קינשאסה, זאיר

אב, תש"ן

לד. הנאה ממעשה שבת של גוי

בעניין ליהנות ממלאכתו של אינו יהודי בשבת, כשעושה מעצמו. לדוגמא: רואה אוכל העומד להישרף ומוסיף מים, או מנמיך את החום וכד'. (האינו יהודי הוא עובד קבוע של הבית)

כידוע, אסור ליהנות ממלאכת נוכרי בשבת, אא"כ עשאה לצורך עצמו, וגם אין חשש שמא ירבה בשביל יהודים¹. וכן, בתנאי שאין התוצר מוקצה². כמו כן, יש מקרים בהם מותר ליהנות גם בעושה לצורך ישראל:

footnotes: ¹ שו"ע או"ח, סימן רע"ו, סעיף א'. ² שם, סימן שכ"ה, סעיפים ד', ה'. וכן, שהוקצה מדעתו מעש"ק, או נולד.

א. כשאין היהודי נהנה הנאה ישירה מגופה של המלאכה, אלא באופן עקיף³.

footnotes: ³ כגון, קריאת מכתב שהובא ע"י הגוי מחוץ לתחום, ועיין בסימן ש"ז, משנה ברורה, ס"ק נ"ה וס"ק נ"ו.

ב. כשגם בלא עשייתה היה אפשר ליהנות בדוחק⁴.

footnotes: ⁴ כגון, תוספת תאורה על זו שכבר קיימת שם.

לפיכך, יש לבדוק בקפידה כל שאלה המתעוררת בנושא זה. שהרי, יש להתחשב בכל הנתונים, וכל מקרה צריך להיות נדון לגופו.

בשאלתך שני מקרים:

א. נוכרי עובד הבית, שהוסיף מים לתבשיל העומד להישרף (ומתוך הנחה שמדובר במי ברז שלא הורתחו והאיסור כאן מדאורייתא). אם היה התבשיל נשרף ונפסל לאכילה — לולא פעולתו, מותר לאכול התבשיל, אם הוא מיועד גם לגוי. משום שמטרת הוספת המים, לעכב את שריפת המאכל. ולא שייך גזירת "שמא ירבה בשביל ישראל", כי כמות המים איננה קשורה למספר האוכלים⁵. ואם התבשיל היה נשרף רק במקצת, והיו אוכלים אותו ע"י הדחק, יש להתיר לאכלו, גם כשהתבשיל מיועד רק לבני הבית היהודים. כל זה לאחר מעשה. אך מלכתחילה יש למחות בגוי מלעשות זאת⁶. ובפרט, בעובד הבית. מה עוד, שאפשר לפתור את הבעיה, בדרך היתר (כגון; הוספת מים, ישירות מדוד רותח שעל האש, כשהאש מכוסה).

footnotes: ⁵ ע"פ סימן רע"א, סעיף א'. וכן סימן שכ"ה, סעיפים י'-י"ב. ודומה למדליק נר או מדורה לצרכו. ⁶ עיין סימן ש"ז, משנה ברורה, ס"ק ע"ו. וא"כ, אפילו כשאין התבשיל מיועד גם לגוי.

ב. הנמכת האש. כאן ההנאה מן התבשיל באכילתו, אינה הנאה ישירה מגוף המלאכה האסורה וכנ"ל. לפיכך, מותר לאכול את התבשיל, גם אם לולא הקטנת האש, היה נפסל לאכילה.

אולם, גם כאן — שהמלאכה שנעשתה, היא מדאורייתא — אין לאפשר לגוי, מלכתחילה, לעשות כן. וההיתר אמור רק, כשכבר עשה מעצמו.