Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 102
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בסימן זה בד"מ איתא תשו' הרא"ש כלל ל"ח דין ב' והיא נמי בטור סי' קי"ח ובסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ס"ג ראובן חייב לשמעון ונשא אשה ועשה לו אחד מגיסו שטר משכנתא על ביתו בשביל הנדוני' ונשאר השטר ביד הסופר ובעת מותו צוה לסופר להחזיר השטר לאשתו ופסק דאין לב"ח כלום באלו נכסים (אף) אם נחשב הבית כאלו בא לידו לא חל עליהן השעבוד מאחר שהוא נדוניא דכמו שאין יכול למכור נדוניא כן לא יכול לשעבד עכ"ל ועוין בגוף התשובה כי נראה שלא החליט סברא זו דמשכנת' יהא חשוב קרקע ויהא שייך בה שבח בית אביה אלא דאפשר הואיל ולא הכניסה אלא סך ממון לא חשוב אלא נדונית ממון ויש לומר הב"ח מוקדם וגובה הקרקע בחובו אלא שמכל מקום זוכה האשה מתרי טעמא חדא מפני שהבעל צוה להחזיר לה השטר הרי מחל החוב ולא עדיף הב"ח בשעבודו מאלו מכר לו השטר חוב שהיה לו על גיסו דקיימא לן אם חזר ומחלו מחל ויראה לעניות דעתי שבזה אזיל בשיטתיה שבפסקיו שבשעבוד דרב נחמן יכול למחול ועיין ש"ך סימן פ"ו ס"ק י"א וצ"ע תו כתב ועוד אני אומר אפילו לא צוה להחזיר השטר ממילא היה הדין כמו שכתבתי שהרי האשה היתה חייבת לבעל הנדוניא שפסקה לו ומשכנה הקרקע בשביל אותו החוב וגם הבעל היה חייב לאשה נדוניתא בחוב אם ימות וכשמת הבעל והנדוניא ביד האשה הרי היא נפרעת החוב שהבעל היה חייב לה מעות שבידה שהיתה חייבת לו ונפטר המשכן ששעבדה לו שעבוד עבור החוב עכ"ל. ולעניות דעתי צ"ע קצת דתחילה משמעות לשונו דאף אם לא נחשב השעבוד משכנתא כגוף קרקע לענין שבח בית אביה מכל מקום לענין זה דין קרקע יש לו שיהא שייך בו דין קדימה לגבות המוקדם הכל ולבסוף לפ"ר טעמו לא שייך אם לא דלכל ענין דין מטלטלין לו שאין בו קדימה אלא דין חלוקה ועתה שתפשה נפרעת ממה שחייבת ותפשה הכל דאלו מכל מקום לענין זה דין קרקע לה שלהמוקדם משתעבד קשה איך יכולה להתפרע ממה שתחת ידה ממה שמשועבד לאחרים המוקדמים. וכן משמע סוף לשונו דזה בזה תליא דאם חשוב קרקע לכל ענין חשוב ואם מטלטלין נמי לכל ענין ולמה שהעיד המהרי"ו סימן ל' בשם הרא"ש בתשובה שפסק כמהר"מ דתפיסות אשה במטלטלין לא מהני. על כרחך דלחוב נדוניא כולי עלמא מודה דמועיל תפיסתה כמו לכל שני בעלי חובים וכן מסתביר אלא דלא משמע הכי קצת במהרי"ו. אי נמי יש לומר דלגבי חוב של בעלה שלוה מקמא הנשואין שהיא לא נהנית מהמעות כע"מ דמהני תפיסתה וזה צ"ע. גם מה דמשמע שהחליט שהאשה היתה עיקר הבעל חוב עד שבחזיר' השטר לה נמחל עיקר החוב ע"כ לומר דלפי הענין היה נודע לו זה וכן משמעות השאלה דאלו היה גיסו עיקר הב"ח ושעבד המשכנא עבור חוב עצמו כמשמעות הל' שבד"מ פשיטא דלא הי' שייך כלל דברים הנ"ל וגם תפיסה לא היה שייך דהיינו טעם השני ועי' ח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו בהג"ה מה שכתב או ברשות אביה ואי טעמא דאין חלוק וה"ה ברשות יתר קרוביה לא היה צריך לכל זה וצ"ע וכעת אין עמדי:
הג"ה היתה הכתו' מוקדמת א"י לומר לא אגבה כו'. אע"ג דקי"ל הברירה בידה מ"מ במקום שחב לאחרים א"י לומר לא אגבה ל' ב"ש ואין אלו אלא דברי תימה אטו לגבי יורשים לא הוה חב לאחרי' אבל המקור מתשו' רשב"א שבב"י סי' ק' ואם אמר' אין רצוני ליגבות כתו' עכשיו אלא רוצה אני לזון כו' אין בטענותיה כלום וכו' והטעם מבואר בתשו' הרי"ף שבב"י ח"מ סי' צ"ז סעיף מ"ב דזה לשונו והוצרכנו לכך באשה היושבת תחת בעלה שאם נתאלמנה המלוה קודם לה מפני תקון העולם כדתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסי' משועבדים וא"ת תינח להרי"ף דס"ל בח"מ סי' ק"ד דמע"פ קדום ומלוה בשטר מאוחר הכל לבעל השטר דאיהו נמי בכלל משועבדים וא"כ מזונות שאינם אלא כמע"פ או מפני שאינם קצובים או כתובים או משום דמעיקרא הכי אתקין שפיר אבל לרבינו האי והרשב"א וש"ע דלשם דמע"פ קודם דלא מקרי משועבדי' אלא מכירה ונתינה מה טעמו דהרשב"א בדין זה כבר מבואר בר"ן ריש מי שהי' נשוי דכ"ע מוכרחים להודות שלגבי מזונות אף מלוה בשטר מאוחר נמי בכלל התקנה מדאמר ר"י ריש א"כ מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה ופרשו בירושלמי וכו' אלמא אע"ג דמזונות קודמין כיון דלמזונות לא טרפה ממשעבדי והרשב"א דלשיטתיה דוחה דבמזונות הקילו ועשאום כאלו לא חל שעבודן מעיקרא אלא כאלו בכל יום חל שעבוד אותו יום ולפיכך שבשטר שקדם קודם הגעת זמן המזונות קודם בגוביינא משא"כ מלוה בעלמא עכ"ל ואף שהרשב"א בתשו' שבב"י ח"מ סי' ק"ד מחידוש ח' כ' שלגבי רבית בתר תחלת השעבד אזלינן ומביא ראיה מפוסק לזון בת אשתו מ"מ סובר סברה זו דבמזונות אשה ובנותיו הקילו מפני תיקון העולם לפי שאינם כתובים וקצובים. ובזה מיושב מה שהניחו בצ"ע המ"ל פ"א מה"מ והפרישה על דברי הב"י בח"מ סי' הנ"ל מן תשו' הרשב"א הלזו כי י"ל נהי דהרי"ף בדין דהכא דהיינו מזון האשה לא צריך לשיטתיה לטעם זה כנ"ל מ"מ בחיים דבעל דנראה משמעותו דאינו נכלל בדינא דמתני' ואין מוציאין כו' (וע' פרישה שם שדחק באמת בטעמו וע' לעיל סי' ע' סעיף ז' משמעות הרשב"א באמת דאף בחייו הוא בכלל ואין מוציאן דמתני' גבי אין מוציאן מן השואל) ס"ל ההוא טעמא דהרשב"א דגבי מזונות אשה הקילו ופי' בו טעמא דתנן התם לו ולא לאשתו ובניו לפי' הב"י ע"ש ודוק. והנה שם מסיק הפרישה דעיקר הטעם דילפינן מערוכין וכן הלח"מ ולהכי אף ממטל' לא גבי' מאומה במזונות דלהבא משא"כ בלותה לצורך מזונותיה והיא באה לתבוע מה שחייב' כבר מסיק הב"י כמו דלגבי מע"פ שניהם חולקים ה"ה במטל' שאין בם קדימה אף עם מלוה בשטר חולקת ובש"ע שם לא כ' זה בפי' וע' דרישה וצ"ע למה חזר בו ואפשר משום דקי"ל מטל' דב"ח מני' מדין גמר' משתעביד ואפי' מגלימא דעל כתפי' ובסי' ק' קי"ל דכתוב' אפי' מני' מד"ג לא גבי' ממטל'. וא"כ מה דאמר רבא בכתו' דף ס"ט ע"ב הלכתא בין למזוני בין לכתובה מקר' ולא ממטל' מדאמר סתמא למזונא כמו דלכתובה פירושו אף מחייו ה"ה למזונא הפי' אף מחייו ובפרט להרי"ף הנ"ל דמזונות דמחיים אך מתנאי כתובה ומה"ת תהא עדיף בשעבד מכתובה עצמה וא"כ נכון שלא תחלוק עם הב"ח ששעבודו מדין גמר' ודידה על המטל' אך מתקנו' הגאונים וכדכתב הרשב"א שבב"י וד"מ בח"מ סי' ק"ד בל' זה אבל אם בא לגבות ממטל' שנפלו לפני יתומים כו' לא אתי' תקנות הגאונים ומפקע מידי מלוה שבשטר דנשתעבדו לו מדינא עכ"ל. ונחזור לנדון דהכא במזון האלמנה ויש מע"פ בעדים תוך זמנו שאין לחוש לפרעון או שהאלמנה והיורשים מודים בהחוב או דשמתוהו ומת בשמתי' או מלוה בשטר בלא אגב לגבי מטל' צ"ע היכי לידיינו דיינא במקום הנוהגים כאנשי גליל ואף לדידן שנוהגין ע"פ תקנה כאנשי יהודה צ"ע אם התיקון מועיל לב"ח במקום שהיורשים אינם חפצים בטובה זו ואינם רוצים לדחות אמם ממזונותיה וע' ריש סי' קי"ח בב"ש ובטור שם כי למה דתופס הרי"ף טעם דין זה משום דאין מוציאין לנכסים משועבדים זה לע"ד לא שייך אלא לגבי מלוה בשטר ויש קר' שאז להמלוה בשטר שעבד על הקר' אפי' הוא מאוחר לנשואיה ואין מוציאין למזונותיה מפני תקון העולם משא"כ לגבי מע"פ ויש קר' הרי היא קודמת וכבר מסיק הטור ח"מ סימן ק"ד דבשני מע"פ כע"מ דלהמוקדם יהבינן הכל ואפילו אין קר' כ"א מטל' שאין בם קדימה וכמו כן להר"ן שם דסבירא לי' דבשני מע"פ אף בקר' יחלוקו מ"מ צ"ע הכ' שהרי חלק מזונותיה דלעתיד אין לו קצבה ואפילו לטעם סברת הרשב"א דהקילו במזונות ולא חשבינן אותה כמוקדמת אלא כאלו בכל יום חל שעבודה וי"ל לפ"ר דאפי' לגבי מע"פ שייך ההוא טעמא שזמן גביות הב"ח קודם להתחלת שעבודה. ואולם כי דייקי' ל' הרשב"א שבהר"ן הנ"ל משמע שלא הקילו אלא לגבי שטר ומשום התקון עולם וכן מוכח ל' המתני' דאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים דלכל היותר א"א להכניס אלא מלוה שבשטר אבל מע"פ מה שייך למיעבד לי' תקנה והוא לא חש לעצמו ואי בעי לוה היה מוכר הכל. אמנם בלא כל זה צ"ע בגוף פס"ד הרי"ף ז"ל שם בסי' צ"ו שלגבי מע"פ במזונות שעברו שוה ויחלוקו ולמה ליהוי חוב מזונותיה עדיף מחוב הכתובה למה שתופס הרי"ף ז"ל דמזונותיה דרבנן ואינם אלא תנאי כתו'. והא הכא גבי כתו' פוסק דכל מקום שהדין יחלוקו ואז מי שקדם וגבה מה שגבה גבה ולהכי לכתחילה לב"ח יהבינן ולא לאיש' בכתו' מטעם שבגמרא דיותר וכו' ובצירוף דברי הרמ' דאיהי לא מידי חסרה א"כ ק"ו ומה הכתו' עצמה שגבי' ממשועבדים הכי דינה לגבי ב"ח מכ"ש חוב מזונותיה דאם הם דרבנן אינם אלא תנאי כתו' וגרע מינה שאינם נגבי' ממשועבדי' נימא נמי לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן וע"כ דמסתביר להרי"ף ז"ל דבלותה לצורך מזונותיה כיון דהמלוה עכ"פ הוציא מעותיו ע"ס תשלומי הבעל לא אמרינן דלב"ח יהבינן. ואפשר נמי דס"ל דבחוב מזונות שעברו כבר יצא חוב זה מחוב תנאי כתובה ונעשה מלוה גמורה ולהכי שויה למע"פ ויחלוק'. ולפ"ז טעמא דידי שיהיבנא לחזרת הב"י ז"ל נמי אינו עולה יפה ואפשר באמת לא חזר בו אלא מרוב ענותנותו מפני שדין זה של מטל' אינו בפירוש בפסק הרי"ף לא כתבו בהש"ע להלכה פסוקה וצ"ע. עכ"פ הכא במזונות אלמנה לע"ד יש לברר הספק הנ"ל דלגבי מטל' דמסקינן דאין בם קדימה והי' דינה בחלוקה לא עדיפא במזונותיה באלמנות דלכ"ע אינה כ"א תנאי כתו' מכתו' עצמה ומטעם הגמרא ורמ' לב"ח יהבינן וה"ה במע"פ אף בקר' להר"ן דס"ל דשני מע"פ יחלוקו ומשם דקורא לטריפות המוקד' בכולו מן המאוח' נמי להוציאו מן משועבדים א"כ הכ' האשה אין דינה אלא בחלוק' וכל ששוי' ממיל' לב"ח יהבינן הכל מטעם הנ"ל. אך לשט' הטור שבח"מ סי' ק"ד דס"ל דשני מע"פ להמוקדם הכל בקר' עדיין צ"ע הכא דמהראוי במקום מע"פ יהא לה הכל וכן במטל' אם תפסה לפסק הרא"ש וש"ע (וע' בתקנות ארצו' דמדינות פולין ואפשר אף טענה זו הכניסו בתקנתם דלא יועיל) אמנם בב"י סי' קי"ב מביא בשם הר"ן ס"פ מציאת האשה והיכי שהבת תובעת מזונות והאלמנה הכתו' ויש קרקע ודאי האלמנה קודמת דהא דין קדימה בקרקע אלא אפי' היכי דליכא אלא מטל' דלית בהו קדומה וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ' הכותב מ"מ כתו' קודמת שכיון שזה וזה תקנות אחרונים לגבו' ממטל' כי תקינו כעין דאורייתא תקנ' וכשם שאם באו לגבות מקר' כתובה קודמת למזון הבנות כך ראוי שתקדם במטל' בתקנות אחרונים עכ"ל ולפ"ר צ"ע דאם ר"ל דכעין דאוריי' תקנו ועשו למטל' כמו קר' איך מקיימים דברי הרי"ף דאין במטל' קדימה וע"כ הכי פירושו דהא תחלה צריך ביאר מנ"ל כל עיקר דאצל קרק' הכתו' קודמת וע"כ היינו מדקתני אין מוציאין למזון הבנות ממשועבדים. וכבר מוכח כנ"ל דכע"מ דלגבי מזון האשה אף שהמלוה בשטר מאוחר נקרא משועבדים וה"ה מזון הבנו' דבחדא מחתא מחתונהו התנא ולהכי אף הכתוב' אף דבשעה אחת נשתעבד הכתו' עם הת"כ דהיינו מזון הבנות מ"מ הכתו' קודמת מפני שהיא מלוה בשטר גמור ואפי' המאוחר נמי קדום וע"כ נמי אף דהר"ן מסיק כרי"ף ריש מי שהי' נשוי דמע"פ מוקדם ושבשטר מאוחר שבשטר נקרא משועבדי' גמורים. וא"כ אין הוכרח במזון האשה לסברת הרשב"א אלא שהחכמים עשאוה כמע"פ. וזה לא מהני לגבי מטלט' מ"מ מסתביר ליה דהיינו עיקר טעמא דמזונות דלא גבי' ממשעבדי כדדחי הרשב"א דמפני תקון העולם שאינם קצובי' וכתובים עשאו כאלו שעבודם אינו חל משעה ראשונ' אלא בכל יום ויום שעת הגבי' וא"כ סובר כמו דלענין קר' הכתו' קודמת מההוא טעמא ה"ה לגבי מטל' אחר התקנה דאלו ואלו שעבודיהו שוים הכתו' קודמת מטעם זה דחשוב גביות הכתו' קודם חלות שעבוד המזונות והוי שפיר בכלל אין מוציאין למזון הבנות ממשועבדים דמטל' האידנא לענין זה שוים כמו קר' משא"כ לשני ב"ח אחד מע"פ ואחד בשטר לגבי מטל' וא"כ לדבריו נפשט ספיקא דדי דה"ה הכא לגבי ב"ח מלוה בשטר אף תפוסתה אין מועיל לטענת מזונות מההוא טעמא דשעבודא אינו חל כ"א בכל יום אך לגבי מע"פ אף דנמי שייך הטעם הזה כנ"ל מ"מ מפני של' הרשב"א הנ"ל לא משמע אלא לא הקילו בסברה זו כ"א לגבי מלוה בשטר עדיין צריך לי עיון לשטת הטור כנ"ל (גם ע' בהה"מ פ"ב מה"א הלכה י"א משמע דלומד בפשוט דכתו' דוחה מזונות הבנות מק"ו דמזונות אלמנה דוחים הבנות דהא הכתו' אלים דטרפה ממשעבדי וא"כ הפשוט דכל דתקון כעין וכו' כמו שדוחה במזונותיה להבנות מהקר' כן דוחה במטל' וממילא הכ"ש נמי לכתו') ואף שבסי' כ"ג הוכחתי דהטור נמי סובר דחיו' הרשב"א לגבי מזונות ב' נשים מ"מ אין מזה ראיה לגבי מע"פ גמור וצ"ע והנה כל זה בלוה עצמו שהניח אלמנה אבל מי שמת והניח אלמנה ובן והבן חייב ובעלי חוביו באים להפרע מירושתו מהיתר על הכתו' והאלמנה טוענת במקום אנשי גליל הכל משועבד למזונותי כי לפ"ר רציתי לומר שטענתה טענה מפני שבסי' צ"ג סעיף ך' לא נאמר אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם וי"ל דוקא משכנו דהיינו ששעבדו בשעבוד משכנתא או אפותיקי אבל לוו סתם בשטר לא כי ל' הש"ע הוא עצמו הל' שבגמרא כתו' דף ס"ט בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות אך הר"ן כ' וא"מ למזונות כדתנן א"מ למזון האשה ובנות ממשועבדים לפי שאין למזונות קצבה וכן כתבו תו' בכתו' דף ס"ח ע"ב ד"ה דאלו א"כ משמע שדין היורשים שמשכנו נכלל בהמשנה אלא שרב נסתפק אם המשנה דוקא בששעבוד האב ורבי פשט שה"ה יורשי' כדאי' בב"י סי' צ"ג ע"ש בבה"ב א"כ משמע דמשכנו ל"ד וה"ה לוו פשוט אחר מיתת אביהם נדחות נמי האלמנה ממזונתיה כמו שנדחית ע"י מלוה בעלה וע' סי' קי"ב סעיף ז. אך עכ"ז עדיין נסתפקתי אם לוו בחיי אבוהן נמי בכלל זה כי י"ל להכי דייק רב האחים ששעבדו וכן הפוסקים דייקו אחר מיתת אביהם דדוקא בזה שייך התקון עולם מפני שעל סמך זה הלוו אבל מה שהלוו בחיי האב לא ואין לומר דלהכי דייקו משום דבחייו מכירה ונתינה דבנים לא כלום תינח בנתנו אבל משכנו או מכרו באחריות שעבוד על הדמים מה איכא למימר להכי משמע לי כנ"ל. וכן יש להוכיח מתשו' מהר"מ שבסוף נ"ש דז"ל פסק על אלמנה שמת חמיה קודם בעלה דאין לה לגבות כתו' מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וקי"ל כאנשי גליל הוו להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטלת בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתו' חמותה וע' סי' ק' סעיף ב' שם כ' הח"מ משמע אף לאחר שמת ראובן מתה ג"כ האלמנה אפ"ה מקרי ראוי וכו' ומשמע דמכ"ש בחייהו דמקרי ראוי (וכן מוכח לתי' הד"מ דלעיל שהרי כ' דאך שעבוד מזונו' הוא דמשוי ראוי וק' מה זה שמסיים המהר"מ ואפילו וכו' הא שעבוד כתו' לא משוה ראוי א"ו דאיירי שעדיין חייה אלמנת חמיה לא מיבעיא שאין במוחזק יותר דשעבוד כתו' דאלמנה קודם לשעבוד הכלה אלא אפי' יש יותר מ"מ אין להכלה לגבות מפני שעבוד המזונות שלהכי נחשוב ראוי לגבי גביות כתובת הכלה ואפילו אחרי מות אלמנות חמיה) וא"כ ק' איך שייך דין הנ"ל האחים ששעבדו והוכחתי דאפי' אך לוו בשטר מבטלים כח האלמנה במזונותיה ואמאי נימא שהבעלי חובים אינם גובים בראוי ואפי' לתי' הד"מ דאך איירי במקום אנשי גליל מ"מ הא פשיטא דהמתני' דאין מוציאין ורבי שפשט לרב בכל מקום איירו. הן אמת שלתי' מהר"ל שבח"מ שם ל"ק דדוקא לגבי כתו' משום דתקנה מבטלת תקנה כבר כתבתי שסתומת מהר"מ ל"מ אלא כתי' הד"מ. ותו דאפי' לתי' מהרי"ל ואפי' נימא דס"ל ב"ח גובה בראוי ק' לדבריו בכתובת דף צ"ג מי שהיה נשוי דנשמע דהשניה גובה כתו' אף בחיי ראשונה מהנשאר אחר גביות הראשונה והא כתו' לכ"ע אינה נוטלת בראוי ואטו נימא המתני' לא איירי אלא במקום אנשי יהודה ובפרט למהרי"ל דלא נחית לחלק בהכי וק' אמאי תגבה השנייה הא כשמת הבעל היה הכל משועבד למזונות כולן בשוה עכ"פ לראשונה נמי ונהי דבתר הכי תובעת כתו' ואבדה מזונותיה מ"מ לא היו הנכסים כ"א ראוי ואין לומר דס"ל לחלק כדחלקתי סי' ק' בין השעבד שעל נכסי האב שעדיין נקראים מוחזקים לגבי האב לבין לגבי הבן שהשעבוד שעל נכסי האב מונע החזקה להבן עד שאינם נקראים לו כ"א ראוי דא"כ לא אזלה ראייתו שבפ' כל הנשבעין שכ' דאל"כ בטילה ירושת בן בכור ע"ש א"ו כיון דקי"ל אין מוציאין למזון האשה ממשועבדים ואפי' לגבי מלוה בשטר מאוחר שוב לא שייך ליתן על שעבד מזונות הראשונה דין מוחזק דהא אין לה מקום לגבי גבוית הכתו' של השני (וזה ניחא לתי' הד"מ אבל לתי' מהרי"ל דתקנה מבטלת תקנה ולפי מה דסברתי סי' ק' מסוגיא דב"ב ותשובת מהרא"ש דכל היכי שלא סילק החוב בחייו אף אם יש מותר מהחוב הכל נקרא ראוי אם יש בכח חוב זה למיעבד ראוי אכתי תקשה איך תגבה השניה מהמותר הא הוי ראוי ע"י שעבוד הכתו' דראשונה) וא"כ גבי גביות כתו' אלמנות בנה נמי נימא הכי אבל אי נימא כדסברתי דדוקא בשלוו אחר מיתת אביהם שייך התקון עולם ניחא ואין צורך לתי' המהרי"ל כי י"ל דכיון דהחכמים הפקיעו שעבוד מזונות במקום ב"ח אין מקום לראוי דמיד שמשעבד היורש נכסיו פקע שעבודה וממילא הם דהיורש במוחזק ומהר"מ י"ל דאיירי בשנשא הבן בחיי אביו כדדאיק לישני' שכ' שמת חמיה קודם בעלה דמשמע בשעת מיתתו כבר היה האב חמיה והבעל בעלה והרי הוא כבן שלוה בחיי אביו דפשוט למהר"מ ז"ל שאין האלמנה בחייה נדחית ממזונותיה בשמת בנה מחמת שעבוד כתובת אשתו שנעשה בחיי בעלה כי במקום זה לא הקילו חכמים בשעבוד מזונות לומר שלא חל שעבודה כי אם בשעת הגביה והיא מוקדמת ולהכי פסק אף כי אחר כך מתה האם ונסתלק השעבוד מזונות מכל מקום מפני שבמות הבעל היה על הנכסים שעבוד חזק למזונות כל ימיה והיא היתה נקראת לגבי בנה מוחזקת ולא היו לגבי הבן אלא ראוי לכשתמות לא גבי מהם וע' סי' ק' ודוק כי עדיין לדינא צ"ע וע' סי' קי"ב סעיף ז':
לא הניח אלא מטלט' כ' הח"מ ואע"ג שכ' לה וכו' אפ"ה ב"ח עדיף משמעותו אפילו ב"ח שלא נכתב לו כלל עדיף בכת תקנות הגאונים ולע"ד זה אינו אלא בגרושה דאז שעבד הב"ח מיניה ולתרווייהו משתעבדו מדינא בלא קדימה אבל באלמנה עם ב"ח שאז שעבד הב"ח לדין גמר' מטלט' דיתמי לא משתעבדו ואינם אלא מתקנה ודידה מדינא אם נכתוב לה בחיים ובמות הרי שעבודה אלים והיא גבי' ולא הוא כדכתבתי לעיל בשם הראב"ד והרשב"א שבח"מ סי' ק"ד וע' במרד' פה סברת ראבי' ולע"ד אפשר בזה סמכו גאונים מדינות פולין שמבואר בתקנתם בל' זה כתובת אלמנה קודמת לב"ח מן מקר' ומן מטל' אף אם לא תפשה דהיינו לבתולה ש"ך זהו' קדימה ולאלמנה ק"ס והוקשה לי אנה מצאו סמך אף דעת יחיד לקבוע הלכה זו כמותו כי אף ר"ת שמביא הב"ש דלאחר שמת לא מייפינן כח ב"ח מ"מ לייפות כחה במטל' שאין בם קדימה מה"ת והנ"ל ניחא כי ידוע שכתובות שלנו נכתבו' בשעבוד מטל' דלית להון אחריות בחיים ובמות (וע' סי' ק' סעיף א' בהג"ה) ודברי על הסתם ב"ח כנהוג במדינות פולין שאין נכתב כלל בשעבודים ובפרט מטל' ושפיר היא קודמת (ואפשר נמי סמכו בזה על דעת הרמב"ן שבסמ"ע ריש סי' ק"ד וע' סי' צ"ו סעי' ט') ואף שבמה שהכניסה אינם מייפים כחה במטל' כ"א לחלוק לפי ערך אף דהנהוג אף בזה לכתוב בשטר התוספת כתובה אחריות הנ"ל אפשר משום תקנה הב"ח שלא תנעל דלת ממכר עצמם שאף שעבד זה בלא אגב אינו מוכרח כל כך שמועיל מדין הש"ס כדאכתוב אי"ה. ודע שביתר התקנה שם בענין קרקע שהיא קודמת אף שאינו מבואר אם כוונתם לעיקרא דדינא היכי שנשא וקנה ולוה או אפילו לנשא ולוה וקנה. מ"מ הסתם כפירושו דאין חילוק:
ומיהו אם תפשה כ' הב"ש הנה הר"מ ור"י לא כתבו דין זה כ"א בשני ב"ח. וי"ל דאפשר לומר לסברת ר"י שתלה דבריו בכל מקום שהדין בחלוקה כיון שיש לו זכות לבן מה שגבה גבה י"ל דאשה כיון דאין לה זכות בחלוקה דהא לב"ח יהבינן לא מהני תפיסה ואולם הרא"ש ז"ל סובר כיון דמה דיהבינן לב"ח אינו אלא מטעם דתפיסתו מהני כמבואר בדבריו וכן בהר"ן אין לחלק בתפיסתה לומר דמטעם יותר ממה שהאיש וכו' הפקיעו ממנה בתר דתפשה ולע"ד הרמ' בשיטתיה ומה שכ' הב"ש אע"ג שכתב הרמ' וכו' נראה וכו' לע"ד אינו שהרי כולל וכ' ולעולם כל שקדם וזכה במטל' כדי חובו או די כתו' אין מוציאין מידו וכמו שבתפיסת ב"ח לגמרי מועיל אפי' במקום פסידא דאשה ה"ה בתפיסת האשה בכדי כתו' נמי אף במקום פסידא דב"ח וכן מוכח מהגהות מיימון שהבינו כפשוטה והגיה באות ג' אבל בקרקע ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג. ונדחה נמי בזה שלא לומר כונתו במה שכ' ולעולם כל שקדם וזכה היינו ע"י גבייה או מן הבעל או הב"ד מדלא כ' שקדם ותפס וע' ש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק י"ג שהרי בפ"ק מה"מ מוכח דבב"ח מהני תפיסתו אפילו בעצמו מדמחלק בין מלוה עצמו שתפס לאחר שתפס במקום שחב לאחרים ומסתמא בכתו' שהשוה אותה נמי כן כונתו שאפילו תפסה בעצמה כדי כתובה מועיל. ואולם בקר' הכריע הש"ך הנ"ל כהכא בהש"ע דצריך גביות ב"ד ובספר ע"פ הקשה על הש"ע הכא ממה שכתב בב"י ח"מ הנ"ל דנקטינן אפילו תפשה מעצמה מהני ודחק לחלק בין תפיסת האשה לתפיסת ב"ח וזה לע"ד ליתא ומ"מ ל"ק כי לא כתב דהכי נקטי' אלא לאפוקי מהנ"י סוף מי שמת והמע' בנ"י יראה שאפילו גבייה שע"י ב"ד ס"ל דלא מהני שהרי ז"ל ולוה ולוה דאמרי' יחלוקו אם קדם ותפס הא' טפי מפלג' מפקי' מיניה דמדינא חולקין כן דעת הר"ש וריטב"א בשם אחרונים אבל הר"מ ס"ל דמספק הוא הלכך אי תפס ראשון דוקא לא מפקינן מניה הרי דתלה טעמו הואיל דמדינא הוא לא שייך גביה תפיסה דמה יועיל תפיסה למה שהוא ודאי דחברי' וא"כ אם הגבו ב"ד בטעות נמי י"ל מה יועיל תפיסה בדחבריה ומכ"ש בהגבהו הלוה עצמו הא דחבריה יהיב ליה והנ"י לא נחת לסברת הר"י דבדבר דשוין ע"י חלוקה זה טעמא דדינא כיון דלשניהם יש זכות בכל חולקין אבל בדתפס מה שיש לו זכות בכולו לא מוציאין אפילו מן המאוחר וע"ז כ' הב"י דנקטו דלא כהנ"י אבל בהפלוגתא שמביא מקודם דמשמע לו דאפי' תפסה מעצמה מהני לא הכריע וסתם בהש"ע לשון הרמ' דאפשר לפרשו נמי ע"י הב"ד וכן משמע מהש"ך שם ס"ק י"ג שהביא בהנ"י דבכל ענין ל"מ אלא שהכריע כותיה בתפיסה דמעצמו מטעם דלא שייך תפיסה בקרקע ולע"ד אף דעת הב"י הכי וסתם שם וסמך על הכא. ואולם ק' לי על חלוק ר"י בין תפיסה לגבייה לישנא דגמרא ריש מי שהיה נשוי איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפשה א"מ מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה מוציאין ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה ל"ג דמה ענין לפשוט גבי' דב"ד דלא יועיל ממה דתפיסה אין מועיל דכמו דלר"י בשוים יש חילוק כן י"ל לב"ח מאוחר נמי חלוק זה ולהש"ך הנ"ל דיהיב טעם לחילוק הרא"ש משום דבקרקע לא שייך תפיסה יש לדחוק דהכי פי' מדלא קתני אם קדמה ותפסה מטל' להיכי דשיעבד לתרווייהו באגב דיש בהו קדימה ש"מ דאינו מועיל ואף דבמטל' התפיסה דמעצמה טובה כגביי' דב"ד בקר' ש"מ נמי דב"ח מאוחר וכו' לא גבה ומה שלא דקדק הגמרא מדלא קתני אם קדמה השניה וגבתה בב"ד אפשר משום דלא שכיח שיגבו הב"ד לשנים תחילה:
הג"ה וי"א דאפילו תפסה מוציאין הפשוט לע"ד דעד דכאן לא פליגי אלא בכתו' כדמשמע בבה"ת שמביא הב"ש. אבל בשני ב"ח כע"מ להרמ' והרא"ש דאף תפיס' דמעצמו מועיל במטל' וכן משמעות הש"ע ח"מ סי' ק"ד אלא מה שכ' שם סעיף ד' דסגירו' החנות לא מקרי גבייה זה תפיסה נמי לא הוה דהא לא בא לידו ומזה ראי' דאם בא לידו מן הב"ד אף בלא שומא דמהני דהא לא גרע מתפיס' מעצמו כיון שעכ"פ בא לידו וזה נראה דעת הש"ך ס"ק י"א. וכ' הב"ש י"א אלו הוא המהר"מ דדייק הכי מהרי"ף ומה שלא מש"ס וכו'. ובהגהות מיימון באמת מביא תשו' מהר"מ הלזו מדיוק הגמ' ולכן החידושי אנשי שם רוצים לבאר אף ל' המהר"מ שבמרד' נמי דוקא על הקרק' וחולק על המהרי"ו שהעיד בשם הרא"ש בתשו' בשם מהר"מ אף על מטלט' אך בלי ספק המהרי"ו עד נאמן וע"כ הרא"ש בפסקיו חזר בו שלא הביא המהר"מ רק לעדות שהדין ברור דלב"ח יהבינן לאפוקי מר"ת וראבי' והמהר"מ לשיטתיה פסק דתפיסה לא מהני אף במטל' והא דידיה והא דרביה ומה שכתבו האנשי שם ליישב המהרי"ו א"י לפרשו וצ"ע וראיות הרא"ש דתפיסה מעצמו במטל' מהני מדר"ט ולע"ד ראיה נכונה היא כמו דשם אף דסובר ינתנו לכושל מ"מ מהני תפיסה ה"ה לדידן דקי"ל לב"ח יהבינן תפיסה עכ"פ מהני ולמהר"מ ז"ל ע"כ לדחוק כמו שדוחה הר"י בתו' ד"ה לאשה לא יהבינן וכ' ולעיל וכו' היינו משום וכו' כן י"ל נמי בזה דשם כיון שאין דין גבייה עלייהו לגבי דאשה נמי להכי מהני תפיסת הב"ח משא"כ האידנא דבמטל' דין גביי' ומ"מ הדין גביי' להב"ח לא מהני תפיסתה ומ"מ לע"ד יפה כ' הח"מ ס"ק ט' וגם צ"ע למעשה נגד הרא"ש ורמ' וכן הכריע המהר"י בן לב ספר שני כלל נ"ה כהרא"ש בפסקיו לגמרי. אך מה שכ' הח"מ ראשית הדברים ס"ק זה לכאורה משמע כו' היינו דוקא במטל' דלא לשתעבדו לכתו' מד"ג אבל בקר' ששעבד האשה כמו הב"ח וכו' צ"ע דהא באלמנה קיימינן ובזה אף במטל' דינה שוה לב"ח שהרי מטל' דיתמי לב"ח נמי לא משתעבדו מד"ג ויש לדחוק:
ואין חילוק כו' אבל אם אינו ידוע יכולה לומר דילמא לא חייב לך כלומר אם אין עדים ולא כתב יד פשיטא אלא אפילו יש לו כנ"ל יכולה לומר דילמא פרע כן מבואר בהגהות מיימון (וע' ח"מ ס"ט) אם לא בתוך הזמן ואם הבעל הודה ע' ב"ש (והלשון אינו מתוקן) בשם תשו' רש"ך ותשו' הרשב"א שבב"ש סי' ק' סק"ה ואם המלוה אינה ידועה כ"א ע"פ הודאות האשה עצמה משמע במהרי"ו סי' ל' דנמי חשוב ידוע וחייבת לשלם מכתובתה או נדוניתה לפי ערך במטל' והוא מלתא דמסתביר דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ומ"מ אם הניח יותר מהמגיע להאשה ומע"פ קי"ל בח"מ סי' ק"ח דאי אפשר לגבות כ"א באופנים המבוארים. ואף כי האשה תעיד להתובע פשיטא דאין בעדותה מידי אם לא שיש לה מגו כמבואר שם סי' נ"ו וסי' ס"ב הפשוט לע"ד שאז הב"ח מפסיד ואין יכול לבא עליה לגבות מדידה ע"פ הודאתה דבשלמא אם אין יותר מהמגיע לה לדבריה מה שהיא גובה מגיע ממנו חלק להב"ח משא"כ ביש נמי חלק הב"ח אף לדבריה אין שעבודו על מה שהיא גובה אלא חלקו מונח לפניו ומה בידה אם אינה נאמנת נמצא אינה מודה כלל על עצמה כלום ואינו דומה לבח"מ סי' צ"ג סעיף י"ד בשותפין ולאחין שבסי' ק"ח סעיף ח' דשם להודאתו לא הניח מורישם זה לפניו לירש משא"כ הכא דאף להודאתה הניח לה המגיע לה וא"ל נמי דאף אם לא הניח יותר למה תפסיד תימא אי שתקת שתוק ואי לא אהדר שטרא כלו' אמחול שעבודי לגבי יתמי ולא תוכל לאשתועי דינא בהדייהו כי לא יאמנו דבריו חדא דסברה דאי שתקת מלבד שתלוי בפלוגתא דבח"מ סי' קי"ט אף להתו' צ"ע רב לדמות וללמוד הימנה למקום אחר ועיין בסמ"ע סיק קי"ח (וע' נמי סי' מ"ט בסופו כ' האו"ת ס"ק ך' הא דנאמר הטעם משום דאזל בתר ערבא ולא בפשוט דיוכל לומר אי שתקת כו' עיין מה שאכתוב לקמן סי' קי"ט באריכות ושם ל"מ ולפ"ר ע"כ לבא לסברת הפרישה שבסי' קי"ט והיא נמי סברת התו' בכתו' דדוקא היכי דאין לו הפסד כ"א מבינונית לזיבורית אמרינן הכי אבל במקום הפסד אמרינן לכי תהדר ור"ל היכי דהוא לגרוע מדינא קמא משא"כ בסי' קמ"ח) ותו דהכא אף אלו תמחל שעבודה ודאי דיגבה המלוה אף מן היורשים ע"י הודאתה שתהא נאמנת במגו דלא מחלה ונתנה משלה להמלוה מה שרוצה וקל. סוף דסוף הדין הכי והוא חדוש המציאות דהיכי דהלוה הניח הרבה נפסד המלוה והיכי דהניח מעט נשכר. וה"ה בשני ב"ח אחד בשטר ואחד בע"פ ואין ידוע כ"א בהודאות בעה"ש והעזבון במטלטל' וק"ל:
ולכ"ע אם תפשה פקדון המעיין בתשובה מהרי"ו ותה"ד שמהם תצא הג"ה זו יראה להדיא שאף במעות פקדון החליטו דלא שייך לדון בו תפיסה וזה נמי דלא כדעת הש"ך ח"מ סי' צ"ט ס"ק י"ח דלדעתו מדיכול להוציאם נעשים ממילא מלוה והיה מועיל תפיסתה ובאמת צ"ע על הש"ך שם ראיות הח"מ הכא מעיסקא אף דאפשר לדחותה שאינו דומה לפקדון שמותר לו להוציא להש"ך מ"מ על הש"ך שם שפסק אף בעסקא דאינו נוטל כ"א החצי ודאי קשיא אמנם קושי' זו מונחת אצלי כתוב תוך פס"ד שבא מדייני ק"ק קארויי שבמדינות ליטא הנשלח מהתם אל הב"ד דק"ק פפד"א בזמן שהייתי בימי חורפי במושב ב"ד ק"ק הנ"ל והיא תמיה קיימת ובעיקר דינו ע' לעיל סי' צ' סעי' ט' כ' הב"ש ס"ק ח' וכ' מהרי"ל לכ"ע אם היא נושאת כו' אע"ג כו' דשם לא בא המעות ליד הבעל רק לידה ור"ל משא"כ הכא אם היא נו"נ והבעל לוה ונתן ביד האשה לישא וליתן בם היא נעשה ערב ומחויבת לשלם אף מדידה דהיינו אם יש קרק' והיא מוקדמת. ואמת שאף הד"מ כ' וכן פסק מהרי"ו סי' ל' וכתב עוד שם דאפילו למ"ד אם תפסה לא מפקינן ה"מ שלוה בעלה ולא בא הממון לידה אבל אם היתה נו"נ ובא הממון של הלואה לידה לכ"ע צריכה לשלם דלא גרע מערב עכ"ל אבל לע"ד יש לתמוה דמפני שהבעל לוה ומסר לה המעות למסחר בם בשליחותו תעשה ערב בעדו בלי שום קבלות ערבות ועיינתי במהרי"ו וראיתי שלא הזכיר מעולם דבנו"נ דין ערב לה אעובדא דידיה שהמלוה תבע לאישה והיא בקשה שלא יתבענו ויבטח עליה שתשלם לו על זה כ' שהיא ערב לאחר מתן מעות מ"מ כיון שבשעה שנעשית ערב היה הממון שנתערבה עבורו תחת ידה לכן דין ערב לה וזה מועתק בשמו בח"מ סי' קך"ט וע"ש בש"ך. אך תו כ' ומטעם זה שהממון הי' תחת ידה והיתה נו"נ מפקינן מינה אפילו למאן דסבר דלא מפקינן מן האשה ה"מ מממון שהלוה לבעלה ולא בא לידה אבל בא לידה כל אפי שוין דמפקינן. וכנראה דהד"מ חזר בהש"ע ולא העתיק בשמו כ"א דין פקדון אבל הדין ערב כבר העתיק בח"מ ואין ענינו להכא. ואף מה שכ' המהרי"ו דבנו"נ כע"מ דמפקינן נמי לא העתיק מפני דלשיטתיה אזיל שהרי הרי"ו למד זה מדין נו"נ שלותה שבעל' חייב לשלם עבור' משום תקנו' השוק וכן נמי סובר דכע"מ דמטע' תקנות השוק יש לפסוק דמפקינן מינה. והרמ"א ז"ל פסק בהדי' בח"מ דלא מוציאין ע"פ המהרי"ק לכן אף פה השמיטו ואפילו להש"ך שפסק שם כהראב"ן לע"ד על גוף דמיון המהרי"ו יש לדון שאינו דומה דשם שייך לומר מכח תקנות השוק מסתמא הוי האשה הנו"נ כשליח בעלה והוי הבעל עיקר המלוה וצריך לשלם אבל מהיכי תיתי משום זה לומר דבמה שלוה הוא תהא היא הערב (וא"ל דיש לדמות הנו"נ לשותף דקי"ל בח"מ סימן ע"ז דנעשו ערבין דא"כ לא הוצרך הראב"ן לבא על הבעל משום ת"ה דהא ומה אם אשה נו"נ נחשבת שותף הבעל להתערב בהלוא' בעלה מכ"ש דהבעל חשוב שותף להתערב בהלואת אשתו הנו"נ ולע"ד האשה הנו"נ שלותה לעסק מו"מ והריוח להבעל שפיר יש לדמות לשותף וצ"ע על המהרי"ק וראב"ן שלא למדו משותף אם לא דאיירי שטוען שלא בא הממון לעסקו וצ"ע אבל בעל שלוה והוא נו"נ בשליחותו והריוח כולו דידי' מה"ת לדמותה לשותף) ותו דהתקנות השוק ג"כ א"ד כדאי' בהניזקין דלא מסיק מלוה אדעתי' דמית לוה משא"כ התם דמחיים לכן הברור לע"ד דלא כ' מהרי"ו ז"ל דבריו אלא לסניף ולדינא אין לחלק בין נו"נ ללא נו"נ ומכ"ש שתהא ערב ושתחייב לשלם מדידה חלילה להעלות בדעת מהרי"ו זולת בנידן דידי' שנתערבה בפי' והב"ש שכ' הדברים בשם מהרי"ל א"י מקומו וצ"ע:
י"א דאין כותבין אגב וכן נהוגין וכן הנוסח בנ"ש הנהוג במדינתינו ואף בשטר ת"כ שעיקרו על הנדן אינו מזכיר אגב וע' סימן ס"ו שם בארתי הטעם ובתשובת הגאון נ"ב שי' חלק ח"מ סי' ט"ז ראיתי כתוב אמנם אין להאריך בפרט זה כי נוהגין במדינות הללו לכתו' בכתו' נכסים שיש להם אחריות ואגבן שא"ל אחריות וכו' וא"י למי מכנה בשם מדינות הללו ואולי לפיה"ם מערי"ן ואפשר הוא:
הג"ה אלמנה שבאת לגבו' בהב"י איתא תשובת הרמב"ן אם שמעו בו שמת אפילו במדינות הים ימכרו ב"ד קרקע לכתו' משום חשש ב"ח מוקדם שלא כדעת הראשונים עכ"ל ואין לה מובן וע' ח"מ סי' ק"ד בש"ך ס"ק ו' כ' דט"ס בה ופירשה כמ"ש שם סעיף א' הרמ"א בשם הרשב"א:
ואם אין זמנם שוה להמוקדם נותנים לו מעות ע' ח"מ ויש נמי להקשות הא מטלט' לכתו' ל"מ זולת מתקנות הגאונים א"כ מה בכך שהיא מוקדמת לו יהא שהיא לבדה באתה לגבו' ממון הא אין דינה אלא בקרקע אף כי יש זוזא כדאיתא בב"ש סי' ק' ס"ק כ"ד כ' וכן הבעל יכול לסלקה בקר' כמ"ש בש"ג כו' והב"ש נמי מסכים לדינא עם הח"מ אף שאינו מסכים בפירושו להרי"ף ורא"ש. ואף לע"ד דחוק פירושו כי אין זה מדרך הרי"ף לכתו' פי' ברישא משום סיפא וכן המהר"י בן לב חלק ב' סימן נ"ה הבין הרי"ף כהטור וכדי להצילו מקושית הח"מ אפשר לומר הרי המהר"י בן לב הנ"ל כ' ובזאת המימרא דרמי ב"ח ק' לי למאן דס"ל דמה דאמרינן מני' ואפילו מגלימא היינו מב"ח אבל הכתו' אפילו מקיים אינה אלא מקר' מדין גמרא למה איצטרך לאשה מסלקינן בקר' כיון דאינה נגבית אלא מהקר' ואני ת"ל כה"ג כבר הרגשתי בקושיא זו בסגנון זה דמה אירי' דאיכא עלי' נמי ב"ח אפילו לחודה נמי אין דינה אלא בקר'. ובספר ע"פ כ' ומה שהביאו רש"י לפרש אף על צ"ב לזה י"ל משום דקשי' לי' דאי מסתם כתו' פשיטא כיון דמטל' ל"מ לכתו' אפי' מני' לכן פירש דאף מצ"ב איירי דלזה בודאי אף מטל' משועבדים