תשובה לשער צ"ט הללויה הללו עבדי ה' ההלו את שם ה' יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם וכו'. כבר כתבתי בשערים על הספק למה תקנו להפסיק בקריאת ההלל ושיהיה נקרא בדילוג לפרקים ממנו קודם הסעודה עד "למעינו מים", וחותם בברכת הגאולה, ושם ינוחו ויאכלו וישתו, ואחר הסעודה יגמרו שאר פרקי ההלל ויברכו ברכת השיר. ולמה לא תהיה קריאתו מדובקת אם קודם הסעודה או לאחריה מבלי דילוג והפסקה? ולמה לא נאמר ברכת הגאולה על גמירתו?

ומה שנראה לי בזה הוא שחז"ל שיערו בהלל הזה שני חלקים, החלק הראשון מתחילתו עד "למעינו מים" ידבר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן קראוהו "הלל המצרי" לפי שקבלה בידם שנאמר על יציאת מצרים. ובמדרש אמרו "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'", זהו שאמר המשורר "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" (תהלים ע"ז, ז'), רבי יהודה בן רבי סימון אומר אמרה כנסת ישאל לפני הקדוש ברוך הוא בכל שנה ושנה אזכרה הניסים שעשית עמי בלילה במצרים והייתי מנגן לך על אותם הניסים ואמרתי הלל ושירים שנאמר "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג" (ישעיהו ל', כ"ט), ואימתי כשהרגת בכורי מצרים נאמר "ויהי בחצות הלילה" באותו לילה נגאלנו ויצאנו מעבדות לחרות, באותו לילה לא היינו עבדים לפרעה ונעשינו עבדים להקדוש ברוך הוא שנאמר "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהלים קי"ג).

ובפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ז, א') "אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה ששעלו מן הים, הללויה מי אמרו? נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שהיו אומרים אותו על גאולת מצרים ועל כל צרה שלא תבוא עליהם, וכשיגאלו יאמרו אותו על גאולתם". ושם רבו הדעות בהלל זה מי אמרו, יש מי שסבר כי משה רבינו עליו השלום תקנו לישראל , ויש מה שסבר כי יהושע וישראל תקנוהו כשעמדו עליהם מלכי כנען, ור' אליעזר המודעי אמר שדבורה וברק אמרוהו כשעמד עליהם סיסרא, ר' אלעזר בן עזריה סבר שחזקיהו אמרו על מפלת סנחריב, ורבי עקיבא אמר שחנניה מישאל ועזריה אמרוהו, וחכמים הסכימו עם דעת הראשון שזקנים באותו הדור תקנו להם לישראל.

עוד אמרו שם וכי מאחר דאיכא הלל הגדול (הודו) מאי טעמא אמרינן האי הלולא? אמר ר' יוחנן מפני שיש בה חמשה דברים: יציאת מצרים וקריעת הים שנאמר "הים ראה וינס", מתן תורה דכתיב "ההרים רקדו כאלים", תחיית המתים דכתיב "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", חבלו של משיח שנאמר "לא לנו ה' לא לנו", איכא לאמרי תנא רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו על מלחמת גוג ומגוג. (פסחים קי"ח, א'). הרי לך מבואר ונגלה מדבריהם ז"ל כי שני הפרקים הראשונים מהלל עד "למעינו מים נאמרו על יציאת מצרים, ולכן עשו בו הפסקה, ותקנו אחריו ברכת הגאולה שענינה ההודאה על גאולת מצרים. ותקנו שיעשו אחריו מצוות המצה והמרור ויאכלו הסעודה. ואחריו יבוא החלק השני מן ההלל וענינו לעתיד לבוא לזמן גליות, וכמו שאמר ר' יוחנן באלה הפרקים האחרונים על תחיית המתים וחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג. ומפני זה לא חברו אותו עם החלק הראשון אלא הפסיקו בסעודה ביניהם, ולפי שהוא עניין בפני עצמו נבדל מהראשון. ובטעם ארבע כוסות אוסיף עוד הביאור על זה, ודי בזה להתר הספק אשר בשער צ"ט.

ובִילַמדנו אומרו כל הניסים שנעשו לישראל בזכות אברהם נעשו, יציאת מצרים בזכותו שנאמר "כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן" (תהלים ק"ה, מ"ב – מ"ג) וגו'; קריעת ים סוף בזכותו שנאמר "לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים" (שם קל"ו, י"ג) וכתיב " אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית ט"ו, י"ז); קריעת ירדן בזכותו שנאמר "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן" (יהושע ג', ט"ז), שמעת מימיך עיר שנקראת אדם? אלא זה אברהם האדם הגדול בענקים; מתן תורה בזכותו שנאמר "עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם" (תהלים ס"ח, י"ט) (והוא אברהם כנ"ל). ובעבור שבזכות אברהם זכו ישראל להגאל ממצרים נזכר בספר תהלים "הַלְלוּ יָהּ אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (שם קי"ב, א') קודם הלל המצרי זה, לפי שהמזמור ההוא נאמר על אברהם אבינו כי הוא היה האיש המאושר ירא ה' באמת, כמו שאמר המלאך "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כ"ב, י"ב), ואמר "בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד" (תהלים קי"ב, א') כי כן העיד עליו השם יתברך שנאמר " עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" (בראשית כ"ו, ה'), ועליו אמר גבור בארץ יהיה זרעו דור רשעים יבורך, לפי שבלעם בברכתו אמר על זרעו "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כ"ג, כ"ד) ואמר " תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (שם שם, י'). הנה שתאר אותם כגיבורים וישרים, ולכן אמר "יבורך" לעמוד על ברכת בלעם שברך אותם בזה. עוד אמר על אברהם הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ" (תהלים קי"ב, ג') להעיד על עשרו וכבודו, ולפי שמעלת העושר אינה שלמות מפאת עצמה אלא בעבוד הצדקה שיעשה אדם ממנו, לכן אמר וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים קי"ב, ג'), כי הצדקה היא הנשארת לעד אחר המוות. עוד אמר זָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים" (שם שם, ד') לפי שאברהם האיר לבני אדם בלמוד האמונה האלהית כמו שאמר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה'). וזכר שהיו לו כל המדות הטובות לפי תכונת המקבלים כי הוא היה חנון ורחום למי שהיה ראוי לחון עליו, לצדיק למי שהיה צריך לצדק, ולאחרים היה חונן ומלוה באופן שהיה מכלכל דבריו במשפט. ולפי ששמו וזכרו היה נצחי בעולם אמר "כִּי לְעוֹלָם לֹא יִמּוֹט לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק" (תהלים קי"ב, ו'). ובשביל שעצר כח להלחם במלכים כדי להציל את לוט בן אחיו כשבאה השמועה כי נשבה, לכן אמר "מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא... עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו" (שם שם, ז' – ח'), רצה לומר שניצח אותם ולקח כל אשר להם. ולפי שאברהם השיב את מלך אדום כל הרכוש לכן אמר "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים" (שם שם, ט') ולפי שהשם יתברך שבחו על זה כמו שאמר "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית ט"ו, א'), על כן אמר "צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד" (תהלים קי"ב, ט') מהניצחון, גם אמר קרנו תרום בכבוד כנגד המלכות והממשלה שניתנה לזרעו שנקרא תמיד עם אלהי אברהם. ולפי שפרעה הרשע השתדל להכניע את בניו ולהסיר מהם קרן הכבוד ולא עלה בידו, לכן אמר "רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק" מרוב כעסו "וְנָמָס" ליבו בקרבו ו"תַּאֲוַת רְשָׁעִים" שהם המצריים לאבד את ישראל "תֹּאבֵד" (תהלים קי"ב, י').

ולהיות המזמור הזה כולו נאמר על אברהם וזרעו וכנגד פרעה והמצריים אויביהם, לכן נסמך אליו הלל המצרי "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהלים קי"ג), רצה לומר אתם בני ישראל הללו את ה' ושבחו לשמו על אשר עשה עמכם להפליא ביציאת מצרים. והנה אמר שם יה, וכבר ידעת אמרם שבחצי השם ברא ה' את עולמו שנאמר "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כ"ו, ד'), ואחשוב שכוונו לומר בזה שאנחנו נבחון בשם ה' אלהיו שתי בחינות, האחת בחינת מהותו ועצמותו, ועל זה לא יפול ההלל והשבח, כי אין אנחנו משיגים ממנו דבר, וכמו שיתבאר עוד בברכת ה'. והבחינה השניה מצד פעולותיו במה שהוא בורא העולם ופועלו ושומר אותו. לכן שני השמות באחד יה ה', שהראשון הוא שם המפורש הנבדל, ולא ישתתף בו אחרף והשני הוא שם פעולתו כי הוא מלשון הויה, לפי שהוא יתעלה ברא העולם ומתהווה אותו. ומשני השמות האלה אין ספק שהראשון לא יסמך ולא יתייחס לדבר מה כי לא יפול יחס כלל ולא צורך בין ה' יתעלה ודבר אחר. ורק השם השני שהוא כפי פעולותיו וסמיכתו, כמו שנאמר "ה' צבאות", "ה' אלהי השמים", ה' אלהי ישראל". לפי שהסמיכות הוא בבחינת היותו פועל הדברים ושומר אותם. והעיר על זה עצמו אמרו שברא העולם בחצי השם, רצה לומר בחינת הפעולה, ועליה אמר "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות י"ז, ט"ז), רצה לומר שמגיע השמים שהוא הכסא הוא יה כלומר מהבחינה השניה. ולרמוז על זה נאמר כאן "הללויה", רצה לומר שההילול והשבח אליו יתברך יהיה כפי חצי השם שהוא בבחינת פעולותיו לא כפי עצמו. ולכן אמרו במדרש "אמר רבי ירמיה אין העולם כדאי להלל בכל השם אלא בחציו שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה" (מדרש תהלים קי"ג).

והנה כאן ביאר בעניין ההלול והשבח ארבעה דברים:

א – מי הוא זה ואיזה הוא הראוי והלל ולשבח.

ב – על מי נהלל ונשבח.

ג – איזה הוא הזמן הראוי לשבח בו.

ד – באיזה מקום או ארץ יאות ההלל והשבח.

וכנגד הראשון שהוא מצד המשבח ביאר ואמר "הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" (תהלים קי"ג, א'), רצה לומר אל תחשבו שכל פה וכל לשון וכל בני אדם רשאים להלל את השם הנכבד, אינו כן כי אם עבדי ה' הדבקים בו – להם יאות ההלול והשבח, וכמו שנאמר במקום אחר "הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת" (תהלים קל"ד, א') כי להיותם עבדיו ושוקדים על דלתותיו וחצות לילה יקומו להודות לפיו יאות עליהם השבח וההלול. ומפני זה הבדיל ה' את שבט לוי לשבחו ולהללו, כמו שנאמר "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה" כי לישרים בליבותם היא נאוותו. וכמו שחקנו בתפילת שבת של שחרית "בפי ישרים תתרומם ובלשון חסידים תתקדש ובדברי צדיקם תתברך ובקרב קדושים תתהדר" זהו הנכלל באומרו "הללויה הללו עבדי ה'".

אמנם בענין השני שהוא בבחינת המשובח אמר " הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" (תהלים קי"ג, א') ורצה בזה שלא יחשוב שיוכל בפיו ובלשונו להלל ולשבח האלוה יתברך כפי שלמות מעלתו ועצמותו, כי אנחנו לא נשיג מהותו ושלמותו היא עצמותו, ואין לו תארים עצמיים וכל שכן שאין בו תארים מקריים, ואיך נוכל להללו? לכן אמר "הללו את שם הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" כי אין אנו משיגים ממנו רק השם בלבד אשר למדנו מפי הנביאים, ואותו השם תהללו, כי לא תוכלו להשיג יותר מזה. ולמדנו זה ראשונה ממשה אדוננו באומרו "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ" (דברים ל"ב, ג'). ולפי שמעלת שלמותו יתברך בלתי מושגת אף למלאכי השרת, ואמרו חז"ל כי קילוסם להקדוש ברוך הוא הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

וכנגד העניין השלישי והוא מהו הזמן אשר בו יאות להלל את השם יתברך, אמר "יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (תהלים קי"ג, ב'), וענינו מה שאמרו במדרש, את מוצא כ"ו דורות מעת שנברא העולם עד שיצאו ישראל ממצרים ובכל אותם הדורות לא אמרו הלל ושירה, וכשבאה מכת בכרות אמרו "הללויה הללו עבדי ה'", רצו בזה לומר שבאותם הדורות הראשונים לא הכירו בני אדם שנוי הטבעיים וביטול המערכות העליונות על דרך פלא, ורק במכת בכורות שפקד ה' על צבא המרום במרום ועל בכורי האדמה באדמה אז הכירו וידעו כל יושבי תבל כי לה' המלוכה והוא שודד כוחות השרים העליונים כרצונו, וזהו עניין ההלל שלא אמרו עד מכת בכורות, ומשם ואילך היה מהולל שם ה' לפי שנתפרסמה השגחתו ויכלתו. ועל זה אמר "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם", רצה לומר מעתה שראו ניסי מצרים ואותותיו ונפלאותיו ראוי הוא כי מעתה ולנצח נצחים יהי מבורך ומהולל שם ה'.

אמנם כנגד הענין הרביעי שהוא המקום הנאות להללו אמר "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (שם שם, ג') ושאר הפסוקים ועניינם שאין ספק שבכל חלקי יישוב בני ממזרח השמש ועד מערבו השם יתברך הוא מהולל להיותו הסיבה הראשונה לכל הדברים, וזה שגור בפי כל האומות, וכמו שנאמר "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א', י"א), ואמרו חז"ל "דקרו ליה אלהא דאלהיא" (מנחות ק"י, א'), רצה לומר שכולם מודים במציאות סיבה ראשונה לכל הדברים, אבל ענין אותן האומות הוא ליחס אל האל יתברך רוממות ומעלה, ולכן יסלקו ממנו הידיעה וההשגחה בדברים השפלים, וזהו שנאמר "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" (תהלים קי"ג, ד') שהם מיחסים אליו יתברך רוממות ההנהגה ותנועה העליונה, ויחשבו שמפני רוממותו לא ישגיח בדברים אשר בכאן, כמו שנאמר "אֲשֶׁ֣ר יֹ֭מְרוּךָ לִמְזִמָּ֑ה" (תהלים קל"ט, כ'), שיחסו אליו יתברך הרוממות לתכלית הרע, והוא לסלק ממנו ההשגחה בשפלים. אבל אנחנו בני ישראל לא נאמין בזה, אלא שעם כל רוממותו ומעלתו הוא משגיח בשפלים, וה0וא מה שאמר "מִ֭י כה' אֱלֹהֵ֑ינוּ הַֽמַּגְבִּיהִ֥י לָשָֽׁבֶת" (תהלים קי"ד, ה'), ואמר בו ישיבה להורות על ה נצחיות של הקיום, ובכל זאת הוא "משפילי לראות", רצה לומר שהוא רם ונישא וגם רואה ומשגיח בדברים השפלים, ואמר "בשמים ובארץ" כנגד מה שאמר "המגביהי לשבת המשפילי לראות", כאילו אמר המגביהי לשבת בשמים ומשפילי לראות בארץ, ולעוצם השגחתו פעמים רבות הוא מקים מעפר העם או האדם הדל או העני, ומאשפות ירים האביון שאין לו מאומה והוא בתכלית השפלות, כמו שהיה ישראל במצרים, ומאותו שפלות המופלג, יעלהו בתכלית המעלה. ואף על פי שמערכות השמיימיות יחייבו את האיש או את העם הזה להיות נבזה וחדל אישים בזוי ושסוי, הנה הקדוש ברוך הוא יבטל כח מזלו וירימהו משפלותו, והוא אמרו "לְהוֹשִׁיבִ֥י עִם נְדִיבִ֑ים" (תהלים קי"ג, ח'). ואף על פי שאין נביא בעירו ומי שהיה שפל ונבזה לא יחשב במדינתו לאיש גדול המעלה, הנה ברצות ה' יעלה הנבזה ההוא כל כך עד שיושיבהו עם נדיבי עמו בענין העושר והכבוד והמעלה. ואחר שהזכיר נפלאותיו בעושר ובכבוד הוסיף לו בנים ואמר "מֽוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" (שם שם, ט') שהקדוש ברוך הוא על ידי נפלאותיו ישנה את הטבע והמערכה השמיימית כדי להושיב בהרווחה את האישה שהיתה עקרה ודואגת ועצבת לב להעדר הבנים בתוך ביתה, כי יתן לה בנים רבים ושלמים שתשמח בהם. וכיוון שכך הוא, לכן אתם עבדי ה' הללויה ושבחוהו מפאת גבורותיו על העליונים ועל התחתונים.

והנה אודות ה-י' של המשפילי ומקימי, להושיבי ומושיבי, כתבו המדקדקים שהם נוספות ושיבואו ליפוי הלשון, אך אפשר לומר שבא ה-י' במקומות אלה לרמוז שהוא יתברך עשה אותות ומופתים כנגד המערכות שהם תשעה הגלגלים וכנגד הטבע שהם י' פועלים מסודרים, והוא יתברך גבוה עליהם לבטל פעולותיהם כרצונו. ויש מפרשים חמישה ה-י' האלה הנוספות הם כנגד חמישים מכות שלקו המצריים על הים, ואחרי שהניח זכרון ה' ויכולתו, הביא ראיה עליו מיציאת מצרים, כי שם ראו בחוש כל הגבורות והנפלאות הנזכרות, והוא אמרו "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז" (תהלים קי"ד, א') לפי שכל מי שאינו מדבר בלשון הקודש יקרא לועז, ואולי קרא למצריים עם לועז מפני עזותם, ואמר שכאשר יצאו משם "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (שם שם, ב'), שהפריש והבדיל הקדוש ברוך הוא לעם יהודה להיות לו עם קדוש, ולקח את ישראל תחת ממשלתו. והזכיר יהודה וישראל לפי שתמיד היו בישראל שתי כתות, שבט יהודה בפני עצמו ושאר השבטים שנקראו יעקב ובית ישראל כת בפני עצמה, ולא היה זה רק כאשר נחלקה המלוכה בימי רחבעם וירבעם, אלא גם מעת שיצאו ממצרים היה יהודה לראש ונוסע ראשונה כברכת יעקב אבינו, וגם בימי שאול תמצא כשמנה את העם שאמר "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק" נאמר "וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף" (שמואל א', י"א, ח'), וכן בימי דוד נזכר שמלך בחברון על איש יהודה שבע שנים ואחר כך מלך על ישראל שלשים ושלוש שנים. וכאשר ציווה את יואב לפקוד את העם אמר "לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (שמואל ב' כ"ד, א'), ובמניין נאמר "וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ" (שמואל ב' כ"ד, ט'), הרי לך שתמיד עם היות לשבטים כולם ראש אחד ומלך אחד היה שבט יהודה כת בפני עצמה ושאר השבטים כולם כת אחרת, ועל זה הדרך נאמר כאן "הייתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו".

אמנם אמרו חז"ל במדרש כי שבט יהודה נכנס בים סוף ראשונה, לפי שהיו ישראל יראים להכנס בים ועמד נחשון נשיא שבט יהודה וקפץ בים תחילה ועמו כל שבט יהודה ואחריו כל ישראל, על כן נאמר "היתה יהודה לקדשו" לפי שיהודה קדש את ה' בקרב ישראל, ואמר המשורר שלהיות יהודה וישראל קודש לה' הים ראה וינס, שים סוף נקרע מפניהם כאדם הנס ובורח מגיבור ממנו, ושכן קרה לירדן שנקרע גם כן ויסב לאחור בבוא יהושע וכל ישראל אליו, ויקרעו מי הירדם וביבשה עברו ישראל ומה שנאמר "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים" (תהלים קי"ד, ד') אפשר לפרש על מלכי האומות, כאש שמעו קריעת ים סוף וקריעת הירדן, כמו שנאמר "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות ט"ו, י"ד). ויותר נכון לפרש על ההרים והגבעות אשר בתוך הים שרעשו גם הם ונִמוֹחו כדי ליישר הדרך אל העם. ואולי אמר ההרים רקדו כאלים על מתן תורה, שההרים נמסו מלפני ה' והר סיני היה מזדעזע מפני אשר ירד עליו ה' באש, וכאילו סדרך מליצה ישאל לים "מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר" (תהלים קי"ד, ה') ומה לכם ההרים שתרקדו כאלים והגבעות כבני צאן? מה היה השנוי הזה בכם כי אין זה דרככם וטבעכם? והם ישיבו שכן הוא באמת שלא היה להם זה כפי הסדר הטבעי כי אם על דרך הפלא וביכולת הבורא, וזה שאמר "מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב" (שם שם, ז') שהם שתי סיבות הפועלת והתכלית. רצה לומר בקריעה היתה בכוח האדון שברא העולם כולו ויסד ארץ על ארבע יסודות, כמו שבא בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" כאילו אמר שהאדון אשר ברא את הטבע הוא יכול לשנותו כחפצו. ו-י' במילת "חוּלי" כתבו המדקדקים שהוא במקום י' הכפל, כאילו אמר חולל הארץ ויוצרה, וכזה העיד לעניין פועל הנס, אמנם לעניין התכלית אמר "מפני אלוה יעקב", רצה לומר שלהיותו אלוה יעקב ביטל הסדר הטבעי והמערכה העליונה כדי להצילו, ואין לתמוה על זה, אנו ראינו שעשה הקדוש ברוך הוא מהמים ארץ, כי גם כן יעשה בהיפך מהארץ מים. וזהו "ההופכי הצור אגם מים", ולא היה זה באבנים הספוגיים בלבד, כי אם גם החלמיש שהוא האבן הקשה והחזק יהפוך אותו למעינו מים, כי האבנים והצורים החזקים שהם בטבע הארץ, הנה בכוחות הגדול ובזרועו הנטויה יהפכו לאגמים ומעיינות, כי הוא פועל ההפכים, וכן בים סוף עדה מהים מהמים אבנים וארץ. ובמדבר עשה מאבנים מים.

ובזה נשלם החלק הראשון מההלל שידבר מקריעת ים סוף ויציאת מצרים, ולכן נעשה בו הפסקה, כמו שכתבתי. ובאה עליו ברכת הגאולה, לפי שנתקנה על גאולת מצרים. וכבר פירשתי למעלה את הברכה הזאת. וסדר המצוות הנעשות בלילה הזה אני אסדר אחרי תשלום ביאור ההלל כדי שלא להפסיק בפירושו.