"אוקמי פירא"

שאלה

האם ניתן לעשות מלאכות שמטרתן לשמר את פירות העץ שלא יינזקו, גם כאשר אין חשש לעצים עצמם? בימינו שאלה זאת רלוונטית מאוד ביחס למלאכות רבות כגון ריסוס נגד תולעים, דילול הפירות כדי שלא ייפסדו כלל הפירות ועוד.

תשובה

שאלת היתר עשיית מלאכה כדי להציל את הפירות תלויה בהבנה יסוד ההיתר להעמיד את הקיים ("אוקמי") – האם ההיתר נועד רק כדי למנוע הרס שתוצאותיו יהיו ניכרים גם לאחר השמיטה, או שמא ההיתר מתייחס לכל מלאכה שבאה לשמר את הקיים ולא להשביח. דברים אלו קשורים גם לשאלה שבה כבר דנו (לעיל עמ' 191) – האם היתר "אוקמי" הוא היתר מקומי למניעת פסידא, או שמא חז"ל לא גזרו כלל על מלאכות אלו.

סוגיה זאת עיקרה בדיון בדברי האחרונים, וכפי שנראה להלן עיקר המחלוקת היא מחלוקת בסברא. תחילה נדון בסברות המוזכרות באחרונים בנידון, ולאחר מכן בראיות השונות מדברי חז"ל.

"ימות כל עץ שבה" או "לאוכלה"

מחלוקת בסברא

בפשטי המקורות לא מצאנו חילוק בין הצלת פירות להצלת אילנות, ואדרבה במשנה (שביעית ב, ב) אף מובאת שיטת ר' שמעון "נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית", כלומר שיש כאן היתר לעשות מלאכה כדי להציל את האשכול. למרות העדר הדיון המפורש בחז"ל ובראשונים, סוגיה זאת נידונה על ידי גדולי האחרונים בהרחבה. הראשון שכתב על זה באופן מפורש הוא מרן הרב קוק שחזר על סברא זאת מספר פעמים:

...וכן אין מכוונים (תוספתא פ"א ה"ז, ירוש' פ"ב ה"כ, פה"ש שם), שהוא לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן, המזיקים את הפירות. וזה אסור לכל הדעות, שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד את האילן, שיהי' ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסלקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם... שבת הארץ, פ"א ה"ה

הרב קוק רואה זאת כדבר המובן מאליו, שיש לחלק בין היתר עשיית מלאכה לצורך העמדת האילן, ובין עשיית מלאכה לצורך העמדת הפירות האסורה לדעתו "לכל הדעות". ההלכה שבה עוסק הרב קוק היא הסרת קוצים שעלולים לדקור את הפירות, ונדון במקור זה בהרחבה בהמשך. על אף הראיה שמביא הרב קוק, נראה שעיקר דעתו תלויה בסברת היתר "אוקמי", שמיועדת לדעתו להצלת חקלאות השנים הבאות, אך לא לצורך העמדת הקיים בשנת השמיטה. וכך עולה מדבריו במשפט כהן, הוא פותח בדיוק בדברי הרמב"ם:

...טעמו של הרמב"ם בהלכה י', דעיקר ההיתר הוא משום שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, ובודאי לא שייך זה בפירות שביעית עצמם, שאין אנו אחראים לקיומם כלל... משפט כהן, עט

הרב קוק מדייק סברה זו מלשון נימוק הרמב"ם להיתר מלאכות בשביעת:

ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה... רמב"ם, שמיטה ויובל א, י

ואכן דיוקו של הרב קוק ברמב"ם לכאורה מוכרח, שהרי לשיטתו ההיתר להעמיד את הקיים מתייחס למוות של העצים והרס עתידי, וקשה להרחיב היתר זה גם ליבול ההפקר של השביעית עצמה.

על אף שהרב קוק היה הראשון שדבריו הופיעו בדפוס, קדם לו⁹⁴ במספר שנים המהרי"ל דיסקין שהעלה גם הוא התלבטות זאת והגיע למסקנה הפוכה:

footnotes: ⁹⁴ שו"ת המהרי"ל דיסקין (תרע"א) הודפס למעשה שנה אחרי הוצאת שבת הארץ (תר"ע), אולם המהרי"ל נפטר בשנת תרנ"ח ולכן הדברים שלעצמם נכתבו עוד לפני כתיבת חידושו של מרן הרב קוק, אך ודאי שהם לא היו לפני הרב קוק בשעת כתיבת חידושו, ומסתבר שגם לא אח"כ, שהרי גם הרב טוקצ'נסקי והחזון איש לא הזכירו את דברי המהרי"ל דיסקין.

בכל מקום דשרינן איסור משום פסידא, יש לעיין אם אין הדבר שלו כ"א הפקר ועדיין לא זכה ביה, אי שרינן ליה. – והיה נראה להביא ראיה, ממאי דשרינן פ"ק דמו"ק בשביעית בכ"מ משום פסידא, במקום שאין הפסד לגוף הקרקע כ"א לפירי, ונהי דודאי קאי במקום שהספיחין מותרין, ועיין ר"מ הל' שמיטה, ואכתי הא כיון דהפקירא נינהו, ואיך שרינן להאי עבודת קרקע משום פירי דלאו דיליה. אך י"ל, דהא כיון דכתב קרא אביוני עמך (ועיין ר"מ הל' שמיטה שמשמרין שלא ילקטום עכו"ם), א"כ חשיבי הני פירי דשייכי לכלל ישראל. שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון, סימן ה, אות רנט

המהרי"ל דיסקין כותב שמפורש בכמה מקומות בגמרא שהיתר "אוקמי" נאמר גם ביחס לפירות (אולם הוא לא מביא מקור מדויק לדבריו, ונדון בהמשך בהרחבה במקורו). המהרי"ל דיסקין חולק על סברת הרב קוק שלא שייך היתר "אוקמי" למניעת פירות הפקר, וכותב שעבודות שמטרתן למנוע נזק לפירות שנת השמיטה מותרות, מכיוון שפירות שביעית שייכים ל"כלל ישראל", ולכן מותר לעשות עבודה להצלתם למען "כלל ישראל", כשם שהתירו לאדם לעשות מלאכה להצלת האילן שלו (סברא זאת רלוונטית ביחוד כאשר מתייחסים לאוצר בית דין, כפי שנראה לקמן). כראיה לדבריו מביא המהרי"ל דיסקין את הדין שמותר לשמור על פירות השביעית שלא ילקטום נוכרים, שהרי הוא שומר בזה על הפירות עבור "כלל ישראל".

הרב שאול ישראלי מרחיב יסוד זה, וכותב שלפי זה כאשר אדם מגדל את הפירות בשליחות בית דין עבור הציבור, במסגרת "אוצר בית דין" המבואר בתוספתא (שביעית ח, א-ב), מכיוון שבשדה כזה אין חובת הפקרה (אלא רק איסורי מלאכה) ומותר לשומרו, מותר לו גם לעשות מלאכות שייעודן שימור הפרי מקלקול:

... לסוברים שאין עבודה מותרת גם ב"לאוקמי" לצורך הפירות... רק ע"י בעל השדה הוא שנאסר, מטעם שנתבאר לעיל. ואילו שלוחי בי"ד הרי עושים זאת בתור פירות הפקר. ממילא הרי זה כמו עבודת לאוקמי של פירות ששית, שזה מותר לכל הדעות. נמצאנו למדים... שע"י שלוחי בי"ד מותרות המלאכות לא רק במה שנוגע להורדת הפרי המבושל והטיפול בו עד להבאתו לאוצר בית הדין שבערים, אלא גם עבודות מוקדמות, שהפרי אכן יגדל וישמר מקלקול טרם הבשלתו, גם זה מותר ע"י שלוחי בי"ד. חוות בנימין חלק ג, סימן צח

הרב ישראלי מביא ראיות רבות לשיטתו, שאותן נבחן להלן, ולאור זאת הוא מחדש שגם הרב קוק מודה שכאשר אין חובת הפקר הותרו מלאכות להעמדת הפירות.

כאמור, שיטת הרב קוק האוסרת עשיית מלאכה לשימור הפירות (שלא במסגרת אוצר בית דין) מתבססת על הסברא שאין היגיון להתיר לאדם לעשות מלאכה להצלת פירות שאינם שלו. בבסיס סברא זו עומדת ההנחה שהיתר "אוקמי" הוא היתר למניעת נזק, והוא מסויג לנזק ארוך טווח בלבד ולא לנזק פירות שביעית. אולם כפי שראינו, לפי דברי הרמב"ם, ורש"י כתב יד⁹⁵ שהבאנו באריכות לעיל (עמ' 191), יש להכריע להלכה שמלאכות שהותרו לצורך "אוקמי" אינן נחשבות למלאכה כלל "ולא גזרו עליהן". ממילא, לפי שיטתם, גם אם התורה הפקיעה את יד הבעלים מן הפירות יש סברא להתיר מלאכות לשימורם, שהרי טעם ההיתר אינו משום פסידא אלא מפני שמלאכות אלו אינן חשובות ולא גזרו עליהן.

footnotes: ⁹⁵ יש להעיר שהרב קוק במשפט כהן מצטט מרש"י הנדפס ומוכיח ממנו לשיטתו, אולם כפי שכבר הארכנו להראות לרש"י כתב יד שיטה אחרת, והיא תואמת לרש"י במס' עבודה זרה. הרב קוק עצמו לא ראה את רש"י כתב יד שיצא רק בשנת תשכ"א, כעשרים ושש שנה לאחר הסתלקותו של מרן הרב.

לסיכום: לדעת מרן הרב קוק יש לאסור כל מלאכה שתכליתה שימור פירות הפקר, ואף כתב שדין זה קיים "לכל הדעות", כיוון שלא שייך דין הפסד בפירות מופקרים, כנגדו כתב המהרי"ל דיסקין שכיוון שהפירות נועדו לאכילת "אביוני עמך" והפירות שייכים ל"כלל ישראל" (ואף הותר להעמיד שומר לצורך זה) ממילא מותר לעשות מלאכה גם לשמר את הפירות מקלקול. הרב ישראלי חידש שגם הרב קוק יודה בפירות אוצר בית דין שדינם כפירות שישית שאין בהם דין הפקר ולכן יהיה מותר להצילם. מעבר לכך כתבנו שכל זה למאן דאמר שמלאכות לאוקמי הותרו במקום פסידא, אך לשיטה שמלאכות שנעשות להעמיד את הקיים אינן נחשבות מלאכה ולא גזרו עליהן, מסתבר גם שחכמים לא גזרו על מלאכה שנועדה לשמר את הפירות מקולקול.

לאחר שראינו את עיקר הסברות, נראה את עיקרי המקורות השונים שנידונו בסוגיה.

שיטת הרמב"ם

מרן הרב קוק מדייק מדברי הרמב"ם שהיתר "אוקמי" נועד כדי שלא "תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה" – שההיתר נועד למניעת מוות של העצים, ואם כן קשה להרחיב היתר זה גם ליבול השביעית עצמה. החזון איש פותח בדיוק זה, אלא שהוא כותב למסקנה שיש להרחיב את דברי הרמב"ם:

...ונראה דהא דכ' רבנו ותעשה הארץ מליחה וימות כל עץ אין הכונה דתיבש העץ ולא תעשה פרי לעולם, אלא ימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו, ומצינו איוב י"ד ימות בארץ גזעו מריח מים יפריח וגו'. ומש"כ תעשה הארץ מליחה הוא טעם למה שסיים וימות כל עץ אבל אין כאן הפסד הארץ לשנה הבאה... חזון איש, כא, יד

כלומר לדעתו "ימות כל עץ" יכול להתפרש גם ביחס למיתה זמנית, שעץ שאינו מוציא פירות חשוב כמת. ונראה שגוף המחלוקת בהבנת הרמב"ם היא גוף המחלוקת בין המהרי"ל דיסקין לרב קוק. כלומר, האם היתר "אוקמי" נועד למנוע נזקים רב-שנתיים שתוצאותיהן יהיו ניכרות גם לאחר השמיטה; או שמא הוא כולל גם את נזקי יבול השנה השביעית, שכן התורה לא התכוונה שבשנה השביעית תהיה הארץ מלחה ושוממת, אלא שיהיו בה פירות הראויים לאכילת "אביוני עמך".

החזון איש מוכיח את דעתו מסברא בדעת אביי:

תדע דהרי ר"י ואביי ס"ל תולדות דאוריתא וא"כ לא התירו אלא בזה"ז אבל בזמן שביהמ"ק קיים אסורה השקאה, וא"כ בשנה שביעית ימות כל עץ בית השלחין, ואי כל אילנות כבית השלחין [וכמו שצדדנו בסי' ט"ז] ימותו כל עצי הארץ, וכאשר יטעו אחר שביעית לא יהיו להם תירוש ויצהר עד שנת הרביעית וזה דבר נמנע. ואי יתקיימו בנס - הרי זה נס יותר מהברכה בשנה ששית ולמה לא הזכירו הכתוב ולא הזכירוהו חז"ל...

כלומר לשיטת אביי שכל ההיתר להשקות את בית השלחין נובע מכך ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ואילו מדאורייתא אסורה השקיה כתולדה של זורע ואין בה היתר אוקמי, וודאי גם לשיטתו לא יתכן שבשביעית ימותו כל העצים וכל שבע שנים יהיה צורך לנטוע מחדש את כל המטעים. לכן מחדש החזון איש שלכו"ע יש היתר "אוקמי" להצלת אילנות, וההיתר עליו מדבר הרמב"ם מתייחס לדאגה לפירות.

אולם ניתן להשיב על הדברים בשתי דרכים:

א. יתכן ואביי מודה לעצם דין "אוקמי", וכך כתב לדוגמא הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ, קובץ הערות, סימן ח, ח) וממילא יש לפרש שההיתר במשנה להשקות את בית השלחין הוא היתר רחב יותר מדין "אוקמי" הרגיל, ואי אפשר לדייק ממנו לשאלת "אוקמי פירא". וכן כתב להשיב על החזון איש הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, צח).

ב. יתכן שאביי סובר שכאשר שביעית מדאורייתא הקב"ה דואג שלא ייפסדו פירות השביעית וזה כלול בברכה ו"וצויתי את ברכתי לכם... ועשׂת את התבואה לשלש השנים", וממילא לא ימותו העצים, שהרי עצים עם שורשים אינם מתים מחוסר השקיה אלא אם כן יש בצורת קשה.

עם זאת, על אף שדברי מרן הרב קוק פשוטים יותר בלשון הרמב"ם, ממקורות רבים בדברי חז"ל ניתן להביא ראיה שלא קיימת חלוקה זאת, כפי שנראה להלן.

מקורות חז"ל

כאמור לעיל, מרן הרב קוק בשבת הארץ הביא את התוספתא שאוסרת "לכוון נטיעה" בשביעית, ולפי פירושו מדובר בהסרת קוצים המזיקים לפירות, מאידך המהרי"ל דיסקין כתב בפשטות שמוכח בגמרא במועד קטן שדין "אוקמי" קיים גם ביחס להעמדת הפירות. הרב טוקצינסקי (ספר השמיטה, עמ' כג) הביא שש ראיות⁹⁶ נוספות נגד דברי מרן הרב קוק:

footnotes: ⁹⁶ הרב טוקצינסקי (ספר השמיטה עמ' כג, דבריו מובאים לקמן במלואם) ניסה להביא ראיה מלשון הרמב"ם בפיה"מ המוכיחו: "והרמב"ם בפירוש המשניות פי' מעשנין להבריח התולעים אוכלי הפירות ובמזהמין פי' להבריח התולעים אוכלי האילן, משום שאחת היא בנוגע לאילן ובנוגע לפירות..." אולם יש לדחות את ראיתו שבפה"מ בתרגום המדוייק של הרב קאפח מתורגם: "ומעשנין לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלין את האילן והנתלים בו...", כלומר הבעיה באכילת האילן ולא באכילת הפירות וראיית הרב טוקצ'ינסקי נופלת.

אמנם אף שהדברים מחוכמים וראוים למי שאמרם, נלענ"ד כמעט ברור שמותרת עבודה לאוקמי אף בשביל הפירות (כמש"ל), וכמה הוכחות לזו:

[1] חדא בע"ז נ' אמרו בטעם אין סכין הפגין בשביעית שהוא לפטומי פירא, מוכח שאם לאוקמי פירא שרי. [2] וכן ראי' מתוספתא פ"א ט' תאינה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט, ושם (ה"י) סוקריי את האילן בסיקרא כו', שלא ישיר הפירות. [3] גם משנה מפורשת (ספ"ב) היא ממרסין באורז אך לא זומרין העלה שלה (וכ"ה ברמב"ם פ"א ט"ו), [4] ולא עוד אלא שבירושלמי (שם פ"ב ב') פריך מר"ש על ר"ש שכאן מתיר ליטול עלה מאשכול וכאן אוסר לחתוך העלין מהאורז ומשני הסרת עלה מאשכול היא כהצלה מדליקה והיינו לאוקמי משא"כ חתוך עלין מאורז לאברויי הוא הרי שאף בפירות יש חילוק בין לאברויי ובין לאוקמי. וכ"ה בר"ש שם מ"ב. [5] והרמב"ם בפיה"מ פי' מעשנין להבריח התולעים אוכלי הפירות ובמזהמין פי' להבריח התולעין אוכלי האילן משום שאחת היא בנוגע לאילן ובנוגע לפירות וכמ"ש בתיס' אנשי שם מ"ד. [6] מכ"ש לפמ"ש הלאה בדין השקאה ושמשקין בית השלחין לירקות ולזרעים. ספר השמיטה, עמ' כג⁹⁷

footnotes: ⁹⁷ מספור המקורות וההדגשות לא מופיעות במקור.

הרב קוק השיב לראיות אלו בהערה שם (שהודפסה שוב בהרחבה בשבת הארץ, קונטרס אחרון, סימן יב) ובתגובה נוספת במשפט כהן (סימן עט). בנוסף לכך גם החזון איש דן בסוגיה זאת (בלי להזכיר כלל את קודמיו) וחלק על הדיוק בדברי הרמב"ם ונפרט את עיקרי המקורות.

"מכוונים"

כאמור המקור הראשון שהביא הרב קוק הוא דין "מכוונים" שמקורו בתוספתא:

ומכוונין את הנטיעות עד ראש השנה ר' יהודה אומ' אם היו מבורכות לפני שביעית נוטלן אף בשביעית. תוספתא שביעית א, ו

הרב קוק פירש שמכוונים "הוא לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן, המזיקים את הפירות", והוא מבאר שהסיבה שהתוספתא התירה לכוון רק עד ראש השנה היא שמלאכה זאת נועדה להציל פירות ולכן היא אסורה בשביעית.⁹⁸ לפני שנדון במקור פרשנותו ובפרשנויות אחרות לתוספתא, יש להעיר שלפי העולה מדברי הרב קוק כאן, איסור אוקמי פירא קיים גם בפירות שישית ולא רק ביחס לפירות הקדושים בקדושת שביעית, שהרי מלשון התוספתא משמע שמיד אחר ראש השנה מתחיל איסור הסרת הקוצים, והרי בשלב זה של השנה הפירות של העץ אינם קדושים בקדושת שביעית!

footnotes: ⁹⁸ הרב קוק לא מתייחס לכך שהתוספתא דיברה על "נטיעה" וממילא קשה איזה פירות יש על נטיעה. אולם גם הפרשנים בהמשך מתעלמים מה"נטיעה" ומבארים את הדברים ביחס לגפן ונראה שהדבר נובע בעקבות דברי הירושלמי שלהלן. וביחס לשאר הפרשנים, אם נפרש את המונח "כיוון" כעיצוב העץ, מובן מאוד הקשר בין נטיעה לכרם, שהרי בעץ רגיל אי אפשר לכוון את ענפיו אלא בנטיעה כשהעץ צעיר, ואילו בגפן שמכוונים אותה כל שנה הדבר רלוונטי תמיד.

מקור הדיוק של מרן הרב קוק הם דברי פאת השלחן:

... וכן אין מכוונין לקוץ הקוצים היוצאים מהאילן שלא יזיק הפירות. ואין סומכין בדוקרין מן הצד, וכן אין מסתתרין ליישר אבניה. פאת השלחן, כ, ד

כפי שרואים, לשונו של הרב קוק זהה ללשונו של בעל פאת השלחן, אלא שהרב מוסיף שהטעם לאסור הסרת קוצים הוא שאין להקל ב"אוקמי פירא". אולם ייתכן שטעמו של האיסור לפי פאת השלחן הוא מפני שמטרת עבודה זו אינה בכלל "אוקמי", אלא בכלל "פיטומי פירא", שהרי הקוצים אינם משחיתים את הפרי לגמרי אלא רק פוצעים אותו. מעבר לכך יש לדון במקור הדברים בירושלמי, כפי שמוכח בדבר ר' ישראל משקלוב בבית ישראל שם, וכך לשון הירושלמי במלואם:

תני מכוונין, מצדדין, מכוונין לה, מצדדין. חברייא אמרי עושין לה דוקרין רבי יוסה אומר תולה לה אבן... ר' ירמיה בשם ר' הושעיה נוטל את הקבוצין עמה... ירושלמי שביעית, פ"ב ה"ב

כפי שרואים מקור הדברים בלשון הירושלמי "עושין לה דוקרין", ומפרש אותם בבית ישראל: "פי' מכוונין מיישרין אותה מן הקוצין שיוצאים מן האילן" כלומר איסור הסרת הקוצים. אולם פירושו בירושלמי איננו פשוט, ואכן פרשני הירושלמי האחרים ביארו שפשט הדברים מתייחס לעיצוב (כיוון) זמורות הנטיעה והגפן, ואין כאן כל התייחסות לפירות או להסרת הקוצים. וכך מפרש לדוגמא הפני משה:

מכוונין, מצדדין. ומפרש מכוונין היינו כפשטה - מכוונין לה, שעושין שיתגדל האילן בשוה ושיעלה כיון... נוטל את הקבוצין עמה. לפרש מכוונין דלעיל קאי שנוטל את הקבוצים והקוצים שעולין באילן כדי לכוונו. פני משה, שביעית פ"ב, ה"ב

לפי דבריו מכוונין הכוונה שמכוונים את זמורות הגפן לכיון הרצוי, כלומר עיצוב הגפן, ומדבריו עולה ששלוש הדעות המובאות בהמשך התוספתא מפרשות את האמור בראשיתה: "חבריא" סוברים שהכוונה להעמדת עמודים שעליהם תולים את הגפן. ר' יוסה סובר שהכוונה לתליית משקולת (אבן) להכביד על הזמורות שירדו לקרקע, ור' ירמיה⁹⁹ סובר שהכוונה לנטילת הקוצים כדי לכוון, ונלע"ד שכוונתו שמורידים חלק מהזמורות כדי לקבוע את כיוון הגפן (וראה על כך עוד בהרחבה למעשה ביחס לזמירה לאוקמי לעיל עמ' 203).

