ריסוס בשביעית

שאלה

האם מותר לרסס עצים כדי להדביר טפילים או כדי להרחיק מהפירות חרקים מזיקים?

תשובה

יסוד הדין

דין זה תלוי בשתי שאלות יסוד בהיתר מלאכות בשביעית:

א. האם היתר מלאכות להעמדת הקיים ("אוקמי אילנא") קיים בכל המלאכות שנאסרו מדרבנן, או רק בחלק מהן.

ב. האם ההיתר להעמיד את הקיים, שייך גם בהצלת פירות (אוקמי פירא).

שתי סוגיות אלו נידונו בהרחבה לעיל, וכבר הכרענו למעשה שיש לפסוק כדעת החזון איש וסיעתו שהיתר "אוקמי" שייך בכל המלאכות מדרבנן, בניגוד לדעת פאת השלחן בשיטת הרמב"ם שהותרו רק מלאכות שבקרקע ונאסרו מלאכות בגוף האילן.

ביחס לשאלה השנייה, הראנו שעל אף דברי מרן הרב קוק שהחמיר לאסור מלאכות להעמדת הפירות, ניתן להקל להציל את הפירות הקיימים לאור ארבעה יסודות: א. סברת המהרי"ל דיסקין שהפסד שייך גם בפירות הפקר כיוון שמדובר בהפסד לכלל ישראל. ב. סברת רש"י כתב יד וסיעתו שמלאכות "לאוקמי" אינן נחשבות מלאכה, וממילא "היתר אוקמי" שייך גם בפירות מופקרים. ג. הראיות בגמרא נוטות לדעת המהרי"ל דיסקין, הרב טוקצינסקי והחזון איש, שאין לחלק בין "אוקמי אילנא" ל"אוקמי פירא". ד. לשיטת הרב ישראלי גם הרב קוק יודה שבפירות אוצר בית דין, שאין עליהם חובת הפקר, ניתן להקל גם במלאכות להעמדת הפירות.

אולם, על אף שלכאורה לאור שני כללים אלו ריסוס הפירות צריך להיות מותר, יש לבחון דין זה לאור התייחסויות מפורשות המצויות בחז"ל, בראשונים ובאחרונים, למלאכות הדברה. בחז"ל ניתן למצוא ארבעה התייחסויות לטיפול בתולעים ושאר מזיקים:

א. איסור לעשן את העצים בשביעית.

ב. איסור זיהום העצים בשביעית (במשנה) והיתרו במקום העמדת הקיים (בבבלי).

ג. ההיתר בברייתא להוציא את התולעת ("מתליעים").

ד. היתר "הסרת הרואה".

המקור הראשון לאיסור מובא במשנה בשביעית:

מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, וכן בבית השלחין מיבלין מפרקין מאבקין מעשנין עד ראש השנה. רבי שמעון אומר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית. משנה, שביעית ב, ב

המשנה עוסקת בדיני תוספת שביעית ומביאה רשימת מלאכות שהותרו עד ראש השנה, כלומר לא אסרו אותן חכמים בזמן התוספת. מכאן מדייק הגמרא בע"ז (נ ע"ב): "עד ר"ה – אִין, בשביעית - לא", כלומר, כל המלאכות הללו אסורות בשביעית, ובכללן איסור 'עישון'. הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר את מהות המלאכה "מעשנין":

ומעשנין, לעשן תחתיהן באיזה עישון כדי שימותו התולעים האוכלים את האילן והנתלים בו. רמב"ם, פירוש המשנה, שביעית ב, ב

וכן פוסק הרמב"ם למעשה במשנה תורה (שמיטה ויובל א, ה): "ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת". וכן פירשו כמעט כל הראשונים: הערוך ערך "זבל", רש"י (הנדפס), מועד קטן ג ע"א, רבנו הלל (ביאורו לתורת כהנים, בהר, פרשה א), וכן פרשני המשנה על אתר: רבינו נתן אב הישיבה, ר"ש, ריבמ"ץ. לכאורה יש ללמוד מכאן איסור לריסוסי הדברה המקובלים בימינו.

בהמשך המשנה מובאת מלאכה נוספת שגם היא מותרת רק עד ראש השנה (שביעית ב, ד): "מזהמין את הנטיעות ... עד ראש השנה" ונחלקו הפרשנים מהו "זיהום":

זוהמה שם הסרחון, וממנו אמר מזהמין, ר"ל ששמין בהם ריח זוהמה, לפי שדרך לסוך את הנטיעות בדבר שריחו מזוהם כגון החלתית וה"סכבינג" כדי שיריחם הרחש האוכל את הנטיעה ויתרחק. רמב"ם, פירוש המשנה, שביעית ב, ד

לפי הרמב"ם גם מלאכת זיהום קשורה בהרחקת מזיקים, אלא שבניגוד לעישון שמטרתו להמית את התולעת, הזיהום גורם להרחקתה. גם מכאן ניתן לכאורה ללמוד על סוגי ריסוס דומים המקובלים בימינו.

אולם בניגוד לפירוש הרמב"ם, רש"י על הגמרא בעבודה זרה (נ ע"ב ד"ה ומזהמין) ביאר שמלאכת זיהום היא הדבקת זבל על גדם של עץ כדי לשמור עליו ממזיקים, וכן ביארו הר"ש והרא"ש על המשנה, וכן ביארו הרש"ס והגר"א בביאור הירושלמי (על אתר).

לכאורה לפי פרשנותם של הראשונים בביאור מלאכת "מעשנין", ושיטת הרמב"ם במלאכת "זיהום", יוצא שאסור לרסס כדי להסיר תולעים. ויש לדון מדוע נאסרה פעולה זאת, הרי ללא הסרת התולעים ייהרסו הפירות ואולי אף האילנות? מעבר לשאלה העקרונית על עצם האיסור, ישנה לכאורה סתירה בעצם הדין, כיוון שישנן שתי ראיות הפוכות שמהן ניתן ללמוד שהסרת התולעת מותרת: א. הגמרא בעבודה זרה (נ ע"ב). ב. ושיטת חכמים בירושלמי (ב, ד).

בגמרא בעבודה זרה (נ ע"ב) מפורש ש"מתליעין ומזהמין בשביעית", ומבאר רש"יעל אתר: "מתליעין - נוטלין תולעת שבאילן" ובר"ח אף מרחיב: "מתליעין - עוקרין התולעין מן האילן בחרמש או בקרדום", משמע שמותר להסיר תולעים גם באמצעות כלי עבודה כגון חרמש וקרדום. ואם כן יש לדון מה ההבדל בין ההיתר להתליע את האילן לבין איסור עישון?

מקור נוסף הוא הירושלמישעוסק בדברי התוספתא (א, יא) שמתירה "ליטול את הרואה":

מזהמין את הנטיעות כו' מתניתא דרבי, ברם כרבנין מזהמין מתלעין בשביעית אבל לא במועד, כאן וכאן אין מגזמין אבל נוטל הוא את הרואה. ירושלמי, שביעית פ"ב, ה"ד

כלומר, בירושלמי מובאת אותה ברייתא שהובאה בבבלי בע"ז, אולם לשיטת הירושלמי נחלקו בדבר רבי וחכמים, לדעת חכמים הותר להתליע בשביעית, ואילו לדעת רבי הותר רק ליטול "את הרואה". מדברי הירושלמי עולה שהיתר זה קיים גם בשביעית עצמה (בשונה מהתוספתא שלא התייחסה כלל לשביעית), ומבאר מהר"א פולדא(על אתר): "אף על פי שאין מתליעין, אבל נוטל את התולע הרואה", כלומר לדבריו גם לשיטת רבי שנאסר להתליע בשביעית עצמה, מותר להוציא את "התולע הרואה". מכאן משמע שלפי הירושלמי לדעת חכמים מותר לזהם ולהתליע גם בשביעית עצמה, ואילו לשיטת רבי זיהום והתלעה אסורים, ונטילת הרואה מותרת.

מכלל המקורות עולה, שמלאכות "זיהום" והתלעה הותרו לפי הברייתא בבבלי, וכן לפי חכמים בירושלמי ואילו לשיטת רבי בירושלמי הותרה רק הסרת תולעת מסוימת המכונה "תולעת הרואה". אולם מלאכת עישון תחת העצים נאסרה, וראינו שלפי הערוך מדובר על עשן להרחקת התולעים. ולפי הרמב"ם גם איסור זיהום תכליתו הוא הסרת המזיקים בשביעית (אך בפשטות הבבלי יש לחלק בין "תרי זיהומי").

כפי שניתן לראות, בחלק מהמקרים לכולי עלמא הותר הטיפול בתולעים ואילו בחלק אחר נאסר, ויש לברר מה היחס בין הדינים, מתי הותר הדבר ובאיזה אופן? לכאורה הפתרון הפשוט הוא לתלות את פער הסוגיות בדין "אוקמי" ו"אברויי", אולם על אף שפירוש זה מסתבר ומתאים לשאר היסודות של המלאכות המותרות והאסורות, האחרונים העלו מספר חלוקות נוספות, נציין תחילה לחלוקות אלו ואח"כ נדון בהגדרת "אוקמי" ו"אברויי" בריסוס.

מחזי כעבודה

לדעת החזון איש מלאכות הסרת התולעים אינן נבחנות בכלים הרגילים של "אוקמי" ו"אברויי":

...איכא בברייתא שהן מדרבנן, כמו מפסגין, פרש"י סומכין האילן, שאינו אלא אוקמא אילנא, וכן מעשנין להמית התולעים, וכן מפרקין לפרש"י, ואע"ג דקשקוש שרי, הכי מיחזי טפי כעבודה ואסרום חכמים, והא דאמרו ע"ז נ' ב' מתליעין צ"ל ביד . חזון איש יז, יט

החזון איש מסביר כאן את רשימת המלאכות שנמנו בברייתא לשיטת אביי (שגם התולדות נאסרו מהתורה), והוא מבאר שגם לשיטת אביי מלאכות שהן "לאוקמי" מותרות, אלא שמלאכות אלו (כגון עישון) נאסרו משום שהן חמורות יותר, כיון שהן "מחזי כעבודה". לאור זאת מבאר החזון איש שהגמרא בעבודה זרה המתירה להתליע עצים מתייחסת להסרת התולעים ביד.

אולם צ"ע מה היחס בין קביעה זאת לדבריו בסוף הסימן, שם מבואר שלשיטת הריטב"א (וכן הוא מכריע להלכה) כל המלאכות שנמנו מדרבנן מותרות לאוקמי. יש שהבינו בדבריו שדין העישון חריג, אולם יתכן מאוד שכל מה שכתב כאן היה לשיטה הראשונה, שאוקמי שייך רק במה שלא נמנה במשנה, אך לאור ההכרעה שאוקמי שייך בכל המלאכות מדרבנן ממילא אין לחלק ויש להתיר גם ריסוס "לאוקמי".

מזיקים לפרי

יש מן האחרונים שהעמידו את ההבדל בין הדברה מותרת להדברה אסורה לפי רמת הצורך בריסוס – האם הוא נצרך לאוקמי אילנא, או אוקמי פירא:

והא מעשנים לדעת כל המפרשים דהיינו להרוג התולעים הרי מתליעין ומעשנין אחת היא. לכן נראה לחלק ביניהם דמתליעין היינו התולעים שבאילן ומעשנין היינו התולעים שבפירות א"כ מתליעין לאוקמי אילנא הוא שהאילן לא יתקלקל מחמת התולעים, הילכך מותר להתליע אפילו בשביעית, משא״כ לעשן זה בשביל להרוג התולעים שבפירות ולא הוי לאוקמא אילנא, הילכך אינו מותר אלא עד ר״ה... תורת השביעית, הלכה ו (עמ' מג)

על אף שהדברים אפשריים, הבחנה זאת תלויה במחלוקת שהצגנו לעיל – האם יש להתיר אוקמי פירא, או לא. לדעת המתירים קשה להעמיד את הפער בסוגיה על בסיס חלוקה זאת שאין לה מקור מבוסס.

