Zevach Pesach on Pesach Haggadah, Magid, The Ten Plagues
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תשובות לשערים פ' – פ"ג דבר אחר ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שתים וכו'. אין ספק שהדרשה הזו חששה למנין המכות בלבד, ולפי שהיו המכות עשר ומצא בכתוב חמשה שמות: יד חזקה, זרוע נטויה, מורא גדול, אותות ומופתים, חשב המגיד כיון שאלו חמשה לשונות נאמרו על כל עשר המכות יתחייב מזה שכל אחד מאלה החמשה יורה על שתים מכות ובזה הדרך יוכללו כל עשר מכות באלה החמשה לשונות. ומצא סמך לזה לפי שיד חזקה הם שתי מילות, ולכן ירמזו לשתי מכות כי מילת יד ירמוז למכת דבר ומילת חזקה ירמוז למכת בכורות, וכן בזרוע נטויה מצא שתי מילות שהן זרוע – נטויה וירמוזו לשתי מכות, ואולי היו הברד והארבה שבאה בהם התראה רכה ביד רמה וזרוע נטויה, גם במורא גדול הם שתי מילות מורא וגדול לרמוז על שתי מכות אחרות, ואולי היו הערוב והחשך לפי שלקחו מהם המצריים מורא רבה. אמנם אותות עם היותו מילה חדא הוא לשון רבים ומיעוט רבים שנים, ואולי נאמר על הדם והצפרדע כפי זאת הדרשה, וכן ובמופתים הוא לשון רבים ומורה על שתי מכות ויהיו כינים ושחין. אחרים פירשו ביד חזקה דם וצפרדע ובזרוע נטויה כינים וערוב ובמורא גדול דבר ושחין ובאותות ברד וארבה ובמופתים חושך ומכת בכורות, יהיו מה שיהיו הנה באלה החמשה לשונות יוכללו עשרת המכות כולן, ולפי שלא כיוון המגיד להזכיר כי אם המכות שהוכו המצריים במצרין לכן לא מנה בכללן הפך המטה לנחש, כי אף שהיה בכלל הניסים לא נכלל בהמכות וכן הפך יד אדון הנביאים להיות מצורעת כשלג לא נעשו לפני פרעה כי אם לפני בני ישראל ולא היתה מכה למצרים ולכן לא מנה אותם, וכמו כן לא נזכר דבר מנסי הים לפי שלא כיון המגיד כי אם לסיפור יציאת מצרים המיוחס ללילה הזה, לכן מנה זולת העשר מכות שהוכו בהן המצריים בהיותם במצרים קודם היציאה.
Rabbi Yehuda gave the plagues mnemonics: Detsakh, Adash, Beachav. This explanation only considers the number of plagues; since there are ten plagues and Scripture uses five terms, (strong hand, outstretched forearm, great awe, signs, wonders) the Maggid assumes that these expressions were said about the ten plagues. That means it is necessary that each of these terms refers to two of the plagues. In this way he includes the ten plagues in these five expressions. He finds support for this interpretation in the expressions: yad chazakah (strong hand) is made up of two words for the two plagues. The word yad (hand) is a reference to the plague of pestilence and chazakah (strong) refers to the death of the first born.⁸⁴ Similarly, zeroa netuyah (outstretched arm) is also composed of two words and refers to two plagues, possibly hail and locust) since they were proceeded by great and momentous warnings that came with an outstretched hand and a raised hand. Great awe is also two words: mora (awe) gadol (great) to refer to two other plagues; possibly the mixture of wild animals and darkness since these plagues caused great terror among the Egyptians. The word otot (signs) is plural and the smallest possible quantity of plurality is two. It might refer to blood and frogs, according to this explanation. And moftim, (wonders), is also plural so it refers to two plagues, and they would be lice and boils. Others explain this verse differently: “A strong hand” refers to blood and frogs; “An outstretched forearm,” refers to lice and a mixture of wild animals; “Great awe” refers to pestilence and boils; “Signs” refers hail and locust; and “Wonders” refers to darkness and the plague of the first born. Whichever they are these five terms includes all ten of the plagues. And since the Maggid does not wish to include all the plagues that struck Egypt, so he did not include among them turning the staff into a serpent, since it was more of a miracle than a plague, and Moses, master of the prophets, making his hand become leprous before the Egyptians since this only occurred in the presence of the Israelites and not among the Egyptians. He did not count it because it was not a plague to the Egyptians. Also the Maggid did not count the miracles that happened at the sea since they were not part of the telling of the story of the Passover night in Egypt. We see then, that the Maggid only counted the plagues that occurred before the Israelites left Egypt.
footnotes: ⁸⁴ Pestilence is described in Scripture as a sign of God’s hand; the death of the first born is certainly the mightiest of all the plagues, thus connecting the character and language of the plague with the language of the Torah in this verse.
אמנם למה עשה בהם רבי יהודה הסימנים האלה דצ"ך עד"ש באח"ב? יש מי שפירשו בעבור שדוד המלך בספר תהלים סדר המכות באופן אחר ממה שנכתבו בתורה, לכן עשה בהם רבי יהודה זה הסימן כדי שיזכרו אותם כפי שנכתבו בתורה ולא כפי שנכתבו בספר תהלים. ויש אומרים שדם וצפרדע היו בהתראה וכינים בלא התראה, וכן ערוב ודבר היו בהתראה ושחין בלא התראה וכן ברד וארבה היו בהתראה וחשך בלא התראה ולהיותם בזה הדרך שתים בהתראה ואחת בלא התראה אחריהם, לכן עשה רבי יהודה הסימנים ההם, והעשירית שהיא מכת בכורות בהתראה היתה, אבל להיותה מכה יחידה לא עשה בה סימן ונסמכה לשלש האחרונות. ויש אומרים כי דצ"ך הוא סימן לנסים שנעשו על יד אהרן ועד"ש הוא סימן לנסים שנעשו על ידי הקדוש ברוך הוא מבלי משה ואהרן ובאח"ב הוא סימן לנסים שנעשו על ידי משה. אבל אין דעתי נוטה עם הדעה הזאת כי היות השלשה מכות הראשונות דצ"ך נעשו על ידי אהרן היה זה מחכמת השם יתברך לפי שהיה יודע שהחרטומים יערערו עליהם כי הם עשו הדם והצפרדעים גם כן, ובכינים השתדלו לעשות ולא עלה בידם, ולא רצה הקדוש ברוך הוא שהנסים הנעשים על ידי משה רבינו עליו השלום יעשו החרטומים כמותם או ישתדלו לעשותם, ולכן הניח לעשות שלש המכות האלה על ידי אהרן. אבל במכת שחין שיחסו לה' מצינו שזרק משה פיח הכבשן השמימה והיה שחין, ומכת בכורות הקדוש ברוך הוא עשאה בעצמו ולא משה.
However, why did Rabbi Yehudah see fit to create these mnemonics? Some explain that it was because King David, the author of Psalms mentions the plagues and orders them in a different way than they are found in the Torah. Therefore, Rabbi Judah created an abbreviation that would be a reminder of the order in which they are written in the Torah and not as they are written in Psalms. Others say that the reason for the mnemonic is because the first two plagues (blood and frogs) were preceded with a warning while the third plague, lice, occurred without a warning. Similarly, there was a warning before the plagues of wild animals and pestilence and no warning before the plague of boils; hail and locust occurred with a warning and the plague of darkness happened without a warning. Since the plagues occurred according to this pattern: two plagues a warning followed by one without a warning, Rabbi Yehudah created the mnemonic to reflect this pattern. The tenth plague, death of the first born occurred with a warning but it is a singular plague and it doesn’t have a pattern so it is attached to the final group of plagues. Some say that the first three plagues, detzach, were performed by Aaron, the second three plagues, adash, were performed by God with Moses or Aaron, and the last three plagues, beachav, were performed by Moses, but I am not comfortable with this explanation. Even if Aaron performed the first three plagues, it was done with God’s wisdom. God knew that the magicians in Egypt would challenge him by performing the first two plagues, blood and frogs, and would then try to perform the third plague, lice, but would not be able to do it. God did not want the magicians to be able to perform the miracles that Moses did; that is why God had Aaron perform the first miracles. We also know that for the plague of boils, Moses threw furnace ashes into the air and that the ashes caused the boils (so it was not done by God). The tenth plague was performed by God alone and not by Moses (so there is no clear separation of plagues between Moses, Aaron, and God.
אמנם הנכון בעיני הוא שמצרים היתה עיר מלאה גילולי הכפירות בשרשי אלהותו יתברך כמו שהזכרתי למעלה, ויש מהם שלא היו מאמינים במציאות סבה ראשונה עילת העילות, ומהם האמינו במציאותו אבל לא האמינו בהשגחתו בעולם השפל, ומהם היו חושבים שהיה יכלתו יתברך מוגבל והוא בעל תכלית כשאר שרי מעלה, ושלא היה כחו בלתי בעל תכלית, ולכן תמצא שמשה רבינו עליו השלום בתחילת שליחותו הזכיר לפרעה שלשת העיקרים האלה, באמרו "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה', א'), כי באומרו "כה אמר ה'" ביאר לו מציאות סבת הסבות ועילת העילות יתברך, ובאומרו אלוהי ישראל ביאר לו שזה המחוייב המציאות הוא משגיח על ישראל בפרט כי בחר בהם בבחינתו בין הנמצאים עליונים ושפלים, ובאמרו "שלח את עמי" ביאר יכלתו יתברך הבלתי תכלית, לא בלבד על אומה אחת הוא שר כשאר שרי האומות כי אם לעל יושבי תבל ושוכני ארץ, ולכן היתה מצוה עליו אף על פי שלא נחשב בין בני ישראל. והנה לא היתה תשובת פרעה בתחילת דברי פיהו סכלות כי אם כפירה מוחלטה, באומרו "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שם שם, ב') כי באומרו "מי ה'" כפר בעיקר רצה לומר במציאותו, ובאומרו "אשר אשמע בקולו" כפר בהשגחתו, כלומר אין לו קול ולא השגחה וצווי בדברים השפלים, ובאומרו עוד "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" כפר בפנת היכולת המוחלטת, כאילו אמר אף שנודה שהוא נמצא אין ראוי שנאמין שהוא משגיח בדברים אשר בכאן בעולם השפל, ואם נאמין בהשגחתו הרי הוא כאחד השרים העליונים שיכולתו רק על אומה מיוחדת ואין לו יכולת על שאר האומות, ולכן אם הוא אלוהי ישראל אינו אלוה שלי ואין יכולתו עלי, וזהו "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". ומפני ששלושת הכפירות נפלאו ממנו לכן באו המכות מכוונות לאַמֵת הפינות האלהיות האלה, ולכן תמצא כי בתחילה אמר משה "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שם ז', י"ז) שהוא מציאות הסיבה הראשונה ועשה לאמת הפינה הזאת שלוש מכות דם צפרדע כינים, לפי שעל פי שלושה עדים יקום דבר, ומפני זה עשה ר' יהודה באלה שלוש מכות סימן בפני עצמו דצ"ך, להיותן מכוונות שלשתן לאמת הפינה הזאת. ובתחילת המכה הרביעית שהיא ערוב אמר "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם ח, י"ח) רצה לומר יודע ומשגיח על דרכי בני אדם, ולאמת הפינה השניה הזאת באו שלוש מכות אחרות שהן ערוב דבר שחין, ולהיותן שלושתן מכוונות לתכלית המיוחד הזה עשה רבי יהודה בהן סימן בפני עצמו עד"ש, אחר כך בתחילת המכה השביעית שהיא ברד אמר "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שם ט', י"ט) שהוא פינת היכולת, ועליה באו ארבע מכות האחרונות ברד ארבה חשך מכת בכורות, ולהיותן מכוונות לתכלית אמיתת העיקר עשה רבי יהודה בהן סימן אחר באח"ב.
The correct explanation of the plagues as I have explained has to do with the fact that Egypt was filled with idolatry and a denial of the true beliefs in God. There were some people who did not believe in the existence of God, the cause of all causes and the reason of all reasons. Some people believed in God’s existence but did not believe in God’s providence in this lower world.⁸⁵, Divine Providence, is the belief that God controls and guides the world in either a general or in very specific ways. In the (Hullin 7b), Rabbi Hanina gives expression to the view of divine providence over human beings when he said: “No man bruises his finger here on earth unless it was so decreed against him from on high.” It is a central theological idea in Medieval Jewish theology. Others believe that God’s power is limited like all other celestial beings in the upper world. Therefore, Moses our teacher confronted these challenges when he said, “Thus says the LORD, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness.” (Ex. 5:1) By saying, “Thus says the Lord,” he affirmed the existence of God, the cause of all causes. When he said, “The God of Israel,” he affirmed that God watches over and guards the upper and lower worlds so that God is called the God of Israel (that is, He watches over them). And when Moses said, “Let My people go,” Moses affirmed that God is all-powerful not only for one nation but for all the nations. Pharaoh’s response to Moses, then, was not foolishness but a denial of God when he said, “Who is God that I should heed Him and let Israel go? I do not know God, nor will I let Israel go.” (Ex. 5:2) “When he says, “Who is God” he denies God’s existence. When he says, “That I should heed Him,” he denies God’s providence. That is God has ‘no voice’ nor does he command matters in this world. And when he says, “I do not know God nor will I let Israel go,” he denies God’s power…. It is as if he says, “Even if God exists, it is not fitting that we should believe that He controls things in this world, and even if we believe in God’s providence, He is no more than a celestial prince who has control over one particular nation but has no power over other nations. Even if He is the god of Israelites, He has no power over me!” Since there are three denials in Pharaoh’s statement, the plagues come to authenticate the three aspects of God’s nature: that God exists, has providence over the world, and is all-powerful. First, Scripture states, “With this you shall know that I am God,” that is, “I am the first cause of all existence. This is proved by the first three witnesses: blood, frogs, and lice. Scripture states “a case can be valid based on the testimony of two or three witnesses.” (Deut. 19:15) That is why Rabbi Yehudah groups the three plagues together, detzach, to authenticate the foundation of faith. At the beginning of the fourth plague, a mixture of wild animals, the Torah states, “That you may know that I the Lord, am in the midst of the land.” (Ex. 8:18) This verse states that God is all knowing and watches over the ways of human beings. To authenticate the second cornerstone of faith, three more plagues took place, a mixture of wild animals, pestilence and boils. To show that they served a special purpose Rabbi Yehudah grouped them together and created the mnemonic, adash. Afterwards, at the beginning of the seventh plague, hail, the Torah states, “In order that you may know that there is none like Me in all the world.” (Ex. 9:14) This is the foundation of faith – that God is all-powerful. The final four plagues, hail, locust, darkness and the death of the first born, come to testify to this attribute, and Rabbi Yehudah grouped them together, beachav.
footnotes: ⁸⁵ Hashgachah Pratit
הנה התבאר שרבי יהודה בחכמה יסד הסימנים האלה להעיד על שלשת הפינות שהיו התכליות במעשה המכות כפי חלוקתן זאת, ולפי שהיה הדבר מרגלתא בפומיה דר' יהודה היה נותן בהן סימנים.
Rabbi Yehudah, in his wisdom, formulated mnemonics to testify to the way the plagues proved the three cornerstones of faith. Since this was a popular saying, the sages said, “Rabbi Yehudah gave the plagues mnemonics.”
והתבארו עם זה הספקות אשר בשערים פ', פ"א ופ"ב.
The questions formulated in the eightieth, eighty-first, and eighty-second gates have now been solved.
אמנם למה היו המכות במצרים אלו העשר שנזכרו בכתובים ולא היו אחרות, על זה ראוי לומר דבר מספיק המתישב על הלב. כי אן ספק שלא היה במקרה ובהזדמן, ולפי שהפעולות האלוהיות נהירו ושכלתנו וחכמה יתירא אשתבחת בהון, הן בכמותן והן באיכותן. ולכן מהראוי לבקש תכלית וסיבה שהיו המכות האלו ולא אחרות. וכבר התעוררו לזה חז"ל אבל נתנו לזה טעמים חלושים, כי אמרו שבאה מכת הדם מפני שלא הניחו נשי ישראל להטהר מדמיהן, ומכת צפרדע לפי שלא היו יכולות הנשים להרים קול בשעת לידתן מפחד המצריים לכן שלח להם הקדוש ברוך הוא צפרדעים שהיו נותנים עליהם קולות בבתיהם ובמשכבותם, ומכת כינים מפני שגזלו מישראל את אדמתן והיו כנים על פני הארץ כדי לבטלם ממלאכתם, ומכת ערוב מפני שהיו ישראל רועים מקניהם של מצרים ונשיהם מניקות את בני המצריים והיה בא הערוב אל בית היהודי ולוקח משם את בן המצרי ומוליכו ואוכלו, ומכת דבר מפני שהיו חורשים המצריים על גבי היהודים שנאמר "עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים" (תהלים קכ"ט, ג') כדי שלא יטרחו מקניהם בא הדבר והמית המקנה שלהם, ומכת שחין כדי שיהיו בני ישראל מתקבצים במרחצאות המצריים לרווחה הוכו המצריים בשחין, שאדם שיש לו שחים לא יכנס למרחץ. ומכת חשך כדי שבאותם ימי החשך ימותו פושעי ישראל ויקברו אותם ולא יראו המצריים שלא יאמרו כמו שתבע בנו כל תבע בהם, ועוד כדי שבימי החשך יחפשו בני ישראל בבתי המצריים ויראו את אשר להם וישאלו מהם אחר כך ולא יוכלו לומר שאין להם מה להשאיל, ומכת בכורות כי באותה מכה התחיל להתרות בהם שנאמר "כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את עמי ויעבדוני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (שמות ד' כ"ב-כ"ג), ובה כלה שנאמר "ויהי בחצות הלילה וה' הכה" וגו'. זוהי דרכם ז"ל.
ומה שנראה לי בזה הוא שבענין מצרים עשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לתכליות מחולפים, כי עשה ראשונה נס של הסנה שראה משה בפעל ובהקיץ כי הסנה בוער באש ואיננו אוכל, והנס הזה היה למשה בלבד כדי שלא יירא ולא יחת מלכת אל פרעה ולהתרות בו, פעמים לחרפו ולגדפו ולהכותו מכות רעות ונאמנות, כי השם יתברך שלח מלאכיו לסגור פום אריותא פרעה וחבריו שלא יחבלוהו. ולכן הראה לו הסנה שהוא עץ שפל ונבזה משל למשה והראהו בוער באש ואיננו אוכל, כך יהיה ענינו של משה שבהיותו במצרים לעשות המכות לא יאכלהו אש חמת המלך ורשעתו, ומפני שראה השם יתברך כי אדוננו משה משתומם על המראה, צוהו של נעלך מעל רגלך, לפי שהמנעלים נעשו כדי להגן על הרגל ולהצילו מהפגעים והנזקין, וכאילו אמר אל תרא ואל תחת פן תגוף באבן רגלך, של נעליך כי אינך צריך אליהם לשמירה, אף שעל שחל ופתן תדרוך תרמוס כפיר ותנין, ולפי זה נעשה הנס הזה למשה בלבד כדי להבטיחו על ענינו. עוד נעשו ניסים אחרים כנגד העם, כמו שאמר "מה זה בידך ויאמר מטה" וגו'. והזכיר שלושה נסים: א' הפך המטה לנחש, ב' צרעת היד ורפואתה, ג' הפך המי לדם. ועליהם אמר "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעון לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון, והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת" (שם שם ח'-ט'). וראוי לדעת אם היו שלושת הנסים האלה כנגד העם להבטיחם ולאמת שליחות משה, למה יוחדו שלשת אלה ולא זולתם, ולמה אמר "אם לא יאמינו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון", מה היפוי כוח שמצא בנס השני יותר מהראשון שיאמר עליו כן? ומה שראוי לומר בזה הוא שהיציאה ממצרים והגאולה אוי שתקשה בעיני בני ישראל משלוש בחינות: האחת מפאת פרעה לרשעתו ורוע לבבו שהיה כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ"ח, ה') ולא שמע לקול משה ואהרן, והבחינה השניה מפאת ישראל שהיו שקועים בגלות כל כך כאילו כבר התיאשו מהגאולה והתשועה, לפי שהיה חולי חזק מאוד ובלתי מקבל רפואה. והבחינה השלישית מצד עם מצרים שהיו מחזיקים בישראל לעדים ומתגברים עליהם בחזקת היד. והודיעם השם יתברך שהשלושה המה שנפלאו מהם נקל בעיני ה' להחזירם לרצונו, ולכן בא ראשונה גם המטה כנגד פרעה שנקרא בדברי הנביא "נחש בריח", וכבר כתב הראב"ע שמלשון "ויקם מלך חדש על מצרים" (שם א', ח') נראה שלא היה פרעה מזרע המלוכה, אלא הוא קם מעצמו כמו כי הקים בני עבדי, ולכן המשילו במטה שהיה עץ יבש וכשהשליכו ארצה היה לנחש, כן פרעה בראשונה היה עץ יבש והומלך בחוזקה ונעשה נחש בריח, וינס משה מפניו ובאמת ברח מפני פרעה אל מדין. וצוה ה' למשה שעם היותו מלך אל יירא מפניו מלהכותו, וזהו "שלח ידך ואחוז בזנבו" (שמות ד', ד') רצה לומר שישוב לשפלותו, וכמו שנאמר "ויהי למטה בכפו", להורות על שפלותו על ידי כף משה. והנה אמר בנס הזה "למען יאמינו כי נראה אליך ה' אלוהי אבותם" (שמות ד', ה') להגיד כי הוא יפקוד על מלכי האדמה באדמה בזכות אבותיהם. ובא הנס השני מצרעת היד בבחינת האומה, כי כמו שהיו בני חורין וטובים עם ה' ועם אנשים אשר באו מצרימה ורוע המקום עשאם עבדים וכנענים אנושים ונחלשים, כך היתה ידו של משה בריאה וטובה ואך בהביאה אל חיקו שהוא משל למצרים נעשתה שמה מצורעת כשלג שהוא החולי הבלתי מקבל רפואה והוא משל להתיאשם בגלות.
והנה צוהו ה' "השב ידך אל חיקך" להודיעו שכמו שהיד באותו מקום שנצטרעה נתרפאה ככה בני ישראל במצרים נשתעבדו ובמצרים יהיו בני חורין, כי ה' יתברך מחץ מכתו ירפא, וכמו שאמר "מחצתי ואני ארפא" (דברים ל"ב, ל"ט), ולפי שבריאותם תהיה יחד עם היציאה משם, לכן אמר "ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו", כי עם היציאה ממצרים תהיה רפואתם בשלמות ושבו בנים לגבולם. אמנם בעבור היות העם בלתי ראוי ומוכן לקבל רפואת הגאולה היתה סיבה יותר חזקה למניעת פרעה מרשעתו, לכן אמר "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון" וגו' לפי שתרופת האומה וגאולתה היא הוראה יותר חזקה מהכנעת פרעה. ולפי שעדיין ישאר הספק מצד המצריים והשפעת אלהיהם מהפכת המים לדם אשר הם בוטחים בם, צוהו בנס השלישי שייעד שירבה שפיכת הדם בכל ארץ מצרים במכת בכורות כמים לים מכסים, ומתוך כך ישלחו אותם. הנה אם כן באו שלשת הנסים האלה כנגד העם להסיר כל ספק מליבם, ולכן אמר "ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה'" (שמות ד', ל"א) וגו', כי ענין האותות והוראתם הוא לאמת הדבר ההוא בלבם. וראיתי מי שכתב שהיו שלושת הנסים האלה זה גדול מזה, לפי שהדבר אשר יאמר עליו שהוא נסיי באחד משלושה פנים הגדול מהם הוא יהיה נמנע אצל הטבע בהחלט, כמו שיהפוך הברזל גזת הצמר או אפרוח לדבר אחר, או שיהיה נמנע אצל הטבע בזמן מה ולא יהיה נמנע בהחלט כמו שיהפך קב תמים לאפרוח שהוא נמנע אצל הטבע להיות פתאום אבל אפשר לאחר זמן שיהיו החטים מאכל לעוף השמים ותתהוה מהם הטפח הזרעית ויולד ביצה וממנה אפרוח, או שיהיה הנס מורכב משני ענינים יחד בהתהוות מביצת התרנגול חצי תרנגול וחצי צפרדע שהוא נמנע מצד כללותו. וכבר נתבאר בחכמת הטבע שלא כל דבר שיזדמן יתהוה מאיזה דבר שיזדמן, אבל יפול בזה צד אפשרות מצד קצתו. והנה מבואר כי אות המטה שנהפך לנחש היה המנעותו מצד הזמן, כי המטה כשיותך לעפר ונחש עפר לחמו אפשר שיתהפך זה לזה באורך הזמן, והיה הנס בו שנעשה כן בזולת זה הזמן.
והמופת השני היה קצתו נס מוחלט וקצתו לא והוא שנעשה האדם בריא וחולה בזמן אחד, כי בדרך הטבע אי אפשר להיות הדם ידו מצורעת רק בשיהיה הוא עצמו מצורע בהמצא בו הפסד כוח המשנה בכלל, ואם שיוכר זה בקצת חלקיו וראשי אבריו לא יאמר מפני זה שידו או רגלו או חוטמו מצורעת והוא בריא, כי אם הוא בריא וכוחו שלם בכל פעולותיו ואבר אחד מצורע הוא כמו חצי תרנגול וחצי צפרדע, ויהיה נמנע אצל הטבע יותר מהראשון. אולם לפי שכבר אפשר שתפול הצרעת ביד בצד מן הצדדין כמו שאמרתי, לכן בא האות השלישי שהוא מהמין הראשון שנמנע להיות בהחלט בשום זמן, כי ההפך המים שהוא יסוד פשוט לדם הוא כמו ההפך הברזל לאפרוח, כי אף שגוף האדם יצטרך לשתיית המים אינו להזנה כי אם להעביר המאכל במעברים הצרים, כי היסוד הפשוט אי אפשר שיהפך מזון וכל שכן שיתהוה ממנו מיטב הלחות שבניזון. וכל שכן שיתהוה הדם, חוץ מן הכבד שהוא מקום הולדתו הטבעי, ודומה להאפשרות שיעשה מהבן לב או כבד או מוח נפרדים מכלל הגוף שהוא בתכלית הנמנעות ולהיות שלושה המופתים מודרגים מן הקל אל הקשה לכן אמר "אם לא יאמינו" וגו'. ולפי זה הניסים האלה היו כנגד העם לאמת נבואתו של משה. ונעשו עוד ניסים אחרים כדי להכות בהם את המצריים, ולכן נקראו מכות, והן אותן העשר הכתובות בתורה. ועניינן אצלי שבאו כפי ארבעת היסודות שמהם הורכבו הדברים השפלים ומהם נתקיימו. שנים מהם כבדים – הארץ והמים, ושנים מהם קלים האוויר והאש, ולכן נאמר ראשונה שהכה את המים ונהפכו לדם, ובזה היה צער גדול אליהם כי שתיית המים היא הכרחית להשקיט תגבורת החום אשר מבפנים וכדי לדקדק את המזון ולהעבירו במעברים הצרים, ובהתהפכם לדם לא יכלו מצרים לשתות מים. וגם הבעלי חיים הנולדים במים שהיו אוכלים מהם – מתו, כמו שנאמר "והדגה אשר ביאור מתה" (שמות ז', כ"א). ולא די שמתו הבעלי חיים הימיים המועלים להם, אלא שגברו חיל ועצמו הבעלי חיים המזיקים אשר במים שיצאו להרבה לצערם בקולם וריבוים, והיא היתה מכת הצפרדעים. ואחר שהכה יסוד המים בשתי המכות האלה הכה יסוד הארץ בשלושה אותות אחרים, אם בכינים שכל עפר הארץ היה כנים, אם בערוב ואם בדבר לפי שהביא הקדוש ברוך הוא מהבעלי חיים הנולדים בארץ והם כלל הבעלי חיים המזיקים מעורבים עם אלו שרצים וחיות טורפות ובהמות רעות וכל מיני מזיקים והם הערוב. והבעלי חיים הביתיים הטובים והמועילים הנולדים בארץ המית הדבר. הרי לך שלשת המכות האלה כנגד יסוד הארץ בעצמותה ובעלי חיים, הנולדים בה. ולפי זה חמשת המכות דם צפרדע כנים ערב דבר הם כנגד שני היסודות הכבדים המים והארץ. עוד הביא בשני יסודות הקלים אויר ואש חמש מכות אחרות כי השחין נעשית באויר שנאמר "ויזרוק אותו משה ויהי שחין אבעבועות" (שם ט', י'), והברד היה ביסוד האש כמו שנאמר "ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה" (שם שם, כ"ג) וגו', רצה לומד שהיסודות הקלים המתנועעים כפי טבעם למעלה הביאם למטה שהוא תנועה הפך טבעם. והביא גם כן הארבה שהוא מבעלי חיין המעופפים באויר כדי שיוזקו בהם. וכן החשך שהיתה מכה באויר כי הוא זך בטבעו ונתחדש בו עובי כפול ומכופל באופן שלא יכול לעבור בו ניצוץ השמש על הארץ. וכן מכת בכורות ששלח בגופים אש שורף שהתיך רוחם וכחם פתע פתאום. הרי לך חמשת המכות האחרונות האלה שהיו בשני היסודות הקלים האויר והאש, ובזה האופן נתחייבו עשרת המכות לפי ארבעת היסודות הנלקים. וראוי היה שיהיו המכות עשרה לפי שזה המספר קדוש ומקודש, והיו טבעי הדברים השפלים כנגדם והגלגלים עם גלגל השכל עשרה, והשכלים הנבדלים עם סבתם השם יתברך הם עשרה או עשרה מהמאות או מהאלפים כמו שאמר "אֶלֶף אַלְפִין יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ " (דניאל ז', י'), ולכן נברא העולם בעשרה מאמרות, ועשרה דורות מנח עד אברהם, ונתנסה אברהם בעשרה נסיונות, ושאר העשיריות שהזכירו חז"ל. וזהו הדרך הראשון בביאור הדרוש הזה.
והדרך השני הוא שנאמר שבאו המכות מדה כנגד מדיה, כפי הצרות והרעות שקיבלו ישראל ממצרים שהם עשרה מיני רעות רבות וצרות:
א' – מיתת בניהם במימי היאור כמו שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", וכאילו היה יאור מצרים מלא דם בניהם ועל הגמול הרעה הזאת באה מכת הדם, והדגה אשר ביאור מתה.
ב' – צעקת בנות ישראל ודמעתן על לחיין והספדן תמיד על היאור שהיה מכלה פרי בטניהן ולהגמול הרעה הזאת באה מכת הצפרדעים, כאילו הם יצערו וילילו על ילילת בנות ישראל, ויצאו מן היאור כי משם יצאה היללה והצעקה.
ג' – שמררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לפי שנתנו עמלם ויגיעם בעפר האדמה באה מכת הכנים כאשר הכה משה במטהו בעפר הארץ, כאילו הכה ויקלל אותו העפר שהיה לבני ישראל עמל וכעס, ולכן נהפך למצרים לכנים ולצנינים בצידם.
ד' – לא לבד היו עובדים בעבודת המלך אלא גם כל אחד מן העם היה עושה בהם כרצונו, ולתגמול זה באה מכת הערוב שבעלי החיים כקטן וכגדול עלו על הארץ ונכנסו בבתים והיו טורפים ומחזיקים בהם כמעשה המצריים בבני ישראל.
ה' – כי ישראל מפני עבדות המצריים ועמלם לא היו רועים את צאנם ובקרם מפני טורח העבדות, וגם היו המצריים גוזלים ממקנה ישראל כרצונם, ובעבור זה באה מכת הדבר במקנה מצרים, וממקנה ישראל לא מת אחד.
ו' – זו פרישות דרך ארץ שבסבת עבודתם היו נפרשים בני ישראל מנשותיהם כאילו היו מוכי שחין, שהאשה נפרשת מבעלה שהוא מוכה שחין, על כן באה על המצריים מכת השחין שנעשו כמצורעים עם אבעבועות ושחין פורח שלא היו יכולים להזדקק אל נשיהם.
ז – לפי שהיו המצריים בחוץ וברחוב מכים בישראל באגרוף וזורקים בהם אבנים, והיו לועגים להם בגידופים ונותנים עליהם בקולם, לכן הביא עליהן מכת הברד שהיו אבנים מן השמים להומם ולאבדם, ואל הכבוד הרעים עליהם בקולות וברקים.
ח' – לפי שהיו מישראל עובדי אדמה למצוא אוכל לנפשם והמצריים היו גוזלים תבואותיהם אשר בשדה לכן הביא עליהם מכת הארבה שהיה אוכל כל תבואותיהם אשר להם בשדה.
ט' – לפי שהיו ישראל תמיד בחשך הגלות, וכמו שאמר הנביא על צרת הגלות "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (איכה ג', ו'), ובהפך תמיד יתאר הגאולה וההצלחה כאור כמו שנאמר "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ישעיהו ס', א'), "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" (אסתר ח', ז'), לכן באה עליהם מכת החשך, להעיד שהנה החשך יכסה ארצם לכל בני ישראל יהי אור במושבותם הפך חשך הגלות שהיו בו ונהפך בשונאיהם.
י' – שהיו עם אלהי אברהם בגלות ונפרדו מעל שולחן אביהם ואכזרים ימשלו בם, וכנגד זה באה מכת בכורות, וכמו שהמצריים השמידו בניו של הקדוש ברוך הוא כן הוא יתברך הרג בכוריהם ואת בני ישראל לקח לו לעם. וגם בזה הדרך תדע ותשכיל שהיו המכות גמול אלהים ובאו מסודרות ומכוונות כפי בצרות והרעות אשר קבלו ישראל ממצרים.
ובמה שפירשתי הותר הספק אשר העירותי עליו בשער פ"ג.