Zevach Pesach on Pesach Haggadah, Magid, In the Beginning Our Fathers Were Idol Worshipers
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תשובות לשערים ל"ח – מ"א ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ וכו'. פירוש המאמר הזה אצלי הוא שבעבור שחשב למעלה את הייעודים אשר ייעד ה' לאברהם בריבוי הזרע וירושת הארץ להיות לו לעם, ושכל אותן ההבטחות נתקיימו ביעקב ובניו ולא בישמעאל ובני קטורה, עם היות כלם יוצאי ירך אברהם, נתן בעבור זה שבח והודיה להשם יתברך באומרו "ברוך שומר הבטחתו לישראל", רצה לומר ברוך הוא ומשובח האל יתברך ששמר אותה ההבטחה שהבטיח, שמר אותה לתתה לישראל שהוא יזבח בה ויהנה ממנה, ולא עשו וזרעו ושאר בני אברהם. וזהו הדבר בעצם שאמר משה רבנו עליו השלום "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז', י"ב). ואין הכוונה בשמירות האלה שהשם יתברך יקיים את דברו ולא יחללו, כי כל משפטיו צדק ואמת ואין מי שיסתפק בהבטחתו, אבל הכוונה שאותו הברית והבטחת החסד שייעד ונשבע לאבות לא נתנה לישמעאל וזרעו ולא לעשו וזרעו, אלא שמר אותה והפרישה לתתה לישראל שיזכו בה ולא אחרים. ובדרך זה נוכל לפרש מה שיאמר אחר זה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", רצה לומר אותה ההבטחה עמדה ערבה בכל ושמורה לאבותינו השבטים בני יעקב ולנו, ובעבורה ובזכותה אנו ניצולים מכל צרה ופגע, אף כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. ולפי זה "ברוך שומר הבטחתו לישראל", ענינו ששמר הבטחת אברהם לתתה לישראל ולא לשאר הבנים, והזכיר רצון ה' וחפצו לזכותם בהבטחה ההיא, בהיותו מחשב את הקץ יום ליום ולילה ללילה מתי יבוא זמן הקץ כדי לעשות ולקיים מה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, רצה לומר באותו מראה שבתר העגלה המשולשת והאיל המשולש שאז אמר לו: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו, י"ג).
Blessed is the One who keeps his promise to Israel, blessed be He; since the Holy One, blessed be He, calculated the end of the exile, to do as He said to Avraham, our father, in the Covenant between the Pieces, as it is stated (Gen. 15:13-14), "And He said to Avram, 'you should surely know that your seed will be a stranger in a land that is not theirs, and they will enslave them and afflict them four hundred years. And also that nation for which they shall toil will I judge, and afterwards they will go out with much property.' My explanation of this statement is as follows: Even though God made promises to Abraham, including offspring, land, and becoming God’s people, these promises were fulfilled through Jacob and not Ishmael or the children of Keturah. This was so even though they too were Abraham’s offspring. That is why we offer praise and thanksgiving to God by saying, “Blessed is the one who keeps his promise to Israel.⁴⁹ is a reference to the third forefather, Jacob, and not to the people as a whole” That is, ‘blessed and praised is the One who kept the promises he made to Abraham; fulfilling them through our forefather, Israel, but not Esau or the other offspring of Abraham. Moses made a similar statement, “If you obey these rules and carefully observe them, the Adonai your God will faithfully maintain the covenant that He made as a promise with your fathers…” (Deut. 7:12) “God keeps His promise” does not imply that sometimes, God breaks His promises. After all, all of God’s words are righteous and true. It means that God kept the covenantal promise with our ancestors, and not with Ishmael or with Esau and his offspring. Rather God kept these promises, giving our ancestors that which they merited to receive. It goes on to say, “It is this that has stood for our ancestors and for us.” The word, “This” refers to the promise that was made for our ancestors, and for us. Through that promise we were saved, in every generation, “from destruction.” Therefore, “Blessed is the one who keeps His promise to Israel,” is a statement of thanksgiving to God for keeping his promise with Abraham, Isaac, and Jacob. In his desire to keep His promise, God counted the time until the end of the exile in order to fulfill the promise He made with our forefather at the Covenant of the Pieces.⁵⁰ In that prophetic vision God told Abraham to cut a three year old heifer and three year old ram in half. God said to him, “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs and they shall be enslaved and oppressed four hundred years…”⁵¹ summarizes the matter of the exile and its causes, and from the Covenant of the Pieces, he brings the end and not the beginning of the matter, offering the answer to Abraham, “Know well that your offspring shall be strangers…” but not Abraham’s question, “Adonai, our God, how shall I know that I am to possess it?” (Gen. 15:8) I have chosen to interpret this matter in all its depth with all the verses from the Covenant of the Pieces in Scripture (Gen. 15) In this way we will truly understand the reason for the exile to Egypt, as well as God’s acts of kindness in our redemption and saving us. We will know the causes for the Exodus and its beginnings properly…” For the present time I am going to skip this section of Abarbanel’s commentary and proceed with the commentary which directly addresses the continuing text of the Haggadah. The commentary on the Covenant of the Pieces is over twenty pages long! (Gen. 15:13ff)
footnotes: ⁴⁹ “Israel” in the Haggadah ⁵⁰ The Covenant of the Pieces is a reference to Genesis 15. This passage figures prominently in Abarbanel’s commentary: Then God said to him, “I am the LORD who brought you out from Ur of the Chaldeans to assign this land to you as a possession.” And he said, “O Lord GOD, how shall I know that I am to possess it?”“God answered, “Bring Me a three-year-old heifer, a three-year-old she-goat, a three-year-old ram, a turtledove, and a young bird.” He brought Him all these and cut them in two, placing each half opposite the other; but he did not cut up the bird. Birds of prey came down upon the carcasses, and Abram drove them away. As the sun was about to set, a deep sleep fell upon Abram, and a great dark dread descended upon him. And He said to Abram, “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs, and they shall be enslaved and oppressed 400 years; but I will execute judgment on the nation they shall serve, and in the end they shall go free with great wealth. As for you, You shall go to your fathers in peace; You shall be buried at a ripe old age. And they shall return here in the fourth generation, for the iniquity of the Amorites is not yet complete.” When the sun set and it was very dark, there appeared a smoking oven, and a flaming torch which passed between those pieces….. ⁵¹ Don Isaac Abarbanel goes off on a lengthy riff interpreting the Covenant of the Pieces here. He begins, “Since the Maggid
אמר יצחק: יען וביען המגיד קיצר כאן בזכרון הגלות ובסבתו, וממראה בין הבתרים הביא סופה ולא תחילה, הביא תשובת ה' לאברהם "ידוע תדע וגו'" ולא הביא שאלתו "במה אדע כי אירשנה", לכן משום שלמות המלאכה, וכדי להבין הדרשה על בוריה ראיתי להרחיב פה הדיבור בדרוש זה ובכתובים שבאו בהם המראה בברית בין הבתרים, כדי שנעמוד על סבת גלות כפי האמת, וממנה נעמוד על חסדי ה' בגאולתנו ופדות נפשנו ועם זה נבין ענין יציאת מצרים בסיבותיה ותהלוכותיה. וכדי להיישיר לפני הדרך בדרוש הזה אעיר על הספקות אשר יתחייבו במראה בין הבתרים המתיחסות לעניננו זה.
ראשונה, במה ששאל אברהם "במה אדע כי אירשנה", כי למה לא שאל אות על העיקר שהוא הזרע שהיה מיעדו עליו ושאלו על ירושת הארץ הנמשכת אחריו? והנה הרמב"ן והרלב"ג והר"ן שלושתם הסכימו שייעוד זה מהזרע היה הטבה לאברהם לבדו ולכן לא שאל עליו, כי ידע בעצמו שלא ימנעהו חטאו, וגם כי ייעוד הטוב אינו חוזר, כמו שקיבלו חז"ל כל ייעוד שיצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר, אבל בירושת הארץ אף שהיא טובה לישראל היא גם כן עונש ורעה לעממים, ואולי ישובו בתשובה כאנשי נינוה. ולזה הוצרך אברהם לשאול אות ברית על קיומו כדי שלא תמנע ירושת הארץ לזכות הכנעניים ולא בשביל חטאת בני ישראל. ופלא הוא כי האנשים השלמים האלה הסכימו פה אחד לדעה מוטעה כזו, כי באמת הייעוד עם הברית כמו בלתו לא ימנע ההחזרה מהרע בזכות המקבלים, כי איך אפשר לומר שבעבור הברית זה שעשה הקדוש ברוך הוא עם אברהם ינעל מאנשי הארץ דלתי התשובה? "חלילה לאל מרשע ושדי מעול!" (איוב ל"ד, י') .
ושנית למה שאל אברהם במראה הזאת אות על ירושת הארץ ולא שאלו קודם לזה בשאר הייעודים שהבטיח השם יתברך עליהם? וכבר התחכם הר"י בן ג'יקטיליא ז"ל להשיב על זה באמרו שקודם הייעוד הזה לא ייעד הקדוש ברוך הוא לאברהם כי אם על נתינת הארץ, ובכאן שאל על ירשתה, שהירושה היא התמדת בניו בה לנצח ולא יסחו ממנה בסבת עבירות שיעשו, וזהו שאמר "במה אדע כי אירשנה" רצה לומד באיזה זכות יתמידו בירושתה? והשיבו השם יתברך שבזכות הקורבנות יתמידו כי בהם יתכפרו עונותיהם. עד כאן לשונו. ונראה שדייק זה מדברי רש"י ז"ל שכתב הודיעני נא באיזה זכות יתקיימו בני בארץ, ואמר לו הקדוש ברוך הוא שבזכות הקורבנות. אבל הדעה הזאת היא אצלי דבר בטל, לפי ששם ירושה לא יורה על הנצחיות וההתמדה כי אם שיירשנה היורש מיד אחרי מות המוריש מבלי התבוננות אם יתמיד בירושה או לא. וכמוהו "ותורישני עונות נעורי" (שם י"ג, כ"ו), "אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש" (שופטים י"א, כ"ד), ובאמת יורה יותר לשון נתינה על הנצחיות מלשון ירושה. כי הדבר הניתן לאדם במתנה הוא לעד הנותן לא השאיר לו שום זכות במתנתו. ועוד כי קודם לזה כבר נאמר לאברהם אחרי הפרד לוט מעמו על ירושת הארץ: "לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ג, ט"ו) ובאומרו עד עולם מורה על הנצחיות כמו "מעולם ועד עולם אתה אל" (תהלים צ', ב'), וכן פירש הרמב"ן. ועוד שאם נאמר כי במראה הזאת היה הברית על ירושת הארץ ולא על נתינה, אם כן איך אמר בסוף המראה "ביום ההוא כרת ה' ברית את אברם לאמר לזרעך נתתי". והיה ראוי שיזכיר שם לשון ירושה או לשון נתינה. ועוד שאם אברהם שאל על נצחיות הארץ והתמדת ירושתה ועליו בא הברית בזכות הקרבנות, מדוע לא נתקיים הברית כל זמן שהקרבנות לא נתבטלו? ואיך בא צר ואויב בשערי ירושלים וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה? הלא מעולם לא שמענו שגלו יהודה וישראל על ביטול קרבנות כי אם על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
השאלה השלישית שראוי לשאול על אמרו "במה אדע כי אירשנה", כי אם כיון לשאול אות היה לו לומר כמו חזקיהו המלך "מה אות כי אעלה בית ה'" (ישעיה ל"ח, כ"ב), וגם לא מצינו כן שנתן לו האל יתברך אות כלל. ואם לא ביקש אות כי אם חיזוק וקיום ברית שיירשנה ולא יגרום חטא זרעו או תשובת גויי הארץ כדברי המפרשים, אם כן לא היה ראוי שיאמר "במה אדע כי אירשנה" כי אם "השבעה לי כיום" או "כרות נא לי ברית", כי לשון "במה אדע" אינו מורה על החיזוק והקיום כי אם על חידוש ידיעה אשר לא נתחדשה שמה.
השאלה הרביעית, באומרו עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל, קשה לי למה לא היו התור והגוזל משולשים כבהמות, כי אם פירוש משולש שלשה מכל מין כדברי רש"י, ורלב"ג ורמב"ן ז"ל, היה ראוי שיבואו גם מהתור והגוזל שהם אפרוחי היונים שלשה מכל אחד מהן. ואם הפירוש משולש הוא בן שלוש שנים או שלשה שבועות או ימי, אם השלוש מורה על הזמן כדברי הרמב"ן והר"ן מדוע לא יהיו גם כן התור והגוזל משולשים?
השאלה החמישית באומרו "ויבתר אותם בתוך ואת הציפור לא בתר" אם היה הברית ההוא הבתירה כמו שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, היה צריך שיבתר כל בעלי החיים שבאו לתכלית הברית?
וראוי שתדע כי במשל המראה הזאת באו שתי דעות, ועל שניהן העיר רש"י ז"ל בפירושו, האחת רמז לקרבנות שיעשו ישראל מהמינים האלה שבזכותם יירשו את הארץ וינחלוה, ולדעה זו נמשכו המפרשים כולם, ועליו אמרו בבראשית רבה שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאברהם שמבדילין (בסימנים) בעולם הבהמה ואין מבדילין בעוף. והדעה הזו אינה מתישבת אצלי כפי פשט הכתובים, לפי שלא זכו ישראל לירש את הארץ בזכות הקרבנות, ולא נזכר זה בכתוב כלל. אבל נזכר שזכו בה מפני שבועת האבות, והקרבנות נצטוו עליהם על כונה אחרת, כמאמר הנביא "לא דברתי עם אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דבר עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" (ירמיהו ז', כ"ב) וגו', ואסף המשורר אמר "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ", "לא אקח מביתך פר" וגו', "זבח לאלוהים תודה" וגו' "וקראני ביום צרה" וגו' (תהלים נ', ח'). שכל זה מורה שלא היו הקרבנות כי אם על הכוונה השניה, וכמו שפירש הרב המורה בחלק השלישי פרק ל"ד. ואם כן איך נאמר שבמעמד בין הבתרים יודיעהו ה' שבזכות הקרבנות ירשו בניו הארץ, וכל שכן שלא יתכן שיבא לו פרטי הדינים שאין הבדלה בעוף. הדעה השניה שהביא רש"י ז"ל הוא מדברי המדרש שהעגלה רמז לאומות בכללם וסבבוני פרים רבות, והאיל רמז למלך פרס כמו שנאמר "האיל אשר ראית בעל הקרנים" (דניאל ח', כ'), והעז רמז למלכי יון והוא צפיר העזים שראה דניאל, וישראל נמשלו ליונה שנאמר "יונתי בחגוי הסלע" ולפיכך בתר את הבהמות לרמז שהיו העמים כלים והולכים, והציפור לא בתר שיהיה ישראל קיים לעולם. וגם הדעה הזאת לפי סגנונה בלתי נאותה כפי הכתובים, כי אם בעגלה נרמזו האויבים והאומות כולן, לא היה צורך לרמז האיל על פרס והעז על יון אחרי היותן נכללות באומות? ואם רצה לרמוז ביחד על אלו לפי שהרעו לישראל, קשה למה לא עשה רמז גם כן על מלך בבל שהחריב בית ראשון ועל אדום שהחריב בית שני, ויהיו החיות במספר ארבע כמו שראה דניאל, וכמו שדרשו על אימה חשכה גדולה נופלת עליו שירמוז להם. וקשה עוד לדעה זאת, למה הביא בכתוב הזה העז קודם לאיל בחיות שפרס הנרמז באיל היה קודם יון הנרמז בעז? וגם קשה על מה רמז התור אחרי שבן היונה הוא הרומז על ישראל, ועוד מה הרווחנו אם אברהם לא בתר את התור והגוזל אחרי שהמית אותם והרי הם כַּלִים כמו הבהמות? כי מדברי המפרשים כלם משמע שהמית התור והגוזל, וכן משמע במדרש שהראה לו הקדוש ברוך הוא שמבדילים בבהמה ואין מבדילים בעוף, ולא יפול המאמר הזה כי אם בשהמיתם. סוף דבר שתי הדרשות לא יתכנו כפי סדר הכתובים והוראתם.
השאלה השישית, באמרו "וישב אותם אברם", רשה להבין אם זה חוזר לעיט אשר הזכיר היה ראוי לומר "וישב אותו אברם" בלשון יחיד ולא בלשון רבים, גם קש/ה מה הועיל אברם בזה שנשב העיט מעל הפגרים אחרי שנשארו אותם הפגרים ומיד כאשר ילך לביתו יהיו מאכל לעוף השמים ולחית הארץ?
השאלה השביעית אודות הגלות שנאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" ומובא במסכת נדרים (סוף פרק ארבעה נדרים) שלשה דעות, הראשון לר' אבהו שאמר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר "וירק את חניכיו ילידי ביתו", השני לשמואל שאמר מפני שהפריז על מידותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר "במה אדע כי אירשנה", והשלישי לר' יוחנן שאמר מפני שהפריז על מידותיו של הקדוש ברוך הוא מלהביא תחת כנפי השכינה שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך". והנה הדעות הללו כולן מלבד שהן חלישות, עוד יכללו ספק עצום, והוא שאברהם החוטא לא נענש כלל, וכמו שהבטיח לו ,"ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה" (בראשית ט"ו, ט"ו), ונענשו עליו דור השלישי והרביעי ליוצאי חלציו על לא חמס בכפם, ועל יצא בזה נאמר "אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (יחזקאל י"ח, ב'). וקשה גם כן למה היה הגלות במצרים יותר מבשאר הארצות? וכבר נתנו החכמים על זה טעמים אך הם חלושים מאוד. אמנם הרמב"ן הביא בזה דעת רביעי והוא שהיה חוטא אברהם כשהביא אשתו הצדקת למצרים כנסיון באומרו אחותי היא מפחד שיהרגוהו, וחטא גם כן בצאתו מפני הרעב מארץ כנען אשר בחר בה ה' ואשר הוריש לזרעו אחריו, והיה לו לבטוח בה' שברעב יפדהו ממות, ועל זה החטא נגזר על זרעו הגלות במצרים, מקום הרשע שמה המשפט. אבל לפי זה נעשנו בני אברהם בעון אביהם ולא נענש החוטא כלל רק הנקיים. ומלבד זה כבר הכה על קדקודו הר"ן באמרו שהדבר הזה היה אחד מהנסיונות שנתנסה בהם אברהם ועמד בכולם ואיך יחשב לו זאת לעון? ואם באמת היה חוטא בדבר הזה איך שגה באולתו בבואו אל ארץ אבימלך וחזר לומר שם גם כן על שרה אשתו "אחותי היא"? והנה הביא הר"ן דעת חמישי שאמר שלא היתה הגלות על החטא כלל כי אם להכניע ליבותם של ישראל כפי שיהיו ראויים לקבל את התורה, ושהיה זה ככלל יסורין של אהבה, וגם זה איננו שווה לי, כי יסוד הדעה הזאת מסופק מאוד, וכבר אמרו חז"ל "אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלי עון" (שבת נ"ה), וכתב הרב המורה בחלק ג' פרק כ"ד9, שזו היא דעה אמתית. וגם הרמב"ן בשער הגמול שלו מרחיק מאוד שיבואו יסורין בלא עון. והנסיון שהביא הרב לראיה אינה טענה, וכבודו במקומו מונח, כי הוא מונח בכלל הניסיון בשלא יצאו הרע והיסורין לפועל אחרי שהיו מעותדים לבוא בענין העקדה. ועוד כי אף שנודה באיש יחיד שלפעמים יבואו עליו יסורין להיטיב לו באחריתו, אבל איך אפשר שאמר זה באומה בכללה המושגחת מהשם יתברך שתבוא בגזרת ה' לידי גלות בלי עון קודם?
השאלה השמינית באמרו "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה" וגו'. קשה כי לא מצינו בנבואות אברהם שיזכיר הכתוב העת מהיום אשר חל עליו שפע הנבואה, ואין בהגבלת הזמן תועלת כלל. וכתב הר"ן שהגביל הכתוב העת מהיום מצד שראה הקדוש ברוך הוא להעביד לפיד אש בין הגזרים אחרי שיחשוך לגמרי, לפי שאור האש יורגש בחשכת הלילה יותר מאשר יורגש ביום, כמו שאמרו חז"ל "שרגא בטיהרא למאי אהני"10. ועם היום זה טעם נאות בפסוק "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר", שהזכיר שם שהיתה העברת האש בלילה להיותה יותר מורגשת, הנה לא יצדק באומרו כאן ויהי השמש לבא, לפי שלא נזכר כאן העברת הלפיד אש, רק אמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. ולהודעה הזאת לא היה צריך להגביל העת מאותה סבה שכתב הרב.
השאלה התשיעית באומרו "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", וידוע בדברי חז"ל שהיתה העבדות במצרים רק מאתים ועשר שנה, והעינוי היה 87 שנה בלבד. ובסדר "בא אל פרעה" נאמר "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה" ונראה מזה גם כן שלא היה ה' מחשב את הקץ לקרבו אלא שהוסיף על הגלות. ואם היו שנות הגלות קצובות מאתו יתברך איך אמר הכתוב בסדר ואלה שמות "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" (שמות ב, כ"ג) משמע שמפני זעקתם נגאלו ולא מפני שנשלם זמן הקץ. והנה רש"י ז"ל כתב שארבע מאות שנה מהשעבוד התחילו מעת שנולד יצחק, ומדברי בעל סדר עולם11 הוא, והדעה הזאת בנויה על מה שנאמר שאחר שיצא אברהם מחרן חזר וישב שם חמש שנים, ועל הפעם האחרונה נאמר "ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בראשית י"ב, ד'), אך הדבר הזה לא נזכר בכתוב. והרלב"ג כתב שארבע מאות שנה התחילו משנולד יעקב והקדוש ברוך הוא מהר את הקץ וגאלם קודם זמנו אשר יעד, והוא באמת דעה זרה מאוד ומתנגדת לכתובים.
השאלה העשירית, באמרו "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", וקשה כי אבות אברהם היו עובדים עבודה זרה ואיך יאמר שיבוא אליהם? הלא גופו לא נקבר עם גופם ונפשו חלילה שתהיה במחיצתם. ורש"י כתב להנצל מזה הספק, למדך שעשה תרח תשובה, אבל זה לא נזכר בכתוב. ולא אמר "ואתה תבוא אל אביך בשלום, כי אם על "אבותיך", ואף אם נודה שתרח עשה תשובה מי יאמר שגם נחור אביו של תרח ושרוג אביו של נחור עשו גם כן תשובה? והנה ביעקב כתיב "ושכבתי עם אבותי" וכן ברור לפי שהיו צדיקים, מה שאין ראוי לומר באברהם שאבותיו היו נכרים.
השאלה האחד עשר, באמרו "ודור רביעי ישובו הנה" וקשה אם יקרא בן לכל דור הנולד, הנה לא בא הדור הרביעי לירש אץ הארץ, כי צא וחשוב יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון וכלב שבא אל הארץ הרי דור ששי? ורש"י ז"ל כתב לאחר שגלו למצרים יהיו שם שלושה דורות והדור הרביעי ישובו לארץ הזאת, הרי שבארץ כנען היה מדבר עמו וכרת אתו הברית, דכתיב "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" (שם ט"ו, ז'), וכן היה כי יעקב גלה למצרים, צא וחשוב דורותיו יהודה, פרץ, חצרון וכלב מבאי הארץ היה וכו'. וכתב עליו הרמב"ן שאינו נכון כלל ולא ביאר למה, ואחשוב כי לפי שלא נזכר בכתוב גלות מצרים שימנה בדורות ממנו כי אם מן גרות הזרע, וגם אם ימנה הדורות מיורדי מצרים היה ראוי שיהיה יעקב בכללם והוא הדור הראשון וכלב היה הדור החמישי שבאו לארץ ולא דור הרביעי? ודעת הרמב"ן שהדור הרביעי הוא לאמורי היושב בארץ, והבל הביא גם הוא, כי לא נזכר בכתוב הכנעני שיאמר עליו ודור הרביעי, גם מה שאמר "ישובו הנה" לא יסבול פירושו בשום צד.
השאלה השנים עשר, באמרו "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", ויראה מזה המאמר שלא נגזר הגלות מארבע מאות שנה להיותם ראויים שליו כפי הדין להיענש כל אותו הזמן כי אם מטעם לפי שעדיין לא נשלם עוון האמורי שינערו מן הארץ, ולכן צריכים בני ישראל להתמהמה במצרים עד שיושלם עוון האמורי, והוא דבר זר וקשה להאמין בחוק היושר האלהי, שיענשו ישראל בגלות ארוך ללא סיבה עד אשר יהיו הכנענים ראוים ליענש. ויותר טוב היה שיהיו ישראל עומדים בארץ כנען גרים ותושבה בשובה ונחת כל אותו הזמן. ועוד קשה שיאמר כי לא שלם עוון האמרי ואם כי לא היו עדיין חטאים, ואיך נגזרה עליהם הגזרה קודם החטא, ותהיה לפי זה גזרת ישראל בגלות וגזרת הכנענים בגירוש שתיהן בלא קדימת חטא אשר לא כדת?
אלה הן השאלות אשר יפלו בדרוש הזה, ואתה רואה שהן מעצם סיפור הגלות ויציאת ישראל ממצרים, ושצריכים אנחנו לדעת הדברים האלה כולם על אמיתתם כדי שמהם נעמוד על חסדי ה' שעשה עמנו ביציאת מצרים.
ואומר שדעתי בזה היא, שאברהם אבינו לא שאל אות ולא ברית על ירושת הארץ, כי כבר יעדו השם יתברך עליו פעמים רבות ולא היה מסַפֵק בדבור האל חלילה, אמנם הספק שהיה אצלו בדבר הזה הוא אם ירושת הארץ תהיה בימיו ומידו תשאר לבניו, או אם לא יירשנה הוא בעצמו כי אם זרעו אחריו ולא ידע איזה דור מזרעו ירש את הארץ, אם בנו אן בן בנו או אם בא היעוד על שילשים ועל ריבעים, או אם יהיה ה' עושה החסד לאלפים מהדורות באז יתקיים הייעוד. ונפל אצלו הספק הזה לפי שבראשונה אמר לו ה' "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ולא פירש מהו הזרע והדור אשר יזכה לכך, ואחרי הפרד לוט מעמו אמר לו "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך" שמורה שבימי אברהם תהיה ירושת הארץ מידו ינחלוה בניו וזרעו. עוד אמר לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" הורה גם כן שאליו ביחוד יתננה. וכן אמר לו בזה המחזה: "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ לרשתה". לכן נסתפק אברהם ביעודים השונים האלה אם הוא עצמו ירש הארץ או זרעו אחריו, ואם זרעו איזה דור ממנו יהיה? וכאשר ראה נצחונו במלכים נדמה לו שעת לעשות לה' ואולי זו היא ההתחלה שיגבור על הארץ אשר הוא עליה ויירשנה. ועל הספק הזה באה השאלה "במה אידע כי אירשנה?" וידוע שמילת "כי" תורה ותשמש על הזמן כמו "כי תבואו אל הארץ", "כי ימצא בקרבך", ואמר – ה' אלוהים במה אדע הזמן והעת אשר אז אירשנה. או יאמר במה אדע אם אירשנה אני בעצמי או אם תהיה הירושה לזרעי אחרי, שבאו בייעוד הזה מאמרים מורים על שאני אירשנה ומאמרים המורים שזרעי יירשוהַ.
והראיה המוכחת על היות זאת שאלת אברהם באמת ולא קיום וחיזוק הברית על הירושה, היא התשובה שהשיבו השם יתברך שהודיעו שיַגלה את זרעו ארבע מאות שנה ודור הרביעי ישובו הנה. ואם היתה השאלה ההיא על חיזוק וברית לא היה מקום לתשובה כזו, אבל מאשר שאל על זמן הירושה באה לו עליה התשובה. ועם הדברים האלה תפתרנה שלושת השאלות הראשונות אשר העירותי בכתובים. האמנם מראה הבהמות והעופות שבאו על זה היה מיוחס לענין התשובה, לפי שכיון בו השם יתברך שתי כוונות, אחת שהיו העגלה והעז והאיל משל לשלשת האבות, ושרשי היחס אברהם יצחק ויעקב המשילם בשלושה אלה לפי שרוב הבהמות הטהורות הטובות והביתיות הן מאלה, ולהיותם שורש הריבוי נמשלו לאבות שיצא מהם זרע רב והמונים עצומים, וראוי היה להִמַשֵל אברהם בעגלת בקר כמו שנאמר בו "ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר" וגו', ויצחק נמשל לאיל לפי שנעקד במקומו כמו שנאמר "ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו", והעז נמשל ליעקב מפני שהלך לגנוב את ברכות אביו בשעירות ידיו מעורות גדיי עיזים, כי כן אמרה לו אמו "וקח לי משם שני גדיי עיזים", ואין להפליא שלא נזכרו על הסדר כי באיל שרמז ליצחק בא באחרונה, כי לפעמים תמצא גם בכתוב שלא נזכרו האבות בסדר, כמו שנאמר "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור", הרי לך זכרם בחילוף תולדותם, והנביא אמר "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" (ישעיהו ס"ג, ט"ז), שסמך ישראל לאברהם ולא סמך ליצחק, וכן נזכר כאן יעקב בין אברהם ויצחק.
ולהיות העגלה והעז והאיל רומזים אל האבות אמר בהם משולשת ומשולש, לא להיותם בן שלוש שנים או שלשת מכל מין כמו שחשבו המפרשים כי אם להיותם משובחים מאותו שלוש משרשי היחס המשלשים קדושה, ובא זה להודיע לאברהם שירושת הארץ לא תהיה בימי העגלה ולא בימי האיל ולא בימי העז, כי כולם ימותו ולא יזכו בה, והוא ענין "ויבתר אותם בתוך". וצוה שיקח עוד תור וגוזל והוא רמז לשני מנהיגים אחרים שיבואו אחרי האבות זה אחר זה והם משה רבנו ויהושע בן נון ע"ה ועליהם אמר "ואת הציפור לא בתר", רצה לומר שאברהם לא הרג אותם ולא בתרם כי נשארו חיים, לרמוז שהמה יירשו את הארץ, כי הנה משה התחיל בירושתה במלחמת סיחון ועוג ויהושע השלים הירושה והכיבוש, לכן אמר וירד העיט על הפגרים שהם העגלה והעז והאיל, שבאו העופות ואכלום, רמז למיתתם. אבל על תור ואיל נאמר "וישב אותם אברם", ולא נאמר זה על העיט כי אם על התור והגוזל, שאברהם בתר הבהמות ואכלום עוף השמים ואת הציפור שהוא שם כולל לתור וגוזל לא המית ולא בתר אותם, אלא הפריחם באויר חיים על פני השדה, רומז למשה ויהושע הנמשלים בהם כי המה יעברו ארחות ימים כציפור לעוף והמה יירשו ארץ, ולכן המשילם בהם. זהו הפן הראשון מהדימוי והמשל במראה הזאת.
והפן השני הוא שרמז השם יתברך בעגלה בעז ובאיל לשלשת הנביאים אחים ואחות רועי ישראל אשר הוציאם ממצרים, והם מרים ואהרן ומשה, וכפי ימיהם ותולדותם נזכרו העגלה ראשונה שהיא מרים והעז רומז לאהרון והאיל רומז למשה, כי נמצאו בענייניהם דברים אשר יתדמו לתכונת הבהמות האלה, ולזה אמר בהן משולשת ומשולש, והיה חוט משולש מהם, כאילו אמר העז שהוא מאותו שילוש והאיל שהוא מאותו שילוש וכן בעגל, לפי ששלושתם היו עתידים למות במדבר ושלא יכנסו לארץ, לכן אמר שבתר אותם בתוך, שירד העיט על הפגרים, שהוא משל למלאך המוות המושל על כל חי. ואמנם התור והגוזל שהם רמז ליהושע בן נון ואלעזר הכהן שיבואו ויכנסו לארץ, אחד בתור מנהיג העם ושוטר ומושל ואחר כהן לאל עליון, ולכן לא בתר אותם ולא המיתם; "וישב אותם אברם" שהפריחם באויר כציפור שמים, ומיד כשראה זאת אברהם נבהל מן המראה ועמד מתבודד ומחשב כל היום, מה המה אלה? ויהי לעת ערב בבוא השמש קרוב ללילה ותרדמה נפלה על אברם וראה חשכה גדולה נופלת עליו, כאילו ליבו אומר אליו שעת רעה היא וצרה באה עליו, ואז הגיחה עליו הנבואה והודיעה לו מה זה ועל מה זה ופתרון החשכה בכללות, באמרו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו', רצה לומר החשיכה והאימה אשר ראית הוא רמז על גלות קשה שנגזר על זרעך, ומזה גלה לו זמן ירושת הארץ שתהיה אחר שעבוד ארבע מאות שנה, ושימותו האבות או המנהיגים ודור רביעי ישובו הנה. ובזה הותרו הספקות והשאלות ד', ה' וז' אשר העירותי בכתובים.
אמנם בסיבת הגלות חשבתי דרכי אשיבה רגלי אל כל אחד משלושה דרכי ה' אשר צדיקים ילכו בם. הדרך הראשון הוא שבא הגלות על צד העונש לפי שבני יעקב חטאו חטאה גדולה בשנאתם את יוסף אחיהם שנאת חינם, ובמה שהשליכוהו בבור ומכרו אותו למצרים. ועם היות שראובן לא היה במכירה, היה שונא אותו ונתן עצה רעה להשליכו בבור. ובאמת נחשב להם הדבר לעוון פלילי, והם עצמם הודו בחטאם באמרם "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה לנו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כ"א). ולפי שהם חטאו היה משורת הדין שיקבלו עונשם ולפי שבמצרים חטאו היה ראוי ששם ילקו ויענשו הם ובניהם וזרעם, כמו שגלה יוסף ובניו שמה בסבתם, ולפי שהשליכו אותו אל הבור היה עונשם גזרת פרעה שכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ולפי שהם בידיהם סבבו ירידת יוסף למצרים ונשאר שמה הוא ובניו וזרעו היה גם כן ראוי שעל ידו יבוא עונשם וירדו הם לגלות מצרים עם זרעם, ולפי שהם עשו המעשה המגונה הזה בהיותם בצאן ובלכת יוסף לראות את שלום הצאן, היה מהמשפט האלהי של ידי הצאן יבואו למצרים כמו שנאמר "כי אין מרעה לצאן" וגו'.
ויען וביען שהיה יוסף חוטא גם כן בגאותו על אחיו ובהביאו את דיבתם רעה אל אביהם, וכן חטא אבינו הזקן יעקב בצד מה בשלוח מדנים בין אחים בעשותו ליוסף כתונת פסים ובאהבתו אותו מכל אחיו שבזה הטיל קנאה ביניהם, לכן נענשו יעקב ויוסף גם כן בגלות. אבל מאשר היה חטאם בקלות ולא בכוונה רעה חלילה, ולהיותם מן הנעלבים ואינם עולבים, זכו שלא נקברו במצרים, כי יעקב העלו אותו אל מערת המכפלה, ונאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו ויקברו אותם בשכם" ובמאמרם ז"ל משכם יצא ולשכם חזר12.
אבל שאר השבטים נקברו במצרים כי נידונו על הגלות בחייהם ובמותם לא נפרדו ממנו. ואף על פי שחז"ל דרשו על "והעליתם את עצמותי מזה אתכם" שאף עצמות שאר השבטים העלו עמהם, הוא דרך דרש, ופשט הכתוב לא יסבלהו, שנאמר "ויקח משה את עצמות יוסף כי השבע השביע" וגו', ובסוף ספר יהושע כתיב "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם", ואם היו מעלים עצמות שאר השבטים לא היה הכתוב שותק מלהזכירם, אבל האמת הוא שיעקב ירד מצרימה בעבור יוסף בנו ולזה אמר לו השם יתברך "אל תירא מרדה מצרימה אנוכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" ולא נזכר שיעלה אחד מבניו כי אם יעקב בלבד, לפי שהוא היה נקי מאותו עוון, ובניו נדונו בעוונם. אמנם בנימין נענש להיות נטפל עם אחיו ולא בעונו, כמו שאמרו שמת בעטיו של נחש, רצה לומר שלא נענש בשביל חטאו כי אם בעוון אחיהם לי שהיה בתוכם, כי העולם נדון אחר רובו, ועל כיוצא באלה אמרו "משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע" (בבא קמא ס', א').
ובהיות שהשבטים הוגלו מצרים בעוונם הנה בניהם אשר קמו אחריהם וזרעם נשארו באותה גלות, וכמאמר הנביא "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו" (איכה ה', ז'). לכן כתב הרלב"ג בענין גלותנו זה שאנשי בית ראשון נענשו בעצם כפי חטאתם ובניהם וזרעם נענשו במקרה לפי שנולדו בעונש האבות ונטבעו בו עד תום זמן הגזרה או עד שיזכו להיגאל מפני זכותם, והסתכל שלפי שהיו העונשים אלהיים על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל רבעים, לכן נאמר בגלות הזה "ודור רביעי ישובו הנה" כלומר שהדור הרביעי מהגולים ישובו לירש הארץ. ולפי זה הסִבּה הזאת לגלות מצרים יותר אמיתית ומתיישבת מכל מה ששערו הראשונים.
