סדר הדברים בליל שמורים

אחרי אשר כבר פירשתי מאמרי ההגדה וההלל, ראוי שנזכיר בכאן בקצרה סדר הדברים אשר יעשה אותם האדם, וישראל קרויים אדם, בלילה הזה ליל שימורים לה'. לא מענין הפסח והחגיגה שהיו אבותינו עושים בזמן שבית המקדש קיים, כי עוונותינו ועוונות אבותינו החריבו ביתנו, ואין לנו עתה לא אכילת פסח ולא בשר חגיגה. ולכן אין לנו להתעסק בהלכותיהם וברכותיהם, והרמב"ם הביאם בספר זמנים בהלכות חמץ ומצה פ"ח. אבל נזכור רק הדברים המוטלים עלינו אנשי הגלות לעשותם וזה בדרך קצרה, לפי שחכמי ישראל כבר האריכו בזה בשרשיהם כפי הדין. ויש דעות חלוקות בהרבה מהדברים, ואנחנו גלות ירושלים אשר בספרד נוהגים כדעת הרא"ש ז"ל. ואזכיר ענינו דרך כלל. ואחר כך אעשה כללים בכל מצוות הלילה הזה ואבאר טעמיהם בזה.

ליל שימורים לכל בני ישראל לדורותם

ימזגו לכל אשר בשם ישראל יכונה, אנשים ונשים וטף, כוס של רביעית יין חי שנאמר "חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ" (ישעיהו ל"ח, י"ט). ויקדש מיד קודם הנטילה ויברך בורא פרי הגפן וקדוש היום וברכת שהחיינו, ואינו מברך שעשה לנו ניסים לפי שעתיד לאמרו בהגדה, ואם שבת הוא אומר תחילה ויכולו, ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז, יין קידוש נר הבדלה זמן, וישתה רביעית ההין בהסבת שמאל. וכבר נתנו החכמים טעם להסבה שהוא רמז לחירות, עד שאמרו בפרק ערבי פסחים, "יין איתמר משמיה דרב נחמן לא צריך ואיתמר משמה דרב נחמן צריך, ולא פליגי בא בתרי כסי קמאי והא בתרי כסי בתראי, אמרי ליה להאי גיסא ואמרי ליה להאי גיסא, תרי כסי בתראי צריכי הסבה דהוה לן חירות, תרי כסי קמאי לא צריכי הסבה לאכתי לא הוה לן חירות. ואמרי לה להאי גיסא תרי כסי קמאי בעינן דההיא שעתא הויא לן חירות תרי כסי בתראי לא בעי הסבה דמאי דהוה הוה והשתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי כולהו צריכי הסבה", כך כתב הרב אלפסי21.

אמנם למה היתה ההסבה על צד שמאל ולא צד ימין ולא על גבו ולא על פניו? פירש רש"י ז"ל כדי שלא יקדים קנה לושת, והרשב"ם כתב מפני שצריך לאכול ולשתות ביד ימין, ואם יהיה פרקדן או על פניו לא יקבל המזון כראוי, ולפי זה אם היה אטר יד ימינו צריך הסבה של ימין.

אחר כך מביאין לפניו קערה שיהיו בה שלושה מצות ומרור וחרוסת וחומץ בפני עצמו ושאר ירקות מאיזה מין שירצה, ושני תבשילין אחד זכר פסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו לשים שם במקומם זרוע אחת וביתה אחת מבושלים, ואם חל פסח במוצאי שבת לא ישימו אלא תבשיל אחד ולא את השני שהוא כנגד החגיגה לפי שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח לפי שאינה דוחה את השבת. אמנם הפסקנים כתבו שכיון שאין זה אלא לזכר בעלמא אל ישנה אדם.

ונוטל ידיו לצורך טיבול ראשון שכל שטיבולו במשקה צריך נטילה, ומברך על נטילת ידיים\ ולוקח מן הירקות ויברך בורא פרי האדמה ומטבל בחומץ ולא בחרוסת, אף שהרמב"ם כתב שטבולו בחרוסת, אבל שאר הפוסקים אמרו שהחרוסת מצוותו עם המרור ואין לאכול ממנו טרם מצוותו לכן יטביל בחומץ, וכן נהג הרא"ש22 ז"ל.

אמנם למה הוצרכו לאכול שאר ירקות בהיות מצוות התורה במרור בלבד? כבר העירו עליו חז"ל שהוא כדי שישאלו התינוקות. ונראה לי שלזאת הסיבה עצמה לא הייתה טבילת הירקות בחרוסת, ומפני זה תקנו גם כן נטילת הידיים הראשונה ואכילת הירקות בחומץ כמו שהוא הנוהג בתחלת הסעודה ויראו בציעת המצה לחצאין המורה גם כן על התחלת הסעודה, וכאשר יראו אחרי זה שעקרו הקערה והפסק האכילה ישאלה מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם? שהוא התכלית בכל המעשה הזה קודם ההגדה. ואולי מפני זה כתב רבי מאיר מרוטנברג23 שאין לברך על נטילת ידיים אל טיבול הראשון וכן כתב בעל העיטור, לפי שקם להם דהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה, וכאילו גלו בזה שהנטילה הצריכה לסעודה היא אחר ההגדה סמוכה לברכת המוציא, אמנם הנטילה הראשונה ומאכל הירקות טבולין בחומץ לא היה מעשה מכוון לעצמו כי אם כדי שטפי עוללים ויונקים יסדו עוז ספור יציאת מצרים. ולכן לא נזכר במשנה, כי אם "הביאו לפנינו מצה ומרור וחזרת וחרוסת" (משנה פסחים י', ג'), אף על פי שאין חרוסת מצווה וכו', ולא הזכירו שאר ירקות. ונהגו להביא במקום הירקות כרפס לפי ששלשה התיבות הראשונות ההפוכות יש בהם פרך ואות ס' הוא רמז לשישים ריבוא שהיו עובדים בפרך.

ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חצי המצה לשומרה לאפיקומן זכר למשארותם צרורות בשמלתם, וחציה השנית ישים בין שתי השלמות כדי שיפגע בשלמה תחילה כשיבוא לברך ברכת המוציא שממנה יש לבצוע, אף שנראה מדבי הרמב"ם שצריך לברך ברכת המוציא מן הפרוסה משום לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. וענין פריסתה כדי שיאמר "הא לחמא עניא" על הפרוסה כדרך העניים. וקודם שיברך המוציא ויאכל ממנה כלל יתחיל "הא לחמא עניא" עד "מה נשתנה", ואז צווה להסיר הקערה מן השולחן כאילו כבר אכלו כדי שישאל התינוק למה מסירין הפת ועדיין לא אכלנו. ומוזגין מיד כוס שני כדי שגם כן ישאלו התינוקות למה יביאו כוס אחד קודם הסעודה. ואז מחזירין הקערה לפני בעל הבית ואומר ההגדה ואחריה שני פרקי ההלל עד למעינו מים, ויברך על זה ברכת הגאולה, מהטעם שכתבתי למעלה וישתה כוס השני.

והקשה הרי"ף24 למה אין מברכין על קריאת ההגדה כמו שמברכין על מקרא מגילה, והלא מצוות עשה היא שנאמר "והגדת לבנך" וגו'? ותירץ כי במה שאמר בקידוש היום זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א25 כתב מפני שהיא מצווה שאין לה קצבה ידועה ואפילו בדיבור בעלמא שידבר מיציאת מצרין יצא ידי חובתו, אלא המרבה הרי זה משובח.

ויטול ידיו שנית שהרי הסיח דעתו מהנטילה הראשונה בשעת קראת ההגדה, ויבצע מהמצה השלמה ויברך עליה ברכה המוציא ולא יאכל ממנה עד שיקח מן הפרוסה ויברך עליה על אכילת מצה, ואז יאכל משתיהן יחד כזית מכל אחת מהן בהסבה ואם לא הסב לא יצא. וכתב הרמב"ם שיטבול המצה בחרוסת, ולא הסכימו בזה שאר הפוסקים, דאם משום מצה דלית בה מלח וצריך בשש ליטבל במלחא, וכן הוא לשון הירושלמי. ועוד הקשה בעל המנהיג שהמצה היא זכר לחירות והחרוסת היא זכר לטיט ואיך יתחברו זה עם זה? לכן הסכימו שאין לטבל את המצה.

אחר כך יקח כזית מן המרור וישקענו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו כדי שלא יתבטל טעם מרירותו. וראוי שתדע בזה שלשה דברים:

ראשונה שהמרור בזמן הזה הוא מדרבנן ולא מדאורייתא , כי מצוותו עם הפסח ורבנן תקנו שאף מבלי הפסח נעשה אותו.

והשני שהמרור לא נאכל בהסבה ולכן אמרו בערבי פסחים "איתמר מצה צריכה הסבה מרור אין צריך הסבה" (פסחים ק"ח, א'), והטעם בזה הוא לפי שהמרור הוא רמז לעבדות ומרירות חיי אבותינו, וההסיבה היא זכר לחרות ואיך יהיו שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד? ולא תקנו לברך על המרור בורא פרי האדמה לפי שבא אחר ברכת המוציא ובא גם כן מחמת הסעודה והפת פוטרתו.

ושלישית שהחרוסת היא מצווה מדרבנן. וכבר פירש הרמב"ם בפירוש המשנה ענין החרוסת והרכבתו, וזה לשונו: "החרוסת הוא תערובת שיש בו קהוי ודמות תבן, וזה זכר לטיט. ואנחנו עושין אותו כך, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן, ודכין אותן עד שירטבו ולשין הכל בחומץ, ונותנין בו שבולת נרד או איזוב וכיוצא בו בלי שחוקים. ולדעת רבי צדוק הוא מצוה וחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כן עד כאן לשונו26. והרא"ש כתב שאין מברכין על החרוסת אף על פי שהוא מצווה לפי שהוא טפל למרור. והענין אצלי שהוראת החרוסת קרובה להוראת המרור, כי המרור הוא זכר ל"וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים", והחרוסת מיוחדת למרור ולא לדבר אחר וספיקה ברכה אחת לשניהם, ונתיחדה הברכה אל המרור לפי שהוא עיקר המצווה מדאורייתא. והנה הצריכו חז"ל לצוות על החרוסת לדעת ר' יוחנן לפי שהוא זכר לטיט שהוא חומר השעבוד, והוא כמו המרור שהוא זכר למרירות חייהם ועצבון נפשם בעבודתם.

ואחר כך נוטל מצה שלישת ובוצע אותה וכורכה עם מרור ואוכל ביחד זכר למקדש כהלל, לפי שהלל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל אותם בבת אחת שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו". אמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל דתניא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן בדרך שהלל אוכלן? תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בעצמו. (פסחים קט"ו, א') והשתא דלא איתמר הלכאה לא כהלל ולא כרבנן נעשה המצווה לדעת שניהם, כי ראשונה נאכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו ואחר כך נאכל המצה והמרור כרוכים יחד כמו שהיה הלל עושה במקדש כשהיו אוכלים את הפסח. ולפי שראו דעת רבנן יותר מסתבר נעשה המצווה לדעת רבנן בברכה ונעשה המצווה לדעת הלל בלא ברכה. וכתב בעל "אבי העזרי"27 שאין לטבל הכריכה בחרוסת, וכן נראה מדברי הרמב"ם, אבל הראש, כתב שצריך לטובלו בחרוסת, וכן כתב רבינו שמעיה בשם רש"י שכל היה הלל עושה, אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת. וענין זה אצלי שהם קיבלו שבלילה הזה מטבילין שתי פעמים ושאין טבול הירקות בחומץ מכללם לפי שנתקנה בשביל התינוקות בלבד, ולכן סובר הרמב"ם ששני הטבולין הם אחד במצה ואחד במרור, ושאר הפוסקים לא קיבלו שיהא טבול למצה בחרוסת, כי החרוסת היא למרור בלבד, ושני הטבולין הם אחד למרור בפני צמו ואחד למרור עם כריכת המצה.

ואחר זה יאכל סעודתו, ואחר הסעודה יאכל מהמצה השמורה תחת המפה והוא האפיקומן הנאכל באחרונה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ויאכלו בהסיבה ולא יברך עליו, ויהיה זהיר לאוכלו קודם חצות. ומוזגין כוס שלישי ומברך עליו ברכת המזון וישתה בהסיבה. ולא ישתו בינו ובין כוס רביעי, אבל בין כוס שני לכוס שלישי יוכל לשתות. ומוזגין כוס רביעי וגומרין עליו ההלל ומברך עליו ברכת השיר ושותה בהסיבה.

ואחר כוס הרביעי יברך בורא פרי הגפן ואחר כך ברכה אחרונה על הגפן ועל פרי הגפן, מה שאין כן בשאר הכוסות, שמברך רק בורא פרי הדפן ולא ברכה אחרונה, זהו דעת רב נטרונאי ורב עמרם ורב אלפסי והרמב"ם, אבל הרא"ש כתב שאין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון שהוא על קידוש היום ועל כוס שלישי שהוא לברכת המזון, ולא יברך על כוס שני ורביעי בורא פרי הגפן. וגם בברכה האחרונה על הגפן יש דעות שונות, והרא"ש הסכים לדעת האומרים כ אין לאומרה רק אחר כוס הרביעי, כמו שכתבתי.

אחר אכילת האפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן "אין מפטירן לאחר הפסח אפיקומן" (משנה פסחים י', ח'). אבל אם רוצה לעשות כוס חמישי יש מהפוסקים שכתבו שהוא רשות, ויש מהם שאמרו שאסור לשתות אחר ארבע כוסות, וכן כתב רב אלפס שלא יטעום אחר כוס רביעי כלום. ואף שאין זה מן המשנה דאין מפטירין אחר הפסח א]יקומן היינו שלא לאכול אבל למשתי שריף אבל המנהג אצלנו בספרד הוא שלא לשתות כדי שלא להוסיף על ארבע כוסות.

כלל שתים וארבע

הכלל היוצא לנו שהמצוות התלויות בלילה הזה הן אלו:

שתים הן נטילת ידיים: אחת אחרי קידוש היום קודם אכילת הירקות, והשניה אחרי ההגדה קודם אכילת המצה. ומלבד זה הרגיל במים אחרונים יעשה כמנהגו.

שני מיני ירקות יש בקערה: אחד מאיזה ירק (כרפס) שיטבול בחומץ ויברך עליו ברכת בורא פרי האדמה קודם ההגדה, ואחד (חזרת) אחר ההגדה שאוכל עם המרור ומברך על אכילת מרור.

שני תבשילין יש בקערה: אחד (זרוע) זכר לפסח שהיה נאכל בזמן בית המקדש, ואחד (ביצה) זכר לבשר חגיגה שהיה נאכל שם, ואין מברכין עליהם.

שתי פעמים יאכלו מרור: אחד בפני עצמו בברכתו, ואחד יכרוך עם המצה זכר למקדש כהלל בלא ברכה.

שני דברים צריכים הסיבה: אכילת המצה ויין של ארבע כוסות, כי המרור אינו צריך הסיבה כמו שכתבתי למעלה.

ארבע פעמים יאכלו מצת מצווה בליל בסדר: אחת לברכת המוציא ואחת לברכת אכילת מצה, אחת עם המרור ואחת לאפיקומן.

ארבע מיני אכילות יש בקערה: אחת ירק, ואחת מרור בפני עצמו, ואחת מצה בפני עצמה, ואחת מרור כרוך עם המצה זכר למקדש כהלל.

ארבע ברכות יברך על הקערה: בורא פרי האדמה, המוציא לחם מן הארץ, על אכילת מצה, על אכילת מרור.

ארבע כוסות הם: אחד לקידוש, אחד לברכת הגאולה, אחד לברכת המזון ואחד לברכת השיר.

וראוי שנדע למה תקנו ארבע כוסות בזה המספר לא פחות ולא יותר, וחששו שלא יוסיף על הכוסות, ומה ענין כוס השני על הגאולה? ונראה שזו הברכה היא כברכת היום שנאמר בה אשר בחר בנו וזמן חירותנו וזכרון יציאת מצרים, ולמה לא יספיק בכוס אחד בין שלישי לרביעי? כי אף שאמרו מפני שלא יישן ולא ישתכר ויחדל מלגמור את ההלל, אין ספר שגם כן כוונו בו דבר אחר.

והנראה לי בזה מדרך הסברא שבא הכוס הראשון להודות לה' על אשר בחר בנו להיות לו לעם סגולה, והבחירה הזאת היתה בימי אברהם אבינו במצוות המילה, כמו שנאמר "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (בראשית י"ז, ז' – ח'). ולהיות זה החסד הראשון שקיבלנו ממנו יתברך והקודם במעלה וסיבה ליתר הטובות כולם, לכן תקנו עליו הכוס הראשון, ותהיה הברכה "אשר בחר בנו מכל עם" שהיה זה התחלתו בימי אברהם, ומזה נמשך "שרוממנו מכל לשונות האדמה", ונמשך מזה גם כן שקדשנו במצוותיו ונתן לנו חוקים ותורת אמת אשר לא עשה כן לכל גוי. עד שמזה נמשך "שנתן לנו באהבה רבה מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", כי מאהבת ה' אותנו נתן לנו מועדים וחגים לשמוח ולהתעדן בהם, שמכללת חג המצות הזה שהוא מקרא קודש רצה לומר יום טוב אצלנו וזמן חירותנו, כי יצאנו מעבדות לחירות. וכנגד היום טוב מקרא קודש שאמר "באהבה רבה זכר ליציאת מצרים", רצה לומר שאין בזה עול מצות ולא טורח כי אם מצוה אלהית שניתנה מאהבה מסותרת (אהבה טבעית) כדי שנזכור יציאת מצרים. וחזר ואמר "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים" וחתם "מקדש ישראל והזמנים". הרי לך מבואר מטבע הברכה שהכוס הראשון בא לשבח את ה' על אותה בחירה ראשונה שבחר בנו בימי אברהם אבינו.

והכוס השני באה להודות להשם יתברך על גאולת מצרים שאחרי שבחר בנו פדה וגאל אותנו מידי אדונים קשים, ולכן היה מטבע הברכה של הכוס הזה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכל בו מצה ומרור". ובזמן שבית המקדש קיים היו אומרים "לאכול בו פסח מצה ומרור" ולא אומרים עוד דבר אלא היו חותמים מיד "ברוך אתה ה' גאל ישראל". אך חכמי הגלות הוסיפו בברכה "כן ה' אלהינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים" וכו'.

הכוס השלישי בא להודות להק על אשר שמרנו והצילנו בגלות הזה מתוך צרינו ואויבינו, והוא שומר אותנו ומצילנו מכמה זאבים, ונתן לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, וכנגד זה באה ברכת המזון שנודה ומשבח לשמו על אשר לא חסר לנו מזון, ועל הארץ ושאר הטובות שקיבלנו. ומיד נתפלל על גלותנו רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל הבית הגדול וכו',. ובעוד שאנחנו בגלות הוא רוענו זוננו פרנסנו וכו', ולכן נתפלל לפניו שירויח לנו מכל צרותינו ואל יצריכנו לידי מתנות בשר ודם, שכל זה הוא מחמת הגלות, ונבקש שהוא יתברך יבנה עיר ציון בחיינו וכו', ולפי שכל העניין של כוס שלישי מורה שהוא כנגד בגלות וחורבן בית המקדש, וכוס שני הוא כנגד גאולת מצרים, ונפרדים הענינים זה מזה, לכן אמרו שמותר לשתות כוס אחד בין שני לשלישי.

אבל הכוס הרביעי שהוא כנגד הגאולה עתידה וענינו מדובק לענין הגלות הזה, לכן אין להפסיק ביניהם בכוס אחרר, ותקנו לומר על הכוס הרביעי ברכת השיר שאז יושר השיר הזה בארץ יהודה, ונאמר בו "יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך", לפי שבגאולה העתידה יהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' כמו שפירשתי. ולפי שההילול והשבח ההווה לא יפסק ולא יחדל, לכן היתה החתימה "מעולם ועד עולם אתה אל ומלך מהולל בתשבחות. ואולי מפני זה יאמרו הפוסקים שאין לברך על הגפן ועל פרי הגפן כי אם על הכוס הרביעי הזה, לפי שבזמן התשועה אז תתברך הגפן ותנובת ארץ ישראל ותהיה ארץ חמדה טובה ורחבה תחת אשר בעת החורבן היתה שממה כמהפכת זרים.

ולכן נאמר בברכה הזאת רחם על עמך ועל עירך לפי שהיא מתיחסת לגאולה. וכבר ייעדו הנביאים שבזמן התשועה וקיבוץ גלויות ירבו התבואות והגפן תתן פריה וכל עצי השדה ימחאו כף. ועל זה ניבא הנביא יחזקאל "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא, כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם" (יחזקאל ל"ו, ח' – ט'). והושע הנביא אמר "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל" (הושע ב', כ"ג – כ"ד). וזכריה הנביא אמר "וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם" (זכריה ח', י' – י"ג).

חתימת המאמר

כבר כתבו חכמי האמת שהמצוות האלהיות מלבד מה שיש בהם בעשייתם מהעדות והמשפטים והטעמים אשר זכרה התורה בהן, עוד יש בענינן רמזים והערות לענינם עליונים ולמדעים יקרים מטבע המציאות והַיישַרת בני אדן להשגת שלמותם, כי זה לעומת זה עשה האלהים במצוותיו. לכן ראוי לך המעיין אם בעל נפש אתה שתאמר בלבבך למה זה בחר האל יתברך להוציא את עמו ממצרים בחודש האביב ולא באחת משאר תקופות השנה? ועל מה אסר החמץ ועשה באיסורו חומרא רבה שנאמר "כי כל מחמצת לא תאכלו ונכרתה הנפש ההיא" (שמות י"ב) ועל זה ציווה ביום הארבע עשר לבדוק החמץ לאור הנר, וכל הבדיקה והגעלת הכלים שהזהירו חז"ל? ומדוע היה איסור החמץ וימי החג שבעת ימים ולא היה יום אחד כיום מתן תורה? ולמה היום הראשון והיון האחרון אסורין במלאכה מלבד אוכל נפש, ושאר הימים אינם אסורין בה? ולמה צווה בעשיית המצה כל אותה שמירה ונקיות הטחינה הלישה ואפייה ושיעור המצה? ועל מה יורה המרור והפסח ומדוע לא נאכל הפסח בגבולין כמו המצה כי אם בבית ה'? והחי יתן אל ליבו. ולמה היה ראשו של פסח על כרעיו ועל קרבו ולא נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו ואינו נאכל אלא צלי, ואינו נאכל על השובע, ולא חייבו דבר זה המצה? גם עניין ארבע כוסות ושאר הדברים אין ספק שמלבד הטעמים שנתנה התורה בהם ודרשות חז"ל בדבריהם היקרים שהם כולם אמת ואין נפתל ועקש בהם.

עוד לאלוה מילין בחכמות עליונות ורמזים נפלאים בדברים האלה, וראוי לנו לחקור עליהם פה משום שלמות המלאכה, ולבקש עליהם דרך ישר אמרי אמת, ובאשר הם סוף כל האדם יהיה זכרונם בסוף המאמר. ואמר ששורש הרבדים האלה כולם ראוי לבעלי השכל השלמים שיבלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים, ויפקידו על זמנן שלא להוציא לבשת ולחרפה אלא להשלמת נפשם, כי כל שנות האדם וחייו ישתדל ללכת בדרך אשר ילכו בו השלמים, וכמו שאמר במשנה אבות, "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי" וכו' (משנה אבות ד', ז'). ואמר רבי מאיר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה" (משנה אבות ד', י'), כלומר שלא יוציא זמנו בדברים בטלים כי אם בהתקרבות אלהים, כמו שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'). וכדי שלא ימוש אבדת זמנו מעיניו ראתה החכמה האלהית להעיר את האדם במצוותיו על קוצר ימיו ומספר שנותיו כדי שיהיה זה תמיד לנגד עיניו. ובמאמר רבי טרפון "היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים", ולפקוח עינינו ברא ה' את עולמו במספר שבעת ימים אשר בהם עשה את השמים ואת הארת וביום השביעי שבת וינפש, כדי שהאדם ידע וישכיל שימי שנותיו שבעים שנה, שלא יוציא אותם לריק ולבהלה אלא במעשים נבחרים במעשה בוראם, וביום השביעי ינוח וישבות בעולם הנשמות.

וכדי ללמד ולהדריך את האדם באמתת ענינו, כשרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לקח אותם לעם סגולתו, עשה ביציאת מצרים וצווה אותם על מצוות אשר יעירו את כל אחד על עניין בריאותו וימיו וחייו ויום מותו. כי הנה העם הנבחר עם היותו זרע ברך ה' מפאת טבעם ומולדתם, אך בהיותם במצרים היו שם במצור ובמצוק בחושך ואפלה כימי עולם, דמיון העובר היושב במעי אמו כי עם היות נפשו חצובה מתחת כסא הכבוד הוא שם נעדר השלמות מתבוסס בדמיו, וכמו שעשה על זה השלם רבי שמלאי מאמר גדול החכמה ויקר המליצה מאד באמרו, למה הילד דומה במעי אמו – מקופל ומונח כפנקס ושתי ידיו על צדעיו ושתי אציליו על שתי ארכבותיו, ושתי עקביו על שתי ענבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו, פיו סתום וטבורו פתוח, ונר דלוק על ראשו וכו' (מסכת נדה פרק המפלת). וכמו שהולד לא יצא לאויר העולם מבלי שיתחדשו במקום שהוא יושב שם כאבים חזקים וחבלי יולדה, ככה כשהוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הכה במצרים מכות רבות, וכמו שהולד ביציאתו לאור העולם לא יורגל מיד בלקיחת המאכלים הגסים כי אם חמאה ודבש יאכל עד הגיעו לגבול התחזקות לאכול לשבעה, וגם יצטרך לחינוך וגידול וללמוד דעת כדי שיתיישר במעשיו לאביו שבשמים, ככה בצאת ישראל ממצרים האכילם ה' את המן ארבעים שנה והביאם במדבר בחינוך ולימוד התורה כדי שאחרי כן ידעו את ה' ויתדבקו בעבודתו.

וכבר כתבו הטבעיים שארבעת תקופות השנה הן כנגד הארבעה זמנים ששיערו בחיי האדם: הזמן הראשון שהוא האביב הוא כנגד הילדות והשחרות וימי הנערות, והזמן השני הקיץ הוא כנגד זמן הבחרות שבו יתנגב הלחות וירבה החום, והזמן השלישי החורף הוא כנגד זמן הזקנה עם השארת הכוח, ולכן אף שבוא הבוקר והערב קרים שעות הצהריים הן חמים, וכן באדם עדיין נשארו בו כחות מהבחרות. והזמן הרביעי הסתו הוא כנגד הישישות וחולת הכוח ואפיסתו, ולכן הוא כולו קר ומוכן למות. ומהבחינה הזו בחר ה' שתהיה היציאה ממצרים בחודש האביב שהוא דוגמת צאתנו לאוויר העולם, וימי התחלתנו להבין ולהשכיל. ולכן היה החדש הזה עלינו ראש חדשים לרמוז על ראשית ימינו ושנותיו. אמנם איסור החמץ מורה על הרחקת התאוות החומריות, כי החמץ והשאור הוא שמן הוא יצר הרע והוא אשר קראוהו חז"ל "שאור שבעיסה", ולכן ציווה ה' יתברך שבכל הקרבנות לא יקריבו כל שאור וכל דבש, לפי שהשאור רומז ליצר הרע והדבש ותיקות החיים הבהמיים כרוך עמו. ואמר "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא", לפי שהחמת והיצר הרע הוא משחית ומכרית הנפש ממחצבה. והיה שביתתו ביום ארבעה עשר להעיר שעד ארבע עשרה שנה הראשונות מחיי האדם אינו בר עונשין לא בבית דין של מעלה ולא בבית דין של מטה. אך משם ואילך יקבל עליו עול מצוות וישבית ויבטל היצר הרע והשאור שבעיסה. ולזה כוונו באמרם "אור לארבעה עשר בודקין את החמת לאור הנר" (פסחים א', א'), כי האור הראוי לבדוק בו החמץ אשר בדרכי האדם ובמשכיות לבו הוא הנתון בידו והוא השכל המתעורר בו בסוף שתי שביעיות השנים הראשונים, וכמו שנאמר "נֵר יְהוָה נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן" (משלי כ', ז'). ואמר המליץ ממולח טהר קודש רבי ידעיה הספרדי: "לבי לבי התורה והאדם נר אלהים בארץ, גוו פתילה נפתלת" וכו'28. וכמה צריך ליזהר בנר הזה בבוא עתו לבדוק בו חורין וסדקין אשר בכל חדרי בטן, שתהא האורה ההיא משוערת כראוי לא חזקה כל כך שתשרוף את הבית ותחריב את הגוף בהרחקת המאכל והמשתה ובדברים הגשמיים בכללותם, ולא חלושה שלא תספיק לגלות סוד החטאים.

ובהגעלת הכלים המתחלפים וצורך טהרתם רומז גם כן על חלוקת כתות בני אדם והכשרם. וראיתי במסכת יומא ששאל רבי מתיא בן חרש לרבי אליעזר ברומי שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר ליה שלשה הם ותשובה על כל אחת מהן, עבר על מצוות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו, ועל זה נאמר שובו בנים שובבים אפר משובותיכם. עבר על מצוות לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר ועל זה נאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכן. עבר על חייבי כריתות וארבע מיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולים ויסורין ממרקין, ועל זה נאמר ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם, אבל אם יש בהם חילול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורין למרק, אלא כולם תולין ומיתה ממרקה, ועל זה נאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העוון הזה לכן עד תמותון" (יומא פ"א, א').

והנה התשובה לפי הדעה השלמה היא הטהרה וההגעלה לשביתת החמץ והשאור בגוף, וידוע כי הכלים שנשתמש בהם חמץ יש ד' דינים חלוקים:

א – הכלים שהשתמש בהם בצונן שרי להם בשטיפה לבד, וכן יש מבני אדם מי שלא פשע לעשות אחת מתאוות האדם אשר לא תעשינה, אבל לא נזדרז לעשות מצוות עשה המזככות את הנפש, זולת חטא בשב ואל תעשה והחטא הזה היותר קל שבחטאים, ועל זה יהיה קל המחילה עם החרטה והתשובה, והוא אמרו אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיהו ג', כ"ב).

ב – הכלים שנשתמשו בהם בחמין טעונים שפשוף והגעלה, וכן מי שעבר על מצוות העשה אף על פי שאינן חמורות מכל מקום כבר נתלכלכה נפשו לכלוך שאין תקנה בתשובה כמין הראשון אלא עם יום הכפורים.

ג – הכלים שהשתמשו בהם על ידי האור שלא יספיק להם עד שיבואו באש ממש, וכן מי שעבר על כריתות וארבע מיתות בית דין שחטא בעבירות חמורות, האיש הזה לא יספיק לנקיונו התשובה ויום הכיפורים אם לא על ידי יסורין.

ד – כלי החרס שהשתמשו בהם בחמין בכל דבר איסור לא יקבלו שום תיקום וטעונים שבירה וגניזה, וכן החוטא בחילול השם אין לו תקנה כי אם המוות שהיא מדרגה יותר קשה מכולם. ועל זה אמר הנביא "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר" (איכה ד', ב'), רצה לומר שאין להם תקנה אלא בשבירה, ואמר "הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ" (ירמיהו כ"ב, כ"ח).

הנה התבאר מזה למה נאסרו החמץ והשאור ולמה צריך בדיקה והגעלת הכלים שהשתמשו בהם חמץ. והתחלת האיסור ביום י"ד לרמוז על שנות האדם שמהם התחיל השמירה ממנו. וציווה באיסורו שבעת ימין לפי שזה המספר מן הימים יעיד על ימי שנות האדם שהם שבעים שנה. ולרמוז בזה על שביעיות הרבה במצוות, ובהם ימי החופה שבעת ימים כדי שיזכור כמה סבובים מאלה יעברו עליו בימי חייו ויתן אל ליבו שימי שנותיו שבעים הן, ואחרי החופה יתחייב אדם בשמירת הגדה שבעת ימין ללמדך שכל ימיו יזהר מהטומאה ויבקש הנקיות. אחר זה כשיוליד בן זכר נצטווה כי אחרי עבור עליו שבעת הימין ימול בשר ערלתו, להעיד על זה שימול גם בשר ערלת לבבו ויצרו. ולכן בא בזה המספר שבעה גם כן בטהרת המצורע ובטומאת המת, ושבעת ימי המילואים לכהני ה', והזהיר על שמיטת השנים ויובלים כדי שתמיד יהיה לנגד עיניו מנין שנותיו. ומה טוב אמרו ביובל "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים" וגו' (ויקרא כ"ה, ח') ורצה לומר בספרת לך דווקא, של עצמך אתה מונה השנים, להיותם ימי השמירה, מלבד ימי הנערות שאינו חייב בבית דין של מעלה. ולכן גם בשאר העניינים נזכר תמיד זה המספר. ואמר "כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר" וגו' (בראשית ז', ד') "וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים" (בראשית ח', י'), "וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר" (שמות ז', כ"ה), "שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ" (שמואל א' י', י'), "בְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ" (דברים כ"ח, ז'), "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כ"ד, ט"ז), "וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע" (איוב ה', י"ט), "כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי" (בראשית כ"א, ל'), "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כ"ו, י"ח), ולכן הם שבע ימי אבלות. ושביעיות רבות אחרות באו בספרי הקודש, וכולם להזכיר האדם את ימי חלדו כדי שישתדל ללכת אל מסעיו בחכמה ובתבונה ובדעת ולא יוציא ימיו לבטחה. ובעבור זה עצמו ימי איסור החמץ שבעה לרמוז שימי שנותיו שבעים ועלינו לבטל כל חמץ וכל שאור בליבנו. ולכן היום הראשון והאחרון אסורים במלאכה לפי שהאדם בילדותו בתחילת בואו לעולם אין לו מעשה ולא מלאכה וגם בישישותו וגבורת ימיו הוא כמת ואינו ראוי למלאכת העולם, אבל בימים ההם יעשה רק אשר יאכל לכל נפש, לפי שלא יאות לנערים בילדותם העמל והמלאכה כי אם לחנכן בתורה ובמצוות שזה הוא מאכל לנפשם, וכן הזקן בסוף שנותיו אין הוא ראוי שיתעסק בדבר אחר כי אם שהכין צידה לדרכו והשלמת נפשו והוא אשר יאכל לכל נפש, אמנם הימים האמצעים הם ימי המעשה.

והנה צווה במצה לרמוז אל הנהגת האדם בחייו שתהיה בתמימות וטהרה מבלי יצר הרע ושאור שבעיסה, ולכן הזהירו הקדושים שישמר האדם בעניין המצה משעת הטחינה שהוא הזמן שבו מתחיל האדם לסבוב ולטחון אחרי ענייני העולם הזה כי מאז צריך שימור. והזהירו גם כן על שיעור העיסה שימדוד האדם עיסתו והנהגתו בשימושי גופו וחומרו במדה במשקל ובמשורה. וצוותה התורה שיאכל עם המצה מרור שהוא רמז לכבישת היצר והכנעת בכוחות הגשמיים, כי בזה ירגיש האדם מרירות וצער גשמי, כי אותו המרירות אשר ירגיש גופו בכבישת יצרו ימתק לנפש.

אמנם עניין הפסח ירמוז להפסד הגוף והפרדת הנפש ממנו, ולכן יאכל על מצות ומרורים, שכאשר יבוא המוות על ההנהגה הטובה ומרירות כבישות היצר יהיה הפסח קרבן לה' ותהיה שחיטתו אצל מזבח ה', ואכילתו והפסדו במקום קדוש, ויהיה נאכל בלילה שהוא רמז לעת המוות, ועד חצות שהוא חצי המורכב, שחצי האחד הוא מיוחס לנפש ולא ימצא בו דבר גשמי. ולפי שהיה קרבן רמז לגוף האדם במותו והפסדו, לכן היה על כרעיו ועל קרבו דוגמת האדם בעת מותו עם כל אבריו, ויאכל הפסח למנוייו לרמוז אל חברת קרוביו ואוהביו בחייו, ואינו נאכל אלא צלי, להיותו ריחו נודף, רמז שיהיה לו שם טוב ביום מותו, וכמו שנאמר "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (שיר השירים א', ג'). וגם שיהיה הקורבן ההוא ריח נחוח לה' ויעל עשנו השמימה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולפי שהפסח מורה על המוות והפסד הגוף צווה שתהיה אכילתו באחרונה על השובע ולא יאכלו אחריו כלום, באשר הוא סוף כל האדם ואחרית הדרך. ומפני שחיי האדם נכללים בארבעה זמנין: נערות בחרות זקנה ושיבה כמו שאמרתי לעיל, לכן תקנו לשתות ארבעה כוסות, כי ארבעה אלה ישתה האדם בחייו.

הנה נתבאר מכל זה שחג המצות ירמוז אל בריאת האדם וחייו ומספר שנותיו, וטהרת הנהגתו וכבישת יצרו, וצער גופו ושלמות נפשו, וסופו המשובח לפני ה', ולכן היה זה חג ה' לדורות. ואמרו הקדושים חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, לפי שמה שיורה וירמוז עליו היציאה והחג בכל חוקותיו ומשפטיו יכלול לכל אדם בכל דור ודור. ולכן היתה יציאת מצרים שורש לכל המצוות ולשאר מועדי ה', כי הוא למוד והוראה לכל ימי חלדנו. ולכן נצטוינו להמשיך מיד מספר שבעת השביעיות שהם ממש פרקי האדם וגבולי זמנו, כמו שאמר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת ... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כ"ג, ט"ו), לפי שהמספר ההוא מורה על ימי חיינו שיהיו כולם להגיענו אל השלמות הרוחני שקיבלנו במתן תורה, והיה יום אחד להורות על אחרות הנותן יתברך והמתנה. והרמז הזה בעצמו מימות האדם ושנותיו בא גם כן בחג הסוכות הנקרא חג האסיף על אסיפת האדם מהעולם הזה, כמו שאמר "בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (שמות כ"ג, ט"ז), והקפות שבעת ימי החג ושבע הקפות ביום השביעי, הכל בא להזכיר ימי עולם שנות דור ודור, כדי שישים אדם עיניו והחי יתן אל ליבו על ענייניו העצמיים לזכור ימי חיי הבלו ולדקדק עם נפשו בחשבון זמנו וידע כי קרב קיצו, ומיעוט פרי החג מורה עליו גם כן.

הנה נתתי בכל המצוות האלה רמז נכבד ואמיתי שענייניו, והוא דרך ישר לפני איש להתהלך לפני ה' בארצות החיים. ופה נשלם מה שרציתי לומר בזה. והתהילה לאל אשר היישיר לפני דרכו וכבודו עלי זרח. והיתה השלמתו בעיר מאנופולי29 ממחוז הפולייא אשר במלכות נאפוליש, ביום ארבעה עשר ערב חג פסח שנת רנ"ו ליעקב שמחה. אמן ואמן30.

תם ונשלם ספר זבח פסח בשנים ועשרים לחדש סיון שנת חמשת אלפים ושלוש מאות וחמישה31, בבית בן משק האדון מארקו אנטוניא יושטיניאן32. פה ויניציאה.