כיסוח וניכוש עשבים שוטים בשביעית

שאלה

באיזה מקרים מותר לנכש עשבי בר בשנת השמיטה, והאם כאשר אפשר ראוי לכתחילה להמנע מלנכש את העשבים ולתת לגינה לצמוח פרא בשביעית?

תשובה

ראשית, יש לדון מהו האיסור בניכוש עשבים בשביעית, והאם ישנו חילוק בין ניכוש עשבים עם שורשיהם ובין כיסוחם מעל פני האדמה – פעולה שאינה מכשירה את הקרקע לזריעה נוספת.

איסור ניכוש עשבים

בבבלי במועד קטן (ב ע"ב) מובא דיון לגבי המנכש עשבים רעים בשבת, משום איזה אב מלאכה צריך להתרות בו: לדעת רבה - משום 'חורש', משום שהתולש עשבים עם השורש גורם בהכרח לאוורור האדמה ולהשבחתה. ואילו רב יוסף סבור שהוא עובר על 'זורע', מפני שעל ידי כך גדלים הצמחים האחרים טוב יותר (והרי זוהי עיקר כוונתו). להלכה הכריע הרמב"ם (שבת ח, א) ביחס למנכש כדעת רבה שחייב משום 'חורש' והאור-זרוע (הל' שבת, נד) הכריע כרב יוסף שחייב משום 'זורע'.

בהמשך מקשה הגמ' במועד קטן הן על רבה והן על רב יוסף מן המשנה המתירה להשקות בית השלחין בחול המועד ובשביעית – כיצד הותרה ההשקיה והלא היא משביחה את הקרקע ואת הצומח בה? ומתרץ רבא שבניגוד להלכות שבת שבהן כל התולדות אסורות מדאורייתא כדין ל"ט אבות המלאכה, בשביעית התורה אסרה רק את המלאכות המפורשות בתורה שהן ארבע: זריעה וקצירה (שהן אבות) וזמירה ובצירה (שהן תולדות). ואילו שאר התולדות לא נאסרו מהתורה, ולכן מותר להשקות בשביעית.

אולם על זה מקשה הגמ' מברייתא בתורת-כהנים (ספרא בהר, פרשה א) הלומדת מפסוקי התורה לאסור גם: ניכוש, עידור וכיסוח, זיבול פירוק ואיבוק ועוד, ומתרצת הגמ' – שכל המלאכות השנויות בברייתא זו אינן אסורות אלא מדרבנן והלימודים שבה אינם אלא אסמכתא בעלמא. כלומר, על פי מסקנת הגמ' הניכוש אינו אסור אלא מדרבנן.

עידור לקיום העץ

אמנם בהמשך מתייחסת הברייתא גם לעבודות המותרות בשביעית:

יכול לא יקשקש תחת הזיתים, ולא יעדר תחת הגפנים... תלמוד לומר: "שדך לא תזרע", זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה - להקיש אליה, לומר לך: מה זריעה מיוחדת, עבודה שבשדה ושבכרם - אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם. בבלי, מועד קטן ג ע"א

עידור וקשקוש הן מלאכות דומות המתבצעות בקרקע הסמוכה לגזע; העידור מתבצע תחת הגפנים והקשקוש תחת הגפנים. על פי פשט הברייתא מותר לקשקש תחת הזיתים ולעדור תחת הגפנים. ההסבר בפשט הברייתא נלע"ד שחריש שנאסר הנו חריש של שדה, ולא עידור מתחת לעצים שהמשך קיומם מותר בשביעית.

אולם בהמשך הגמ' מובאת ברייתא נוספת שדורשת את הפוסקים בספר שמות וסותרת לכאורה את הברייתא שבתורת כהנים המתירה קשקוש:

וקשקוש בשביעית מי שרי? והא כתיב "והשביעית תשמטנה ונטשתה"; תשמטנה - מלקשקש, ונטשתה - מלסקל!

ומתרץ רב עוקבא בר חמא:

תרי קשקושי הוו; חד - אברויי אילני, וחד - סתומי פילי. אברויי אילן - אסור, סתומי פילי - שרי.

הגמרא מחלקת בין שני סוגי קשקוש (ועידור): קשקוש שמטרתו סתימת חריצי אדמה העלולים להזיק לעץ מותר, מפני שייעודו "לאוקמי אילנא", וקשקוש שמטרתו "לאברויי אילנא" אסור.

