Against Flaccus Chapter 20
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק עשרים: כאשר מתגברים היסורים על פלאקוס הוא מתוודה על פשעיו ומצדיק על עצמו את הדין. [166] רעיונות כאלה היו מנסרים במוחו תמיד ודכאוהו כמעט לעפר. הוא ברח מפני אספת רבים, כי רגש העלבון לא מש ממנו. הוא לא יצא אל החוף, גם לא מצא עוז בנפשו להופיע בשוק, אלא היה כלוא בביתו, ושם הסתתר ולא נועז לעבור גם על מפתן חדר הכניסה.
[166] Such were the thoughts which held him ever firmly in their grip and so to speak flung him prostrate to the ground. He shunned meeting with people in large numbers because of the sense of shame which accompanied him. He did not go down to the harbour nor bring himself to enter the market but shut himself at home and there lay hidden not having even the courage to pass the threshold.
[167] יש שקם בבוקר השכם כאשר כל האנשים האחרים שכבו עוד על משכבותיהם, ויצא מחוץ לחומת (העיר) באין איש רואה. שם התבודד כל היום ונזהר לבל יפגש בו אדם, וזכרון צרותיו שהיה עדיין עֵר בלבו, היה דוקר ועוקץ את נפש האומלל; בבוא חשכת לילה שב לביתו. ומרוב אימה ופחד היה מתפלל בערב, מי יתן בוקר, כי החושך ומראות בלהות הבעיתוהו פעם בפעם בהרדמו; ובבוקר אמר מי יתן ערב, כי לבש כלו קדרות ולא יכול לשאת כל נוגה.¹⁰²
footnotes: ¹⁰² בסעיף זה מכירים את הרימיניסצנציה מן הפסוקים: "ופחדת בלילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (דברים כ"ח, ס"ו־ס"ז. השוה גם את הפסוק הקודם).
[167] Sometimes, too, in the dark hours of the morning when everyone else was still in bed he would come out without a soul seeing him and advance outside the wall and spend the day in the solitude, turning aside if anyone was about to meet him, his soul lacerated, poor wretch, and devoured by the vivid memories of his calamines. Then when the night had quite closed in he would go indoors, praying in his endless and boundless sorrow that the evening might be morning, so much did he dread the darkness and the weird visions which it gave him, if he chanced to fall asleep. So in the morning again he prayed for evening, for to the gloom that surrounded him everything bright was repugnant.
[168] כעבור חדשים אחדים קנה לו אחוזה זעירה, שם הרבה לשבת גלמוד, מקונן ומבכה את רוע מזלו.¹⁰³
footnotes: ¹⁰³ פלאקוס גלה לאנדרוס בראשית 39 ואפשר שישב שם עוד בשנת 40 ולא נרצח עד שקאיוס שב מן החזית המערבית בירח אבגוסט שנת 40.
[168] A few months later he bought a small piece of ground and spent much of his time there in solitude, bewailing with tears and groans that such should be his fate.
[169] מספרים, שלפרקים שרתה עליו רוח עליונה בחצות הלילה דוגמת אנשים אשר התעוררה בקרבם התלהבות קוריבנטית.¹⁰⁴ ואז יצא מחוץ לגבול בית שדהו ונשא עיניו לשמים ולכוכבים, הביט בתפארת שבתפארת הבריאה וקרא בקול רם:
footnotes: ¹⁰⁴ הקוריבנטים (Corybantes) הם כהני האלילה הפריגית קיבילו (Cybele). הכהנים שרתו לפני האלילה הזאת מתוך התלהבות גדולה שהיתה מוגברת על ידי השאון והרעש שהקימו בזמרתם הפרועה ובמחול המחנים.
[169] It is said that once about midnight he became possessed as in a Corybantic frenzy, and coming out of the shelter put up there turned his eyes to heaven and the stars, and beholding that veritable world within a world, lifted up his voice.
[170] "מלך האלים והאנשים! אכן אמת הדבר כי אתה מפקח על עם ישראל, והם לא בדו מלבם את דבר השגחתך עליהם; וכל האומר, שאין אתה עומד להם למגן ולמחסה, אינו אלא תועה! הלא אני עצמי יכול לשמש אות ומופת, כי נענשתי בדבר אשר זדתי על היהודים.¹⁰⁵
footnotes: ¹⁰⁵ פלאקוס עושה תשובה כמו אנטיוכוס בחשמונאים ספר ב' פרק ט' שגם הוא נענש לפי הכלל של: מדה כנגד מדה כמו פלאקוס (השוה חשמ' ב' פרק ט"ו, פסוק ה' וכו'); אלא שאנטיוכוס אומר אפילו להתיהד (שם פסוק י"ז) בעוד שפלאקוס מדבר גם עכשו כאלילי ("מלך האלים").
[170] “King of gods and men,” he cried, “so then Thou dost not disregard the nation of the Jews, nor do they misreport Thy Providence, but all who say that they do not find in Thee a Champion and Defender, go astray from the true creed. I am a clear proof of this, for all the acts which I madly committed against the Jews I have suffered myself.
[171] אנכי עצמתי את עיני מראות כאשר שדדו את רכושם ובזה נתתי יד לחומסים, והנה נשדדה גם נחלת אבותי וגם כל הנכסים אשר נתנו לי במתנה לאות חן וכבוד, או שרכשתי אותם בדרך אחרת.
[171] I allowed them to be robbed of their possessions by giving free licence to the plunderers. For that I had taken from me my heritage from father and mother and all I received by way of benefactions and gifts and other possessions which do not fall under this head.
[172] אנכי המיטותי עליהם לפנים קלון כעל זרים, אף כי הם תושבים מכובדים, למען ישמחו אויביהם¹⁰⁶, האספסוף הפרוע. ואלה הוליכו אותי שולל במחמאותיהם. אני האומלל, ולכן שבעתי בוז וחרפה, ונגזרה עלי גזרת גלות וגורשתי מכל ארצות הישוב, והנה אני סגור ומסוגר במקום הזה.
footnotes: ¹⁰⁶ למען ישמחו אויביהם וכו', זהו הנמוק האמתי של הפקודה שהוציא פלאקוס נגד היהודים בשללו מהם זכויות אזרחים ותושבים. מה שחסר בסע' 54 השלם כאן בודויו של הנציב.
[172] I cast on them the slur that they were foreigners without civic rights, though they were inhabitants with full franchise, just to please their adversaries, a disorderly and unstable horde, whose flattery, to my sorrow, deceived me, and, therefore, I have lost my rights and have been driven in exile from all the habitable world to be shut up here.
[173] אנכי צויתי להביא מהם אל בית־החזיון ולענותם לעיני שונאי נפשם על לא חמס בכפם; ולפיכך נסחבתי בצדק מתוך חרופים וגדופים ומתוך ענויי נפש עלובה יותר מאשר מתוך ענויי גוף לא לבית־חזיון אחד ולא לעיר אחת בלבד, אלא צעדתי בתהלוכה דרך כל איטליה עד לברונדיסיום ודרך פֶלוֹפוֹנֶסוֹס עד לקורינתוס,
[173] Some I marched into the theatre and ordered them to be maltreated before the eyes of their bitterest enemies unjustly, and, therefore, justly was I maltreated in my miserable soul rather than in my body, with the utmost contumely; I was not indeed marched into one theatre or one city but was paraded through all Italy to Brundisium and through all the Peloponnese to Corinth and past Attica and the islands to Andros my prison.
[174] ודרך כל אטיקה והאיים עד לאנדרוס מקום מאסרי כעת. ואני יודע נאמנה, כי עוד לא בא הקץ לצרותי, ועדיין צפויות לי צרות אחרות עד שתתמלא הסאה ותשוה למדת מעשי הרעים. אנכי צויתי להרוג מהם וגם עמדתי מרחוק, כאשר נהרגו בידי אחרים: אלה נרגמו באבנים, אלה נשרפו חיים ואלה נסחבו בקרב חוצות עד שנפרכו גופותיהם לגמרי.
[174] And I have a clear conviction that this is not the limit of my misfortunes but there are others in reserve to complete the sum and counterbalance all that I did. I killed some and when others killed them took no steps to punish the murderers. Some were stoned, some while still alive were burnt to death or dragged through the middle of the market-place till nothing at all was left of their bodies.
[175] והנה יודע אני, כי אֵלות הנקמה¹⁰⁷ אורבות לנפשי בעבורם, ומלאכי חבלה כאילו התיצבו כבר לחסום דרכי, רובצים ושואפים לדמי. מדי יום ומדי שעה הנני הולך וגווע וסובל הרבה מיתות במקום מיתה אחרונה אחת".
footnotes: ¹⁰⁷ אלות הנקמה או, יותר נכון, אלות העונש (Poenae) ומלאכי החבלה (Alastores) יש להן תפקיד דומה לזה של האריניות (Erinyes) הרודפות ונוגשות את האנשים אשר ידיהם מגואלות בדם נקיים (השוה למשל את הטראגדיה של איכילוס "האֶבמנידות"). תאור נפלא לענין זה ידוע מן השיר "העגורים של איביקוס" מאת שילר. – מובן שפלאקוס מדבר גם כאן כאלילי, כמו בסע' 170.
[175] That their avenging furies await me I know full well. The ministers of punishment are already as it were standing at the barriers and press forward eager for my blood; every day or rather every hour I die in anticipation and suffer many deaths instead of the final one.”
[176] לעתים תכופות נפלה עליו אימה גדולה ופלצות אחזה כל אברי גופו ופחד ורעדה דכאו את נשמתו אשר היתה מזדעזעת מקוצר רוח ומפרפורי הלב, עד שניטלה ממנו גם הנחמה האחרונה המיוחדה לבן אדם, היא התקוה הטובה¹⁰⁸.
footnotes: ¹⁰⁸ התקוה הטובה מיוחדה לפי אפלטון לאנשים טובים וישרים (מדינה E 330 I). אפלטון נשען בזה על המשורר היוני פינדאר. זאת למד גם מפי רבו סוקראטס שהלך למות מתוך תקוה טובה (אפלטון, התנצלות סוקראטס (C 40,C 41). את ערך התקוה הטובה מדגישים הפילוסופים המאוחרים, כגון ציצרון (Tinx. I, 32) ועוד. היהדות ההלניסטית השקיפה על התקוה כעל יסוד האמונה. התקוה היא הנטע הרך אשר נטע אלהים בנשמת האדם והיא מקור האמונה באלהים (פילון, על הגמול סע' י' וכו'). מן היהדות ההלניסטית למדו מיסדי הנצרות את ערך התקוה וקבעוה כאחת המעלות העקריות של האדם המאמין. ראה ספרי "פילון האלכסנדרוני, האדם, מפעליו ומשנתו הפילוסופית" (פולנית) עמ' 130.
[176] He often became frightened and scared and while the limbs and members of his body shivered and shuddered, his soul shaken with his pantings and palpitations quailed with dread. For the one thing which is naturally capable of consoling human life, the comforter hope, he had lost.
[177] ופלאקוס לא ראה כל אות לטובה, כל הסימנים נבאו רעות לו: שמועות מרעידות לב, כאב בהקיץ, מועקה בחלום, בדידות כפרא מדבר. שמא חיי חברה היו חביבים עליו? גם האספות בעיר היו למורת רוחו. אפשר ההתבודדות המחפירה בכפר הביאה לו בטחון? הבל ורעות רוח. הוא היה מתהלך בדרך אכול חשדים, ואמר בלבבו:
[177] No favourable omen was vouchsafed to him, only all of evil omen, sinister sounds and voices, his waking hours spent in weariness, his sleep full of terrors, his solitude as the solitude of the beasts of the field. Then was life in the crowd what he craved for most? No, staying in a city was most hateful of all. Did his lone rural life, a slur though it was, bring safety? No, danger menacing with shameless insistence. Someone approaches quietly, he suspects him: “He is plotting something against me,”
[178] "האיש שצועד אחרי במהירות, אורב לנפשי, הוא רודף אחרי ולכן ימהר ללכת, פלוני מדבר חלקות – חפץ הוא לצודני בפח; אלמוני מדבר בלי חנופה – נבזה אני בעיניו; מאכל ומשתה נותנים לי – כלצאן טבחה.
[178] he says. “This one who comes walking fast surely has no other purpose for his hurry than to pursue me. This bland agreeable person is laying a snare. This frank talker is showing his contempt. My food and drink are given to me as to animals to keep them for the slaughter.
[179] עד מתי אמשיך חיי עניי כאיש אשר לב אבן בקרבו? אכן אין לי העוז לטרוף נפשי בכפי¹⁰⁹, יצרי הרע אשם בזה, הוא אינו נותן לי להפסיק כרגע את חוטי חיי העלובים, כדי להגדיש את סאת צרותי הנוראות אשר אני עצמי המיטותי עלי ושבהן אני מכפּר את רוחות האנשים שנהרגו בזדון לבי".
footnotes: ¹⁰⁹ לטרוף נפשי בכפי וכו', לפי דעת חכמי הסטואה הרשות בידי החכם לטרוף את נפשו בכפו, או לפי הבטוי המיוחד לסטואה "לרדת מעל בימת החיים", אם אין תנאי החיים נאים לו, בעוד שאפלטון (ראה פידון B 62) אוסר זאת.
[179] How long shall I steel my heart against all these misfortunes? Yet I know that I do not boldly face death. For my destiny in its malignancy does not permit me to cut abruptly the thread of my wretched life, because there is still a huge stock of deadly ills which it treasures against me as boons to those whom I treacherously murdered.”