ולהיות מעשיו של הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, תמצא שחטאו השבטים בהיותם עם הצאן, וכאשר הלך יוסף לראות את שלום הצאן, מכרו אותו אחיו לעובדי הצאן, וכדי לרמות אביהם שחטו שעיר עזים מן הצאן, והקדש ברוך הוא השליט את יוסף על עובדי הצאן, וכאשר נרצה עוונם ציוה עליהם מצוות הפסח הבא מן הצאן.
ואם כן בצאן חטאו ובעובדי הצאן לקו ובצאן נתכפרו. ואין להתפלא כי השם יתברך ייעד העונש קודם החטא, כי זה היה להודיע לאברהם זמן ירושת הארץ אשר ביקש ולמה יתעכבו בניו בירושתה. ולכן אמר לו כמגלה סוד מה שיהיה באחרית הימים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" וגו', ובפרשת "כי תוליד בנים" ובפרשת "והיה כי יבואו עליך" ובפרשת "הנך שוכב עם אבותיך", וכמה אחרות, ייחד ה' בחטא ובעונש העתיד לבוא לאלפים מן השנים.
ורש"י ז"ל כתב בזה בפרשת משפטים בפסוק "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך", וזה לשונו: "כאן נתבשרו שעתידין לחטוא ושכינה אומרת להם כי לא אעלה בקרבך" וגו', וכמו ששם בישר אותם בעונש מבלי שיבאר החטא כן בכאן הודיע ענשם שיתחייבו מחמת חטאם ואשר בשביל זה תתעכב ירושתם את הארץ ולא ביאר החטא. אמנם עניין הארבע מאות שנה ראוי שיפורש על דרך שיכלול ענייני גרות ועבדות ועינוי, ששלושת הלשונות הללו נזכרו בכתוב והיו בזמנים מתחלפים, כי באמרו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" גילה לו שלא תהיה ירושת הארץ בימי בנו יצחק ולא בימי בן בנו יעקב, כי הם יהיו גרים שמה תחת אדונים קשים וזהו שאמר "בארץ לא להם". ואמר עוד "ועבדום" כלומר עוד יבוא זמן שיהיו מזרעך לא לבד גרים אלא עבדים, והיה זה בימי השבטים שנשתעבדו במצרים מסבת חטאם כמו שכתבתי.
ואמר עוד "וענו אותם" רצה לומר גם יבוא זמן אחר שמלבד הגרות והעבדות יהיו עוד בעינוי גדול, והיה זה אחר שמתו השבטים משנולדה מרים בקבלתם ז"ל, וכל זה היינו הגרות וזמן העבדות וזמן העינוי יעלו כולם לארבע מאות שנה. אמנם מה שאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" ענינו שזמן הגרות שסבלו בו יצחק ויעקב לא יהיה לאומות עונש על זה, לפי שכך יצאה הגזרה מאיתו יתברך, אבל העבדות אשר ישתעבדו בהם המצריים בעבדים נמכרים והעינוי אשר יענו אותם במסכת אכזרי, על זה ישפוט ה' וידון דינו. והסתכל באמרו "וגם את הגוי" שכולל גם את זרע אברהם, ורצה לומר כמו שאהיה דן את השבטים על אשר עשו מעשה עבדות ליוסף, ככה אהיה דן את הגוי אשר יעבודו בכם, שאדין את המצריים על אשר שעבדו את ישראל וענו אותם. והיה זה לפי שהשם יתברך לא גזר על השבטים כי אם הגרות בארץ לא להם, והמצריים ברשעתם אף כי באו השבטים בתל קורתם כאוהבים בבטחון ובשלוה נהפכו להם לאויבים, ובקשר ובמעל ובמרד בגדו בם וענו אותם, ולכן יהיה דינם שבעד העבדות יפרעו שכר עבודתם, וזהו שאמר "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" ועל העינוי יתענו במכות ובאותות ובמופתים. ואין הכוונה שמייד אחרי הארבע מאות שנה יצאו ברכוש גדול, כי אם שאחר כך יהיו ראויים לגאולה ויגאלו ויצאו משם אם לא יהיה להם מונע מצידם, כי היעודים האלהיים הם בתנאי הכנת המקבלים, ואין ספק שאחרי הארבע מאות שנה שנשלמה הגזרה היה הקדוש ברוך הוא מוציאם ממצרים, אבל הם הוסיפו על חטאתם פשע ויעבדו אלהים אחרים ולכן נתארך גלותם עוד שלושים שנה לא מכח הגזרה הראשונה כי אם בעבור חטאם שנתחדש. וכבר ביאר זה הנביא יחזקאל ע"ה באמרו: "ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמור אני ה' אלהיכם, ביום ההוא נשאתי להם להוציאם מארץ מצרים אל הארץ אשר תרתי להם" וגו', "ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו" וגו', "וימרו בי בית ישראל" וגו', ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי" וגו'. (יחזקאל פרק כ')
הנה באר הנביא שכאשר כלו הארבע מאות שנה שלח הקדוש ברוך הוא נביא למצרים להתרות בישראל ולהזהירם שיעזבו גילולי מצרים ופסיליהם כדי להוציאם מיד ולהביאם אל הארץ אשר נשבע לאבותם מפני שנשלם זמן הגזרה, ואמרו חז"ל שאהרן ניבא להם הדבר הזה במצרים, והזכיר הנביא שמפני היותם שטופים בחטא עבודה זרה במצרים לפיכך נעדרה מהם הגאולה. ובלי ספק היו אותם שלושים שנה שנתווספו להזמן הקצוב, והיה הגלות נמשך יותר ויותר מזה אם לא ששבו בתשובה "ויצעקו אל ה' בצר להם ויאנחו מן העבודה ותעל שועתם אל האלהים", ועל ידי תשובתם זכר את בריתו אשר כרת את אברהם שהוא זמן הגזרה, וידע אלוהים ויחמול עליהם.
ועל זה נאמר ומושב בני ישראל שישו בגלות בשאר הארצות ובמצרים בין מפאת גזרת הגלות ובין מבית עון עבודה זרה שנתחדש ביניהם היו כולם 430 שנה. והביטה וראה נפלאות תמים דעים שהנה ישבו בני ישראל בגרותם וגלותם ארבע מאות ושלושים שנה, וכן תמצא שישבו בארץ אחרי ירושתה קודם בנין בית המקדש ארבע מאות וארבעים שנה, ותמצא גם כן שעמד הבית הראשון בבנינו ארבע מאות ועשרים ושבע שנה, ועמד הבית השני בבנינו 428 שנה. ראה גם ראה שכל הדברים נמשכו כפי זה המספר מן השנים בין רב למעט, והוא דבר מתמיה!