footnotes: ⁹⁹ הפני משה כאמור מבאר שגם ר' ירמיה מתייחס למלאכה מכוונים, אולם הדברים קשים כיוון שבפשט הירושלמי ר' ירמיה מתייחס לקובץ מלאכות נוספות "מוותרין בגפנים ומשמטין בקנים..." ואף יותר מכך הירושלמי מתייחס לכך שמותר לעשות את זה עד החג ואף מעבר לכך כלומר בשביעית עצמה, ואכן הרש"ס והחזון איש (יז, כו ד"ה שם מקום שנהגו) ביארו בפשטות שמדובר על מלאכות שמותרות בשביעית עצמה. בכל מקרה למעשה גם אם נפרש שר' ירמיה מפרש את מלאכת מכוונים בעל פאת השלחן לא עסק בביאור ר' ירמיה אלא בביאור חבריא, שכפי שהובא לעיל פרשנותו יחודית ואינה תואמת פרשנים רבים על הירושלמי.

גם הר"ש סירלאו, המהר"א פולדא וכל פרשני הירושלמי והתוספתא המצויים פירושו את הדברים בצורות שונות (ולא מצאתי באף אחד מהם הסבר התואם את פירושו של פאת השלחן), ומדברי כולם עולה שמדובר במלאכה לעיצוב העץ ולא במלאכה להגנת הפירות. וכן דייקו הר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה, עמ' 489) ופרופ' פליקס (ביאור הירושלמי, שם) שכל המלאכות שנמנו בקובץ הברייתות בירושלמי הן מלאכות שנועדו לעיצוב הגפן.

לענ"ד מסתבר יותר פירושם של פרשני הירושלמי, שהכוונה לפעולות לעיצוב הגפן ללא קשר לפירות, שהרי הפירות לא מוזכרים כלל בירושלמי או בתוספתא. כמו כן הלשון "מכוונים" מבוארת היטב לאור פירושם של פרשני הירושלמי, ואיננה מובנת לפי פירוש פאת השלחן. אולם, גם לפירושו של בעל פאת השלחן שמדובר על הסרת קוצים שלא יזיקו לפירות, עדיין יתכן שפעולה זאת נחשבת ל"פטומי פירא" ולא ל"אוקמי פירא", שהרי הקוצים בדרך כלל לא הורסים את הפירות אלא רק משאירים עליהם סימנים, ועל כן קשה לתלות במקור זה את כל החלוקה בין "אוקמי אילנא" ל"אוקמי פירא".

משקין בית השלחין

כאמור לעיל, המהרי"ל דיסקין דייק מפשטות הסוגיה במועד קטן שדין פסידא נאמר הן על הפסד הפירות והן על הפסד האילנות, וכך לשונו:

...נראה להביא ראיה, ממאי דשרינן פ"ק דמו"ק בשביעית בכ"מ משום פסידא, במקום שאין הפסד לגוף הקרקע כ"א לפירי, ונהי דודאי קאי במקום שהספיחין מותרין... שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון, סימן ה, אות רנט

המהרי"ל דיסקין לא טרח לפרט היכן בגמרא מוכח שמדובר גם על פירות ולא רק על האילנות, ומסתבר שהוא הבין שעצם השקיית בית השלחין נובעת בעיקרה מהדאגה לפרי ולא מהדאגה לעצים, שהרי בשעה שיש פירות על העץ יש צורך בהשקיה מרובה וממילא היתר השקייתו בשעה זאת היא דאגה לפירות ולא לעץ. וכך אכן דייק החזון איש מהמשנה, אולם כדרכו הוא לא התייחס כלל לקודמיו:

ע"כ צ"ל דמתירין השקאה משום הפירות, דאי משום השדה יעקור הפירות ולא תכחוש ארעא, שהרי אין משקין שדה חריבה שהרי במרוחין אין משקין השדה כולה ולא חיישינן שתעשה הארץ מליחה. חזון איש, שביעית כא, יד

החזון איש מדייק מכך שהותר להשקות קרקע עם עצים עמוסי פרי, ואין דרישה להוריד את הפירות כדי להקל מהעצים לשרוד ללא השקיה, כיוון שהיתר השקיה אינו נובע מחשש להפסד העצים אלא להפסד הפירות.

אולם נראה שגם על דיוק זה ניתן להשיב, שיש הבדל בין השקיית העץ עצמו שכבר יש עליו פירות, אך הוא עצמו צמא למים, ובין עשיית פעולה שכל תכליתה רק קיום הפירות. הרי אין ספק שעלינו לבחון את העץ כמו שהוא לפנינו, ומכיוון שהדרך הנורמלית להציל את העץ שלא יתייבש היא ע"י השקיה, מותר להשקות, ואין זה משנה אם מקור היובש של העץ הוא הפירות שעליו. בנוסף לכך טענת החזון איש שהיה עליו "לעקור את הפירות" היא קשה, שהרי ברור שבין שתי מלאכות להעמדת הקיים – הסרת הפירות או השקיה – עדיפה ההשקיה, שהרי בהסרת הפירות יש גם בעיה של הפסדת פירות שביעית בידים, ומסתבר שיהיה עדיף להשקות את האילן במלאכה דרבנן.

השקיית זרעים וירקות

ראיה נוספת שייתכן שהיא מקור הפשטות של דברי המהרי"ל דיסקין היא מהשקיית זרעים, כפי שכתב הרב טוקצינסקי: "מכ"ש לפמ"ש הלאה בדין השקאה ושמשקין בית השלחין לירקות ולזרעים", ומסתבר שמקורו בהמשך הגמרא במועד קטן:

תנו רבנן: מרביצין שדה לבן בשביעית, אבל לא במועד. והא תניא: מרביצין בין במועד בין בשביעית! - אמר רב הונא: לא קשיא: הא - רבי אליעזר בן יעקב, הא - רבנן. תניא אידך: מרביצין שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמרביצין שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית. בבלי, מועד קטן, ו ע"ב

וכן דייק ביתר בהירות החזון איש בהמשך דבריו:

...וכן אין משקין ירקות בשביעית כדי שיצאו בשביעית ולמה אין משקין שלא תעשה הארץ מליחה וע"כ משום דהספיחין אסורין ואפשר לעקרן ומצוה לעקרן וע"כ לומר דדוקא כשהיא זרועה שהזרע מוצץ לשדה מתאבנת אבל לא כשהיא בורה וא"כ יעקור זריעתה ולמה התירו להשקות בית השלחין ולמרס באורז, [ומיהו כיון דכונתו לתקן הקרקע הו"ל מנכש] אלא ע"כ דחיישינן להפסד פירות... חזון איש, שביעית כא, יד

כלומר בשדה זרעים ברור שכל מטרת ההשקיה היא גידולי שנת השביעית, שהרי הם לא יהיו ראוים לשנה אחרת, ואם כן מהיתר המשנה להשקותם (כאשר אינם ספיחין) מוכח לכאורה שמותרת השקיה להעמדת הפירות. וכך אכן ניתן לדייק בסוף דברי המהרי"ל דיסקין, כשהוא מתייחס לספיחין: "דודאי קאי במקום שהספיחין מותרין", שהוא מתייחס לגידולים אלו ולאו דווקא לאילנות עם פירות.

אולם, הרב קוק השיב לדברים בקונטרס אחרון:

וכן כל השקאת ירקות וזרעים יש להתיר דוקא כשהיא לצורך הקרקע, שאם לא ישקוה תעשה מלחה ותהי' גרועה גם לשנה הבאה, או שיש צורך להוצאת ירקות למוצאי שביעית, אבל בשביל הירקות עצמן שהם שביעית לא מצינו היתר. וכ"נ בדשאים ושושנים, שיש להשקות דוקא אם הם מתקיימים גם בשנה שאחר שביעית, או שיצאו ונגמרו כבר בע"ש, אך לא למה שיוצא בשביעית, דרחמנא אפקרי' ול"ש להתיר עבודה בשביל הפסדם. וכ"מ במו"ק ו' ע"ב רש"י ד"ה כדי. שבת הארץ, קונטרס אחרון, סימן יב

לפי הרב קוק לא נאסר כל "אוקמי פירא", אלא דווקא העמדת פירות שחלה עליהם חובת הפקר בשביעית.¹⁰⁰ אולם אם כך הם פני הדברים, יש לצמצם את כל שיטתו, וגם את פירושו ל"כיוון נטיעה" יש לבאר במקרה שהפירות קדושים בקדושת שביעית ולא בפירות שישית שנכנסו לשביעית.

footnotes: ¹⁰⁰ הרב קוק מדייק את הדברים ברש"י על דף ו ע"ב, אולם גם כאן ניתן לראות את המחלוקת העקבית בהגדרת מלאכה וברש"י כתב יד כתוב כאן באופן מפורש: "השקאה אינה עבודת קרקע בשביעית".

פיטומי פירא, ואוקמי פירא

ראיה נוספת שהביא הרב טוקצינסקי היא מלשון הגמרא במסכת עבודה זרה:

בע"ז נ' אמרו בטעם אין סכין הפגין בשביעית שהוא לפיטומי פירא, מוכח שאם לאוקמי פירא שרי. ספר השמיטה, עמ' כד

הרב טוקצינסקי מדייק מכך שהגמרא מנמקת את איסור סיכת הפירות בכך שמדובר ב"פיטומי" (ולא ב"אוקמי"), ומכאן משמע שאילו היא הייתה נצרכת להעמדת הפירות היא הייתה מותרת.

אולם, לענ"ד ניתן ליישב לשיטת הרב קוק, שכפי שכבר ראינו בדברי פאת השלחן (לעיל עמ' 256) נחלקו התלמודים בשאלה – האם זיהום הותר "לאוקמי" אילנא, והרמב"ם פסק כדעת הירושלמי שכל זיהום אסור, וממילא מסתבר שלשיטתו סיכת פירות אסורה תמיד, לא רק משום שהיא פיטומי כשיטת הבבלי. ואכן, הרמב"ם לא מציין שרק סיכא לפטומי נאסרה. אולם על אף שהדברים אפשריים בדעת הרמב"ם, בפשטות הבבלי נראה מכאן שאכן קיים דין "אוקמי" גם ביחס לפירות, וודאי שאין מכאן ראיה הפוכה.

סוקרים את האילן בסיקרא שלא ישיר פירותיו

ראיה נוספת שהביא הרב טוקצינסקי היא היתר צביעת האילן בסיקרא:

סוקרין את האילן בסיקרא וטוענין אותו באבנים ואין חוששין לא משם שביעית ולא משם דרכי האמורי. תוספתא שביעית א, י

התוספתא מתייחסת למנהג קדום לסמן אילנות שפירותיהם נושרים, כפי שמתאר הבבלי:

אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים. בשלמא טוענו באבנים - כי היכי דליכחוש חיליה, אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד? - כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא: וטמא טמא יקרא - צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. בבלי, שבת סז ע"א

מנהג זה מובא גם בירושלמי (שביעית פ"ד ה"ד) יחד עם המנהג להטעינו אבנים. מדברי התוספתא נראה שפעולה זו היא גם פעולה חלקאית להגנה על הפירות (ולא רק הודעה לרבים שיתפללו), שאם לא כן פשיטא שמותר לצבוע את האילן, ואם כן לכאורה מוכח שמותר לעשות מלאכה "לאוקמי פירא". אולם מרן הרב בשו"ת משפט כהן דוחה ראיה זאת:

צ"ל או דמיירי באילן שיש עליו פירות שנגמר גידולם מערב שביעית, שאין קדושת שביעית נוהגת בהם, ושפיר דמי להצילם מהפסד... או שעיקר הכוונה הוא לשנות לטובה את טבע האילן בכללו וממילא לא ישיר פירותיו ג"כ בשאר שנות השבוע. משפט כהן, סימן עט

הרב קוק ממשיך כאן לשיטתו שהגנה על פירות שישית מותרת, ובכך דוחה הוא ראיה זו. כמו כן הוא מוסיף וכותב שפעולות למניעת נשירה אינן "אוקמי פירא" אלא "אוקמי אילנא", מפני שעץ שפירותיו נושרים בכל שנה זהו נזק רב-שנתי והמחלה היא מחלה של העץ שאיננו יכול להחזיק פירותיו. אולם, לענ"ד ניתן להוסיף ולתרץ שצביעה בסיקרא בגלל אופיה אינה מלאכה חקלאית, אלא רק נתינת סימן לבקשת רחמים, כלשון הגמרא: "כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי" וודאי שמותר להתפלל גם בשביעית שיגדלו פירות טובים על האילן.¹⁰¹

footnotes: ¹⁰¹ העיר לי גיסי היקר הרב בעז אופן: אם הגמ' בשבת היא פשט התוספתא, ומטרת הצביעה היא רק כדי להודיע צערו לרבים ולבקש רחמים, אם כן פשיטא שמותר להתפלל על הצלת האילן בשביעית, ומדוע צריכה הייתה התוספתא לחדש זאת? ותמוה שהרב קוק והרב טקוצ'ינסקי לא התייחסו לכך! כמו כן לפי הסבר הגמרא לא מובן מדוע לא עשו כן כנגד כל מחלות האילן, ומדוע דווקא על נשירת פירות? לכן נראה שלמלאכה זו ישנה גם משמעות חקלאית, ואעפ"כ הגמ' בשבת חששה לדרכי האמורי כי זה נראה כ'תרופת פלא', ולכן היא טרחה לתת לזה טעם מוסבר וריאלי – כמו תפילה. ויש להביא ראיה לכך שהגמרא לא שוללת הסבר טבעי-פשטני, מקריאות המצורע: "טמא טמא" המוסברות בגמ' זו כהודעת צערו לרבים ובקשת רחמים, אע"פ שעל דרך הפשט ישנה סיבה נוספת - להרחיק טהורים ממנו.

מסיר את העלה מן האשכול בשביעית

ראיה נוספת שמביא הרב טוקצינסקי היא המשנה האוסרת הסרת עלים מהאשכולות וכורכת זאת עם ההיתר למרס את האורז:

גם משנה מפורשת (סופ"ב) היא 'ממרסין באורז אך לא זומרין העלה שלה' (וכ"ה ברמב"ם פ"א הט"ו). ולא עוד אלא שבירושלמי (שם פ"ב ב') פריך מר"ש על ר"ש שכאן מתיר ליטול עלה מאשכול וכאן אוסר לחתוך העלין מן האורז, ומשני הסרת עלה מאשכול היא כהצלה מדלקה והיינו לאוקמי משא"כ חתוך עלין מאורז לאברויי הוא, הרי שאף בפירות יש חילוק בין לאברויי ובין לאוקמי וכ"ה בר"ש שם מ"ב ספר השמיטה, עמ' כד

מירוס האורז הוא עירוב בירכות הגידול של האורז בעפר. שתי פעולות אלו, מירוס וזמירת העלים, מטרתן למנוע פגיעה בפירות האורז, וההבדל הדיני שביניהן נובע מזה שמירוס האורז נחשב כ"הצלה מדלקה", כלומר "אוקמי פירא", ואילו זמירת העלים היא "אברויי". ומכאן שגם לגבי פירות יש חילוק בין "אוקמי" ל"אברויי".

לכאורה ניתן היה לדחות ולומר שמבחינה מציאותית מדובר בנזק לצמח ולא לפירות, אולם מכיוון שמדובר על אורז, היינו הך, שהרי לשיטת מרן הרב קוק אין "אוקמי" כלל בגידולים חד-שנתיים. אולם מרן הרב קוק התייחס לקושי זה עוד בשבת הארץ:

ומותר למרס באורז בשביעית אבל לא יכסח, פירוש - שמותר להשקות שדה אורז השקאה יפה ולערב את המים בעפר. ונראין הדברים ששדה אורז צריכה היא השקאה כזאת, שאם לא יעשה כן ימותו הזרעים לגמרי. ונראה לי דמיירי שממרס את השדה של אורז בשביעית סמוך ליציאתה כדי שיצמח האורז במוצאי שביעית, שמותר להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ובאורז צריכה השדה מרוס, שהיא השקאה יותר מרובה בעירוב יפה עם העפר, גם שזה מותר לצורך מוצאי שביעית, אבל למרס לצורך שיצא האורז בשביעית נראה שאסור שהרי אסור להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. שבת הארץ א, טו

גם כאן תולה הרב את היתר מירוס האורז בכך שמדובר באורז שיגדל בהיתר (בסוף שביעית). גם כאן לענ"ד הסבר הרב צ"ע, מפני שהמשנה: "ממרסין את האורז בשביעית" לא צמצמה את היתרה רק לצורך מוצאי שביעית, ודחוק מאוד להעמידה באורז שגדל מאיליו בשביעית, מפני שאורז הוא גידולי קיץ. (מעבר לכך, אם פעולה זאת אסורה בעיקרה, כיצד ניתן להתירה לצורך השנה השמינית? הרי ודאי שאסור לזרוע או לחרוש לצורך שמינית).

החזון איש תירץ את המשנה לגבי אורז בדרך שונה:

והא דממרסין את האורז נמי שהאורז שלא ישקנו הוא מוצץ לשד הארץ ונפסדת, ולפ"ז הא דתניא מרביצין כדי שיצאו במו"ש היינו שתהא הארץ ראויה להוציא ולא תתקלקל, וכן הא דאמר משקין בע"ש כדי שיצאו ירקות בשביעית כל שלא תפסד הארץ מלהוציא, תדע להר"מ הירקות הנכנסות משישית לשביעית אסורין משום ספיחין וכו'. חזון איש, שביעית כא ס"ק יד

לדעת החזון איש ההיתר לטפל בשדות האורז נועד למנוע את ההרס של הקרקע "שלא תעשה הארץ מלחה", ואכן נראה שיש צורך בתירוץ כזה גם אם לא אומרים שמלאכה לאוקמי פירא אסורה, שהרי לדעת הרמב"ם אורז שגדל בשביעית לעולם אינו מותר באכילה. ברם כאמור לעיל החזו"א עצמו סובר להלכה שמלאכה לקיים פירות מותרת.

לגבי דברי ר' שמעון (במשנה השנייה) שמתיר להסיר את העלה מן האשכול בשביעית "מפני שהוא כמציל מפני הדלקה", ניתן לחלק בין היזק חמור כדלקה להזקים אחרים. כמו"כ יש לברור מדוע ת"ק חולק על ר"ש, הרי לאוקמי אילנא מותר? ויתכן שלדעת ת"ק נאסר אוקמי אילנא בפירות, וכך ניתן לדייק בדעת הרמב"ם (פירוש המשנה, שביעית ב, ב) שפירש שזאת מחלוקת והלכה כת"ק. אולם הגר"א (שנות אליהו, שביעית פ"ב, מ"ב) כתב: "פי' דוקא העלה מן האשכול עצמה אבל בשאר העלין מודה לת"ק דאסור בשביעית" כלומר ר' שמעון לא בא לחלוק על דעת ת"ק שמותר לפרק את העלים, אלא רק חילק שעלה שמונח על אשכול ויפגע בו יהיה מותר להסירו משום אוקמי. ובפאת השלחן (שביעית כ, ס"ק ז), ובתפארת ישראל (יכין, שביעית ב, ב) פסקו לאור דברי הגר"א שהלכה כדעת ר' שמעון, ולשיטתם ברור שדין אוקמי שייך גם בהצלת פירות.

סיכום למעשה

סוגיית "אוקמי פירא" נידונה בהרחבה ע"י האחרונים, שורש המחלוקת הוא בטעם היתר "אוקמי". המתירים "אוקמי פירא" הביאו ראיות רבות לדבריהם, אך ראינו שהן ניתנות לדחייה. מאידך, אין אף מקור מפורש בחז"ל המחלק בין בין אוקמי פירא לאוקמי אילנא. לאור זאת נלע"ד שניתן להקל במלאכות שנועדו להעמדת פירות, מכמה טעמים:

א. ישנה סיעה גדולה בראשונים (ולעיל עמ' 191 הארכנו להוכיח שהיא העיקר להלכה) הסוברת שהיתר "אוקמי" אינו היתר מקומי למניעת הפסד ממון אישי, אלא שמלאכות שנעשות להעמדת הקיים אינן נחשבות מלאכה כלל, ולא גזרו עליהן. ממילא לשיטה זאת אין סברא לחלק בין נזק חד-שנתי ליבול המופקר לנזק רב-שנתי, שכן המדד הקובע הוא אופי המלאכה בלבד. ולכן לא שייך לחלק בין אוקמי אילנא לאוקמי פירא.

ב. גם אם יסוד דין "אוקמי" הוא ההפסד הממוני, סברת המהרי"ל דיסקין שמותר להציל את הפירות לצורך "כלל ישראל" מסתברת, זאת לאור הבנת ציווי התורה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ובפירות אוצר בית דין נראה שאף הרב קוק יודה בדבר, כפי שכתב הרב שאול ישראלי.

ג. ההבנה הפשוטה בכמה מקורות בחז"ל היא שאין לחלק בין נזקי פירות לנזקי האילן. ואף על פי שראיות אלו ניתנות לדחייה (חלקן בדוחק) כנזכר לעיל, ישנה ראיה מצטברת הנוטה לדעת המתירים.

ד. על כל הנאמר עד כה יש להוסיף שחומרת דין זה בימינו אינה אלא "תרי דרבנן", שהרי השביעית נוהגת מדרבנן וההיתר אינו אלא למלאכות דרבנן, ולכן ספקו לקולא.

לאור זאת ניתן להקל לרסס פירות מפני מזיקים שדרכם לגרום לפירות להיות לא ראויים לאכילה, ולענ"ד כיוון שההיתר מבוסס על יסוד הגדרת המלאכה, אין לחלק בין חקלאים שיש להם הפסד גדול לאדם פרטי, ובכולם יש מעלה בכך שיתקיימו פירות בשביעית.

לגבי דילול פירות – אם מטרת הדילול להוציא פירות הראויים לאכילה (וזאת המציאות החקלאית בעצים מסוימים) מותר לדלל את הפירות, אולם אם מטרת הדילול הוא להשביח את הפירות כדי להעלות את ערכם בשוק – אסור.

עיקרי הדברים נכתבו לראשונה בשנת תשמ"ז ונדפסו כחוברת. את החוברת הבאתי לעיונו של הרב וולדנברג זצ"ל, ולאחר שהוא עיין בדברים שוחחתי איתו על דין זה והוא הסכים איתי שאין להחמיר כדברי מרן הרב קוק זצ"ל ויש להתיר למעשה לעשות מלאכות להצלת הפירות.