Against Flaccus Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק חמישי: שהותו של אגריפס, מלך היהודים, באלכסנדריה מעוררת את חמת צוררי ישראל. [25] לתגבורת שגעונו (של פלאקוס), אשר היה יותר דבר נקנה מבחוץ מאשר ענין טבוע בטבעו, גרם עוד המקרה הזה: קאיוס קיסר מסר לאגריפס, נכדו של הורדוס המלך,¹⁹ את החלק השלישי של (ארץ) ירושת אביו זקנו והמליכו עליו. זהו החלק אשר היה בידי דודו מצד אביו, הנסיך פיליפוס.
footnotes: ¹⁹ הורדוס אגריפס בן אריסטובלוס בן הורדוס המלך הנולד בשנת 10 לפני ספה"נ והתחנך ברומי בחצר הקיסר. שם התרעה עם קאיוס. טיבריוס קיסר חבש את אגריפס במאסר, כי נודע לו, שאגריפס הביע את משאלת לבו, שטיבריוס ימות וקאיוס ימלוך תחתיו. אגריפס היה חבוש במאסר כחצי שנה ומיד לאחר מות טיבריוס נשתחרר על ידי קאיוס וקבל את מדינת פיליפוס בן הורדוס (בשן, ארגוב, חורן, גולן, פסייס וארץ יטור) שמת בשנת 34, ואת מדינת ליסאניאס (אבל במחוז הלבנון, ראה יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו', י'). אגריפס לא אָץ לעזוב את קאיוס ידידו כל עוד היה הלז בריא בגופו ובנפשו; ואך כשנה וחצי לאחר קבלו את המדינות הנזכרות ואת הכנוי מלך, היינו בסתו שנת 38, נסע לארץ יהודה, כדי לקחת בידו את רסן הממשלה. יש מקום להשערה, ש"השגעון האלהי" של קאיוס הוא שהניע את אגריפס לעזוב את רומי ואת ה"אל" החדש. – המאורעות האלה נרמזים פעמים אחדות במכתב אגריפס אל קאיוס (המלאכות, סע' 286 וכו' וכו').
[25] The infatuation due to instruction from others rather than to his own nature, which thus was shown in his conduct, was further strengthened by the following incident. Gaius Caesar gave to Agrippa, the grandson of King Herod, the kingship over that third part of his grandfather’s territory, the revenues of which were taken by Philip the tetrarch, Agrippa’s paternal uncle.
[26] משאמר אגריפס להפליג בספינה, יעץ לו קאיוס לבלתי נסוע מברונדיסיום לסוריה, כי רחוקה הדרך ומיגעת, אלא לחכות לרוח צפונית²⁰ ולקצר את הנסיעה בדרך אלכסנדריה. יען כי הספינות (המפליגות) משם (ממצרים) שטות במהירות, והחובלים מנוסים הם מאד ומכוננים את מרוצת הספינות למישרים, כאתליטים הנוהגים בסוסים במושכות. שמע אגריפס בקול קאיוס באשר הוא אדוניו ובאשר ישרה העצה בעיניו:
footnotes: ²⁰ לרוח צפונית. במקור נזכרות הרוחות שנקראות בשם אֶטסיות (etesiai) אלה הן הרוחות המתחדשות מדי שנה בשנה (מלשון etos = שנה), וביחוד הרוחות הצפוניות המנשבות מ־20 לירח יולי ונמשכות כחודש ומעלה (פליניוס, תולדות הטבע II 47, 124). רוחות אלה ערכן רב לספנות, ראה Neumann-Partsch Physische Geographie von Griechenland עמ' 95 וכו'. – אגריפס הפליג איפוא מרומי ליהודה בסוף יולי או באבגוסט שנת 38.
[26] When he was about to set out thither Gaius advised him not to undertake the voyage from Brundisium to Syria which was long and wearisome but wait for the etesian winds and take the short route through Alexandria. He told him that thence there were swift-sailing merchant vessels and highly skilled pilots who manage them as a charioteer manages race-horses and provide a straightforward passage along the direct route. Agrippa did as he was told, partly out of deference to his lord and master, and also because the course he enjoined seemed to be advisable.
[27] הוא בא לדיקיארכיה²¹ (פוטיאולי) ומצא ספינות מאלכסנדריה העוגנות שם ונכונות להפליג, וירד עם אנשיו בספינה. המסע עבר בשלום ומקץ ימים אחדים הגיע (לאלכסנדריה) בחשאי. לפנות ערב, כאשר נראה מרחוק (מגדל אור של) אי פארוס, צוה לחובלים להוריד את המפרשים ולהשאר בים עד לחשכה בקרבת מקום, ולהתקרב בלילה אל החוף, למען יוכל לצאת מן הספינה בעלות [כל האנשים] על משכבותיהם, ובאין רואה יבקר אצל בעל אכסניה שלו.²²
footnotes: ²¹ דיקיארכיה היא פוטיאולי (Puteoli) בקרבת ניאפוליס. פוטיאולי וברונדיסיום היו החופים הראשיים שמהם הפליגו הספינות מאיטליה לארצות המזרח ולהיפך. השוה למשל יוסף ב"מ "חיי יוסף" סע' 16. האי פארוס נמצא במערב החוף הגדול שבאלכסנדריה, ורצועה בצורת סוללה חברתו ליבשה. המקום היה נוח מאד למעגן ספינות. מגדל האור שבאי פארוס היה מהולל מאד ונחשב כאחד מ"שבעת פלאי העולם". ²² בעל אכסניה של אגריפס היה, לפי ההשערה, אלכסנדר ליסימאכוס האלאבארך (פקיד עליון לגבית מכס) היהודי באלכסנדריה. האלאבארך היה אחיו של פילון, ואביו של טיבריוס אלכסנדר המומר, מי שהיה אחרי כן נציב מצרים. בין בית הורדוס ובית האלאבארך שררו יחסי ידידות, יחסי משפחה (יוסף ב"מ קדמ' י"ט, ה', א'), ויחסי ממון (שם י"ח, ו', ג'). מכאן גם חבת פילון לאגריפס, שהיה לה, כאמור, גם אופי פרטי.
[27] He went down to Dicaearchia, and seeing there some ships of Alexandria lying at anchor and ready to sail he embarked with his retinue, and after a good voyage came to land a few days later without being expected or his purposes detected. He had ordered the pilots when they sighted Pharos in the late afternoon to furl the sails and lie outside round about it and not far off until the evening had well set in, and then by night to put in at the harbour, so that he might disembark when everyone had settled down to sleep and reach the house of his host without anyone seeing him.
[28] כה גדולה היתה צניעותו בבואו (לאלכסנדריה), עד כי רצה במדת האפשר להעלים את דבר בואו מכל אנשי העיר. שהרי לא בא לאלכסנדריה להתארח – שכן שהה שם לפני כן בהפליגו לרומי אל טיבריוס – אלא לקצר את דרכו הביתה.²³
footnotes: ²³ אגריפס נסע לרומי אל הקיסר טיבריוס בפעם האחרונה כשנה לפני מות טיבריוס, לפי דברי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ה', ג'), ובכן באביב שנת 36.
[28] His reason for making his visit in such an unassuming way was that he wished if possible to slip out of the city quietly and unobserved by the whole population. For he had not come to see Alexandria as he had stayed there before on his voyage to Rome to join Tiberius, and he only wanted to get a short route for his journey home.
[29] אך המצרים אשר מטבעם צרי־עין הם, נתפקעו מרוב קנאה בראותם באושר אחרים את אסונם הם. גרמה לכך גם שנאתם העתיקה ליהודים הנטועה כמעט בלבם. המלכת מלך על היהודים הרגיזה אותם, כאילו גזלו מכל אחד מהם כסא מלכות שעבר אליו בירושה מדור דור.²⁴
footnotes: ²⁴ בימי פילון היתה לה לאנטישמיות מסורה עתיקה במצרים, שהרי כבר הכהן המצרי מנתון, שחי באמה השלישית לפני ספה"נ, כתב דברי שטנה על היהודים, במדה שיש לסמוך בנדון זה על עדותו של יוסף ב"מ בספרו "נגד אפיון", ואפשר שפילון התכוין עוד לתקופת פרעה בדברו על השנאה העתיקה של המצרים ליהודים.
[29] But jealousy is part of the Egyptian nature, and the citizens were bursting with envy and considered that any good luck to others was misfortune to themselves, and in their ancient, and we might say innate hostility to the Jews, they resented a Jew having been made a king just as much as if each of them had thereby been deprived of an ancestral throne.
[30] גם את פלאקוס העלוב עוררו רעיו מחדש, והפיחו גם בלבו רגש קנאה באמרם: "בקורו של הלה כשלונך הוא. הוא נצח אותך בכבוד וביקר שנתנו לו. הוא מושך אליו את לב כל האנשים המתפּלאים למראה הגדוד של שומרי ראשו המזוינים נשק כסף וזהב.
[30] And the unhappy Flaccus was again stirred up by his companions with incitements and appeals calculated to make him as envious as themselves. “His stay here,” they said, “is your deposition. The dignity of the honour and prestige which invest him surpasses yours; he is attracting all men to him by the sight of his bodyguard of spearmen, decked in armour overlaid with gold and silver.
[31] כלום אנוס היה לסור למדינה הנתונה לשלטון אחרים בעוד שיכול לעבור בשלום בספינה ישר למדינת שלטונו הוא? ואם קאיוס הוא שיעץ, או אפילו צוה לעשות כן, חייב היה להתנצל ולהמנע מבוא הנה, למען לא יועם כבודו של נציב הארץ מפני אשרו של הלה".
[31] Was it right for him to come to another ruler’s domain when a fair wind could have carried him safely by sea to his own? For if Gaius gave him permission or rather put compulsion on him to do so, he ought to have earnestly entreated to be excused from coming here, so that the governor of the country would not be thrown into the background and lose prestige.”
[32] לשמע הדברים האלה נרגז פלאקוס עוד יותר מבראשונה. למראית עין התחפּש אמנם כרע וידיד (לאגריפס) מאימת (הקיסר) אשר שלח אותו, אך בחשאי קנא בו, וגם הביע בדברים את שנאתו אליו. באשר לא הרהיב עוז בנפשו לגנות אותו בגלוי עשה זאת בסתר.
[32] Such words made his temper rise still more, and while in public he played the part of friend and comrade to Agrippa through fear of him who had sent him there, in private he vented his jealousy and gave full utterance to his hatred by insulting him indirectly since he had not the courage to do so outright.
[33] לאספסוף העיר ההולך בטל – זה ההמון הלהוט אחרי פטפוט, המבלה את ימיו בדברי רכילות ושטנה – הרשה לגנות את המלך; ואפשר שהוא עצמו פתח בגדופים, או שצוה לאחרים לעשות זאת ועוררם בעזרת אנשים אשר מלאכתם בכך.²⁵
footnotes: ²⁵ כמעט בבטויים אלה עצמם מתאר סנקה את המצרים: "מדינה של פטפטנים המגלים כשרון גדול בהעלבת הנציבים… הם מוצאים חפץ גם בהלצות שסכנה כרוכה בהן" (Seneca ad Helviam 19, 6).
[33] For the lazy and unoccupied mob in the city, a multitude well practised in idle talk, who devote their leisure to slandering and evil speaking, was permitted by him to vilify the king, whether the abuse was actually begun by himself or caused by his incitement and provocation addressed to those who were his regular ministers in such matters.
[34] הללו נזדרזו והתלוצצו במלך כל היום, בגמנסיון, וחברו התולים שונים. הם השתמשו גם במשוררי המימוס ובמורי ליצנות, והראו את גודל כשרונותיהם בתועבותיהם. כי אמנם מתעצלים הם לקנות דברים נאים, ואילו ללמוד את ההפך מזה זריזים הם ומהירים מאד.²⁶
footnotes: ²⁶ משחקי המימוס עם ההעויות והבדיחות הגסות הקשורות בהם היו חביבים מאד על ההמון בתקופה ההלניסטית. במשחקים אלה השתמשו גם כדי להתלוצץ באנשים בודדים וגם במעמדות ועמים שלמים וכדומה. ענין רב ימצא הקורא העברי בשרידי המימוס אשר הוצג בקיסריה שע"ג הים התיכון בארץ יהודה בימי האמורא אבהו (מאה ג' לספירה הרגילה). במימוס זה לעגו היונים מקיסריה למנהגי היהודים השומרים שבת ושביעית (מדרש איכה רבתי, פתיחה י"ז, הוצאת בובר עמ' 14). ההלצות טפלות הן ומתאימות לטעמו הגס של ההמון. עיין גם "המלאכות" ע' 42. הקיסר קאיוס, שהיה בעל טעם איסתטי פגום, הגה חבה יתרה לבדיחות הגסות של המימוס. – מעוררת ענין העובדה, שהאמורא ריש לקיש מצא במשחקי מימוס צד לטובה, לגבי ההמון של הולכי בטל. הוא אומר: "צריכים אנו להחזיק טובה לאומות העולם, שהם מכניסים מומסין לבתי טרטיאות (תיאטראות) ולבתי קרקסאות שלהן ומשחקים בהן, כדי שלא יהיו משיחין אלו עם אלו, ויבואו לידי קטטה בטלה" (מדרש בראשית רבא פ', א').
[34] Thus started on their course they spent their days in the gymnasium jeering at the king and bringing out a succession of gibes against him. In fact they took the authors of farces and jests for their instructors and thereby showed their natural ability in things of shame, slow to be schooled in anything good but exceedingly quick and ready in learning the opposite.
[35] ומדוע לא קצף פלאקוס, לא ענש, ואפילו לא גער בליצנים המחוצפים? ואלמלא היה אגריפס מלך, כי אם אחד מבית הקיסר, כלום לא היה זוכה לכבוד מיוחד? הרי ראיה ברורה, שגם פלאקוס היה אָשם בגדופים הללו. כיון שהיתה היכולת בידו לדכא, או למצער למנוע (את המהתלים) והוא לא הפריע אותם; נראה בעליל, שהוא לא רק הרשה, אלא גם פקד לעשות כך. וההמון הפרוע כיון שמתעורר לתועבות, לא ידע השקט, כי אם ילך מדחי אל דחי וישאף תמיד לעלילות חדשות.
[35] Why did Flaccus show no indignation? Why did he not arrest them? Why did he not chastise them for their presumptuous evil-speaking? Even if Agrippa had not been a king, yet as a member of Caesar’s household, did he not deserve to have some precedence and marks of honour? No, these are clear proofs that Flaccus was a party to the defamation. For it is evident that if he who could have chastised or at the very least stopped them did nothing to prevent them from acting in this way they did it with the full permission and consent of him himself. And if the undisciplined mob get a starting point for their misconduct in any direction, they do not halt there but pass on from one thing to another, always engaging in some fresh form of violence.