ונחזור לעניננו, שהודיע הקדוש ברוך הוא לאברהם כי הארבע מאות שנה מהגרות יתחיל מזרעו, כי בימיו לא יהיה גרות ולא עבדות ולא עינוי, כי הוא לא היה כגר בארץ כי אם כשר וגדול בה, ולכן כאשר הוא בענוותנותו אמר באזני בני חת: "גר ותושב אנוכי עמכם" השיבוהו: "לא אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כ"ג, ו') ומלכי ארץ היו כורתים עמו ברית לפי מעלתו ויכולתו, ועל זה אמר לו השם יתברך "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". ואחשוב שהאבות שנזכרו בכתוב הזה הם אדם וחוה אבות לכל נוצר, שנקברו במערת המכפלה כפי קבלתם ז"ל, ויבשרו הקדוש ברוך הוא שיקבר עמהם שמה, ועל זה נאמר "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". ולפי שייעדו שידמה להם בקבורה הודיעו עוד שלא יקבר בשיבה רעה כמו שנקברו אדם וחוה שהיתה מיתתם וקבורתם ביגון ואנחה, כי ראו בחייהם הגירוש מגן עדן וקין הורג את הבל אחיו ונגזר על קין להיות נע ונד בארץ, אבל אברהם לא יראה דבר רע וזהו שהבטיחו "תקבר בשיבה טובה", כי ישתתף אל אבותיו אדם וחוה בקבורה ולא בשיבה. ומה שנאמר "ודור רביעי ישובו הנה" הוא באמת על דורות הנענשים בחטא מכירת יוסף, כי יפקוד אלוהים עוונם עליהם ועל בניהם עד הדור הרביעי כמו שכתבתי, ואחר זה יהיה עושה חסד לאלפים בהיותם אוהביו ושומרי מצוותיו.
ואתה רואה שיהודה היה בין השבטים בחטא ההוא ואחריו פרץ וחצרון וכלב היה הדור הרביעי שבא אל הארץ. אולם מה שאמר עוד "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" בא להתיר ספק אחר אשר אפשר לעורר כנגדו, והוא כי אם אמת הוא שאברהם לא חטא ולא יצחק בנו ולא יעקב בן בנו אם כן למה לא ירשו שלושת האבות הקדושים האלה את הארץ? ואם אחרי כן יחטאו בניהם יהיו גולם ממנה, כי לא יומתו אבות על בנים. וכדי להשיב על זה אמר "ודור רביעי ישובו הנה", רצה לומר הסיבה אשר בעבורה לא תהיה הירושה עתה מיד היא לפי שלא שלם עוון האמורי יושבי הארת עדיין ולא נתמלאה סאתם שינערו רשעים ממנה, ולכן לא יכלו אברהם ויצחק ויעקב לרשת הארץ, ובניהם לא ירשו אותה אחר כך בסיבת חטאם עד הדור הרביעי, ואחר כך ישובו הנה, כלומר יצאו מגלותם וישובו אל הארץ, כי תשתלם רשעת הגויים ולא תמנע חטאת ישראל. מצורף לזה שירושת הארץ היתה ראויה שתהיה בריבוי אוכלוסין מבני ישראל, כי איך יוכל איש אחד או שנים לירש ולהתנחל בארץ של שבעה עממין? וכבר ידעת שהמאמרים האלה הם הגדת עתידות ושהידיעה האלוהית בעתיד לא תשתנה טבע האפשרי ולא תבטל הבחירה האנושית, ולכן אמר השם יתברך לאברהם ידע תדע במגיד מה שיהיה.
ולפי הדרך הזה נתבארו כתובי הפרשה על בוריים והותרו השאלות ז', ח', ט' י' וי"א שהעירותי בפסוקים ולפי הרעיון הזה שגלות מצרים היה עונש על חטא השבטים, ראינו לפרש המאמר ויעקב ובניו ירדו מצרימה, כי הם בחטאם ירדו שמה ולא גזר ה' עליהם הירידה כי אם עונותיהם, ועם כל זה היה השם יתברך מחשב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים שהודיעו גזרת הגלות וזמנה וייעוד הגאולה ודין המצריים, ולפי שישראל לא היו ראויים לגאולה בעבור עוונותיהם ולא שישמור להם הבטחת אברהם אביהם, לכן אמר המגיד "ברוך שומר הבטחתו לישראל" כי ראוי לברך ולשבח ולהלל את ה' על זה. זהו הדרך הראשון בסיבת גלות מצרים והוא דרך העונש.
הדרך השני הוא דרך החסד, רצה לומר, שהקדוש ברוך הוא הביא את זרע אברהם בגלות כדי להיטיב להם לגמלם ולנשאם, ונבאר זה לפי בידוע ששלמות העולם בכללו ותכלית מציאותו הוא בהכרת בוראו ולשבחו ולהודות באלוהותו, וכמו שאמר הנביא "כל הנקרא בשמי ולבכורי בראתיו" (ישעיהו מ"ג, ז'). והנה בימי אנוש נתרבה עבודת האלילית בין בני האדם בכל העמים, זולת יהירים מהם שהיו נמשכים אחרי עבודת השרים העליונים, וכמו שכתב הרב המורה חלק א' פס"ג שבכל הדורות הראשונים לא היו מרגישים ומשערים במציאות הסיבה הראשונה, ואם נמצאו איזה אנשים שהודו במציאותה היו מסלקים השגחתה מהעולם השפל, ויש שחשבו שכח הסיבה הראשונה מוגבל ויכולתו מסודר והוא בעל תכלית בשאר השרים העליונים, ועיקר הכפירות והדעות המשובשות האלה היו במצרים. וכאשר זרח אורו של אברהם בעולם והתחיל ללמד בני אדם אמיתת אמונת האל יתברך רצה הקדוש ברוך הוא לזכות בני האדם ולפרסם אמיתת נבואותיו וראה שלא היה מקום לזה כי אם על ידי אותות ומופתים שיעשה בשמים ובארץ כנגד המנהג הטבעי וכנגד המערכות השמימיות, וכי דרך הנאות לזה היה להביא עם אחר לארץ מצרים מקור הכפירות והאמונות הנפסדות ואחר כך ישלח נביאו להוציאם משם, ויקשה את לב מלך מצרים שלא לתתם להלוך למען רבות מופתיו בקרבו, והעם הזה שיוציא במסות באותות ובמופתים ובמוראים גדולים, יקבל תורתו ויפרסם אמונתו לבני אדם, והעם ההוא יהיה עם סגולתו מיוחד להנהגתו, ובעבור זה ירכיבם על במתי ארץ הנבחרת המיוחדת גם כן להנהגתו, והוא יהיה להם לאלוהים. ובעבור שהיה אברהם ראש המאמינים והתחיל ללמד דעת ויראת ה', לכם בחר בזרעו אחריו להיות כלי אמצעי שיעשה באמצעותו הדבר הגדול הזה. וכל זה עשה על דרך החסד, והודיע לאברהם שיקח את זרעו לעם סגולתו וינחילם את הארץ, וכדי שיבואו לקנין השלמות בגוף ונפש, הודיעו במראה בין הבתרים שיביא את זרעו בגלות ויהיו עבדים בארץ לא להם כדי שעל ידיהם יתגלו נפלאותיו ויתודע שמו של הקדוש ברוך הוא ויכירו כל יושבי תבל מציאות אלהותו והשגחתו ויכולתו, כמו שהוכיח זה במכות מצרים וכו שנתבאר להלן, והודיע שעם היות שיסבלו בניו וזרעו צער ועינוי הכל יהיה לטובתם, וישארו על ידי זה עם קדוש לה' ויוציאם בכסף וזהב ויורישם ארצות גוים ויקנו כל השלמות, ולפי זה לא נחשב הגלות לעונש כי אם לחסד על האומה.
ויש להדעה הזאת שלוש ראיות:
א – מפאת הסברא, לפי שראינו אברהם בשמעו הגזרה החרותה הזאת לא ביקש רחמים על זרעו ולא התחנן לאלוהיו שינחם על הרעה, ואיך יעלה על הדעת שאב המון גוים לא יחוש על זרעו ואת בניו לא ידע? ואם על גזרת סדום ועמורה הרבה בקשה והפציר בתפילה על אנשים נכרים, איך שם יד לפה על גלות בניו וצרתם? אם לא שהיה גלוי וידוע לפניו שהצער שיסבלו הוא לטובתם והמצוקה תהיה להם צדקה, וכי זה היה חסד ולא רעה ולא עונש, ולכן קבל והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ונאמר בסוף המראה: "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת" וגו', כי בהודעת הגלות נתקיים הברית והחסד והשבועה.
ב – ומורה גם כן על זה דברי המשורר במזמור ק"ח שאמר כי היה ענין הגלות והירידה למצרים ומכירת יוסף ויתר העניינים מסודרים ונגזרים ממנו יתברך לתכלית כוונתו לעשות טובה וחסד עם ישראל, לכן התחיל "הודו לה' קראו בשמו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' לאמור לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם בהיותכם מתי מספר כמעט וגרים בה וגו'" והזכיר ענין האבות והליכתם ממקום למקום באמרו "ויתהלכו מגוי אל גוי" ואחר זה אמר ויקרא רעב על הארץ שלה לפניהם איש לעבד נמכר יוסף היתה על פי הדיבור, וכן "ויבוא ישראל למצרים וגו' ויפר את עמו וגו' הפך לבם לשנוא עמו וגו' שלח משה עבדו וגו' שמו בם דברי אותותם וגו', ובסוף המזמור נתן הסיבה בכל הסדור וההתגלגלות באמרו כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותודותיו ינצורו הללויה (דברי הימים א', ט"ז). הנה ביאר שהיה כל זה בדרך חסד ושראוי מפני זה להודות לה' ולקרוא בשמו ולהללו.
ג – עוד ראיה לדעה הזאת מדברי חז"ל בבראשית רבה: "אמר ר' יהודה ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה הקדוש ברוך הוא כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר 'לעבד נמכר יוסף ויקרא רעב על הארץ', וכל כך למה – ויבא ישראל למצרים. אמר ר' פנחס משל לפרה שהיו רוצים למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת, מה עשו משכו את בנה תחילה והיא רצתה אחריו, כך עשה הקדוש ברוך הוא שימכר יוסף למצרין כדי שירד יעקב אביו אחריו, שנאמר 'בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע י"א, ד'). עד כאן לשונו. רצו בזה לומר כי מהשקפת התועליות העצומות ובבחינת השלמיות המקווה לעתיד הנה לא היה ראוי יעקב שירד בעצמו למצרים אלא שיורידוהו שמה בחבלי עוני וברזל למען ירד עמו כבודו כי אז טוב לו, ויותר שיצטער יותר ישתלם לעתיד. אמנם נתחסד עימו הקדוש ברוך הוא להורידו בסיבות יותר נאותות ובעלילות מצערי הבנים, וייחס כל זה ליעקב לפי שהוא עצמו ירד למצרין והוא היה הסיבה הקרובה להם מהאבות.
ואמר ר' פנחס שענינו בזה דומה לענין הפרה שתכלית מציאותה אצל אדונה להביאה אל מקולין שלה והוא בית השחיטה, ועם כל זה מקוצר רעתה והרגשתה לא תביט אל הצער הגשמי ההווה, ולכן לא תמשך שם ברצונה, כי אם בתחבולת בנה. ואין ספק שאדון הפרה גדלה ופטמה לתועלתו, ולכן תכליתה היותר משובח הוא להוליכה לבית מקולין שלה, כמו שאמרו סוף בהמה לשחיטה, ובזה תקבל שלמות גדול, כי על ידי התיקונים והבישולים שיעשה בה ויאכלו ממנה לבוא להיות חלק אבר אנושי, ובמקום שהיתה בהמה גסה תקבל צורת בשר אדם, והיא השלמה גדולה אשר אפשר לזה לקבל. וכן הוא ענין האומה, כי אברהם אבינו היה עקר ואשתו שרה עקרה והשם יתברך נתן לו ריבוי זרע וגדלו כדי שיעבוד עבודתו ויקל צער ומיתה על קדוש שמו, ועם היות שבירידת יעקב ובניו למצרים קבלו צער והרג ואבדן בגלותם אשר תקבל הפרה במקולין שלה, אך על ידי זה יקבלו תכליתם האמתי כדי שתתפרסם אמונת השם יתברך על ידיהם וגם בניהם יקבלו השלמות המכוון בבראה אשר זכו אליו במעמד הר סיני. והנה לא נמשכו לבוא שמה ברצונם, להעדר ידיעתם בתכלית הדבר כעניין הפרה, כי יאבה האדם לבוא בנקל תחת עול התורה והאמת, ועל זה אמר "בחבלי אדם אמשכם", והחבלים האלה שהיו בתחילה חבלי יולדה לבסוף נעשו חבלי אהבה, באהבת ה' אותם וברצונו לשמור את הברית אשר נשבע לאברהם.
ואף כי הסיבות הראשונות שהיו בירידה מכתונת הפסים ושנאת האחים ליוסף היו חבלי אדם דקות ושדופות קדים, לא היה בהם כח להמשיך את הפרה את מקולין שלה. אמנם הוא יתברך בחכמתו עשה מהחבלים שרשרות גבלות מעשה עבות שלא ינתקו עד אשר יוציא מחשבתו לפעולה, וכמו שאמר יוסף לאחיו "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים" (בראשית מ"ה, ח'). ונתבאר מזה שבאה גלות מצרים על צד החסד ולתכלית ההטבה לאומה הישראלית, והוא הדרך השני, ולפי זה יהיה מאמר המגיד "ויעקב ובניו ירדו מצרימה", מחסדי ה' שנתן לעשיו את הר שעיר ויעקב עם בניו ירדו למצרים ונתגלה אליהם הכבוד האלוהי וזכו לכל מה שזכו בעבור זה, ולכן אמר "ברוך שומר הבטחתו לישראל" שהיא הודאה על הטובה.
הדרך השלישי הוא דרך הבחירה, וענינו שלא ירדו השבטים למצרים בשביל העונש, ולא היו מוכרחים לבוא שמה מצד הגזרה העליונה לתכלית טובתם, אלא שהיו המעשים כולם בחיריים, הינו כי בבחירתם ורצונם החופשי מכרו את יוסף, וזו היא הסיבה הראשונה מהסיבות הפועלות לרדתם שמה, כמו שאמרו חז"ל שעל ידי זה נתגלגלו הדברים וירדו למצרים, וזה טעם "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (דברים כ"ו, ה') שהוא מעצמו ירד שם, וכן שלח משה לומר למלך אדום "וירדו אבותינו מצרימה" (במדבר כ', ט"ו), ואמר גם כן "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה" ולא אמר שהוליכם ה' שמה כמו שאמר שהביאם אל הארץ, וכן אמר יהושע (יהושע כ"ד, ד'), ויעקב ובניו ירדו מצרימה, לא שהם מעצמם ובחירתם ירדו שמה, ומה שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב, אל תרא מרדה מצרימה, היה רשות שנתן לו לא שצוהו לרדת בשום פנים. ולפי זה הדרך מה שאמר "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ארבע מאות שנה, היא הודעה מה שיהיה בזמנים העתידיים, ולזה כי גר יהיה זרעך ולא אמר אתן את זרעם או אשים אום, כי הם ברצונם ובבחירתם עקרו שור וירדו למצרים ונטבעו בגלות, והשם יתברך ברוב חסדיו שמר להם הבטחת אברהם לנקום נקמתם מאויביהם ולהוציאם מעבדות לחירות ולתת להם את ארץ כנען לנחלה. ולפיכך אמר המגיד "ברוך שומר הבטחתו לישראל", שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ רצה לומר שהיה הגלות מפאת ישראל ובחירתם והגאולה ממנו יתעלה.
הנה בכל אחת משלושת דרכים האלה התבארו הספקות אשר בשער ל"ח, ל"ט, מ' ובשער מ"א.