גיזום בשביעית להעמדת הקיים

שאלה

במקרים רבים פעולת הגיזום בעצים נשירים רבים היא קריטית לקיום העץ, האם ניתן להקל לגזום את אותם עצים כדי לשמר את הקיים, או שמא מכיוון שזמירת הגפן אסורה מדאורייתא, נכללו עמה כל פעולות הגיזום שבשאר עצים?

תשובה

הקדמה מציאותית

כדי להבין את יסודות הדיון יש להקדים הסבר אגרונומי על תפקידה של הזמירה בגפן ובשאר האילנות:⁶³

footnotes: ⁶³ הציטוט נלקח מהמאמר: "בצוע הזמירה בשנות השמיטה תשי"ב ותשי"ט בחפץ חיים" מאת שרגא שטיפל, הליכות שדה תשמ"ז.

עצי הפרי המקובלים זה מאות ואלפי שנים אינם סובלים הרבה אם לא גוזמים אותם שנה אחת. בלאו הכי גם בשאר השנים לפעמים הגיזום שנעשה הוא קל, במטרה להוריד ענפים שבורים ומיותרים, או לעצב ולתקן את הצורה המתאימה להם ולהגביר את פוריותם. בגפן אין הדבר כן. הזמורות שגדלו בשנה האחרונה הן הפוריות ומהן מקבלים את הצימוח החדש ועליהן נוצר הפרי. זמורות אלה הן ארוכות – לעתים מטר ויותר – חומרי ההזנה והצמיחה שבגפן מצטברים בעיקר בקצוות הזמורות, והפקעים שנמצאים שם מתעוררים בעיקר, ואילו הפקעים שביתר חלקי הזמורות חלשים או אינם מתפתחים כלל. יחד עם הצמיחה נוצר פרי רב מאד ללא אפשרות של התפתחות והבשלה, ולעתים קרובות נשברות הזמורות הארוכות והדקות. לכן יש צורך לזמור את הגפן. הזמירה מְוַסתת את הצימוח ואת כמות הפרי לקראת העונה הבאה ואת התפתחות הגפן בעתיד. לפי טבע הזנים משאירים על הזמורה מספר מסוים של פקעי פרי ("עיניים"), ברוב הזנים המקובלים שניים. השארת יותר עיניים גורמת לשתי מגרעות: 1) מספר רב של אשכולות, והחמרים הנחוצים להתפתחותם צריכים להזין פרי רב מדי וטעם הפרי יהיה תפל ובלתי ראוי למאכל. 2) הצימוח החזק ביותר הינו, כאמור, בקצה הזמורה, ומשם יהיה ההמשך הטבעי של הזרועות (ענפי השלד העיקרים); אך בגלל אורך החוליה הזאת בעתיד היא תהיה חלשה ועלולה לגרום לשבירת הזרוע ולניוון הגפן. לכן צריך בזמירה נורמלית להשאיר אורך מינימלי של הזמורות בהתחשב עם ויסות הצמיחה והפרי.

לאור הסבר זה יש לקבוע שני יסודות:

א. זמירת הגפן משפיעה באופן ישיר על כמות הפירות שייצאו בשנה הבאה, וממילא ניתן להחשיבה כגורם ביצירת הפרי.

ב. מבחינה אגרונומית קיים הבדל משמעותי בעניין זה בין זמירת גפן לגיזום שאר אילנות, ולכן יש לבחון האם גם לפי ההלכה קיים הבדל בין הזמירה לגיזום.

יסודות הדין

הזמירה הינה אחת מארבעת המלאכות שנאסרו במפורש בתורה:

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: ויקרא כה, ג-ד

לדברי רבא בגמרא (מועד קטן ב ע"ב) מוסכם ששאר מלאכות השדה האסורות נאסרו מדרבנן (וכן נפסקה ההלכה למעשה, כפי שכבר הראנו בבירור יסודות המלאכות לעיל עמ' 174). לאור זאת נראה שמעיקר הדין יש להחמיר במלאכת זמירה יותר משאר מלאכות, אולם ישנם שלושה שיקולים נוספים שיש לדון בהם ולהתיר גיזום אילנות (שאינם גפן) בדרכים שונות בשביעית בזמן הזה:

א. גם אם גיזום אסור מדאורייתא, יש סוברים שהאיסור אינו אלא במקום שמטרת הגיזום היא השבחת הקיים ("אברויי אילנא"), אבל כאשר המטרה היא לשמר את הקיים ("אוקמי אילנא") גם מלאכות דאורייתא הותרו.

ב. ייתכן שגיזום אילנות (בשונה מזמירת גפן) לא נאסר אלא מדרבנן, וממילא לדעת רוב הראשונים מותר לעשותו בזמן שהמטרה היא לשמר את הקיים ("אוקמי אילנא").

ג. כפי שביארנו במבוא לספר (בעמ' 67-69), בהעדר מקדש, מצוות השביעית הינה ציווי על האדם ולא על הארץ, על כן יתכן ובמקום הפסד ניתן יהיה להקל לגזום ב"שינוי", באופן דומה ל"שינוי" במלאכות שבת.

אוקמי במלאכות דאורייתא

יסודות הסוגיה

כדי לדון בסוגיה נחזור בקצרה על הסוגיה המרכזית והיסודית בריש מסכת מועד קטן:

תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית, בין למאן דאמר משום זורע, ובין למאן דאמר משום חורש - זריעה וחרישה בשביעית מי שרי? אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא... רבא אמר: אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא? למימרא: דאהני תולדות - מיחייב, אאחרנייתא - לא מיחייב. בבלי, מועד קטן ב ע"ב - ג ע"א

לדעת אביי הסיבה שהקלו להשקות את שדה השלחין היא ששביעית בזמן הזה נוהגת מדרבנן, וניתן להקל באיסורי דרבנן במקום פסידא. לעומת זאת, לשיטת רבא, רק ארבע מלאכות נאסרו מהתורה, ולכן השקיה איננה אסורה מדאורייתא.

בהמשך הסוגיה מבואר דין אוקמי ואברויי, וכפי שביארנו באריכות בבירור יסודות המלאכה (לעיל עמ' 186) נחלקו הראשונים בהבנת הגדרת "אוקמי": א. לפי רש"י הנדפס וסיעתו, מעיקר הדין היה צריך לאסור הכל, אלא שחכמים הקלו במלאכות דרבנן במקום הפסד, וכך לדעתם מבאר רבא את היתר השקיית שדה השלחין בשביעית – משום פסידא, באופן זהה לטעם ההיתר בחול המועד. ב. לפי רש"י כת"י וסיעתו, הגדרת המלאכה האסורה היא דווקא מלאכה להשבחת הקיים ("לאברויי"), ולכן כאשר מדובר על פעולה להעמדת הקיים ("לאוקמי") הפעולה איננה נחשבת מלאכה כלל ומותרת לכתחילה, וכן נלע"ד בראשונים רבים והלכה למעשה (לשיטה זאת מבאר רבא שהיתר השקיית בית השלחין הוא שבית השלחין זקוק להשקיה לשם קיומו ולכן אין ההשקיה נחשבת כהשבחה ולא נאסרה כלל).

לשיטה הראשונה, שהקלו במקום הפסד באיסורי דרבנן, נראה בפשטות שלא שייך להסתייע בהיתר משום העמדת הקיים במלאכות דאורייתא, שהרי לשיטה זאת זהו תורף טענתו של רבא, שהקלו במקום הפסד במלאכות דרבנן.⁶⁴ לעומת זאת, לשיטה השנייה, שמדובר בחלוקה עקרונית בין מלאכות שנאסרו בשביעית למלאכות מותרות, ייתכן שהגדרה זאת תקפה גם בדאורייתא, וכל מה שנאסר מהתורה נאסר רק אם מטרתו להשביח, אך מה שמטרתו לשמר את הקיים לא נאסר כלל.

footnotes: ⁶⁴ אולם גם לפי שיטה זאת יתכן ויש להעמיד את דברי רבא רק לשיטת חכמים דרבי, ששביעית בזמן הזה מדאורייתא, אולם אם נפסקה ההלכה כדעת רבי ששביעית בזמן הזה מדרבנן ממילא יתכן ויהיה שייך להקל במקום פסידא גם במלאכות שיסודם מהתורה. וראה על כך עוד בהרחבה בהמשך, בדיון על "היתר מלאכות דאורייתא בזמן הזה משום הפסד" עמ' 211 ובדיון על דברי המהרי"ט.

כעת נבחן את דין זמירה על מנת לשמר את הקיים לפי שתי הגישות.

פעולה להעמדת הקיים אינה נחשבת מלאכה גם במלאכות האסורות מן התורה

כאמור, לשיטה שהיתר "אוקמי" נובע מכך שפעולות לשמר את הקיים אינן נחשבות מלאכה כלל, יש מקום להגדיר עקרון זה גם במלאכות דאורייתא. ואכן אם נבחן לעומק את שתי המלאכות הראשונות שמובאות בתורה: זריעה וזמירה (שהן מלאכות הצמחה, לעומת קצירה ובצירה שקשורות לבעלות על הפירות), נראה ששתיהן נועדו ל"אברויי אילנא", כלומר, ליצור מציאות משופרת מן הקיים, ולכן דווקא הן אסורות מן התורה.

בסוגיה המרכזית שבמועד קטן קשה להביא ראיה לשיטה זאת, ויותר מכך על פי פשט הסוגיה עסקו בדין אוקמי ואברויי רק במלאכות דרבנן. אולם, ניתן להביא ראיה לכך מדיוק בסוגיה מקבילה שבמסכת עבודה זרה:

אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין, ואתא ואייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה... זיהום אגיזום קא קשיא ליה, מ"ש זיהום דשרי, ומ"ש גיזום דאסור? מי דמי? זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום אברויי אילנא ואסור! בבלי, עבודה זרה נ ע"ב

בגמרא מובאת עדות על קושייה שנתקשו אמוראים בהבנת ברייתא שנראית כסותרת הלכה ידועה. בדורות מאוחרים יותר, נשתכחה הקושייה וניסו האמוראים לשחזרה. רבינא הבין שהקושייה היא עצם החילוק הבלתי מוסבר בין גיזום (שאסור) לזיהום (שמותר), אולם הוא דוחה זאת מייד, כיוון שהפער ביניהם פשוט ואיננו קשה, שהרי זיהום הוא מלאכה להעמדת הקיים ("לאוקמי") ואילו גיזום היא מלאכה להשבחתו ("אברויי").

את מטרת הגיזום בעצים המוזכר בגמ' מבארים רש"י ור"ח באופן דומה למטרת הזמירה בגפן. וכך מבאר רש"י:

שביעית ומועד אין מגזמין קוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום. רש"י עבודה זרה, נ ע"ב, ד"ה כאן וכאן

ובאופן מובהק יותר מפורש בדברי הר"ח:

וגיזום אסור. זיהום אוקומי אילנא שהוא זיבול להאכיל זוהמא את האילן שלא ימות שרי. גיזום שהוא חיתוך הזמורות להחליף אחרים תחתיהן להברות האילן ולהפריחו הוא ואסור. רבינו חננאל, עבודה זרה נ ע"ב

הר"ח מוסיף על דברי רש"י ומשתמש במונחים הלקוחים מחקלאות הגפן – "חיתוך זמורות", כלומר, גיזום בעצים היינו זמירה בגפן.

אולם מדברי רבינא נראה לכאורה שגיזום וזיהום שווים במקור חיובם, ששניהם אסורים מדרבנן, וכל החילוק שביניהם הוא בפעולה שהם פועלים על האילן – שהגיזום משביח והזיהום משמר. ואילו היה הגיזום אסור מן התורה לא היה צריך רבינא להזדקק לחילוקו. יתירה מכך, מדברי רבינא עולה שכאשר מטרת הגיזום היא "לאוקמי", אף הוא מותר!

כדי ליישב סוגיה זו ניתן לבחור בשתי דרכים: א. סברת "אוקמי אילנא" שייכת גם במלאכות דאורייתא ומשום כך עיקר החילוק הוא דווקא בין "אוקמי" ו"אברויי". ב. לבאר שהגיזום בעצים אינו כזמירה בגפן, ואינו אסור אלא מדרבנן (בשיטה זאת נדון כשיקול נוסף בהמשך, אך לענייננו ייתכן גם לבאר שזאת דעתם של רש"י ור"ח כאן).

לגבי הדרך הראשונה הדברים תואמים, ומוכחים לכאורה, בשיטתו של רש"י על אתר שמבאר שמלאכה שהיא לאוקמי איננה נחשבת מלאכה בשביעית:

כדי שלא ימות האילן... מלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא. רש"י, עבודה זרה נ ע"ב, ד"ה אבל סכין

כלומר לשיטתו מלאכה שמעמידה את האילן איננה בכלל מלאכה, אולם הדברים לא מתייחסים למלאכת זמירה אך ניתן לדייק בדבריו שהוא מתייחס ל"אסר רחמנא", כלומר זאת דעתו גם ביחס לאיסורים מהתורה, ממילא מוכח שלדעתו אין מדובר רק כגדר במלאכות דרבנן אלא כעקרון כללי גם בהגדרות מלאכות האסורת מהתורה. לאור זאת מובן לשיטתו מדוע גם זמירה תהיה תלויה בשאלה האם היא לאוקמי או לאברויי. (אולם בדעת הר"ח יתכן ואכן יסוד פירושו נובע מהבדלה בין זמירה בגפן לגיזום בשאר אילנות, כפי שנראה בהמשך).

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם פשוט שדין "אוקמי" תלוי בתקנת חכמים:

ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו.

רמב"ם, שמיטה ויובל א, י

כלומר לדעת הרמב"ם "הקולות" בנוגע להשקיה נובעות מכך שמדובר בגזרת חכמים, ממילא נראה ברור שמה שנאסר מהתורה לא שייך להקל בו כלל. אולם לא ברור כיצד הרמב"ם מבאר את הסוגיה במסכת עבודה זרה? (לשיטת הרמב"ם שאין לחלק בין זמירת גפן לזמירת שאר אילנות). ונלע"ד שיתכן שכיוון שמדובר בשקלא וטריא של הסוגיה, ולא הובא בגמרא במפורש שהותר אוקמי במלאכת גיזום, נקט הרמב"ם כדרכו⁶⁵ להכריע כהבנתו בסוגיה המרכזית (במועד קטן), ולא ראה חובה לדייק אחרת מהשקלא וטריא בסוגיה משנית (בעבודה זרה).

footnotes: ⁶⁵ כפי שמוכח בדבריו בהרחבה בתשובה לחכמי לוניל (תשובות הרמב"ם, פריימן תרצ"ד, סימן קנב) שפעל לפי העקרון ש"לא נניח תלמוד ערוך ונפסוק הלכה ממשא ומתן של גמרא". וראה עוד על נושא זה בספר "הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד" של הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט, עמ' פא-פב.

אולם, יש להדגיש שמחלוקת זאת ביחס לאוקמי במלאכות דאורייתא, רלוונטית רק ביחס למלאכת זומר ולא ביחס למלאכות זורע, קוצר ובוצר, שבשלושתן לא קיימת מציאות של העמדת הקיים.

לאור מקורות אלו כתב מרן הרב קוק שיש מחלוקת ראשונים בדבר, וכך הוא כותב בביאור היחס בין היתר לקצץ ענפים לאיסור מלאכת זמירה:

יש מי שנראה מדבריהם שאפילו בזומר ממש אינו אסור כי אם כשהוא לאברויי אילנא ולהפריחו. אבל אם הוא רק לאוקמי אילנא, שלא יתקלקל – מותר. ואם חותכים זמורות של הגפן, להעבות את הגפן או כדי שירבה פירותיו – ודאי הוא זומר האסור מן התורה. אבל אם חותכין את כל הענפים, ואין כוונת החתיכה כדי להרבות פירות ולהעבות האילן, אלא כדי להאריך את ימי הגפן – יש לומר שהוא חשוב לאוקמי אילנא... אבל יש אומרים שכל החילוק שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כי אם במלאכות שהן דרבנן, שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפי זה, בזומר, שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור... שבת הארץ א, כ

הרב קוק כדרכו לא מביא מי הם בעלי השיטות, אולם הרב צבי יהודה ציין שזו דעת הר"ח (עבודה זרה) והרמב"ם (שמיטה א, י) שראינו למעלה (אולם יש להעיר שהוא לא מציין לרש"י ולפשט הסוגיה, שאף מפורשים יותר, כפי שראינו לעיל). הרב קוק חזר על סברות אלו בעוד שלושה מקומות (משפט כהן, סז; קונטרס אחרון, יא; אגרות ראיה, תקנה, עמ' קצב-קצה) מהם עולה שהוא מכריע שניתן לסמוך על כך להקל בזמירה לאוקמיי אילנא במצבים מסוימים, וכך הוא פוסק למעשה במשפט כהן:

הזמירה, כפי מה שהיא מורגלת בימינו בגפנים המורכבים, איננה אותה הזמירה שהיתה נוהגת בימים הראשונים, וכמו שנוהגים הערבים עד הנה לזמר את גפניהם הגדלים פרא בלא הרכבה, שהם חותכים ראשי הענפים או חלקים מהם, ומניחים חלקים גדולים. והכונה של מלאכה זו היא פשוט להוסיף פירות הגפן, אבל מה שנוהגין בגפנים המורכבים לחתוך את כל הזמורות עד סמוך לגוף האילן אין כונת זמירה זו להוסיף פירות, כי יודעי דבר אומרים, שאם יונחו הגפנים בלא זמירה, ויהיו להם ענפים ארוכים, יעשו בשנה זו פירות הרבה יותר ממדת הפירות שעשו ע"י זמירה הנהוגה, אלא שע"י רבוי הפירות ושלוח הענפים יוכחש הרבה האילן, ובמשך זמן קטן ייבש לגמרי, על - כן כונת זמירה זו בעיקרה היא לאוקמי אילנא שיעמוד חי, כפי טבע גידולו. ויש לומר שזהו בכלל המזנב בגפנים, ששנינו בפ"ד מ"ו, לבד מה שיש אומרים שזמור של תורה הוא דוקא כשחותך את הענפים היבשים, ובארתי הדברים בקצרה בספר שבת הארץ הלכות שביעית, שיצא לאור בקרוב בעה"י. על כן במקום דחק יש לסמוך על זה ולהתיר אחר המכירה את הזמירה הנהוגה גם ע"י ישראל, במקום שא"א ע"י נכרים... משפט כהן, סימן סז

כלומר הרב קוק כותב שניתן להסתייע בקולא זאת, בשעת הדחק, ולאחר היתר מכירה (זאת לאור הכרעתו שאסור ליהודי לעשות מלאכות האסורות מהתורה בשביעית גם בקרקע גוי, וממילא גם בקרקע שנמכרה בהיתר מכירה).⁶⁶ גם בקונטרס אחרון (יא) הוא מבאר שלאחר היתר מכירה, יהיה ניתן להקל שיהודי יעשה כל דבר שאיננו מדאורייתא, ומדבריו שם מוכח שהוא מבין שמלאכת זמירה "לאוקמי" מעיקר הדין אסורה לכל היותר מדרבנן (או שמותרת לגמרי). מעבר להכרעה המעשית, ניתן לראות בתשובה זאת את ביאורו מדוע הזמירה שלנו היא "לאוקמי" בניגוד לזמירה שהייתה בזמן חז"ל שהייתה "לאברויי".

footnotes: ⁶⁶ יש לציין שרוב הדברים מובאים גם באגרת תקנה שנכתבה לרידב"ז (אגרות הראיה, תקנה, עמ' קצג-קצה) משנת תרע"ג, אולם שם לאחר הדיון בגוף הסוגיה רוח הדברים הוא שהרב קוק לא מורה לסמוך על קולא זאת למעשה. אולם, הדברים נאמרים כחלק מוויכוח ארוך עם הרידב"ז, ונראה שאין להכחיש משום כך את האמור למעשה בשו"ת שנכתב הלכה למעשה.

הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי הביא את דברי הרב קוק בשבת הארץ והקל אפילו באופן רחב יותר:

ובמהות "לאוקמי" יש לחקור שלש חקירות, ובשלשתן דעתנו נוטה להיתרא:... ב) אם מותר בלאוקמי גם מלאכה דאורייתא – הנה הגאון מוהרא"י קוק זצ"ל בשבה"א (פ"א ה, וכ') למד מלשון הרמב"ם (פ"א י') שמלאכות דאורייתא כגון זימור אסור אף לאוקמי ולענ"ד אחרי שברמב"ם לא מפורש איתמר והר"ח (שם ע"ז נ') מפורש כ' שמותר אף בזימור דאורייתא... אין להחמיר בכגון דא. ספר השמיטה, פרק ד, הערה 1 (עמ' כב)

כלומר לדעת הרב טוקצינסקי, אין אפילו מחלוקת ראשונים מפורשת האם נאסר "אוקמי" במלאכות המפורשות בתורה. ולכן הוא מכריע שכיוון שלא מצאנו דעה מפורשת החולקת על ר"ח, ניתן להקל אף בזמירה כאשר היא באה "לאוקמי" (והוא לא תולה את הדבר בצירוף היתר מכירה כדעת הרב קוק). אולם בדעת הרמב"ם דבריו קשים, אך בדעת רש"י הם מסתברים.

הגרש"ז אוירבך הביא את דבריהם של מרן הרב קוק והרב טוקצינסקי, וחלק על ראיתם מהר"ח, אך הוכיח כדבריהם בדיוק בדעת אביי:

...עיין בשבת הארץ פ״א ה״כ ובהל׳ שביעית להגרי״מ טוקצינסקי ז״ל שכתבו דמותר לאוקומי אף בזימור דאורייתא והסתמכו על פי׳ הר״ח שם במס׳ ע״ז, ולא ידעתי שום הכרח כי זיהום וגיזום דהתם שקולין הם מדפריך התם בגמ׳ מזיהום אגיזום... אבל מ״מ נראה כדבריהם, משום דמסתבר שגם אביי דסובר שגם תולדות אסירי מדאורייתא ג״כ סובר הך כללא דלאוקמי שרי. מעדני ארץ, קובץ הערות, סימן ח, ח (עמ' קסא)

הגרש"ז אוירבך דוחה את הפרשנות בדעת הר"ח בכך שאין לדייק מכך שהגמרא השוותה זיהום לזמירה, אולם הוא מביא ראיה אחרת מדעת אביי במועד קטן. שהרי לדעת אביי הקולא בהשקיה היא משום שביעית בזמן הזה, ולשיטתו כל המלאכות (אבות ותולדות) נאסרו מהתורה, והוא מניח שגם לדעת אביי קיים שיקול של "אוקמי" ו"אברויי", ממילא יוצא לדעתו ששיקול זה קיים גם בדאורייתא (וראה על כך עוד בהרחבה לקמן ביחס לשיטת המהרי"ט).

ביחס לעיקר ראייתו מאביי, יש לדחות מכמה סיבות שהרי לא מבורר בשום מקום מה דעת אביי ביחס לאוקמי ואברויי.⁶⁷ מעבר לכך יתכן שלדעת אביי "אוקמי" בדאורייתא מותר, אך לדעת רבא שהלכה כמותו "אוקמי" בדאורייתא יהיה אסור.

footnotes: ⁶⁷ לכאורה ניתן להוכיח שאביי מודה לדין "אוקמי" מכך שבבבלי דין "אוקמי" מוסכם על הכל. וכך מוכח לכאורה בסוגיה בעבודה זרה: "ואלא זיהום אזיהום קא קשיא ליה, דקתני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות... עד ר"ה; עד ר"ה אין, בשביעית לא! ... ה"נ תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור". הגמרא מישבת סתירה בין ברייתא שמתירה זיהום בשביעית למשנה שאוסרת, שבברייתא מדובר באוקמי ובמשנה לאברויי. אם כן יתכן לטעון שאביי צריך להודות לדין "אוקמי", שהרי כך יש ליישב פערים הלכתיים אלו. אולם, בירושלמי (שביעית, פ"ב, ה"ג) ניתן לדייק שיש בדבר מחלוקת, וכך מיישב הירושלמי את אותה סתירה: "מזהמין את הנטיעות מתני' דרבי ברם כרבנן מזהמין מתליעין בשביעית... רבי יוסה אמר ר' אבונה בעי מה בין המזהם לעושה לה בית המזהם אינו אלא כמושיב שומר בית עושה לה צל והיא גדילה מחמתן" כפי שניתן לראות גם בירושלמי נראה שזיהום הוא מלאכה לאוקמי "להעמיד שומר" על הקיים אולם למרות זאת מבואר בירושלמי שרבי במשנה חלוק על חכמים שבברייתא, ולכן בפשטות נראה שלדעת רבי אין להקל במלאכה "לאקומי". לאור שיטת הירושלמי יתכן מאוד שאביי הכריע כדעת רבי שבירושלמי ואין חובה לטעון שאביי מודה בדין אוקמי. וראה עוד ביחס למחלוקת הבללי והירושלמי ביחס לשיטת פאת השלחן ברמב"ם לקמן עמ' 256-257.

אולם, בעיקר הדין, כאמור לעיל, אכן מסתבר שכן שיטת רש"י בעבודה זרה, וכן ניתן לפרש גם בדעת הר"ח. ולכן נלע"ד שניתן לצרף דעה זאת לקולא במקום צורך כפי שנסכם בהמשך.

היתר מלאכות דאורייתא בזמן הזה משום הפסד (דעת המהרי"ט)

כאמור יש מבארים את דין "אוקמי" כהיתר משום פסידא באיסורי דרבנן, וממילא נראה בפשטות שלא שייך להקל בפסידא במלאכות דאורייתא.

