אזהרה שלא יקלל אחד מישראל והזכיר החרש אע"פ שלא נצטער מהקללה שהרי לא שמע כל שכן השומע ומצטער ולפי שאין עושין קל וחומר מהדין הוצרכו חז"ל לרבות כל ישראל מבעמך וכמו שאמר בספרא אין לי אלא חרש מנין לי לרבות שאר כל בני אדם תלמוד לומר בעמך לא תאור א"כ למה נאמר חרש מה חרש מיוחד שהוא בחיים יצא המת שאינו בחיים. ואינו לוקה עד שיקללנו בשם. ואמרו חמסו ידרש, ענינו שלא תאמר כיון שאינו שומע מה יעשה לי הרי הקב"ה שומע ודורש חמסו ויקח נקמתו מן המקלל כענין שנאמ' ויראת מאלקיך.

ולא יצמיד חורש שורים וחמורים שלא לחבר שני מיני בהמות במלאכה מהמלאכות חרישה או דישה או משיכת עגלות וכיוצא בזה. וכתב הרמב"ם ז"ל שאינו לוקה אלא כשהאחד טהור והאחר הוא טמא ולא ראיתי בשום מקום ענין זה ובפ"ה מבבא קמא (נ"ה) ובפ' אותו ואת בנו אמרו בפירוש שאסור להשתמש בכל שני מינין אע"פ ששניהם טמאים או שניהם טהורים וכן במסכת כלאים שנינו טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה והוא ז"ל מפרש שאיסורו מדבריהם, וכמו שהוא אסור להשתמש בשני מינים כך אסור להרביעם שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים והוא שיכניס כמכחול בשפופרת: