Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 103
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הג"ה דדוקא עיקר כתו' ותו' ע' ב"ש מקשה הנה הריטב"א ס"ל לעיקר ולא לתוספות והה"מ חולק וס"ל אף לנדוני' והרמ"א דלא כמאן והמע' בב"י ל' הריטב"א יראה שלגמרי פוסק כהריטב"א דס"ל בין לעיקר בין לתו' שהרי כ' ואף אי תימא שאף לגבי תו' לא שייך טעם חן ובזיון מ"מ משום שלא תפסיד במזונות שהוא נמי טעם כעיקר מוכרת אף לתו' שלא בב"ד ור"ל שמפרש ר"ש כפי' האחרים שבר"ן דמן הנשואין מודה ר"ש שמוכרת לכתו' אפי' משום שלא תפסיד ליתומי' במזונות ולהכי ס"ל דאף רבנן בההיא סברא לא פליגו וסברו נמי טעם מזונות לעיקר וא"כ תירוצו א' דהריטב"א איירי באשה שאין לה מזונות א"י להבין (וגם מה שכ' בשם הריטב"א סס"ק א' צ"ע). אלא אי קשיא הא קשי' הרי מהריטב"א משמע דפליג על הרא"ש דס"ל אם גבתה מקצת אף שעדיין אוכלת בשביל השאר מ"מ יוכלו היורשים לפרוע המותר בע"כ כבסי' צ"ג סעיף י' דאלו כן מה"ת אם מכרה כבר לעיקר שרשאי למכור אף לתו' כדי שתופסד במזונות הא מיד שמכר' לכתו' הברירה ביתומים לסלק התו' ולהפסיד' המזונות ואיך אפשר שטובתם במכירות להתו' אלו בהכי ניחא להו מי מוחה בידם א"ו ניחא להו יותר בנכסי התו' וליתן מזונות ומה רווחם במכירתם שלא בב"ד וא"כ ק"ק על הרמ"א שפוסק כהרא"ש מ"ש תו' ומ"ש נדוני' ולזה אפשר מוכרח תי' ב' דב"ש מדהריטב"א כ' בדרך ספק על התו' אם שייך חן ובזיון סמך בזה על הה"מ ולפ"ר משמע דאף הר"ן לא ס"ל כהרא"ש ע"פ דברי הפ"י שכ' על דכ' הר"ן דא"ל בשלמא מן הנשואין הנאמר בגמרא אלא הפירש"י דאלו לפי' האחרים קשה דאכתי לרבנן מה הועילו בתקנתן שעדיין תוכל למכור למקצת כתו' ובזה לא הפסידה מזונות וכ' הפ"י מש"ה ל"א דאכתי הועילו שאם התחיל ממילא יסלקו היורשים המותר לפטור ממזונותיה דלא בשופטני עסקינן וכמ"ש הרא"ש עכ"ל אבל לע"ד מהר"ן ל"מ מידי כי הלא סברא זו של הפסד מזונות היינו הכי שאם יאמרו לא תמכר אלא בב"ד זה צריך שהות זמן ובין כך תאכל משא"כ אם מוכרת לעצמה פטורים מיד וזה תינח אם מכרת הכל אבל אם תמכר מקצת ועדיין תאכל עד שהיורשים יתבעו אתה בב"ד ויגבו לה ע"פ ב"ד המותר ובין כך תאכל מה הרוויחו במכירת המקצת שלא בב"ד והוו להו לחכמים להצריכה למכירת מקצת דוקא ב"ד ואז ממילא אם ירצו היורשים יגבו לה הכל. ובמחלוקת דנדוני' נלע"ד משמעות התו' כהכרע' הרמ"א וריטב"א זלה"ה מדכתבו דך צ"ז ע"ב ד"ה מכרה כתובתה נ"ל לפרש מנה ור' והשתא אתא שפיר כו' וק' לו יהא דמשמע אף התוס' דילמא ולא תגבה השאר קאי על הנדוני' אלא נראה דמשמע להו דהחכמים דפליגו ואמרו מוכרת קאי על כולהו בבא ואלו מכרה כתו' יתפרש עם התוספת ולא נשאר כ"א הנדוני' מה טעמייהו דרבנן וכסברת הריטב"א דבנדוניא לא שייך חן ובזיון וק"ל ויהי' איך שיהי' נשמע מזה דלחכמים אף שמכרה לכל עיקר כתו' מוכרת אף לתוספת יהי' הטעם מה שיהיה או להריטב"א משום מזונות או להרא"ש דאפשר דלא שייך בתוספת לבד טעם מזונות כנ"ל מוכח עכ"פ דבתוס' נמי שייך חן ובזיון והיינו כפסק הרמ"א ז"ל:
אחריות המכר על היתומים ל' הגמר' ארמלתא דזבן אחריותא על היתומים ולמה דקי"ל אחריות ט"ס י"ל דאיירי בסתם וכן משמעות התו' בכתו' צ"ז ד"ה מאי סמך לה שכתבו וי"ל כו' דהכא ודאי אחריות דנפשה מקבלת דהא אינה מוכרת בהדיא שלא באחריות וא"כ אפשר שאם קיבלה עליה אחריות אה"נ שהאחריות עליה אבל רש"י ור"ן פירשו ארמלתא דזבין וקבלה עליה אחריות וצ"ע הא קי"ל ט"ס ואי דק' להו בסתם פשיטא דאין עליה האחריות דהא אינה אלא שליח ז"א דהא דף ק' מקשה הגמרא באמת פשיט' ומשני ב"ד איצטריך דס"ד שיהא כקונה בלא אחריות הרי משמע דבסתם איירי דאי במפרש איך ס"ד דלא וגם אי במפרש מעיקרא ל"ק פשיט' אך זה יש לדחוק דהקושיא על דמשמיענו דיש לו אחריות איתמא ואי משם החידוש דאין עליה אחריות אף שקבלה הל' משמע דהחידוש במה דיש לו אחריות. ואולם קצת משמע כפירושם מדפשט הגמרא דאינה חוזרת וטורפת לכתוב' מדקתני שיירה אין וכו' ואי דוקא בסתם ק' דילמא מה דקתני הכי מפני שעל הרוב הקונים ממנה אין קונים אלא בדקבלה עליה אחריות ולא בסתר אלא משמע כפירושם וצ"ע הח"מ וב"ש מביאים בשם הטור העצה דסתם יפה לה והוא מירושלמי שכתב באת מלוה בעדים כלומר מי שאין יכול לטרוף מה שמכרה לכתוב' תאמר למזונות מכרתי ור"ל כדי שתוכל היא לטרוף לכתוב מן הלוקחים מהבעל או היורשים כמבואר בתוס' דף צ"ו ע"ב ד"ה ורבי יוסי באת מלוה בשטר אומרת לכתוב' מכרתי כדי שלא יוכל לטרוף מפני שהיא קודמת ויש להקשות מה איכפת לה דהא ע"כ כשהב"ח רוצה לטרוף אין בני חורין ביד היורשים דאל"ה יוכלו הלקוחות לומר הנחנו לך וארמלתא דזבן הא האחריות איתמא דהיינו על מה שירשו. ואם אין בידם בני חורין מה איכפת לה בטריפות הב"ח תו קשה מה בכך שיטרוף מה שמכרה למזונות הא תיהדר ותטרף מהטורף בכתובתה וכנראה משום קושית אלו הוסיף הר"ן ריש מי שהיה נשוי וכתב ופירושו אם בא מלוה בשטר לטרוף המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי הוא מוכרת לי"ב חודש ולוקח מפרנס אחד לל' יום אומרת לכתו' מכרתי וקודמת עכ"ל ובריש פרק א"נ על הברייתא מוכרת לה וסמיך לה כדי שתגבה כתובה מן השאר כתב עצה טובה קמ"ל שאם תמכר שעור כתובה למזונות יבא אח"כ בעל השטר ויגבה הדמים מיד הלוקח ואיהו לא תוכל לגבותם מן בעל השטר בכח כתובתה משום דמטלטלין לכתובה לא משתעבדו אבל צ"ע דמ"ש דב"ח יוכל לטרוף הדמים הא מטלטלין דיתמי לב"ח נמי ל"מ וא"ל שהלוקח מרצונו יתן לו הדמים דא"כ לא נפטר מחיובו להאשה בהדמים שקנה בם הקר' שתוכל לומר אני מטלטלין אית לי גבך כדאיתא במסכת כתובות דף צ"ב מימרא דרמי ב"ח גם א"ל דיש לחוש דלמא יבא ב"ח עם שעבוד אגב ובכתובות מסתמא לא נכתב אגב דא"כ אף כי תאמר לכתובה מכרתי מה תועיל שהיא מוקדמת הא מטלטלין לכתובה נמי ל"מ ועיין בכתובות דף צ"ז בתוספת ד"ה וסמך ואפי' נדחוק דדוקא בשמכרה למזונות ונישאת שפיר כתבו התוספת דלא תוכל לגבות הדמים משום דהוה מטלטלין אבל באומרת לכתובה מכרתי כל שמכרה קר' המשוע' לה בקדימה אף להדמים הבאים מכח קרקע זו אין לשום אדם טריפה עליהן אכתי קשה דלדמים הללו ודאי לא מהני אגב כמבואר בח"מ סי' ק"ד סעיף ה' דהא אפי' בכלל דאקני אינם ונ"ל דדוקא בדרמי בר חמא שאביהן מכר הקרקע וזקף במלוה נמצא שלא הוריש ליתומים אלא מטלט' שפיר יוכלו לו' מדוע הגבית המטלטלין כיון שאף אלו טרף הקרקע ממך אין אחריות קניתך על החוב הזה משום דמטלטלין דיתמי ל"מ משא"כ הכא שהיא מכרה והדין דהאחריות איתמי במה שירשו מאבוהן ולא עליה דהיא הוי כמוכרת בלא אחריות כמבוא' בהר"ן להכי אותן הדמים אף שהיא מכרה הקר' מ"מ כל כמה שלא הגיע חודש הבא עדיין הדמים ברשות היתומים שהרי אם תנשא וכו' נמצא אם יבא ב"ח ויטרף הקרקע דמי החוב בעד הקר' משועבדים שפיר להלוקח דלגבי היתומים חשיבו מניה ואפילו מן גלימא דהוי כאלו האשה מכרה בשליחותם והם עיקר המכרו קרקע שהניח אביהם שמחויבים לשלם מהדמים ונמצ' שפיר הברירה ביד הלוקח ליתן להב"ח הדמים משא"כ היא לא תוכל לגבות מאותן הדמים דהיא באה בכח כתובה שהוא חוב בעלה והדמים חשיבי מטלטלין דיתמי ול"מ משא"כ אם תאמר לכתובה מכרתי שהיא מוקדמת וכ"ז בשהמעות עדיין ביד הלוקח אבל בשהדמים כבר בידה פשיטא שוב לא איכפת לה במה שהב"ח המוקדם יטרף הקרקע המכורה למזונותיה מטעם ב' הקושיות הנ"ל והדמים שבידה פשיטא שאין לב"ח בעלה עליהן שום טירפה דהא מטלטלין לב"ח נמי ל"מ הא למה זה דומה ליתומים שמכרו קרקע אבוהן ועליו היה מע"פ שכע"מ שמד"ג אין לב"ח כלום על הדמים כמבואר בח"מ סימן ק"ז ואפילו להטור דמחייב היורשים מטעם מזיק הכא כלל לא שייך שהרי שעבודו לפניו לטרוף מהלוקח אלא דבזה אין לו ריוח שהיא תיהדר ותטרף ממנו בכתו' וגם אין לה היזק בזה כנ"ל ואפילו הלוקח שיטרפו הקרקע ממנו א"י ליהדר עליה על הדמים דהא אחריותם איתמי ומכיון שאין בידם שוב בני חורין הפסיד והדמים שבידה אחרי שתפשם דידה נינהו כמבואר סימן צ"ג סעיף ך"ב. א"נ יש לפרש הר"ן ביותר פשט בלשונו דהא יש להתבונן הא מד"ג יתומים שמכרו קרקע שהניח אביהן אין אלמנה נזונית מן הדמים כדאי' סימן צ"ג סעיף ך"א דדוקא האידנא ס"ל לר"ה דנזונית מהדמים ואף בזה י"ח. ובשמכרה לצורך מזונות נזונית מן הדמים שביד הלוקח אף כי חשוב כמכרו היתומים וה"ה אם מכרו היתומים למזונות נזונית מן הדמים שביד הלוקח ואמאי לא נימא נמי דנעשו מטלטלין דיתמי א"ו דכל זמן שהדמי' ביד הלוקח ולא נזקפו במלוה עליו ועדיין השעבוד הזה שנמכרו בעבורו קיים לא נעשה כלל דין מטלטלין עליהם דהא אם אינו פורע חוזר המקח משום דהוי כעייל ונפיק אזוזא שבח"מ סימן קצ"ה ולהכי נמי אף לגבי הב"ח הטורף עדיין חשובים קרקע ויוכל להוציאה ושוב כשבאו לידי הב"ח ונעתקו מן חיוב הלוקח אז נעשו מטלטלין וא"י לטורפם וכן אם נשאת ובטל חיוב מזונותיה שנמכרו בעבורם שפיר כתבו התוספת הנ"ל ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטל' נינהו ומזונות אבדה ואולם הדרך ראשון מסתבר יותר בכונת הר"ן אלא שהוקשו עליו הרב המופלא מוהר"ר מאיר דיין דק"ק ליסא ב"מ שמחה פרעגיר ז"ל ומחתני החריף מוהר"ר יודא שי'. הרב מהר"מ הקשה בלשון זה הרי הר"ן גופיה כתב בדרמי בר חמא ודוקא ופייסא בזוזא אבל אם נתן לב"ח קרקע תו לא יכולין היתומים לתבוע מהלוקח הדמים לפ"ז גם בדמי ב"ח נמי אלו היה טורף קרקע תו לא היו יכולין היתומים לגבות המעות מלוקח ונסתר בנינו עכ"ל וחתני שי' השיב בעדי בל' זה דאין דומה לזה דבשלמא גבי רמי ב"ח כתב הר"ן דא"צ הלוקח להחזיר הדמים ליתומים לאו משום דהמעות משועבד ללוקח אלא כיון דהלוקח אגבי' לב"ח קר' נמצא כבר הי' פקח והוה כמאן דאגבי' ליתומים קר' וב"ח טרף מהיתומים דהא משועבד לב"ח מדר' נתן ובזה שפיר אמרינן השתא דנתן לב"ח דמים יכולין היתומים לומר אנא מטל' שבק אבוהן גבך כיון דליכא שום שעבוד על המעו' אבל הכא כיון דהדמי' משועבדים ללוקח בלאו דר"נ כיון דהוה מניה וכיון דיכול לתפוס בהמעות מצד השעבוד שפיר יכילנא לומר דהברירה ביד הלוקח ליתן דמים לב"ח או קר' (ואודה ל"י נחלתי בן לא אבוש כי ידבר את אוהבים בשער). אך על העיקר סברה וחידש דינון שכתב מר חמי שי' דלגבי יתומים הו' מניה לכאור' צריך להבין למה לא יוכלו היתומים לומר אלו שבק אבינו רק מטל' לית לך ליגבי ממנו כלום דהא מטל' למזונות ל"מ ועכשיו דשבק קר' נקבל אחריות ואף על המטל' למה נגרע בשלמא על הקר' שפיר אמרינן אחריות איתמא כיון דטורפא דב"ח לא אתא מכחה רק מכח אביהן וא"כ אף אלו הי' האחריו' עליה מ"מ היתה היא יכולה לחזור על היתומים ושפיר שייך לתקן האחריות איתמי אבל על המטל' אמאי תיקנו להיות אחריות איתמי וצ"ע עכ"ל חתני שי' והשבתי להם בל' זה האמת אגיד שדברי הר"ן היו מאתי בהעלמת עין מחמת כי הי' פשוט בעיניי כביעתא בכיתחא דלולא כן שאף אם טרפו הקר' אין לו שום אחריות על הדמים שחייב וחייב לשלם להיתומים. אף כי פייסיה בזוזא נמי הי' פטור מטעם מה אפסדתיך ומה נפקא לך מניה ובאמת לדעתכם אף עתה זה שקשה בדיני ממונות ואולם כעת שעיינתי בסוגיא זו ודקדקתי להבין אמרי פי הר"ן ז"ל רוא' אני לע"ד כונ' אחרת בהר"ן ז"ל אף דל' הר"מ ז"ל פי"א מה"מ נוטה לדעתיכם דדוקא בדפייסי' בזוזא טרם שטרף הקר' הוא דשייך דרמי ב"ח ומשמע קצת הא אלו טרף הב"ח הקר' פטור מפרעון חובו. אבל לשון הסוגי' ואתא ב"ח דראובן וקטרף לה משמעון משמע ברור דלאחר שטרפה פייסי' בזוזא שהיה חיוב כדי שיחזירנה לו וכן משמע להדיא ברש"י פסחים שכ' ובא ב"ח וטורפה משמעון:
ולדעתי כ' קשה הא מיד שטרף נפטר הלוקח מחיובו ע"פ דברי הר"ן ומה להיותמים תו עליה כי הדר וקנה בזוזא דיליה עד שמשום זה יתחייב מחדש לפרוע להיתומים. אין זה לע"ד אלא דינא דפרסאי ואם כונת רש"י ור"ן נמי כדמשמע מהרמ' שהפיוס היה טרם שטרף מלבד של' רש"י ל"מ הכי אף ק' עכ"פ הי' להם לבאר פי' זה שהוא ממש דלא כפשטות לשון הגמרא להכי דקדקתי בל' הר"ן שכתב והא דנקיט ופייסי' בזוזא משום דאי אגבייהו ארעא וכו' ל' זה אינו נופל כ"א על מה שמגבה ל' ארעא מדיליה אבל על השדה שקנה שייך ל' טירפא ולכל הפחות להבנתכם הי' לו לכתוב אבל אם טרפו ממנו הקרק' או שאגבייהו ארעא ל"מ וכו'. להכי נלע"ד דודאי אלו טרף הקר' ולא פייסי' נמי היה חייב לשלם להיתומים משום דל"ל שעבוד על הדמים דמטל' הם וכדמבואר ברש"י פסחי' שכתב ולא לעכבו בשביל אחריות מכירתך דמטל' דיתמי ל"מ וסברת הר"ן אינ' אלא דוקא בדפייסי' בארעא דיליה והטעם דהנה הר"ן פי' תחלה וכ' והמעות לא היה לך ליתן דמטל' דיתמי לב"ח ל"מ ור"ל אם רצה הלוקח לומר אני נפטרתי מחיובי לכם במה שפרעתי עבורכם מה שאתם חייבים מכח אבוהן הם אומרים לו לא היה לך ליתן דהא לית לב"ח שעבוד על מעות אלו אף מדר' נתן דמטל' נינהו ובמטל' לא אמרינן דינא דרב נחמן ואם יאמר הלוקח אמת שנתתי הזוזא בתורת טירפא בעד הקר' שרצה לטרוף לא בתורת פרעון חוב שלכם ומ"מ אני רוצה למיהדר על הדמים שאני חייב מצד אחריות שלי על זה אומר דזה נמי אינו דגם אתה אין לך לחזור על האחריות לפי שאין לנו קרקע מאבינו. ובזה ה"ה כשטרף קרקע המשועבדת שאין כאן התחלה לומר נפטרתי מחיובי מפני שהגעתי קרקע זו מחמת החוב שאני חייב לכם דהא אף אלו לא היה חיוב הדמים נמי היה טורפה ולא באתה כלל קרקע זו ליד הב"ח ע"י שעבודא דר"נ שאיהו חייב לאביהם ואביהם חייב לראובן דהא אפילו כבר פרע נמי בלא זה משועבדת להטורף להכי לא נפטר בגבייה זו מחיובו ותמצית סברתו שמפני שמבלעדי חובו היה בא קרקע זו בע"כ ליד הטורף אינו נפטר מחיובו וא"י לומר הגבתי אותה בפרעון החוב אחרי שבע"כ בלא חובו היה נטרף. ותו דלא שייך סוף דבריו בקרקע הנטרפת שיאמר אלו הייתי פטור מהחוב והב"ח היה טורפה ממכם דודאי כן הוא ואלו עשה כן טרם בא הטורף היה זריז ונשכר אבל אחרי שבא הטורף שוב אין הברירה בידו שהטורף לא יניחנו להגבות ליתומים קרקע המשועבדת לו אבל בארעא דיליה שפיר מצי אומר הלא היה סיפק בידי וכי היכי דאלו מגבינא לכו ארעא ב"ח דאבוכן גבי לה מנייהו