מעבר לכך, אם אכן ישנו היתר אוקמי פירא, ממילא דווקא חרקים המזיקים לפירות יחשבו "לאוקמי" ואילו חרקים המזיקים לעץ לעיתים ניתן להמתין עם הדברתם למוצאי שביעית, שהרי הנזק שלהם הוא נזק מתמשך וקשה להגדיר את פרק הזמן שבו מצטבר נזק הנחשב ל"אוקמי".

אוקמי ואברויי

כאמור לעיל החלוקה הבסיסית ביותר היא בין "אוקמי" ל"אברויי", לפי חלוקה זאת המשנה שאסרה לעשן ולזהם התייחסה למקרה שמדובר ב"אברויי" ואילו המקורות שהתירו להסיר תולעים עסקו במקרה של "אוקמי". ראיה לכך ניתן להביא ממלאכת "זיהום" (בפרט אם היא מעין ריסוס להסרת מזיקים כדברי הרמב"ם) וכך מובא בבבלי:

זיהום אזיהום קא קשיא ליה, דקתני - מחליפין ומזהמין בשביעית, ורימנהי מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן עד ר"ה עד ר"ה - אין בשביעית - לא? ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו חד לאברויי אילנא - ואסור, וחד לסתומי פילי - ושרי. ה"נ תרי זהמומי הוי - חד לאוקמי אילני - ושרי וחד לאברויי אילני - ואסור. בבלי, עבודה זרה נ ע"ב

הבבלי מתייחס מפורשות לסתירה בין המשנה והברייתא, ומתרץ באופן פשוט שאכן המשנה בשביעית מתייחסת לזיהום שהוא "לאברויי", ואילו הברייתא שמתירה זיהום מתייחסת לזיהום "לאוקמי". לאור זאת ניתן ליישב את כל שאר המקורות הסותרים.

ואכן הראב"ד והרא"ש ביארו באופן מפורש שהמלאכות שנאסרו במשנה מתייחסות למקרה של "אברויי".¹⁰² וכך כותב הראב"ד (פירוש לתורת כהנים, בהר פרשה א, ה): "מעשנין... נ"ל כי אלו העשונים הוא עישון של פטום הוא". לפי פירוש זה אין כל קושי בין המקורות, וההיתר בברייתא להתליע את העץ מתייחס למלאכה "לאוקמי", ואילו האיסור במשנה מתייחס למקרה שאין הכרח להסיר את התולעת. מעבר לכך בפשטות דברי הראב"ד לא סותרים את פרשני המשנה שהובאו לעיל, כיון שאף אחד מהפרשנים לא כתב שמדובר ב"אוקמי". וברור שלא כל התולעים והחרקים מזיקים באופן מיידי ובלתי הפיך לצמחים, וממילא לא כל טיפול בהם יכול להיחשב "לאוקמי". וכן נראה שהחלוקה בין תולעים ומזיקים שונים תואמת גם את מה שכתב המר"א פולדא בביאור הירושלמי שהובא לעיל, שהרי גם רבי שסבר שאין מתליעין, התיר להסיר את "תולעת הרואה".

footnotes: ¹⁰² הרא"ש בפירוש המשנה, גם בתוספות רא"ש (מועד קטן ג ע"א, ד"ה אין מפרקין) הוא מחלק בין אוקמי לאברויי אולם שם מובא פירוש שחולק על ההבנה שעישון הוא הסרת התולעים כיוון ש: "שמירת האילן שרי כדאמרינן בגמ' אוקומי אילנא שרי..." כלומר הוא סובר שלא יתכן שריסוס יאסר שהרי הוא מלאכה לשמירת האילן, והוא מבאר שעישון שבמשנה הוא פעולת ריסוס "סממין" על העצים לטובת פיטום הפירות (כלומר מעין דישון העץ). אולם, כאמור בפירוש המשנה הרא"ש ביאר כשאר הראשונים שמדובר על הסרת התולעת.

אולם הרמב"ם לא מזכיר סוגיה זאת כלל (גם לעניין זיהום) וכפי שכבר הארכנו בעל פאת השלחן סבר שהרמב"ם דחה את הבבלי מהלכה ופסק כדברי הירושלמי, ולשיטתו אכן יאסר כל זיהום, אולם למעשה נלע"ד שאין להחמיר כדברי פאת השלחן, כפי שנקטו גדולי האחרונים הרב קוק (קונטרס אחרון, י) והחזון איש (יז, יט), וראה עוד לעיל (עמ' 258).

הגדרת אוקמי ואברויי בריסוס

לאחר שראינו את עיקרי השיטות, יש להבין לדעת הראב"ד על פי הבבלי באלו מקרים הצורך בעישון הוא "לאברויי" ואסור, ומתי הוא ל"אוקמי" ומותר? בפשטות נראה שהחלוקה צריכה להיות תלויה במידת הנזק המתמשך של המזיקים, מזיק שהימנעות מהסרתו תגרום ל"מות כל עץ שבה" יהיה מותר להסירו, ואילו מזיק שרק יגרום לעץ להיות חולה אבל ניתן יהיה להסירו גם בעתיד יהיה אסור לטפל בו. וכך מבאר פרופ' פליקס את הירושלמי:

רימות או זחלי החרקים ('התולעים'), הן הרימות הקודחות בתוך ענפי האילן והן הזחלים המכרסמים את העלים, הפרחים והפרי. רימות אלה גורמות נזקים כבדים לעצי-הפרי ע"י המחילות שהן נוברות, וגורמות לבסוף לתמותת האילן. (במיוחד יש לציין שלושה חרקים הקודחים בעץ:... חיפושיות היקרונית... הברקנית... וחיפושית הגפן מינים אלה השמידו כמעט את מטעי השקדים בארץ... וכן גדול נזקו של זחל הפרפר סס-הנמר). פעולתן של אלה היא אטית אך מתמדת והוצאתן מן העץ – ההתלעה – היא טרחה גדולה (...אפשר שמכיוון שנזקם אטי (הוא נמשך שנים אחדות) לא התירו להוציאם בשביעית, מתוך שניתן להמתין בטיפול נגדם עד למוצאי שביעית). קל יותר ללקט את הזחלים שעל העלים, אף שלעתים קרובות הם מרובים מאוד. לעומת אלה התירה הברייתא ללקט אף בשביעית את הרואה, שהוא שם כולל לחרקים בגילגולם הסופי, שעה שעיניהם ניכרות היטב, כגון חיפושיות ופרפרי לילה המזיקים לאילנות. אלה עשויים להטיל ביצים מרובות שייהפכו לזחלים. פעולת מנע זו חיונית לעץ ואינה כרוכה בעבודה רבה ולכן התירוה בשביעית. ירושלמי שביעית מבואר ע"י יהודה פליקס, עמ' 110-111¹⁰³

footnotes: ¹⁰³ הערות שבספר הובאו בתוך סוגריים.

לפי ההצעה של פרופ' פליקס יש לחלק בין התולעים השונות ורמת הנזק שלהן, אם הנזק הוא ארוך טווח אך ניתן להמתין בהדברתו למוצאי שביעית – אסור להדבירו בשביעית, אך כשהנזק הוא מיידי הותר לטפל בו כבר בשנת השמיטה.¹⁰⁴ לפי חלוקה זאת ניתן להסביר גם את האיסור הבסיסי שבמשנה "לעשן" תחת האילן. העישון שנאסר מתייחס לתולעים שאינן מסכנות את העץ וניתן יהיה לטפל בהן בשנים שלאחר השמיטה, ואילו ה"התלעה" שהותרה בברייתא, או לשיטת רבי רק "נטילת הרואה", מתייחסות לתולעים שמסכנות את העץ כבר בשנת השמיטה.

footnotes: ¹⁰⁴ לכאורה לפי הסברו נראה שאסור לעשות מלאכות לאוקמי שניתן לדחות אותם לשנה הבאה (כשיטת החזון איש כא, יז) אולם יש להשיב שהרי כל הפירוש שלו תלוי במחלוקת רבי וחכמים, ולשיטת חכמים אכן הותר להתליע גם אם הנזק רחוק טווח כיוון שזה נחשב ל"השיב שומר". אולם מעבר לכך נראה מדבריו שמוסכם על כולם שמזיק שאיננו משמעותי בטווח של שנה אינו מוגדר כלל אוקמי, וממילא יתכן מאוד שגם רבי יודה שמזיק שמותר להסיר אין צורך להמתין לסוף שנה וצ"ע.

לאור פשט הבבלי בעבודה זרה שחילקה בין שני זיהומים, ועל פיה ישנו זיהום המותר אע"פ שהוא בגוף האילן, כתב גם מרן הרב קוק להתיר (לדעת הר"ש ורש"י) עבודת "אוקמי" בגוף האילן להרחיק התולעים, וז"ל:

...ולפ"ז מותר לגפר את הגפנים בגפרית שהוא כדי להמית היצורים הקטנים המזיקים את הגפן. וכן כל הרפואות שעושים נגד מחלת הגפנים הנקראת פיטקסירה מותר לעשות לפי דעה זו אפילו בגופו של אילן... שבת הארץ, פ"א ה"ה

וכן הורה למעשה הרב זילבר בספרו "הלכות שביעית". בנוסף לנ"ל, ישנם מזיקים כמו עכברים וחולדות וכדו' שמותר לצודן - עיין פאת השולחן סימן כ' סעיף ה' וס"ק י"ט, ובתוספות מו"ק ו ע"ב ד"ה "צדין".

סיכום למעשה

ישנה סתירה לכאורה בין המשנה בשביעית שממנה נראה שאין לעשן ולזהם עצים כדי להדבירם מחרקים ובין הברייתא בבבלי (עבודה זרה) ובירושלמי שבה נאמר זיהום והתלעה מותרים. ונחלקו הפרשנים ביישוב הדברים. לדעת החזון איש מדובר באיסור מיוחד, שעל אף שכל המלאכות מדרבנן הותרו "לאוקמי", כאן הדבר נאסר במצבים מסוימים משום ש"מחזי כעבודה", אולם יתכן מאוד שהחזון איש חזר בו בסוף דבריו שפסק כריטב"א המגדיר שכל המלאכות מדרבנן נבחנות אם הן "לאוקמי" או "לאברויי". תירוץ נוסף הובא בספר תורת השביעית שחילק בין הסרת תולעים להצלת הפירות שנאסרה משום שאינה "אוקמי אילנא" אלא "אוקמי פירא", ובין הסרת תולעים להצלת האילן שהותרה. אולם פירוש זה תלוי בהכרעה העקרונית בסוגיית "אוקמי פירא", ונלע"ד שקשה לתלות את הסתירה בין הסוגיות במחלוקת זו. מעבר לכך דייקנו בדברי הראב"ד שהפתרון הפשוט לסתירה בין הסוגיות הוא לפרש אותן לאור הכלל הרגיל של "אוקמי" ו"אברויי".

לאור הסבר זה יש להבחין בין הריסוסים המיועדים "לאוקמי אילנא" ובין הריסוסים המיועדים "לאברויי אילנא". לענ"ד נראה שיש להבדיל בין מזיקים הנמצאים באופן טבעי ואינם מכלים את האילן ופירותיו, אלא מצמצמים במידה מסוימת את כמות הפירות, שהסרתם תיחשב ל"אברויי", ובין מכת מזיקים חריגה שיכולה לגרום לכילוי הגידולים שהדברתם נחשבת "לאוקמי".

עם זאת, ברור שבימינו נדרשת כמות ריסוסים גדולה יותר מבזמן חז"ל, שכן שבעבר היה איזון ביולוגי בטבע (מזיק אחד השמיד את משנהו ובסה"כ היה איזון ע"פ פלאי הבריאה האלוקית) וכך התערבות האדם לסילוק מזיקים היתה בדרך כלל בגדר "אברויי". ברם, בימינו, בעקבות הריסוסים הרבים שבהם משתמשים החקלאים בכל השנים, הופר האיזון הביולוגי בטבע, וכתוצאה מכך נוצרה תלות בריסוסים החיוניים להישרדות הפירות והעצים ("אוקמי"). ריסוסים אלו יותרו לדעת רש"י והר"ש, ואולי גם לדעת הרמב"ם.