כפי שכבר ראינו לעיל (עמ' 191), רש"י הנדפס מבאר: "סתומי פילי - שמסתם בקעים של אילן. שרי - דאית ביה משום פסידא", כלומר שההיתר לקשקש נובע מחשש להפסד ממוני. ואילו רש"י כתב יד מבאר שהיתר של "סתומי פילי" הוא מפני שזאת עבודה שאיננה חשובה. כפי שכבר הארכנו לעיל יש משמעות רבה לשתי האפשרויות, כיון שלשיטה שהכול נובע מהפסד, ההיתר מוגבל למינימום ההכרחי על מנת למנוע הפסד ויש לעשות הכול כדי להימנע משימוש בהיתר זה, ואילו לפי רש"י כתב יד ההיתר מתבסס על אי-חשיבות המלאכה ולכן אין צורך לנקוט בפעולות מיוחדות על מנת להימנע משימוש בהיתר.

והוא הדין לעניין ניכוש עשבים כאשר המטרה היא הצלת הצמחייה הקיימת – אם יסוד ההיתר הוא מניעת נזק יוגבל היתר הניכוש למינימום ההכרחי, אך אם יסוד ההיתר הוא אי חשיבות המלאכה, כאשר מטרת הניכוש היא "אוקמי אילנא" אין כל יתרון בהשארת העשבייה.

מכל מקום למסקנת הגמרא ברור שקשקוש ועידור אינם מותרים אלא כשייעודם הוא "אוקמי אילני", למנוע את מות האילן, בניגוד למשתמע מפשט הברייתא המובאת לעיל שקשקוש תחת הזיתים כלל לא נאסר.

ניכוש לקיום העץ

עד כה ראינו שאיסור ניכוש עשבים הוא איסור מדרבנן, מדין תולדת מלאכת חורש, ולכאורה דינו כעידור תחת העץ שמותר רק כשייעודו "לאוקמי אילנא", ולא "לאברויי אילנא".

אולם מדברי הריטב"א עולה שהשוואה זו איננה פשוטה.הריטב"א מקשה מדוע השקיה הותרה בשביעית ואילו הניכוש אסור מדרבנן, הרי שניהם לכאורה הכרחיים לקיומו של העץ באותה מידה כיוון שניכוש מטרתו לעקור צמחי בר המתחרים עם העץ על מי ההשקיה? הריטב"א מביא שני תירוצים:

וא"ת והלא מנכש ומשקה כי הדדי נינהו והכא אסר לנכש אפי' מדרבנן והיכי שרינן במתני' השקאה? יש מתרצים דברייתא בבית הבעל מיירי, ולא נהירא, והנכון דניכוש טירחא רבה וכהשקאה דקילון דמיא. חידושי הריטב"א, מועד קטן ג ע"א

לדעת ה"יש מתרצים" המשנה המתירה השקיה עוסקת בשדה שלחין שבו העצים אינם יכולים להתקיים ללא ההשקיה, ולכן גם הניכוש הותר, ואילו הברייתא האוסרת ניכוש עוסקת בשדה בעל, שאינו זקוק להשקיה ולכן ניכושו מיועד רק כהכנת הקרקע לעתיד ואסור מדרבנן. כלומר, לשיטת היש מתרצים אין היתר גורף בהשקיה יותר מאשר בניכוש, ולכן לשיטתם פשוט שגם בניכוש מותר כאשר הוא מיועד לשמר את הקיים, ונאסר כשהוא נועד להכין את הקרקע לעתיד.¹⁰⁹ לעומת זאת הריטב"א עצמו חולק על אותה שיטה וסובר שכל מלאכה שיש בה טרחה אסורה בשביעית באופן מוחלט, ובניכוש יש טרחה מרובה ולכן לשיטתו ניכוש נאסר אף במקום הפסד.¹¹⁰

footnotes: ¹⁰⁹ בדומה למה שהעלנו לעיל בביאור פשט הברייתא. ¹¹⁰ העיר לי גיסי היקר הרב בעז אופן: אולי הריטב"א לשיטתו, שעל אוקמי לא גזרו משום שהוא לא חשוב, כלומר שהמדד הקובע הוא פעולת הגברא ולא התוצאה של הנזק, ולכן כאשר ישנה טירחה רבה המלאכה חשובה בכמותה ולכן נאסרה גם לאוקמי, אע"פ שהמלאכה לא חשובה באיכותה.

כדי להכריע בין הפירושים יש לדון האם אכן יש איסור טירחה בשביעית. הריטב"א האוסר טירחה בשביעית תולה את שיטתו באיסור השקיה ממי קילון בשביעית. מי קילון הם מים המצויים בבור עמוק וכדי להשתמש בהם להשקיה נדרשת טירחה רבה בשאיבתם. לפי המשנה (מועד קטן א, א) נאסרה ההשקיה מהם במועד, ונחלקו הראשונים מה דינם בשביעית. לדעת הריטב"א אסור להשקות במי קילון גם בשביעית משום טירחה. אולם הרמב"ם סובר שמותר להשקות בשביעית במי קילון, ומבאר החזון איש (כא, יז) שלדעת הרמב"ם איסור טירחה בשביעית כלל לא קיים, ולכן גם לעניין ניכוש מכריע החזו"א כ"יש מתרצים" ומתיר ניכוש במקום הפסד בכל מלאכות דרבנן – גם במלאכה שיש בה טירחה.

וכך פסק מרן הרב קוק ביחס לדין חרישה לצורך אוקמי אילנא:

חרישה בשביעית במקום שברור הוא שאם לא יחרוש יהיה איבוד גמור לאילנות באופן שלא יהיה על זה תיקון, יש לומר שמותר היא לדעת הרמב"ם, שכתב טעם היתר התולדות המנויות להיתר: מפני שאם לא יהיו נעשות תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והוא הדין לחרישה.... שבת הארץ, קונטרס אחרון, יב

והדברים ק"ו ביחס לניכוש, שאינה אלא תולדה דחרישה. לכן למעשה, אף שניכוש אסור מדרבנן משום תולדה של חורש, יש להקל לנכש במקום שהצמחים השוטים עלולים לגרום נזק לצמחייה הקיימת, כגון בנטיעה צעירה ובצמחים עדינים.

כיסוח ללא תלישה מהשורש

כל הדיון עד כה מתייחס לניכוש עם השורשים, המכשיר את הקרקע לזריעה, ולכן מובן מדוע נאסרה הפעולה משום תולדת חורש. אולם, כיסוח או ריסוס ללא הוצאת השורש אינו מטיב את הקרקע ולכן אי אפשר לכורכו עם איסור ניכוש, ויש לברר מה דינו.

בין המלאכות שנאסרו בברייתא בתורת-כהנים מוזכרים גם ה"ניכוש" וה"כיסוח":

"שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח? תלמוד לומר: "שדך לא... כרמך לא" - לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך...

יש לברר מהו הכיסוח המוזכר בברייתא, ומדוע הוצרכה הברייתא לכתוב גם כיסוח וגם ניכוש. בביאור המונח "כיסוח" מצינו בראשונים שני פירושים:

רש"י הנדפס על מו"ק (ג ע"א) מבאר שכיסוח הוא חיתוך העשבים מעל פני הקרקע וניכוש הוא עקירתם עם השורש (כמקובל בלשון ימינו). וכן ביארו המאירי על אתר ובפירוש הראב"ד והר"ש לתורת כהנים.

לעומת זאת מצינו בפירוש מסכת משקין:

כיסוח אינו עוקר העשב, אלא נוטל היבש והכמוש והרטוב מניח. פירוש מסכת משקין לאחד מרבותינו הראשונים¹¹¹

footnotes: ¹¹¹ יצא על ידי הרב מרדכי יהודה ליב זק"ש [תרצ"ט], ומיוחס בהשערה לרש"י באחת ממהדורותיו.

המהדיר של פירוש זה השווה פירוש זה עם האמור ברש"י הנדפס, אולם לענ"ד שני הפירושים אינם זהים, שהרי עשבים רעים (כלשון רש"י) אינם יבשים וכמושים (כלשון הפירוש למס' משקין) ולכן נלענ"ד שפירוש זה מתייחס למלאכה מעין מלאכת זמירה, שנועדה לחזק את הצמחים הטובים. וכן מצינו בפירוש רבנו הלל לתורת כהנים שהביא שני פירושים ואחד מהם הוא:

לכסוח היינו זימור, "לא תזמור" מתרגמינן לא תכסח. ספרים אחרים: לכסות היינו דגניז להו לעשבי' מן השדה ולאו דעקר להי בהדי שרש.

אם כן, לשיטת רש"י הנדפס והרבה מן הראשונים הנ"ל כיסוח אסור, אפילו כאשר הוא נעשה מעל גבי הקרקע.

כיסוח שאינו למטרת זריעה

אולם, כפי שראינו, יש אומרים (רבה בגמ', וכ"פ הרמב"ם) שמנכש אסור משום חורש, וא"כ יש להבין כיצד מלאכה שנעשית מעל גבי הקרקע תיחשב כחרישה?

אכן כך מצינו גם במשנה בשבת:

החורש כל שהוא, המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא - חייב. המלקט עצים, אם לתקן - כל שהן, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה. המלקט עשבים, אם לתקן - כל שהוא, אם לבהמה - כמלא פי הגדי. משנה, שבת יב, ב

ומבאר הרמב"ם בפירוש המשניות: "לתקן, להכשיר את האדמה לחרישה". רואים מן הרמב"ם שגם מלאכות שהינם הכנה לחרישה אסורים מדין חריש.

וכן לגבי שמיטה מצינו במשנה בשביעית (פ"ד) שקיים איסור להסיר את הקוצים בשביעית, ובירושלמי (פ"ד ה"ב) נאמרו שני פירושים: האחד הוא הוצאת הקוצים על ידי חרישה, והשני הוא נטילת הקוצים בידיים.

אולם, מסתבר שכיסוח ייחשב בהתחלת החרישה דווקא כאשר הוא נעשה לשם השבחת הקרקע, כהכנה לזריעה נוספת. ברם אם מטרת הוצאת הקוצים הינה ניקיון בלבד - לענ"ד אין איסור בהוצאת הקוצים (וראה על כך עוד לעיל עמ' 226 בביאור שיטת התוספות במלאכת מחשבת בשביעית). וכך לכאורה מפורש בבבלי בפרק הבונה (שבת קג ע"א), שכאשר אינו מכוון ליפות את הקרקע, כגון בקרקע של חברו - מותר, ומבאר רש"י שההיתר הוא מפני שלא אכפת ליה, ומקשה ר' עקיבא איגר - הלא רש"י עצמו כתב במקום אחר (שבת עה ע"א ד"ה טפי) שדבר שאינו מתכוון מותר רק כאשר לא ניחא ליה כלל שתיעשה המלאכה, ומדוע אצלנו הסתפק רש"י בכך שלא אכפת לו מתוצאותיה?

לענ"ד הפתרון הוא שבמלאכה שכל עניינה הוא הכנה, די בכך ש"לא אכפת ליה", מכיוון שללא המטרה אין איסור כלל. וכן כתב הרדב"ז (שו"ת, ח"ה, רמח) שמלאכת שריית החיטין והשעורים במים (זבחים צד,ב) כהכנה לזריעה אינה אסורה אלא אם כן מתכוון לכך.

כל זה בשיטת רש"י הנדפס וסיעתו, שהכיסוח האסור הוא חיתוך העשבים מעל לפני הקרקע. אולם לסוברים שהכיסוח האסור היינו זימור אינו חייב מדין חורש אלא אם כן תולש עשבים מהשורש ומרכך את הקרקע, ואין כל איסור בנטילת צמחים בצורה שאינה מועילה לקרקע.

סיכום למעשה

העולה מכל הנ"ל, שניכוש עשבים מהשורש אסור מדרבנן, ומותר לעשותו רק "לאוקמי אילנא". כמו כן, לרוב הראשונים כיסוח עשבים (מעל פני הקרקע) גם הוא אסור מדרבנן, וכך הכריעו בספרי הפסיקה של האחרונים. ויש מן הראשונים (רבנו הלל בפירוש א, ובעל הפירוש למסכת משקין) שסוברים שכיסוח עשבים ללא השורש אינו אסור כלל.

אולם לענ"ד כיסוח וניכוש מותרים לכו"ע במקרים הבאים:

א. כיסוח וניכוש לאוקמי אילנא, כדי שלא יינזק האילן, כהכרעת החזו"א ומרן הרב קוק.

ב. כיסוח וניכוש בקרקע שאינה מיועדת לזריעה, כיוון שאין כאן הכנה לחרישה. ובפרט בקרקע שאינו ראויה לגידול. לכן קרקע מרוצפת (או המכוסה בטוף) שעלו בה עשבים, וכן עשבייה שעלתה במקום המוגדר כשביל הליכה – מותר לעוקרם אפילו עם השורש.

ג. כאשר הכיסוח נעשה מחשש מפני נחשים – כאן אין כל איסור, שהרי מטרתו איננה הכנת הקרקע (במקרה זה יש לכסח מלמעלה, ולא לנכש, כדי שיהיה ניכר שעושה את המלאכה להכנת הקרקע). באזורנו החשש מהכשת נחשים הינו בבחינת פיקוח נפש, והשארת העשבייה בגינות היא סכנה, לכן חובה לכסח את כל העשבייה מהחצרות כדי להרחיקם.