אולם, למעשה מכיוון שאנו פוסקים כדעת רבי, ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ממילא ייתכן שניתן להקל בזמן הזה כדעת אביי גם במלאכות האסורות מדאורייתא. זאת כיוון שלמעשה ייתכן שאביי ורבא נחלקו רק ביחס לשיטת חכמים דרבי, הסוברים ששביעית בזמן הזה מדאורייתא, אולם לשיטת רבי מודה רבא לאביי שניתן להקל בכל המלאכות. עם זאת פרשנות זאת איננה פשוטה, שהרי ייתכן מאוד שרבא חולק על אביי בעיקר הדין, ולדעתו אי אפשר להקל במקום פסידא, אלא רק במלאכות שאין להן עיקר מהתורה. ואם כן במלאכות שעיקרן דאורייתא ונתגלגלו להיות דרבנן בזמן הזה, ייתכן שרבא יחזיק בדעתו שאין להקל בהן אפילו במקום הפסד.

המהרי"ט נקט בדרך הראשונה, והשווה בין דברי ר' ינאי שהתיר לזרוע בשעת הדחק בשביעית לסוגיה בתחילת מסכת מועד קטן:

והואיל ושביעית בזה"ז דרבנן משום הפסד ארנונא שרי כדאמרי' בפ' זה בורר מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכן כתבו התוס' בפ"ק דחולין⁶⁸ כמ"ש החכם השלם הפוסק נר"ו שכתב ושמא סכנת נפשות איתא אם לא יפרעו המס אי נמי קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר א"נ שביעית בזמן הזה דרבנן שהאמת הגמור כדבריהם כמ"ש החכם השלם נר"ו דלתירוץ זה דמדרבנן אעפ"י שלא יהא שם סכנה שרי משום טעמא דארנונא... ואם תאמר ומשום ארנונא לא התירו לחרוש ולזרוע דהוי איסורא דאורייתא ויש לומר דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן... ועוד יש להביא ראיה מדבריהם ז"ל דלא חשו בשביעית דרבנן במקום פסידא דממונא בריש מועד קטן גבי משקין בית השלחין במועד ובשביעית כתב הטעם משום דשביעית דרבנן ומילתא דפסידא כגון בית השלחין שרו רבנן. שו"ת מהרי"ט, ח"ב, יורה דעה, נב

footnotes: ⁶⁸ לא מצאתי תוספות זה בגמרא בחולין, וייתכן שכוונתו לתוספות בגיטין סב ע"א, ד"ה אין עודרין: "... מפר"ת אגיסטון בקרקע, שמקבלים מן המלך לפרוע כך וכך תבואה בשנה כדאמר התם לעיל מינה רבי ינאי מכריז פוקו וזרעו ארנונא בשביעית, ושמא סכנת נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך. אי נמי קסבר יש קנין לנכרי בארץ להפקיע משביעית. אי נמי שביעית בזמן הזה דרבנן, אף על גב דמדרבנן אסור לנכרי אחר, גבי מלך התירו". הדברים המובאים זהים לדברי מהרי"ט, "והחכם השלם" שם הוא רבנו תם. וכבר העיר על הטעויות שבספרי שו"ת מהרי"ט בשו"ת שבות יעקב (ח"א, סימן פ): "ובאמת הרגיל לקרות בתשובות המהרי"ט יודע שמוחזק להרבה טעויות בדפוס וכמ"ש ג"כ ההתנצלות בהקדמת הספר".

כלומר לפי המהרי"ט היתרו של ר' ינאי אינו מתייחס רק למציאות של פיקוח נפש, אלא גם למציאות של הפסד, והוא משווה בין דין זה לסוגיה שלנו בריש מועד קטן, שהתירו מלאכות דרבנן משום הפסד.

כאמור לעיל, מסתבר שלשיטתו של המהרי"ט יש להכריע כשני הצדדים: לקבל את העיקרון של אביי ביחס לאפשרות להקל במקום הפסד באיסורי דרבנן בשביעית, ולהניח שגם רבא המחמיר באיסורי דאורייתא יודה שאליבא דרבי יש להקל בימינו אף באבות מלאכה שאסורים מדאורייתא. אולם כפי שכתבנו, דין זה איננו פשוט, וייתכן שרבא חולק גם כאן ומקל במקום פסידא רק במלאכות שאין להן עיקר מהתורה.

למעשה, כיוון ששיטה זאת מבטלת כליל את חובת קיום מצוות השמיטה במקום הפסד, ואין לה הוכחה מובהקת, נלע"ד שאין להסתייע בה אלא בהפסד גדול ובצירוף היתרים נוספים. ולכן במקרה שמדובר באיסור דאורייתא, כמו זריעה, והסברה היחידה להקל היא הפסד, לא ניתן להקל בכך ללא היתר מכירה, אלא במקום צורך גדול המצדיק הפקעה מוחלטת של מצוות שביעית.

זמירת גפן מדאורייתא, גיזום בשאר אילנות מדרבנן

ראינו לעיל את דעת הר"ח ורש"י במסכת עבודה זרה, וביארנו אותם לפי ההבנה שמלאכות שמטרתן היא "אוקמי אילנא" מותרות גם במלאכות דאורייתא, כגיזום, והוכחנו את הדברים בדברי רש"י על אתר. מדבריהם עולה שמלאכת הגיזום בשאר עצים שווה בחומרתה למלאכת הזמירה בגפן, ושניהם הותרו במקום הפסד. לענ"ד ניתן להבין בדברי הגמרא שההיתר מתייחס רק לגיזום שאר אילנות, ולא לזמירת הגפן האסורה מדאורייתא. דברים אלו יסודם במחלוקת ראשונים האם זמירה נאסרה רק בגפן או גם בשאר אילנות.

בגמרא במסכת מועד קטן מובאת הברייתא:

מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין באילן - תלמוד לומר: שדך לא כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. בבלי מועד קטן ג ע"א

בברייתא מובאת רשימה של שלוש מלאכות של הסרת ענפים מאילנות, ועל פי הסוגיה בכללה (ראה לעיל עמ' 173) מוכח שמלאכות אלו אסורות מדרבנן בלבד והפסוק הוא אסמכתא. גם כאן צריך לברר מהו היחס בין מלאכות אלו ובין מלאכת זמירה. וכך מבואר בפירוש המיוחס לרבינו גרשום מאור הגולה וברש"י הנדפס⁶⁹ על אתר:

footnotes: ⁶⁹ ראה לעיל (עמ' 176, הערה 57) ביחס לשני פירושים אלו הקרובים זה לזה. לעניינו אנו רואים שיטה משמעותית בראשונים שהיא דעת רגמ"ה או רש"י שמבארת כך את הסוגיה.

זימור – מחתך ענפים יבשים של גפן... מקרסמין – היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות. רש"י (הנדפס) מועד קטן, ג ע"א

כלומר, לדעת פירוש זה קרסום שנמנה בין מלאכות דרבנן הוא זימור, אלא שיש להבדיל בין זימור גפנים שנאסר מהתורה, לזימור שאר אילנות שאסור מדרבנן. פירוש זה מצוטט על ידי ראשונים נוספים וכך לדוגמא כותב הר"ש:

מקרסמין מלשון קרסמוה נמלים והיינו זימור, אלא שלשון קרסום באילנות וזימור בכרם מלשון זמירות. ר"ש, שביעית פרק ב, משנה ג

יוצא לשיטה זאת, שבזימור בשאר אילנות (חוץ מגפן) שייכת סברת "אוקמי" גם אם נאמר שאין דין "אוקמי" במלאכות דאורייתא. (כאמור לעיל, יתכן וכך גם יש לבאר את הסוגיה במסכת עבודה זרה, וביאור הר"ח לסוגיה, שהגיזום האמור שם, שתלוי בכך שהוא לאוקמי או אברויי, הוא גיזום בשאר אילנות ולא בגפן).

אולם בגוף הדבר, האם גיזום שאר אילנות אסור מן התורה, נחלקו הראשונים, וכך כותב הרמב"ם:

אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. רמב"ם, שמיטה ויובל א, ב

כלומר לדעת הרמב"ם, אין לחלק בארבע המלאכות שבתורה בין כרם לשאר אילנות, ובפשטות הדברים כוונתו למלאכות זמירה ובצירה המיוחדים לכרם. וכן הבינו בדבריו גם התוס' יו"ט(שביעית ד', ד') והאגלי טל (זורע, ב'). ואכן מפירוש המשנה לרמב"ם נראה שהוא מבאר את מלאכת ה"קירסום" באופן שונה במקצת:

קירסום - כריתת הקצוות, וזירוד - כריתת הענפים. פירוש המשנה לרמב"ם, עבודה זרה ג, י

כלומר קירסום איננו זימור בשאר אילנות, כפירושם של רגמ"ה ועוד, אלא פעולת גיזום של "כריתת קצוות"⁷⁰, וכן ביאר הר"ן אל אתר. מעבר לדיון בסוגיה במועד קטן, ייתכן שכך מבאר הרמב"ם את הסוגיה בעבודה זרה, וגיזום האמור שם הוא גיזום קצוות שאיננו זימור.

footnotes: ⁷⁰ ראוי לציין שהרב קוק חילק בין זמירה שלנו לזמירה האסורה מהתורה, שהזמירה האסורה מהתורה הינה רק כריתת הקצוות, אולם מדברים אלו ברמב"ם נראה להיפך, שכריתת הקצוות היא הפעולה המותרת ושיטת הרב קוק צ"ע כפי שנראה בהמשך.

החזון איש, הכריע כדעת רגמ"ה, שיש להבדיל בין זמירת גפנים לגיזום שאר האילנות, אולם הוא דוחק גם ברמב"ם אפשרות זאת נגד מה שראינו בפשט הרמב"ם:

מש"כ לסמוך בדברי הא"ט אות ד' דלהר"מ כל האילנות דאוריתא. עיינתי בדבריו ז"ל וראיתי שדברי הר"מ לא נתישבו בדבריו ז"ל... אבל הוא תמוה שהרי כל דברי הר"מ יש להם מקור בדברי חז"ל ודבריו אחד כרם ואחד שאר אילנות הוא ממכילתא הנשנה ע"ד שאמרו ב"מ פ"ז ב' אשכחן כרם כו'⁷¹ והן דברי הר"מ דמצד מיעוט כרם אין כל מילי לא, אתרבי כל האילנות ושב על כל דיני שביעית לחייב נוטע ולחייב בוצר כדרך הבוצרין. אבל זימור בשאר אילנות ליכא אלא זירוד, ונצולו דברי הר"מ שלא יוסתרו מן הגמ' ושלא יהיו סותרין דברי עצמו שהתיר זירוד עד ר"ה משום שהוא תולדה. חזון איש, שביעית כו, אות א⁷²

footnotes: ⁷¹ המקור בגמרא בבא מציעא אינו עוסק בשביעית אלא באכילת פירות בזמן מלאכה בכרם, ונראה שכוונת החזון איש שהרמב"ם למד שכמו שבסוגיה שם דרשו "אחד כרם ואחד שאר אילנות", כך גם ביחס למלאכות שביעית. מנגד, הרדב"ז הביא שמקור הרמב"ם במכילתא דרשב"י (כג, יא) כפי שמביא הרמב"ם בפירוש בספר המצוות (עשה קלד). אולם בדרך אמונה (פרק א, הלכה ב, ביאור ההלכה) כתב שאין מכאן ראיה נגד דעת החזון איש. ⁷² הדברים הובאו בחזון איש בעוד שני מקומות: בסימן יז, כ כקושייה, ובסימן כא, טו-יז, כחלק מפסק הלכה שמותר לזמור עצי הדר לצורך אוקמי אילנא.

החזון איש מתקשה באפשרות שלדעת הרמב"ם זימור בגפן ובשאר אילנות חד הם, מכוח שני דינים: א. החלוקה שמובאת בסוגיה במועד קטן בין המלאכות השונות. ב. הכרעת הרמב"ם שזירוד מותר בתוספת שביעית עד ר"ה.⁷³

footnotes: ⁷³ החזון איש מאריך להוכיח, שכאשר נהגה תוספת שביעית נאסרו כל מלאכות דאורייתא והיקלו רק במלאכות דרבנן, ומכיון שהרמב"ם מכריע שזירוד מותר עד ר"ה סימן שמדובר במלאכה דרבנן אולם דיוק זה צריך עיון ויתכן ויש לחלק בין מלאכות שונות והשפעתם על השביעית כפי שהארכנו לדון בסוגית תוספת שביעית.

לאור זאת דוחק החזון איש, שכוונת הרמב"ם "אחד כרם ואחד שאר אילנות" – ביחס לדין בצירה ונטיעה, אך לא ביחס לזמירה. וכוונת הרמב"ם בעיקרה היא לומר שעל אף שהתורה התייחסה בשביעית רק לכרם, אין להבדיל בין כרם לשאר אילנות, ולכן המלאכות הזהות למלאכות המפורטות בתורה ביחס לכרם נאסרו בכל האילנות. אולם כיוון שזמירה שונה באופייה בין כרם לשאר אילנות "מצד טיב עבודתו" (חזון איש, שביעית כא,טו) לכן לגביה ישנו הבדל בין כרם לשאר אילנות, שהרי ראינו שבשביעית כל מלאכה ששונה קצת ממקור האיסור איננה נחשבת לאב האסור מהתורה אלא לאיסור דרבנן (כדברי רבא בריש מועד קטן).

