אין מוכרים ס"ת. כ' ב"ש מיהו מ"ש סס"ג בהג"ה בשם הש"ג וכו' ולע"ד אי משום הא ל"א די"ל דנקיט טעם השייך אף בזקינ' או לאש' שיש לה בנים אבל דעת הר"מ מבוארת דלא כתו' וע' באר היטב ס"ק ז"ך וכן נלע"ד סתימות הטור וש"ע ועל דעת תו' ק' לי הסוגי' דסוף פ' הבע"י מה מקש' ואי לא מפיקד' כתוב' מה עבידת' דילמא מ"מ יש לה כתוב' מדמפקיד' על שבת וגם האומרים זיל לא מפקדת ומה בכך הא אמר' בעינא לקיים שבת ואף דאפשר לדחוק כדדחו תו' גבי חצי' שפח' דחיישי' אף בתר שיגרשנ' לא תנשא כיון דלא מפקד' על פו"ר דכופין עליו מ"מ ק' מנ"ל להקשות דדוחק שסמך על דמוכח הכי מחצי' שפח' ותו דאטו כי באה בטענ' יודעים אנו שתנשא וליח' נמי דלמא משקר' א"ו להפקיע כתובת' שאני ומ"ש טענת' במצות שבת מטענת' בעינא חוטרא. וראיות המ"א מדנקיט גבי מכירות ס"ת פסוק דשבת ש"מ משום אשה יש לדחות דמביאו ולטעם דמה נשתנ' מ"ע זו יותר מאחרת עד שמוכרים בגינ' ס"ת ונקיט ההוא קרא להורות דמצו' רבה היא וכן מוכח דעת תו' בתי' רי"ב ב"ב וכן איתא בתו' גיטין מ"א ע"ב:

אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות הב"י ז"ל פי' משום דלא תיקנו חז"ל נשואין לקטן ולכן מביא הב"ש דעת תו' ורא"ש שכתבו דלא הוי זנות כיון בקדושין הן אצלו ול' זה כיון בקדושין הן אצלו לא נאמר אלא בהרא"ש פ"ב דק' אבל התו' פ' הנשרפין ופ' האש' רבה כתבו בל' זה מ"מ אומר ר"י דליכא איסורא דלא הוי ביאת זנות וי"ל טעמייהו דאזלו בשטת הרמב"ן שבסי' כ"ו בב"ש סק"ב דבמיוחדת ליכא איסור כלל אפי' בלא קידושין ונשואי קטן לא גרע ממיוחדת (ולפום רהיטא יש ראי' דעכ"פ אין בפילגש איסור ד"ת ממה דתיקנו נשואין ליתומ' קטנה ואי אפי' להה"מ דכל בלא קדושין יש איסור עשה דכי יקח ולדבריו אף במיוחדת דהיינו פילג' איסור זה יק' איך יתקנו לעבור בקום ועשה אף על עשה הא מסקינן יבמות פ"ט דוקא בשב ואל תעש' ולהה"מ ע"כ לדחוק דנשואי קטנ' חשוב דבר הדומ' דיש כח ביד חכמים לעקור אף דבר מן התור' כדמסקו התו' שם ד"ה כיון וע' כתובו' י"א תו' ד"ה מטבילין) וגם י"ל כונת התו' כדהבין הב"ש כיון שמ"מ וכו' אמנם בפ' הבע"י ס"ב ע"ב בארו התוס' כונתם שלא ע"ד זה שהרי כתבו מ"מ להכי תקינו לי' נשואין דלא ליהוי בעילתו ב"ז נרא' מלשונם דדוקא כיון שע"י ק' ונשואין היא אצלו משום המצו' שישא סמוך לפרקן הוצרכו לתקן בנשואין אלו נשואי דרבנן לענין זה דלא ליהוי ב"ז וע"כ דס"ל לאיסור עכ"פ בפילג' ומשמע נמי מדבריהם דקודם סמוך לפירקן דהיינו קודם שנה שלפני גדלות דבזה ל"מ דמצו' ליכא איסורא נמי אית בי' משום למען ספות ומה"ת יתקנו לו נשואין א"כ מלבד האיסור למען ספות אף ב"ז נמי אית בי' ונ"מ היכי דנושא קטנ' דכותי' דמשום ספות ליכא דאיהי נמי רוה ומשום ב"ז איכא ואף דקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ על המשתדלים האיסור שלא להשיאו. והנה בדעת התו' פ' הנשרפין ופ' האש' י"ל סתמא כפירושן דפ' הבע"י ודלא כמשמעות הב"ש אבל בהרא"ש א"א לפרשו ע"ד זה דלהכי תיקנו נשואין לקטן דלא ליהוי ב"ז דא"כ איך יליף מזה לקטנ' בחיי אבי' אף דל"ת חכמים לנשואין לענין מיאן מ"מ אין חייב להפריד' ולא הוי ב"ז א"ו דעתו פשוט דבלא תקנת חכמים לא הוי ב"ז ומ"מ מדדייק כיון בק' כו' ש"מ דס"ל דכל בלא ק' אסור אפי' במיוחדת דהיינו פילג' וק' הא פ"ק דכתו' הביאו הב"ש הנ"ל כ' להדי' דאפשר לקיים פו"ר בלא ק' ע"י פילג' וע"כ לידחוק ע"פ דברי הרמב"ן שבב"ש הנ"ל על קושי' דת"ל כלה בלא ברכ' אסור' וע"ש התי' וי"ל ה"נ דאף דס"ל פילג' שרי מ"מ לגבי קטן וקטנ' הנושאים לשם קנין גרע ושייך מה שאמר' תור' שבאופן זה צריך להיות ק' וברכ' וק' לו גבי קטן וקטנ' דהוי ב"ז ומוכרח דמ"מ לא הוי ב"ז כיון בק' וכו' א"כ י"ל דס"ל דוקא פילג' גדול' שראוי' להוליד וכונתו לקיים פו"ר הוא דשרי' אבל קטן וקטנ' דלא בני פו"ר לולא דע"י ק' הן הו' ב"ז. והנ' לדעת הרמב"ן הנ"ל שבב"ש דאף הרמ' מן המתירי' פילג' וגם לדעת האחרונים שם בהטור דנמי הכי ס"ל. הכא לפי' הב"י בהרמ' וטור דקודם י"ג ויום א' הוי ב"ז מטעם דל"ת חכמים נשואין ע"כ נמי לידחוק בא' מב' האופנים הנ"ל ועכ"ז צ"ע קושי' הב"ש דהטור יסתור דעת אביו. ולדידי תו ק' דיותר הי' לו לבאר שאסור להשיאו קודם י"ג מטעם למען ספות דבזה כ"ע מודים. (משום דהו' יותר משנ' שלפני גדלות) ותו ק' לי לפי' הב"י ז"ל דיצא להם האיסור מדלא תיקנו רבנן נשואי' וא"כ מוכרח לפרש מה דמשני סמוך לפירקן שאני היינו לאחר י"ג ויום א' ולא כס"ד בעודו קטן ודאי א"כ המקשן מה אירי' דק' לי' על מימרא דרב דלא שייך אלא בקטן וגדול' ואיכא לשנוי דהמצו' היינו בקטן וקטנ' יותר היה לו להקשות על הברייתא ממה דהוי ב"ז ולישני דסמוך לפירקן היינו אחר י"ג ויום א' ודנימא דהמקש' נמי הבין הברייתא לאחר י"ג ויום א' ומ"מ סבר דשייך למען ספות זה דוחק ותו דעכ"פ ק' על רב דמ"א דלמען ספות ות"ל דהוי ב"ז ותו ק"ק דא"כ אף לאחר י"ג ויום א' ליבעי בדיק' לנשואין בשערות דהא הק' בשערות תלוי כמבואר בד"מ סי' מ"ג ואיך הוא מצוה סמוך לפירקן אפי' אחר י"ג וע"כ לומר דסמכינן בזה על חזק' דרבא בנדה. ואולם בד"מ הקש' על הב"י מאין ראה לפ' ל' הרמ' דלא כרש"י ולע"ד ב"ז המוזכר בדבריהם דחקו דס"ל דלא כרש"י ותו' דכיון דע"כ ס"ל דשייך ב"ז בק' קטן א"א דיש מצוה בשנה שלפני גדלות וכקושי' תו' לכן פירשו ע"ד הטור דאין מצוה אלא אחר י"ג ויום א' דאז סמכינן על חזק' דרבא אמנם מפי' הה"מ נרא' שמפר' הרמ' ממש מטעם דרב יהודא מר רב שהרי ציין עליו מלת שם. ולכן נלע"ד שהה"מ סובר שלא מטעם דלא שייך נשואין הוי ב"ז דבזה אפשר דס"ל או כהתו' או כהרא"ש או הרמב"ן בפילג' אלא שהרמ' מחולק עם רש"י שמפ' האיסור משום שהיא צמא' ושמא תזנ' והר"מ אפשר ק' לו לפי' זה דא"כ מה פירך דלמא בקטנ' איירי ותו דאל ישיא אשה משמע אף קטנ' ותו דאם יש לחו' שתזנ' אף בסמוך לפירקן שהוא שנה איכא למיחש ולהכי מפרש טעם האיסור שמרגיל היצה"ר על בנו והיינו הרו' את הצמא' שעוש' פעולו' שיהא צמא מי שהוא רוה ואף שאל ישיא בתו לזקן ודאי הטעם כפירש"י מ"מ גבי אשה לקטן דמשמע אף קטנ' מפ' מההוא טעמא ואפשר נמי דבקטן ל"ש דדעתו שמא תזנ' יען שהיא מקו' לאיש והכל בדרך אסמכתא על פ' למען ספות ולהכי חלקם הרמ' בב' הלכות מפני שנוי הטעמים ועל פי' הרמב"ן על התור' על פ' זה וע"ז משני סמוך לפירקן שאני שאז הגיע לעונות היצר ואיכא מצוה למונעו מהירהור ולרבינו הטור מסתבר פי' הרמ' ולהכי כ' לשונו דהו' כביאת זנות בכף הדמיון דודאי ב"ז ממש לא הוי כ"א מטעם הנ"ל וגם שביא' זו לא תבא לידי דבר מצו' קרי לה כב"ז ואף שהרמ' סתם בל' הגמ' אם הפי' בהטור אחר י"ג ויום א' כהב"י אפשר דנרא' לו לפי' הרמ' להחמיר ולפ' סמוך לפירקן דוקא אחר י"ג ואפשר נמי כפי' האחרונים וק"ל ולע"ד מוכרח פי' זה מקיצור פסקי הרא"ש שכ' אסור להשיא אשה לבנו קטן ומצו' להשיאו כשהו' סמוך להיות גדול והאיסו' של קטן לא נז' בהרא"ש כ"א מלמען ספות ותימ' על הרי"ף שהשמיט מימרא זו. היוצא מדברינו של הרמ' וטור נשואי קטן אפי' לקטנ' הו' איסור משא"כ לפירש"י ז"ל ולפי התו' פ' הבע"י נמי קודם שנה סמוך לפירקן ב"ז היא וכן איתא בתשו' רשב"א סי' תר"ג הביא הב"י סי' מ"ג ואפי' בקטן וקטנ' ודלא כמשמעות הב"ש משא"כ לדעת הרא"ש ז"ל. ומוכח נמי מל' התו' פ' הבע"י דדוקא לענין זה תיקנו רבנן נשואין לקטן סמוך לפירקן דלא להוי ב"ז משום המצו' ולא לענין אחר להצריכ' גט וכן מבוא' שם להדי' בהמרדכי (ועסי' מ"ג) ודלא כהב"ח ובתשו' כ"י הביא הב"ה הכריע כהתו' מדורות ראשונים ואנשי ירושלים שהשיאו בני ח' ואני תמה א"כ אף לתו' יקשה הא עברו על למען ספות ואת"ל דבדורות ראשונים הוו בני אולודי ול"ש איסור זה אף אנו נאמר להבנת הב"י בטעם הרמ' דאז היו בני דעת שלמים והיו כגדולים אף לקדושין וע' תו' סנהדרין ס"ט ד"ה בידוע תו הכריע ע"פ פירושו לחלק באב המשיא לבנו דרשאי והוא דיתפיס מטלטלים לכתו' ומאוד תמוכים דבריו הא מבואר בהטו' סי' ס"ז דאפי' קטן שהשיאו אביו אין לה כתו' טרם שיגדיל וממתני' זו עיקר ראיות התו' משום דמסתמא לא איירי מתני' בנשואי איסור ומה דק' לו מב"ז של העדר כתו' הי' לו לעיין ב"י סי' הנ"ל מביא קושי' זו בשם הנ"י על נשואי חרש וכ' י"ל התם בפקחים דהם בני כתו' וכי לא כתבי' נרא' להם ב"ז אבל בחרשים דלאו בני מיכתב נינהו לא קפד' עלי' ואע"ג דאיהי' פקח' ותי' זה עול' אף לקטן. ובזמן הזה ע' ב"ש מסיים בשם המרדכי ואגוד' הלכך עכ"פ אין כופין אם אינו מקיי' פו"ר אפי' בא"י ואין לדברים אלו מובן דמה ענין א"י לתו' מצות פו"ר ובהמרדכי נאמר על מי ששהה עם אשה יו"ד שנים ולא ילד' וק"ל:

חרש ושוט' קיים המצו' בב"י מבואר משום דהם בני מצו' ופקחים מוזהרים עליהם ומביא ראי' ממה ששחיטתן כשר'. ומוזהרים ר"ל שלא להאכילן בידים אבל ודאי אין ב"ד מצוון להפרישם וא"ל הא הר"מ פ"ט מה"ע נתן טעם לפוסלם לעדות מפני שאינם בני מצות די"ל דס"ל שאינם ב"מ להיות נענשים עליהם ולכן פסולים וע"ש בכ"מ ולח"מ מה שהקשו. ואולי הכי כונתו דמבואר שם דחר' ושוט' נלמד מקטן ומבואר שם נמי דקטן ממועט מגז"ה ואפי' הוא נבון וחכם. וא"כ כשהעידו חרש ושוט' ואנו רואים מסידור דבריהם שעורכים הדברים על הסדר לפ"ת יקש' וכי אפשר ללמוד זה מהיק' ג"ה דקטן ולכן פי' דמה שמחליט הש"ס תמיד ג' הנהו לאו בני דעה נינהו היינו הטעם של ג"ה גבי קטן אפי' נבון וחכם ור"ל לאו בני דע' שלמ' להיות בר עונשין וטעם זה שייך בכולהו.

וכן בארוס' הג"ה אם אינו רוצ' לכנו' אלא לפטור פי' הב"ה תחל' דכמו ביבמ' לא תיקן ויוכל לייבם אף שיש לו אשה כן בארוס' לא תיקן מה שתיקן שלא לגרש בע"כ אבל אם אינו רוצה לכנס' אלא לפטור יוכל לגרש בע"כ. ולפ"ז עכ"פ אסור לישא קודם שיגר' אם לא ע"צ המוזכר סוף הג"ה שהיא אינ' רוצ' להנש' לו או לפטור אז יש להקל לו ליש' אשה משמע הא כל שהיא רוצ' להנשא והוא ממאן אסור ליקח אשה ולזה משמע שהוסיף הרמ"א ז"ל שלא תפרש וכן בארוס' שמותר לישא עליה אמנם הח"צ סי' קכ"ד הבין וכן בארוס' שבש"ע שאף בארוס' מותר לישא עלי' אם בדעתו לגרש הארוס' ופי' הוספו' הרמ"א הכי שלא תטע' שרשאי לישא אחרת אף שבדעתו לכנו' ארוסתו ומטעם שהשניי' אינ' אסור' כיון שעדיין הראשונ' אינ' אשתו וגם הראשונ' תהא מותרת לכנו' אחר נשואין שניי' שהרי בהיתר נתקדש' קמ"ל דאסור ופירושו דחוק ואם שבד"מ כ' אחר דברי המהרי"ק ומהרמ"פ כ' בתש' דר"ג לא גזר על ארוס' כדברי מהרי"ק דלעיל ול' המהר"מ בסי' י"ד הכי עוד נכון לומר שתקנ' ר"ג שלא ליש' ב' נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו כי חששו וכו' אבל אחת מהן ארוס' כבנ"ד שלא תולד ממנה וכו' ונמצ' שנוכל לומר ר"ג לא תקן בזה והבו דלא להוסיף על התקנ' כי אם בלשונו הברור דאין ליש' ב' נשי' מזה משמע שהרמ"א למד אף מל' המהרי"ק שכ' דעד כאן לא תיקן אלא שלא לישא על אשתו הנשוא' לו אבל היכא שלא נשאה ורוצ' לחזור בו מי יכריחנו לכתוב כתוב' ולהתחייב בשאר וכו' ומדכ' דלא תיקן אלא על אשתו הנשוא' הא בארוס' לא תיקן כלום היינו בין תקנ' גרושין בע"כ ובין תקנו' לישא עליה דאל"כ לפעמים ע"י אחד מתקונים אלו יהא מוכרח לישא הארוס' ומי יכריחנו וכו' וכן משמע שהבין הב"י וא"כ פי' הח"צ ע"כ מוכרח ולהכי הקש' סי' קט"ז מהכא לסי' קנ"ט ס"ה בהג"ה דאמאי תהא עדיפ' זיק' דרבנן מארוס' דאוריי'. אבל לע"ד אף שבד"מ משמע הכי מ"מ ירא' דסוף הג"ה מור' לפי' הב"ה הנ"ל ודלא כמו שחזר לפר' בדוחק דאם אינ' רוצ' לקבל הגט אפי' רוצ' להנשא לו והוא ממאן מותר לישא דאדרב' מסוף הג"ה משמע כנ"ל ופי' הב"ש יותר דחוק וצ"ע:

כגון שנשתטית הב"ש מבי' בשם הב"ח סי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכ' שיהי' בידו עד שתשתפ' וכו'. והח"מ סי' הנ"ל ס"ק י"ב הקש' תרתי ל"ל לחייב אותו ביחוד הכתוב ובחיובי תנאי כתו' וכ' ואפשר דמאחר דמשום חומרא דתקנת ר"ג צריך לייחד גט ע"י שליח וע"כ צריך שגם הכתו' תהא מוכן. נרא' מזה שתופס לעיקר מה שהעיד הב"ח סי' קי"ט אף דפה אינו מזכיר מגט.(*) ולע"ד דבריו פה עיק' וגט זה א"י מה טיבו לקיו' תקנת ר"ג הא מ"מ כל כמה דלא תשתפ' א"א לגרש' ויש לו אשה על אשתו ולכשתשתפ' ממ"נ אם שניהם ירצו בגט מי ימח' בידם ואם ימאן כמו כן גם עתה יבטלנו (ואולי הכונ' להשביעו שלא יבטלנו) או הב"ד יכפוהו. ואם היא תמאן לקבלו כן נמי כשהוא ביד השליח. ולא די שהתועל' רחוק אף גם ע' במ"ל פ"ו מה"ג ה' ג' ד"ה ודע מבואר דיש לחוש לאיסור שתנשא בגט זה ול"מ בשוט' גמור' דד"ת אינ' מגורשת דפשיטא לפ"ר הדין עמו מטעם דכל מידי וכו' אלא אפי' בשוט' דרבנן דבדיעבד אפשר בדוחק גדול להתיר בגט כזה מ"מ מה"ת ליכנו' בפירצ' דחוק' מה שהתועלת רחוק ובצ"כ לא נזכר מן גט וע' סי' קי"ט ס"ו כי שם הארכתי ומה שהוקש' להח"מ על היחיד כתו' לע"ד פשוט כיון דמתירים לו לישא ולכשתשתפ' בדין תתבע הכתוב' וגרושין אולי אז יטען אין לי או באמת לא יהי' לו ותילק' העני' לכן מחויב לייחד הכתו' וע' ריש סי' צ"ג ומ"מ היא אשתו דהא אין בידו לגרש' ומחויב בכל החיובים וצ"ע:

ולא החרים אלא עד סוף אלף החמישי ע' יש"ש יבמות פ"ו סי' ע"ב:

וי"א מי שנשתמד' ע' סי' ק"מ סעיף ה':