תשובה לשער צ"ו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו'.

כבר כתבתי בשערים הספק אשר יפול בטעם שנתו רבן גמליאל במצה בהיות שנצטוו עליה ישראל במצרים קודם יציאתם משם, ואיך יאמר שהיה טעמה לזכרון מהירות היציאה שלא הספיק בצקם להחמיץ? והר"ן ז"ל בחידושיו על הרב אלפסי בפרק "ערבי פסחים" כתב על זה וזה לשונו: "מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהנו אלא לילה ויום בפסח שני ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ, לפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי אפוהו מצה, וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה", עד כאן. ונראה שהרב מבין מצוות מצרים מפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" ויאמר כי זה ידבר רק בפסח מצרים, ומה שנאמר אחר כך "והיה היום הזה לכם לזיכרון וחגותם אותו" וגו' "שבעת ימים תאכל מצות" וגו' הוא פסח לדורות. אחרי בואם אל הארץ ששם יהיה איסור החמת כל שבעה, כי לדעתו לא היה פסח מצרים כי אם בלילה הראשונה, וכמו שצוותה תורה בפסח שני גם לדורות. אמנם במדבר לא היה להם חיטה ושעורה לעשות מצה ולכן לא נצטוו עליה כי אם בשנה השנית על פי הדיבור.

אולם הדעה הזאת רחוקה מאוד מפשט הכתובים בפרשת החודש, ועדיין הקושיא במקומה עומדת, למה אמר רבן גמליאל שהסיבה שאנו אוכלין המצה הוא לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הלוא קודם ליציאתם ממצרים כבר נצטוו במצוות מצה ואיסור החמת כל שבעה לדורות, ומפני אותה מצוה שנצטוינו בה באותה שעה אנו אוכלין את המצה, לא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ. והנה ראיתי מה שפירש שהמצווה הזו נצטוו בה ישראל בראשונה במצרים לבד, אך באשר נעשה להם נס של מהירות היציאה שלא הספיק בצקם להחמיץ קיימו וקיבלו עליהם לדורות את אשר החלו לעשות, ויהי אם כן טעם רבן גמליאל מצורף אל המצוה.

אמנם מה שראוי לומר בהיתר הספק הזה הוא באחד משלושה דרכים, והצד השווה שבהם שהמצווה נצטוו בה במצרים בענין המצה ואיסור חמץ כל שבעה כמו שנצטוו עליה לדורות, ושעל פסח מצרים אמרה תורה "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה'" (שמות י"ב, י"ד) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (שם י", ו') וגו', רצה לומר שיעשו את החג לדורות כמו שיעשו אותו במצרים בפעם הראשונה, ועל זה נאמר "שבעת ימים תאכל מצות" ושאר הפסוקים. וכן כתב הרמב"ן כי טעם "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק... עֻגֹת מַצּוֹת" (שמות י"ב, ל"ט) מפני המצווה שנצטוו בה "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת" (שם שם, י"ט) וגו', והיתה המצוה ההיא לזכור מהירות גאולתם כדי שלא יוכלו לאפות את הבצק במצרים. ואף כי היו עם רב בכל זאת בחיפזון עד שלא הספיק בצקם להחמיץ כאשר הגיעו למקום שמצאו תנורים לאפות וראו כי בדרך נס נעשו מהירותם, כי הלכו מרעמסס לסוכות שהוא מהלך יום אחד בשעה קלה כמו שהזכירו חז"ל כדי שלא יחמץ בצקם. וכבר יורה על זה דברי משה אדוננו בתורה "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'), כי לזכרון החיפזון נצטוו במצה. שעם היות שנצטוו עליה קודם היציאה ממצרים אינו מבטל הענין הזה כי השם יתברך היודע העתידות ציוה אותם לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות להם. הלוא תראה שציוה בפסח מצרים משום "וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח" (שמות י"ב, כ"ג) ובאה המצוה קודם מעשה הנס, וכן היה בענין המצה מפני חיפזון היציאה נצטוו בה והיה הציווי קודם מפני התחברותה למצוות הפסח, זהו הדרך הראשון.

הדרך השני שהמצה נצטוו עליה מטעם מהירות הגאולה והיציאה כמו שהזכרתי, אולם אם היתה המצווה נתונה להם אחרי צאתם אפשר שלא היו מרגישים במהירות הגאולה ולא ידעו ולא הבינו טעם המצווה לפי המצווה לפי אמיתתה, לכן התחכם הקדוש ברוך הוא לצוות המצוה בעודם במצרים, ולהיותה המצוה הראשונה שנצטוו בה היו זריזין עליה מאוד ולשו עסותיהם בחשבם שיהיה להם פנאי לאפות המצות במצרים, אך קודם האפיה בא פרעה ועבדיו לילה לאמור קומו צאו מתוך עמי, ויצאו בחיפזון גדול וישאו את בצקם צרורות בשמלותם על שכמם כי לא יכלו להתמהמה, והיו בני ישראל ונשותיהם חרדים ומצטערים על עיסותיהם שמא יחמץ ויחטאו לאלוהים במצווה הראשונה אשר ציווה אותם, וכאשר הגיעו לסוכות או למקום אחר שיכלו לאפות את בצקם ומצאו עוגות מצות כי לא חמץ ואז הכירו וידעו שבחיפזון גדול יצאו וכי הגדיל ה' לעשות עמהם נס ופלא, וההיכרא הזאת הגיעה אליהם בעבור שנצטוו קודם היציאה באותה מצווה. לכן נתן רבן גמליאל טעם המצווה שלא הספיק וכו' שהוא טעם המצווה באמת, מפני שנצטוו עליה לאותה סיבה שכתבתי, זהו הדרך השני.

והדרך השלישי והוא היותר נכון אצלי הוא שראה רבן גמליאל בסגנון הכתובים שני טעמים במצוות מצות, האחד מורה על הגלות להיותו לחם עוני שהוא כחוש וקשה ונאות לעמלים ועבדים וכמו שהיו אוכלים בארץ מצרים, ולכן נאמת במצוות הפסח "על מצות ומרורים יאכלוהו" שהפסח יבוא אחרי המצות והמרורים, לפי שכן באה מכת בכורות אחרי הגלות ומרירות העוני. וטעם שני הורה עליו משה רבינו עליו השלום במשנה תורה באומרו "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג') שביאר היות המצווה זכר ליציאה המהירה ולא לגלות. וכן נאמר בפרשת קדש לי כל בכור – "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם" וגו' "וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ" (שמות י"ג, ג') וגו' "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת" (שם שם, ו') וגו'. ומאשר מצא רבן גמליאל הסתירה הזאת בטעם המצווה באומרו שהמצווה שנצטוו עליה במצרים לא היתה מאותו טעם המצווה שנצטוו עליה לדורות, כי המצווה עם הפסח במצרים היתה זכר לגלות ולעינוי השעבוד, ואותה מצווה שציווה לדורות היתה זכרון לחיפזון ומהירות הגאולה, ולזה אמר רבן גמליאל מצה זו שאנו אוכלים בדור הזה על שום מה, כי בענין הפסח אמר פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים, וביאר בו שפסח דורות היה מאותו טעם שהיה פסח מצרים לפי שפסח ה' על בתי ישראל וכו'. אל המצה שאנו אוכלין, רצה לומר שנצטווינו בה לדורות לא היתה מאותו טעם שנצטוו בה ישראל בפסח מצרים. היינו מפני העינוי כמו המרורים, אלא המצה שאנו אוכלין על שום מה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' ולזכר מהירות הגאולה נעשה המצווה הזאת. ומפני כן בתחילת ההגדה אמרו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", שאותה הכרזה עשינו בה בחינה מהגלות והעינוי כמו שפירשתי שם. וכאן נתן רבן גמליאל טעם המצווה להורות על שום שלא הספיק וכו'.

אמנם אין ראוי לחשוב כי מה שאמר "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם מיד" מורה על אותו הגבול שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה עליהם הקדוש ברוך הוא במכת בכורות, כי שם היתה התגלות ה' כמו שנאמר "ועברתי בארץ מצרים" וגו', לפי שלא היה הנס של הבצק שלא נחמץ כי אם אחר היציאה והגאולה עד שבאו לאפות את בצקם לא עד מכת בכורות, כי אז לשו את הבצק ולא היה לו עדיין זמן להחמיץ, ועוד שהכתוב שמביא לראיה אינו מדבר בכלל בהתגלות אלהות.

אבל האמת בוא שמילת "עד" במקום הזה אינו מורה על גבול כמו "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ" (שם כ"ב, כ"ה), אלא נאמר על המשך הזמנים וכאילו אמר שלא הספיק בצקם להחמיץ בעוד שנגלה עליהם מלך לכי המלכים, שהתגלות היתה במכת בכורות ופסח על הבתים, ובעוד שהיתה התגלות הזאות יצאו ממצרים, ובכל הזמן הזה לא הספיק בצקם להחמיץ. והביא ראיה לזה מפסוק "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות י"ב, ל"ט). ואם תאמר למה לא אפו אותם במצרים? זהו לפי שלא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, רצה לומר מזון אחר מלבד הלחם כמו בשר ודגים שהיו ראוי להם לעשות צדה לדרכם לא עשו למהירות יציאתם, כי גם הם בעצמם לא היו מאמינים שתהיה יציאתם כל כלך בחיפזון.

ואפשר לומר עוד בזה שהתגלות האלהות שהזכיר רבן גמליאל אינו במכת בכורות כי אף שהיה ה' עובר במצאים לא נגלה כבודו לעיני העם, אבל היה עמוד הענן. וידוע שזה בא לישראל בהגיעם לסוכות, שנאמר "ויסעו מסוכות" וגו' "וה' הולך לפניהם יומם", ולכן אמר שעד אותה ההתגלות על ידי עמוד הענן שבא אליהם בסוכות לא הספיק בצקם להחמיץ ושם אפו אותו.

והותר בזה הספק אשר בשער צ"ו.