לענ"ד דברי החזון איש ברמב"ם קשים, אולם למעשה ניתן להקל כדעת רגמ"ה ועוד. כיון שלמעשה היתר זה של זמירה בשאר אילנות "לאוקמי", שהוא מבוסס גם על כך ששביעית בזמן הזה דרבנן, גם על כך שמדובר על מלאכה שמטרתה "לאוקמי אילנא", וגם על כך שלפחות לדעת חלק מהראשונים יש להבדיל בין כרם לשאר אילנות. אולם כאמור סברא זאת רלוונטית דווקא בגיזום של שאר אילנות, אך לא בכרמים.

מלאכות דאורייתא ב'שינוי'

ראינו עד כה שתי סברות להקל בגיזום שאר אילנות במקום הפסד: א. היתר "אוקמי אילנא" גם במלאכות דאורייתא במקום הפסד. ב. פסיקה כדעת הראשונים שגיזום שאר אילנות אינו דומה לזמירה ואינו אסור מדאורייתא.

מההנחה שלא כל גיזום הוא זמירה, יש להסיק שאף בכרם – לא כל חיתוך ענפים הנו זמירה ושייתכן שחלק מעבודות הגיזום בכרם הנן מדרבנן בלבד. בדרך זאת נקט מרן הרב קוק, ובאשר לזמירה האסורה מן התורה הציע הרב קוק לעשות זאת בשינוי, כך שתרד דרגה להיות כאיסור דרבנן. וכך הוא דן באריכות בקונטרס אחרון (יא), ומבסס את היתרו על בסיס שני דינים עיקריים:

א. הזמירה כיום היא זמירה "לאוקמי":

....לחלק בין הזמירה שהיתה נהוגה מקדם ושנאסרה בתורה, שהיא קציצת ראשי הענפים בהשארת חלקים מהם, - וזה הוא למען הרבות הפירות בענפים הנשארים, - לבין הזמירה של עכשיו, שהיא קציצת כל הענפים כדי להאריך את ימי האילן. וכיון שבשביעית אנו מדייקים לאסור דוקא מה שנאמר מפורש בתורה, י"ל שאין זה בכלל, וגם הרי הן מחולקות בתועלתן ובמטרתן, ועכ"פ אינה הזמירה שלנו אלא בכלל תולדות דרבנן...

ב. כל שינוי באופי המלאכה משנה אותה מאב לתולדה, ומאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן:

וכן נראה מלשון הר"ש בפירוש המשנה (פ"ב מ"ג), שכיון שיש חילוק בשם ובדרך העבודה אין זאת אותה המלאכה שבתורה. שעל מקרסמין פירש: "מלשון 'קרסמוה נמלים' והיינו זימור, אלא שלשון קירסום באילן וזימור - בכרם, מלשון זמורות, שמחתך ענפים של גפן", ואח"כ פי' על מפסלין: "שנוטל כל הענפים". משמע לפ"ז אין זה בכלל זמירה, ולכן לא יהי' בכלל איסור תורה, ואם יהי' לאוקמי אילנא י"ל שיהי' מותר לגמרי.

הרב קוק מבאר באריכות מדעית המבוססת על דיונים עם מספר חקלאים, ומסיק שיש הבדל בצורת העבודה בין זמירת זני הגפנים המורכבים ובין זמירת הזנים הערביים. בזנים הערביים זומרים רק את קצות הענפים, ואילו בזנים המורכבים קוצצים את הענפים כולם. בהמשך הדברים הוא כותב שהשיטה הנהוגה בזנים המורכבים מכונה בלשון חז"ל כ"פיסול". וכך הוא מסכם בסוף הדברים:

נראה שהיה דבר פשוט, שהזמירה היא דוקא חתיכת ראש הענף, שהיא כדי להוסיף פריו של הגפן, וכך היא באמת עד היום שיטת הזמירה הישנה הנהוגה אצל הערבים. אבל מה שחותכין את כל הענף, ומשאירים רק מקצתו, עיקר החיתוך הוא כדי לשמור על בריאותו של האילן ואורך ימיו, ויש לומר שאין בזה אותו חומר של הזמירה האמורה בתורה.

לפי הרב קוק, הזמירה האסורה מדאורייתא היא זמירת הערבים, שמטרתה לגרום לצמיחה מוגברת. ואילו הזמירה בזנים המורכבים מטרתה לשמור על בריאותו של האילן. כדי לצאת ידי ספק מוסיף הרב קוק את הצעתו לזמור בשינוי, ואת השינוי הוא מציע לעשות בצורת החיתוך של הענף – במקום לחותכו באופן ישר, לחותכו באלכסון (כקולמוס):

ומ"מ צריך ודאי לשנות, מדרך החתיכה של שאר השנים. וחקרתי על דרכי שינויים האפשריים להעשות בזה, באופן שלא יתקלקלו הגפנים, ואך את זה מצאתי לאפשר: דהיינו, מה שדרך חתיכת הזמירה של כל השנים היא חתיכה ישרה, כחותך את הצנון וכיוצא בזה, יעשה בשביעית את החתך באלכסון כקולמוס; והוי כה"ג דירושלמי דמכילתין (פ"ד הלכה ה'): "מקום שנהגו להחליק ידריג, לדרג יחליק", וה"נ דכותה.⁷⁴

footnotes: ⁷⁴ בתוך הדברים עוסק הרב קוק בסוגיות נוספות שמהן הוא מוכיח שכל שינוי מבטל את איסור דאורייתא, ובראשן הסוגיה בסנהדרין (כו ע"א) שם מובא שניתן לזמור "לעקל בית הבד", ומפנה לדברי התוספות על אתר; וכן מאריך לדחות את דברי התוספות יו"ט שיש ללמוד קל וחומר בין מידל בזיתים לדין זומר. ואמנם הרידב"ז חלק בתוקף על דברי הרב קוק הללו. וראה עוד אריכות דברים באגרות הראיה, אגרת תקנ"ה.

הדברים הללו הם חידוש גדול וצריכים עיון, כיוון שקשה להכריע שיש כאן מלאכה "לאוקמי" השונה מהמלאכה שנאסרה בתורה. ומלבד זאת, הרי ראינו שהרמב"ם בפירוש המשניות כתב שקירסום היא "כריתת הקצוות", ואם כן מוכח שהזמירה היא חיתוך הענף עצמו! גם עדותו על מנהג הערבים המשמר את הגיזום המקורי של התורה, צריכה עיון, שכן מנהג הערבים בימינו, כפי שניתן לראות באזורנו, לזמור את כל ענפי הגפנים הדקים ולהשאיר רק את הגזע המרכזי והענפים העבים ביותר!

לגבי חידושו של הרב קוק, ששינוי בצורת עשיית הפעולה תועיל גם במלאכות דאורייתא – הדבר תלוי בהגדרת מלאכות שביעית – האם השביעית היא ציווי על האדם, שאז יש משמעות לאופן שבו נעשים הדברים, או שמא הציווי הוא על הקרקע ואז דרך העשייה אינה משמעותית והעיקר הוא התוצאה, וממילא יש לאסור מלאכה בשינוי. לשיטת מרן הרב קוק הדבר פשוט שהשמיטה הינה חובה על הגברא ( ראה לעיל עמ' 7).

למעשה יש להכריע לענ"ד, כפי שראינו בהקדמה וכפי שנראה עוד בסוגית מלאכת מחשבת בשביעית, שלאחר ביטול תוספת שביעית בהעדר במקדש, העיקר הוא שביתת האדם, ולכן למעשה יהיה ניתן לצרף שיקול זה במקום צורך.

זמירה בשינוי הונהגה למעשה בשמיטות תשי"ב ותשי"ט במספר מושבים של פועלי אגודת ישראל, ככל הנראה בהנחיית החזון איש, כפי שתיארו מספר אגרונומים ⁷⁵:

footnotes: ⁷⁵ הציטוט נלקח מהמאמר: "בצוע הזמירה בשנות השמיטה תשי"ב ותשי"ט בחפץ חיים" מאת שרגא שטיפל, הליכות שדה תשמ"ז שאוזכר לעיל הערה 63.

בתחילה קיצצו העובדים המקצועיים את הענפים הרצויים עד לאורך 15-20 ס"מ (במקום 5-8). ובשלב השני הורידו העובדים הבלתי מקצועיים את שאר הענפים עד לבסיסם "פיסוג". אך ייתכן שסדר העבודה היה הפוך: המקצועיים הורידו את הזמורות הלא רצויות, והבלתי מקצועיים קיצצו את הזמורות בדרך הנ"ל (בשני האופנים משותפת המגמה שאנשי מקצוע קובעים את הזמורות הרצויות). השלב השלישי כאמור היה סנוור העיניים. את השלב הזה קל יותר לבצע אחרי תחילת הלבלוב על ידי הורדת הצימוח מהעיניים הבלתי רצויות, אך חששנו שלא נספיק תוך הזמן הנתון, זאת אומרת עד להתהוות הפרי, ולכן התחלנו בהסרת העיניים ע"י גרידה בצפורן, כדי לנצל את הזמן עד הלבלוב.

כלומר באותם מושבים הקלו לזמור על ידי מספר שינויים: א. שינוי באורך הזמירה, ב. הסרת העיניים על ידי גירוד העין בציפורן (ולא בכלי, כפי שנהוג בכל שנה רגילה).

אולם למעשה, על אף שכאמור בשביעית בזמן הזה יש מקום להקל בשינוי, אין להזדקק להיתר זה אלא במקרים מיוחדים, ולא בדרך קבע. וק"ו למי שאינו רגיל לזמור זמירה מקצועית, ששינוי מדרך הזומרים לא נחשב אצלו לשינוי. וראה על כך עוד בהרחבה לקמן סימן ו עמ' 237.

סיכום

היתר זמירה בשביעית אינו דבר קל, גם אם מטרתה לשמור על הגפן, מכיוון שמדובר באחת מארבע המלאכות שנאסרו מהתורה. אולם במקום הפסד ניתן לצרף מספר שיקולים ותנאים להקל.

ביחס לשאר אילנות (שאינם גפנים) יש לצרף שלוש סברות להקל:

א. לדעת רש"י היתר "לאוקמי אילנא" מתייחס גם למלאכות דאורייתא, וכן ניתן לפרש בדעת רבינו חננאל.

ב. לדעת חלק גדול מהראשונים גיזום שאר אילנות אינו איסור דאורייתא.

ג. לדעת הרב קוק שינוי באופן עשיית המלאכה הופך אותה מדאורייתא לדרבנן (ובדרבנן הותר "אוקמי אילנא"), וזאת לענ"ד לאור ההכרעה ששביעית בהעדר מקדש הינה ציווי על האדם ולא על הקרקע.

לעיל (עמ' 197) הכרענו שבמקום שהותרה מלאכה "לאוקמי אילנא" ניתן להקל כדעת הסוברים שההיתר נובע מאי-חשיבות המלאכה, ולכן מכיוון שהותרה – הותרה ואין חובה לעשות הכול כדי לצמצם את היקף ההיתר. אולם במקרה זה שנוגע למלאכה האסורה מן התורה יש להשתדל לצמצם את ההיתר, ובמידת האפשר לגזום את האילן בערב שמיטה, או לדחות גיזום למוצאי שמיטה. אולם באילנות שעונת הגיזום הדרושה להם היא דווקא באביב ואלמלא כן ייגרם להם נזק – מותר לגזום גם בשביעית, וראוי שיעשו זאת בשינוי.

ביחס לגפנים הדין חמור יותר, כיוון שבפשטות כל זמירה היא דאורייתא, וממילא שייכים רק שתי סברות לקולא: שיטת רש"י שגם בדאורייתא ניתן להקל כדי להעמיד את הקיים, ושיטת הרב קוק ששינוי נחשב לאיסור דרבנן. אולם, כאמור, לענ"ד קשה מאוד לקבוע מהי זמירה האסורה ומהי זמירה מותרת. לכן במקום הפסד גדול יש מקום לצרף גם את דעת המהרי"ט שבזמן הזה שהשביעית מדרבנן ניתן להקל במקום פסידא גם במלאכות שעיקרן איסור תורה (אך כאמור רצוי שלא להסתייע בקולא זאת שמבטלת לגמרי את כל איסורי המלאכה בשביעית).

לכן למעשה נלע"ד שאין להסתמך על החילוק שהציע מרן הרב קוק בין זמירה בימינו לזמירה בעבר, אלא בצירוף היתר מכירה, ובמקרים של הפסד בלבד. לכן אנשים פרטיים יזמרו לפני השביעית ולא יזמרו כלל בשביעית, ואילו חקלאים, שהזמירה חיונית לפרנסתם יצרפו את כלל ההיתרים, כולל היתר מכירה, בעדיפות ביצוע העבודה ע"י נוכרי. אבל כשאין בנמצא נוכרי מיומן, יזמור בעצמו בשינוי.