מני' מדינא ומה שהחליט בדעת רש"י דמטל' לכתו' אף מני' ל"מ ע' סימן ק' סעיף א' הבאתי בשמו משמעות להיפך ומה שכ' דלצ"ב בודאי דינה כב"ח אף לענין זה לא משמע הכי בהה"מ פי"ו מה"א שהני ב' ודין צ"ב דעת רבינו שהוא כשאר חוב וי"א שדינו ככתו' משמע דלהי"א לכל הדינים השנוים בפרק זה מקולי כתו' וחד מנייהו שלא לגבו' ממטל' דינה ככתו' וכן נראה דעת הר"ן במס' נדרים דף ס"ה שנתן טעם למה מטל' לכתו' ל"מ משום דלא ניתן לגבו' כ"א בגירושין או מיתה ובסי' צ"ג מבואר דאף נדוני' לא ניתן לגבות מחיים וגם מדדחק בטע' זה ולא בפשוט מקולי כתו' מדלא הוציאה ממון משמע נמי כנ"ל. ולע"ד י"ל דמשום קושי' זו הנ"ל מפרשים הרי"ף ורא"ש מימרא דאמימר דחדושו אינו אלא באופן דלתרווייהו משתעבדו המטל' כקרקע דהיינו אי בששעבד להם אגב או בשיש לו כמו ארנקי דמחוזא דמדין גמרא משתעבדו לכתו' ומ"מ משמיענו דכיון דיש נמי ב"ח יהבינן ליה זוזא מטעם רש"י ז"ל ואולם בשני אופנים אלו יש בכל קדימה ממש כמו בקר' ומוכרחי' לפרש דוקא בזמנם שוה ולפ"ז למה שכתבתי דמשמעות רש"י דמטל' לכתו' נמי משתעבדו מניה נכון נמי דרש"י ולא הוצרך לפרש כהרי"ף דלדידיה בל"ז ניחא ואיירי בפשוט דאין בהם דין קדימה ולהכי אפילו זמנה מוקדם נדחית מזוזא ואין לומר דמ"מ אין הכרח לפרש בזמנם שוה אלא דאיירי בשכ' לה בפי' שעבד מטל' בלא אגב שאז דינא לגבות ממטל' ומ"מ לית בהו קדימ' שהרי אינה גוב' מלקוחו' כדכ' ר"ת ריש מציאת האשה בהרא"ש חדא דאין זה מוכרח דכ"ע הכי סברו כי באמת צ"ע מה יועיל כתו' בלא אגב כיון דהלכת' דלא קנוי מטל' דוק' אגב בעי' וידוע דמטל' בשטר' לא מיקני ולמה ישתעבדו בל"א הא השעבד נמי בעי קנין וכבר יש כמ' פוסקים המשוים שעבוד לקנין אף לענין דבר שלא בא לעולם ואפי' להחולקים יש לומר שמודים בזה וכדאי' ברשב"ם מס' ב"ב דף מ"ד ע"ב אבל אקני לי' מטל' גרידא בסודר להשתעבד לו לכשיגיע זמנו אם לא יפרענו יגבה ממנו לא קני וכו' ויותר מסתביר כדהעתיקו תו' בשמו דהעיקר מכח התקנה והכתיבה אינה אלא לגלוי שיודע ומקבל עליו התקנה ויהיה איך שיהי' אין מן התימ' אם הרי"ף לא סבר הכי ותו י"ל אף בשעבוד כזה בלא אגב נהי דלא גבי מלקוחו' מ"מ בשני ב"ח אפשר יש שייכו' קדימה והיוצא מזה עכ"פ נשמע מאמימר טעמא דאיכא נמי ב"ח הוא דלא יהבינן לה זוזא הא אי לא הוי' אלא היא לחודה היכי דמשתעבדו לה מטל' מדינא מוכרחי' ליתן לה זוזא אם יש להם נשמע נמי לדידן שתפסינן סברת ר"ת לעיקר דאם שעבד בפי' מטל' משתעבדו מדינא אם יש להיתומים זוזא מחויבי' ליתן לה והיינו אפשר סברת הש"ך שהבאתי סי' ק' סעיף א' ומה שכתב לפי מה שכ' בטור א"ע סי' ק' ט"ס וצ"ל ק"ב והאמת להבנת הח"מ וב"ש מימרא דאמימר ואף דין הטור בפשוט בלא שעבוד אגב אלא משום דקודמת בזמן קדומה לגבו' בזוזי היכי דליכא הפסד למלוה וכדכ' הב"ש הי' נשמע מאמימר דתמיד דינא בזוזא אם יש להם וליכא ב"ח בהדה ומה דקי"ל מטל' ל"מ לכתו' ע"כ כדדחקתי עצמ' סי' צ"ו סעיף י"א אבל ל"מ הכי דעת הרמ"א ז"ל סי' ק' ע"ש לכן מחוורתא לפרש לדאמימר כדכתיבנא וגם פי' הש"ך כבסי' ק' אבל מה שתרצתי בזה פי' הרי"ף דלהכי שייך דין קדימה במעות לזה עדיין ק"ק ע"פ המבואר בח"מ סי' ק"ד סעיף ה' ע"ש. וע' תשו' רשב"א סי' תתקך"ט כי צ"ע שכ' על שנשאל אלמנה שגבתה ע"פ ב"ד קר' בכתו' ושוב בא ב"ח מוקדם לה לטרוף ממנה והיא טוענת הנחתי לך מקום לגבו' במטל' תשו' מן הדין כתו' אינה נגבית מן המטל' כדאי' בקדושין נדרי' כתו' והיכי דשבק הבעל מקר' וזוזא או מטל' לאשה מגביה קרק' ואם יש עליו כתו' וב"ח יהיב לב"ח זוזא ומטל' כדגרסינן בהכותב אמר אמימר האי מאן דאיכא עלי' כתו' וב"ח ואית לי' ארעא ואית לי' זוזא לב"ח זוזא לאשה ארעא האי כי דיניה והאי כדיני' ואע"ג דלית לי' זוזא אלא מטלט' הוא הדין כדי שלא תפסיד האשה את כתובתה ואין בזה הפסד לב"ח. ועכשיו מתקנה ועוד שהורגלו לכתו' בכתו' מטל' אגב וכו' כנראה מפרש דלא כרש"י מפני קושי' מהר"י הנ"ל וכדכ' והיכי דשבק וכו' אפילו כי ליתא לב"ח אלא אדרבא מפרש דמשמיענו טובת האשה כדי שלא תפסיד אם נגבה לב"ח הקרק' ולה אין מטל' משועבדים לפיכך מגבינן להב"ח המטל' כדי שתשאר הקרק' לפניה. אמנם למשמעותו שמפרש לדאמימר באלמנה אין מובן דהא מד"ג מטל' דיתמי אף לב"ח ל"מ ואף אי איירי בב"ח בהשעבד אגב אכתי בזוזא צ"ע ע"פ המבואר בח"מ סי' ק"ד הנ"ל אם לא עם דאקני וכל זה דוחק כל' המימרא אבל מני' בגרושה פירושו עולה יפה ליישב הקושי' עכ"פ נשמע מני' אף כי יש להיתומי' זוזא אין דינה אלא בקרק' כדכ' והיכי דשבק וכו' ואין דברי הש"ך מתקיימי' אם לא ע"פ דרכי הנ"ל ועכ"ז צ"ע: