפועל שעש׳ חצי או רביע כלי שלא עשה כלום דבשלמא אם הוא אנוס פטור לז״א בעל מלאכתך מה שעשית הוא משלם לך. ומ״ש ודע מתן שכרן וכו׳ אפ׳ רמז שהקב״ה זורע המצות ומוציאין פירות ומן הדין הפירות שלו ולע״א דמיחזי כרבית לז״א מתן שכרן קרי ליה מתנה נמי רמז על הפירות לעת״ל דאין כאן הלואה רק המצוות זורעם והם משביחים והו״ל כמשביח נכסי חבירו והגם שאינו מן הדין לתת לו השבח כמו שהוכיח הרב יקרא דשכבי הוא דרך מתנ׳ וז״ש מתן שכרן לעת״ל דעבידי דאתו המצות עצמן הם מוציאין פירות ודוק היטב: