האבקה בתמרים

בשנה רגילה נעשית האבקת התמרים באופן ידני, משום שללא האבקה ידנית רק חלק קטן מפרחי התמר הנקביים מופרים ומתפתחים לפרי, וזאת בניגוד לשאר עצי הפרי שבהם די בהאבקה טבעית ע"י רוח או חרקים. האם בשל ההפסד הרב שייגרם ללא האבקה ידנית, שיכול להגיע עד הפסד רוב פירות המטע, מותר לעשותה בשביעית?

הרכבת דקלים

הרבה מן המפרשים מזהים את מלאכת ה"האבקה" בתמרים עם "הרכבת הדקלים" שמובאת בכמה הקשרים בחז"ל. עיקר הדיון מתייחס לאיזכור המרכזי של מלאכה זאת במשנה בפסחים¹⁰⁵ המתייחסת להרכבת דקלים בערב פסח:

footnotes: ¹⁰⁵ באופן דומה מובא לכאורה בתוספות רא"ש (מועד קטן, ג ע"א) שמפרש את המושג "עישון" שמובא במשנה בשביעית (פ"ב מ"ב) ברשימת המלאכות שהותרו רק עד ראש השנה כהאבקה: "מעשנין מתניתין, פי' עושין לה אבק כעין אותו שהזכיר בפרק מקום שנהגו בענין הרכבת דקלים, מייתי אסא דרא ושברא דדפנא וקימרא דשערי ומרתחי להו ושדו להו אליביה, פעמים שמעשנין אותו בכך כדי לפטמו, או למחק פרותיו..." ברם נראה לי שאין להשוות את דברי תוספות הרא"ש לפעולת ההאבקה שאנחנו דנים בה, מפני שאין בה שום פיטום הפרי אלא הפריה בלבד.

ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלושה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום... משנה, פסחים ד, ח

במשנה מסופר שאנשי יריחו נהגו להרכיב דקלים בערב פסח גם לאחר חצות, בזמן האסור במלאכה, ולא מיחו בידם חכמים. בבבלי (פסחים נו ע"א) נחלקו האמוראים מהי פעולת הרכבת הדקלים. לפי רב יהודה מדובר במלאכה להצלת הצמח שאם לא עושים אותה "צאוי לאלתר", כלומר העץ מתייבש ומת, ואילו רב אחא בריה דרבא מסביר: "מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא", כלומר מדובר בהפריית הפירות. וכך מבאר הערוך:

...כך ברא את הדקלים זכר ונקבה ובלעדי השני האחד לא יצליח והיאך הוא מעשיהן? בהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרין הן כעדשין, מביאין הכפניות ומסביבין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכין לה אגד, והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאה פירות נאין, ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל, ואותן התמרים שאיחרו בלא הרכבה לא יצליחו... ערוך, ערך "נסן"

לפי הערוך הרכבת הדקלים היא כריכת 'כפניות' דקל זכרי לאחר זיהומן, יחד עם 'מכבדות' הדקל הנקבי, כדי שתתבצע הפריית הפרחים. היתר לעשות מלאכה זאת בערב פסח לפי ביאורו הוא משום דבר האבד, מכיון שחובה לעשות את ההאבקה דווקא ביום מסוים, ואם אין עושים כן ייפסדו פירות הדקל. דברי הערוך הובאו גם בתוספות (מנחות עא ע"א, ד"ה "מרכיבין") במאירי (בית הבחירה פסחים, נו). וכן נראה בדעת הרמב"ם (פיה"מ על אתר).

ברם, רש"י על אתר מביא שני הסברים אחרים:

מניחין ותוחבין גמזיות רכה בת שנתה, שניתוספה באילן בשנה שעברה וקרי ליה כופרא דיכרא, על שם שמכניסין אותו בענף האילן, שקוצץ ענף גדול וסודקו ומשים זה בתוכו. לשון אחר: כופרא דיכרא ענף רך של דקל זכר ומרכיבו בסדק של דקל נקיבה, מפני שדקל נקיבה אינה עושה פירות והזכרים עושין פירות. רש"י, פסחים נו ע"א, ד"ה רב אחא

לפי רש"י לא מדובר על האבקה אלא על הרכבה. לפי פירושו הראשון מדובר על הרכבת יחור צעיר בכנה בוגרת, ולפי ביאורו השני מדובר בהרכבת דקל זכר בכנה נקבה. למעשה, תיאור זה איננו תואם כל כך את המציאות, ולכן מסתבר פירושו של הערוך שכאמור הובא גם אצל ראשונים רבים נוספים.

לגבי טעם היתר המלאכה בערב פסח נאמרו שתי דעות מרכזיות: לדעת הערוך (שהובאה לעיל) זוהי מלאכת "דבר האבד", ולדעת רש"י הטעם הוא (מנחות עא ע"א, ד"ה מרכיבין): "דסברי לאו מלאכה חשובה היא" .

כדרכו של הערוך שמדובר בדבר האבד מפרש גם בתוספות יום טוב על אתר: "... מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד" וכן משמע מדברי הצל"ח:

מרכיבין דקלים כל היום. יש לתמוה, הלא אחר חצות אסור בכל המקומות, ופשיטא לשיטת הירושלמי שהוא מן התורה, ואם כן למה לא מיחו בידם חכמים. ונראה דהא מבואר במשנה דעכ"פ ערב פסח קיל מחול המועד... ואם במועד מותר דבר האבד ק"ו שמותר בי"ד כל היום... צל"ח, פסחים נה ע"ב

כלומר הרכבת דקלים היא "דבר האבד" ומשום כך הותרה בחול המועד, וק"ו בערב פסח.

ביחס לאיסור מלאכה בשביעית, הוזכרה מלאכת הרכבת הדקלים בתוספתא (שביעית א, ט) ובירושלמי:

אין תולין תוכין בתאנה... אין מרכיבין דקלים¹⁰⁶ מפני שהיא עבודה, שלא תאמר הואיל וחזי רובה שרי הוא לפום כן צריך מימר אסור... ירושלמי, שביעית ד, ד

footnotes: ¹⁰⁶ בתוספתא מובא: "ואין מרכיבים בתאנה" ליברמן (תוספתא כפשוטה עמ' 492) מבאר את ההבדל בגירסאות בכך שבשני האילנות נהגו לעשות את אותה פעולה. לעומתו פליקס (ביאור על הירושלמי ד, ד עמ' 258-259) מצדד בגירסת הירושלמי וכך הוא מציע לבאר גם את הפעולות המובאות בהמשך התסופתא.

הירושלמי משתמש בשני מונחים יחודיים: ההו"א להתיר מלאכה זאת משום שהיא "חזי רובה" אולם היא אסורה מפני שהיא "עבודה". בהבנת המונח "חזי רובה" כותב הרש"ס על אתר "הואיל והוא הפסד רבה", כלומר, ההו"א להתיר הרכבת דקלים בשביעית היא מפני שמדובר בהפסד מרובה, אולם הו"א זאת נדחית, ולמסקנה למרות ההפסד המרובה נאסרה המלאכה בשביעית משום שהיא נחשבת "עבודה". הסברו של הרש"ס שמדובר בהפסד מרובה מבוסס ככל הנראה על ביאור המשנה בפסחים, שם ראינו שאם לא תיעשה ההאבקה בזמן, ייגרם הפסד מרובה.

לסיכום: הערוך ביאר את המושג "מרכיבים דקלים", כמתייחס למלאכת ההאבקה, ופירש את ההיתר לעשותה בערב פסח הוא משום הפסד מרובה. מאידך, בתוספתא נאמר במפורש שהרכבת דקלים אסורה בשביעית, ובירושלמי נימקו את האיסור "מפני שהיא עבודה". הירושלמי מבאר שאלמלא נימוק זה הייתה הו"א להתיר "הואיל וחזי רובה". הרש"ס קישר הו"א זו להיתר ההאבקה בערב פסח משום הפסד מרובה, ולדבריו אעפ"כ הדבר נאסר "מפני שהיא עבודה".

הגדרת המלאכות המותרות

לעיל הארכנו בהגדרת המלאכות המותרות משום שהן "אוקמי אילנא" וראינו שתי גישות עיקריות: גישה אחת היא שמעיקר הדין יש לאסור כל מלאכה חקלאית אולם מלאכות מסוימות הותרו כדי שלא ייהרס הקיים, כלומר, מן הראוי היה לאסור אלא שהקלו חכמים משום ההפסד הממוני הכרוך בהימנעות מהמלאכה (שיטת רש"י הנדפס, הר"ח וכך נוקט למעשה החזון איש). גישה שנייה היא שמלאכות שנועדו לשמר את הקיים כלל לא נאסרו, והיתר "אוקמי" הינו חלק מהגדרת "עבודה חשובה" שנאסרה (שיטת רש"י כת"י, הריטב"א הרא"ש הרמב"ם וכנלע"ד).

לפי הגישה השנייה, ש"אוקמי אילנא" מותר בגלל שמניעת דרדור מצב באילן מופקע מהגדרת "עבודה", כדעת רש"י כ"י, מסתבר שפעולת ההאבקה נאסרה משום שזוהי פעולה חשובה הדומה באופייה למלאכת זריעה, שמשמעותה היא הצמחת האילן, ואין לפרשה כהצלת הפרחים. וכך יש להבין בפשטות את דברי הירושלמי כפי שהסביר אותם הרש"ס:

אין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה שלא תאמר הואיל וחזי רובה שרי הוא לפום כן צריך מימר אסור...

כלומר בגלל שהיא "עבודה" חשובה, אין להתירה אף על פי שהיא עלולה לגרום להפסד רב. מגישה זאת עולה שהשיקול המרכזי של המלאכות המותרות והאסורות איננו רק ה"הפסד", אלא ההגדרה מהי עבודה שנועדה לחידוש ומה אינו נחשב "עבודה" משום שהוא נועד להעמיד את הקיים.

מאידך, לפי הגישה הראשונה שהזכרנו, שיסוד היתר "אוקמי" בנוי על פסידא, כפי שעולה ברש"י הנדפס ובדעת החזון איש, לכאורה ברור שכאשר מניעת ההאבקה תגרום להפסד רב לפירות, לכאורה תותר המלאכה. וכך אכן יש מי שכתב בביאור שיטת החזון איש (שבת הארץ, מהדורת מכון התורה והארץ: פרק א, הלכה ה, הערה 127), וכמובן הכול אליבא דחזון איש וסיעתו המקילים ב"אוקמי פירא", כפי שביארנו באריכות לעיל.

אולם לענ"ד דברי הירושלמי (אם אנו מפרשים אותם כהסבר הרש"ס) לא מאפשרים להחיל את היתר "אוקמי" על מלאכה זאת, גם במקום הפסד. ולכן נראה שיותר נכון שלא לאנוס את דברי הירושלמי. יתירה מכך, לענ"ד מסתבר שגם לשיטת החזון איש עצמו יש לחלק ולומר שהפסד הותר רק בדבר קיים ללא התערבות ואילו ההפסד במקרה דנן ייאסר מפני שמדובר בעבודה שמטרתה היא הפריה חיובית, ולא מניעת הפסד.¹⁰⁷

footnotes: ¹⁰⁷ לכאורה ניתן להביא ראיה אם נשווה את היתר "אוקמי" להיתר "דבר האבד" בחול המועד, שהרי בחול המועד מעיקרא דדינא הגדרת הפסד הוא רק אם ישנו דבר קיים שיופסד, ולא במניעת רווח. אולם דווקא כאן לפי ביאור הצל"ח המלאכה מותרת גם בחול המועד, וממילא יש לחלק במקרה זה בין הפסד פירות עתידי בחול המועד שנחשב כהפסד הקיים, שהרי כבר קיימים פירות לא מופרים, אולם בשביעית יש לדמות את האבקת הפירות הלא מופרים למלאכות זריעה וזמירה.

למעשה

בשנת השמיטה תש"מ נשאל הגר"ש גורן זצ"ל על הדבר ע"י ועדת השמיטה של הקיבוץ הדתי וכך תשובתו:

ברור שאין זו לאוקומי אילנא כי אם לאברויי היא... לכן אם מדובר בחלקות שמיטה שלא נכללו בהיתר המכירה אסור לאבק בתמרים בידים. ואפי' ע"י מפוח יד אסור שלא נחשב לגרמא, כפי שיש להוכיח מכמה מקומות. אולם לפי היתר המכירה... מותר להרכיב תמרים ע"י אבקה אם ע"י אי ההפריה יגרם הפסד מרובה למטע התמרים. משום שאינם דומה להרכבה אחרת שאסורה כדמוכח ממס' פסחים הנ"ל. הרב גורן, מאורות¹⁰⁸, חוברת מס' 1 עמ' 26, סתיו תש"מ

footnotes: ¹⁰⁸ "רבעון הרבנות הראשית לישראל לעניני הלכה, אגדה, מוסר ויהדות".

תשובת הרב גורן היא שיש בפעולת האבקה דין "אברויי" זאת למרות שיתכן ויהיה הפסד מרובה למטע. עם זאת מציין הרב גורן שכאשר עושים היתר מכירה, אין להשוות פעולה זאת לפעולת הרכבה בשאר אילנות (שאסורה גם בשדה שנמכרה לגוי), וניתן להקל לעשותה (גם על ידי יהודי) כאשר עושים היתר מכירה.

כאמור לעיל, הכרעה זאת מבוססת על כך שיש להבין את היתר מלאכה ל"אוקמי", לא משום הפסד, אלא שלא גזרו כלל על מלאכה להעמיד את הקיים. ומכיוון שהאבקת התמרים איננה שימור הקיים אלא הצמחה חדשה יש להכריע שדינה כדין אברויי ואין לעשותה בשביעית.

לכן למעשה נלענ"ד שיש להכריע כדברי הגר"ש גורן שאי אפשר להקל בהאבקת תמרים ללא היתר מכירה. זאת על אף שכפי שפסקנו לעיל ניתן להקל באוקמי פירא, כאן מדובר בעבודה אסורה וכפי שמדגיש הירושלמי "מפני שהיא עבודה".