Zohar, Chukat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרִבִּי אַבָּא וְרִבִּי אֶלְעָזָר וְרִבִּי יִצְחָק, הֲווֹ שְׁכִיחֵי בְּבֵי רִבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אָמַר רִבִּי פִּנְחָס לְרִבִּי שִׁמְעוֹן, בְּמָטוֹתָא מִנָּךְ אַנְתְּ דְּאוּקְמֵי עֲלָךְ לְעֵילָּא, וּמִילָּךְ בְּאִתְגַּלְיָיא, מַה דְּלָא אִתְיְהִיב רְשׁוּתָא לְבַּר נָשׁ אַחֲרָא. בְּפַרְשְׁתָּא דָּא אֵימָא מִלָּה חַדְתָּא, אָמַר לֵיהּ וּמַאי הִיא. אָמַר לֵיהּ זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ הָא שְׁאַר חַבְרַיָיא יֹאמְרוּ. אָמַר לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, אֶלְעָזָר קוּם בְּקִיּוּמָךְ, וְאֵימָא מִלָּה חַד בְּפַרְשְׁתָּא דָּא, וְחַבְרַיָּיא יֵימְרוּן אֲבַתְרָךְ.
When R. Simeon and R. Eleazar and R. Abba and R. Isaac were once in the house of R. Phineas ben Jair, the latter asked R. Simeon to give some new exposition of the section commencing: “This is the statute of the law”. R. Simeon, however, called on R. Eleazar.
קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (רות ד׳:ז׳) וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּים וְגוֹ'. הַאי קְרָא אִית לְאִסְתַּכְּלָא בֵּיהּ, וְאִי אִינּוּן קַדְמָאֵי עַבְדֵּי הַסְכָּמָה דָּא בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא, וְאָתוּ בַּתְרָאֵי וּבִטְלוּהָ, אֲמַאי בִּטְלוּהָ. וְהָא מַאן דְּבָטִיל מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא. כְּאִילּוּ חָרִיב עָלְמָא שְׁלִים. וְאִי לָאו אִיהוּ בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא, אֶלָּא הַסְכָּמָה בְּעָלְמָא, אֲמַאי נַעַל הָכָא.
The latter thereupon discoursed on the text: “Now this was the custom in former time in Israel concerning redeeming and concerning exchanging, to confirm all things”, etc. (Ruth 4, 7). ‘This verse’, he said, ‘raises a problem. If the ancients adopted this custom on the basis of the Torah, and later generations abolished it, how could they do so, seeing that to abolish a thing laid down in the Torah is like laying waste the whole world? If, again, it was not an injunction of the Torah, but a mere custom, why was a shoe chosen for the purpose?
אֶלָּא וַדַּאי בְּדִינָא דְּאוֹרַיְיתָא הֲוָה, וּבְרָזָא עִלָּאָה אִתְעָבִידַת מִלָּה, וּבְגִין דַּהֲווֹ קַדְמָאֵי חֲסִידֵי זַכָּאֵי, מִלָּה דָּא אִתְגַּלְיָיא בֵּינַיְיהוּ, וּמִדְּאַסְגִּיאוּ חַיָּיבֵי בְּעָלְמָא, אִתְעָבִידַת (אעברו) הַאי מִלָּה בְּגַוְונָא אַחֲרָא, בְּגִין לְאִתְכַּסָּאָה מִלִּין דְּאִינּוּן בְּרָזָא עִלָּאָה. (והא אוקמוה)
The truth is that this was enjoined originally by the Torah, and because the ancients were pious and virtuous this thing was revealed to them, but when sinners multiplied the thing was done in a different way, in order to conceal matters which have a high mystic significance.
תָּא חֲזֵי, (שמות ג׳:ה׳) וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלוֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ וְגוֹ'. וְכִי אֲמַאי נַעַל הָכָא. אֶלָּא אִתְּמַר, דְּפָקִיד לֵיהּ עַל אִתְּתָא, לְאִתְפָּרְשָׁא מִנָּהּ, וּלְאִזְדַּוְּוגָא (ס"א באתר) בְּאִתְּתָא אַחֲרָא, דִּנְהִירוּ קַדִּישָׁא עִלָּאָה, וְאִיהִי שְׁכִינְתָּא.
Now when God said to Moses, “Draw not nigh hither” (Ex. 3, 5), He also said, “Put off thy shoes from off thy feet”; and it has been explained that by these words He enjoined him to part from his wife and attach himself to another wife of holy supernal radiance, to wit the Shekinah.
וְהַהוּא נַעַל אוֹקִים לֵיהּ בַּאֲתָר אַחֲרָא, (ס"א ואיהי שכינתא) אַעְבָּר לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא, וְאוֹקִים לֵיהּ בְּעָלְמָא אַחֲרָא. וְעַל דָּא, כָּל מַה דְּיָהִיב מִיתָא לְבַר נָשׁ בְּחֶלְמָא טַב. נָטִיל מָאנֵיהּ מִן בֵּיתָא בִּישׁ, כְּגוֹן סַנְדָלֵיהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאַעְבָּר רַגְלֵיהּ, דְּאִינּוּן קִיוּמָא דְּבַר נָשׁ, מֵהַאי עָלְמָא, וְכָנִישׁ לוֹן לְעָלְמָא אַחֲרָא, אֲתָר דְּמוֹתָא שָׁארֵי בֵּיהּ, דִּכְתִּיב, (שיר השירים ז׳:ב׳) מַה יָפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְעָלִים בַּת נָדִיב. (מאי היא בת נדיב דא בת אברהם דכתיב, (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ולא אלהי יצחק) וְרָזָא דְּמִלָּה בֵּין חַבְרַיָּיא אִיהוּ.
and the drawing off of the shoe removed him from this world and placed him in another world.
וְדָא כַּד מִיתָא נָטִיל לוֹן, אֲבָל בְּזִמְנָא דְּחַיָּיא שָׁלִיף מָסָאנֵיהּ, וְיָהִיב לְבַר נָשׁ אַחֲרָא, בְּגִין לְקַיְּימָא קְיָּים, קָא עָבִיד בִּגְזֵרָה דִּלְעֵילָּא. נַעַל דַּחֲלִיצָה, כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא נַעַל אַחֲרָא, וְכֹלָּא אֲתָר חַד (ס"א כלא אתיחד) (נ"א רזא חדא).
Similarly with a dead man who has departed from the world without children.
תָּא חֲזֵי, הַהוּא מִיתָא דְּאִסְתַּלָּק מֵעָלְמָא בְּלָא בְּנִין, הַאי בַּת נָדִיב לָא כְּנִישַׁת לֵיהּ לְהַהוּא בַּר נָשׁ לְגַבָּהּ, וְאָזִיל לְאִתְטָרְדָא בְּעָלְמָא, דְּלָא אַשְׁכַּח אֲתָר, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָיִיס עָלֵיהּ וּפָקִיד לְאָחוּהִי לְמִפְרַק לֵיהּ, לְאָתָבָא וּלְאִתְתַּקְנָא בְּעַפְרָא אַחֲרָא. כְּמָה דִּכְתִּיב, (איוב ל״ד:ט״ו) וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב (קע"ז ע"א) וְאוֹקְמוּהָ.
The Shekinah does not gather him in, and he is driven to and fro about the world, but God has pity on him and bids his brother redeem him so that he may be set right by means of other dust.
וְאִי הַהוּא פָּרוּקָא לָא בָּעֵי לְקַיְּימָא לְאָחוּהִי בְּהַאי עָלְמָא, בָּעֵי לְמִקְטַר חַד נַעַל בְּרַגְלֵיהּ, וְהַהוּא אִתְּתָא דְּתִשְׁרֵי לֵיהּ וּמְקַבְּלָא לְהַהוּא נַעַל לְגַבָּהּ. אֲמַאי נַעַל. אֶלָּא בְּגִין דְּהַהוּא נַעַל בְּגִין מִיתָא הוּא (ס"א בגין דההוא נעל קיומא דמיתא הוא בהאי עלמא), וְאִתְיְהִיב בְּרַגְלֵיהּ דְּחַיָּיא אָחוּהִי, וְאִתְּתָא מְקַבְּלָהּ לְהַהוּא נַעַל לְגַבָּהּ, לְאַחֲזָאָה דְּהָא הַהוּא מִיתָא בֵּין חַיָּיא אַהְדָּר בְּעוֹבָדָא דָּא.
Now if that redeemer is not willing to establish seed for his brother in this world, he must tie a shoe on his foot and the wife must loosen it and take it to herself. Why was a shoe chosen for this purpose? Because the shoe was the support of the dead man in this world, and the woman, by taking it, signifies that the dead man who was wandering about among the living
וְהוּא בְּהִפּוּכָא מֵהַהוּא נַעַל דְּנָטִיל מִיתָא מֵחַיָּיא, וְהַשְׁתָּא הַאי נַעַל נָטִיל חַיָיא מִמִּיתָא, וּבְהַהוּא נַעַל הַהוּא מִיתָא אָזִיל בֵּין חַיָיא, (נ"א ובעי נעל דההוא מיתא דא אזיל ביה בחיוהי) וְאִתְּתָא נַטְלָא לֵיהּ לְגַבָּהּ, לְאַחֲזָאָה דְּהַהִיא אִתְּתָא עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ, נַטְלָא לֵיהּ וּמְקַבְּלָא לֵיהּ לְגַבָּהּ.
will now through that shoe no longer wander about among them.
וּבָעֵי לְבַטְּשָׁא לֵיהּ לְהַהוּא נַעַל בְּאַרְעָא, לְאַחֲזָאָה דְּשָׁכִיךְ גּוּפֵיהּ דְּהַהוּא מִיתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְזִמְנָא דָּא, אוֹ לְבָתַר זִמְנָא, חָיִיס עָלֵיהּ, וִיקַבֵּל לֵיהּ לְעָלְמָא אַחֲרָא. תּוּ בְּטָשׁוּתָא דְּהַהוּא נַעַל בְּיָדָא (ס"א מידא) דְּאִתְּתָא לְאַרְעָא לְאַחֲזָאָה, דְּהָא יִתְבְּנֵי הַהוּא מִיתָא בְּעַפְרָא אַחֲרָא דְּהַאי עָלְמָא, וְהַשְׁתָּא יְתוּב לְעַפְרֵיהּ דְּהֲוָה מִתַּמָּן בְּקַדְמִיתָא, (אכדין יתוב לעפריה) וּכְדֵין הַהִיא אִתְּתָא תִּשְׁתְּרֵי לְמֶעְבַּד זַרְעָא אַחֲרָא, וְאוּקְמוּהָ.
She must dash the shoe on the ground to show that she has laid to rest the body of the dead, and God then, or after a time, has pity on him and receives him into the future world.
תָּא חֲזֵי, עַל דָּא מַאן דְּבָעֵי לְקַיְּימָא קְיָּים, נָטִיל נַעֲלֵיהּ, וְיָהַב לְחַבְרֵיהּ, לְקַיְּימָא עָלֵיהּ קַיָּימָא. (דבת נדיב) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָה. מַאי וְזֹאת. קַיָּימָא שְׁלִים בְּכֹלָּא. לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, כַּד הֲווֹ צְנוּעִין קַדִּישִׁין. לְקַיֵּים כָּל דָּבָר, כָּל דָּבָר מַמָּשׁ, דְּהָא דָּא הוּא קִיּוּמָא. וּכְדֵין וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל, ודַּאי. דְּלָא תֵּימָא דְּהַסְכָּמָה בְּעָלְמָא הִיא, וּמִדַּעֲתַּיְיהוּ עַבְדֵּי לָהּ, אֶלָּא קִיוּמָא עִלָּאָה הֲוָה, לְמֶהֱוֵי עוֹבָדֵיהוֹן בְּרָזָא דִּלְעֵילָּא.
Therefore it was that whoever desired to confirm an undertaking took off his shoe and gave it to his neighbour. This was beforetime in Israel when they were pious and holy,
כֵּיוָן דְּאַסְגִּיאוּ חַיָּיבִין בְּעָלְמָא, כָּסִּיאוּ מִלָּה בְּגַוְונָא אַחֲרָא, בְּכַנְפָא דְּמַלְבּוּשָׁא, וְהַאי מַלְבּוּשָׁא הִיא תִּקּוּנָא עִלָּאָה, וְרָזָא דְּמִלָּה, (דברים כ״ג:א׳) וְלֹא יְגַלֶּה כָּנָף אָבִיו כְּתִיב.
but when sinners multiplied they concealed the matter under another form, using the corner of a garment.