מדרב נחמן ואז הייתי פטור מקרקע שקניתי כי אין נפרעין ממשועבדים במקום בני חורין דהיינו ביד היורשים מה שגבו קרקע בחוב אבוהן מדרב נחמן ה"נ מצינא מגבינא לב"ח דאבוכן ארעא מחמת חוב זה ולהכי בשנטרף הקרקע ממנו ע"כ צריך לבא לעכב הדמים בתורת טירפא מכח אחריות וזה אינו דמטלטלין הם משא"כ כשתגבה ארעא דיליה מיד נפטר מחיובו מפני שיכול לומר זה החוב שאני חייב הגבתי להב"ח מפני דאמר להו ע"י חוב זה שאני חייב לאביכן כי היכי דמשתעבדנא לכון קרקע זו מחמת אבוכן משתעבדא נמי לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכי היכי וכו' ר"ל שרשאי אני למיעבד זה להגבו' לו השעבוד שיש לו עלי מחמת חוב זה שאני חייב דהא אין לכם הפסד דאלו מגבינן לנו וכו' גבי לה מנייהו ה"נ מצינא מגבינא לב"ח דאבוכן ארעא מחמת חוב זה וכו' ר"ל לא הגבתיה לו במקום שדה הנטרף כדי שאני מוכרח לבא באחריות עליכון אלא שארעא זו הגבתי לו מחמת חוב זה שאני חייב שע"י חוב זה היה לו שעבוד עליה מדר"נ ולולא חוב זה לא ה' לו עליה שום שעבוד וממילא נפטרתי מיד מחובי ופטור אני מלשלם לכם והשדה שקניתי לא נטרף מעולם ואינו צריך כלל לבא על החוב מחמת אחריותי ואין זה ענין כלל לפקחת רבא ורבא משמיענו איך יכול לבא לגביות אחריותו בתר שנטרף הקר' או שפייסי' בזוזא בין קודם טירפא בין אחר טירפא שאם חיובו במקומו יגבה להם קר' בחובו תהי' איזה שתהי' ובזה נפטר מחיובו וחשוב יתומים שגבו קר' וחוזר וטורף מהם אחריותו ודוק (וע' פסחים תו' ד"ה ופייסי' ודוק בם וע"כ ר"ל לא מיבעי' אם טרף הקר' שחייב להיתומים בהדמי' וזה אם באנו להשוותם עם הר"ן ואפשר נמי פליגו עלי' מכל וכל וצ"ע עכ"פ מהראוי להשוותם במה דאפשר) ומה שנתקשה חתני שי' מדוע יהי' שעבוד הלוקח על הדמים שבידו מטעם דחשיבו מני' ומ"ש מהדמי' שירשו מאביהן הטעם לע"ד פשוט דכבר מבואר ברש"י ור"ן טעם דהאשה שמכרה האחריות איתמי היינו משום שבשליחותם היא מוכרת ושלוחו כמותו והוי כאלו מכרו הם וא"כ מהראוי' הי' לפ"ז שיהא האחריות אף על נכסי עצמן אלא מפני שאינו מוכר אלא למזון האשה והלוקח יודע זה אמרו חכמים נהי דגופו נכנס בשעבוד האחריות להתחייב לשלם להלוקח כשיטרף שדה זו היינו מכל מה שהאשה נזונית וכן הן הן הערבו' דהיינו נכסוהי דבר אינש כמבואר בהרשב"א סוף קדושין דז"ל ואפי' שיעבוד מטלט' עורר אחר שעבד גופו (ול' הרא"ש בתשו' שבטור זה סי קי"ח שכ' דאין שעבוד חל על גופו של אדם בשום ממון ע"כ ר"ל דאין שעבד קדימה חל על גופו של אדם בשום ממון לענין אם חייב לב' מחויב לשלם ממה שירוויח להמאוחר כמו למוקדם) לא יכנסו כ"א הנכסים שחיוב האשה במזונותיה עליהן דהיינו הקרקעות שהניח אביהן ולא המטל' דחשיבו כנכסי עצמן מפני שאין האשה נזונית מהן וזה הכלל ערבים של נכסי' הוא ע"ד זה קרקעו' הם ערבים לעולם אף כי נפלו קמי יתמי משא"כ מטל' אף כי נכנסו בערבו' אין ערבותו קיים אלא כ"ז שהמחויב בשעבד גופו קיים והוא טעם דמניה משא"כ כשמת ובאו לרשות יתמי דהיינו אחר שאין גוף הנשתעבד קיים פקע ערב ותם א"כ יתומים שמכרו למזונות וגופם נשתעבד וכל מה שהאשה נזונית מהם נכנס בשעבוד ערבות מה בכך שמכרו ועשאום מטלטלין הא מטלטלין גופא שנכנסו פעם בערבות לא פקע שעבודייהו כ"ז שהלוה ששעבד גופו קיים אינו ערבין ביה הא למה זה דומה ליתומים שמכרו קרקע אבוהן לצורך מזונות באחריות על יתר קרקע אבוהן ושוב מכרו היתר לעכו"ם ונטרפה הקרקע שקנה הישראל וכי ס"ד שלא יהיו צריכים לשלם אף להד"ג מהדמים שקיבלו בעד המכורים לעכו"ם לכ"ע דמה בכך דנעשו מטלטלין הא באו מכח דבר שנכנס פעם בערבות גופה ועדיין שעבוד גופם קיים וכן הדבר נשתעבדו להלוקח מטעם מטלטלין דמניה וק"ל עכ"ל בתשובתי אליהם וכ"ז פשוט בכונת הר"ן אלא שמצאתי בספר תומים סימן ק"ז ס"ק ז' כ' ונראה דאם הדמים ביד הלוקח וכו' ופירש הר"ן דהדמים עדיין ביד הלוקח והמלוה בא להוציאן ומדלא פירש שהדמים כבר ביד האשה ומלוה בשטר טוען חזקת שעבודי ש"מ דס"ל דלא מצי מפיק מאשה ומ"מ קאמר וכו' וכן מסתביר ובמח"כ בזה אינו מתמיה דבריו דמה לו על האשה מטעם מזיק שעבוד הא הקרקע לפניו לגבותה ומה שכתב ומ"מ קאמר כשהדמים ביד הלוקח דיש להב"ח טענה עליהם כנראה כאלו הוקשה לו מה שהקשתי איך יטרף הב"ח הדמים ת"ל דמטל' ל"מ וניחא לו דהטעם מפני שהאשה הזיקה לשעבודו וזה ודאי אינו מטעם הנ"ל דהא הקרקע לפניו לטרוף ומה שייכות למזיק ותו דפשיטא אלו הי' שייכות למזיק שעבוד לא מיבעיא מדמים הללו שביד האשה המוכר שהיה יכול לטרוף אלא אפילו ממעות עצמה לטעם מזיק כדהארכתי סימן מ"ג ומה הועיל א"כ בפירושו להר"ן והר"ן לע"ד מבואר כנ"ל בלא סברתו ומה שסיים וכן מסתביר על גוף חדש דינו לע"ד לא מסתביר כלל דכל מה שאנו מקילין בח"מ סימן ע"ג לעכב מעות הנתבע ואפילו תוך הזמן ואפילו יש נכסים ללוה באופן דלא שייך שעבודא דר"נ היינו משום דעכ"פ בדין מגיע להתובע מעות אבל הכא להי"א שהוא הרמב"ן ורא"ש שסוברים שאין בזה משום לתא דמזיק ולא משום פריעת יורשים ומטעמייהו ולע"ד להרא"ש אפי' תפס המלוה מוציאין מידו מה ענין לעכב מעותיו מ"ש הם ביד הקונה עדיין מ"ש הם בידו ואם רצונו להכריע הכי מדעתיה דנפשיה בין הדעות עיין סימן צ"ג מה שהעלתי בע"ה לע"ד. ודרך אגב נמי הבטתי שם ס"ק ח' וראיתי שרוצה לבאר הרא"ש איירי אך במכר לעכו"ם ע"ש ומלבד שהמעיין בתשובת הרא"ש והוא בכלל ע"ט יראה להדיא שאין הלשון סובל פירושו ומכ"ש בלשון הטור נוסף לזה עיין בדבריו עצמם סימן קי"ח מה שכתב על דין הומר הלזה ושיהא הרא"ש איירי במכר לעכו"ם שיש משפט עליו בודאי לא איירי ותו דאלו מודה הרא"ש ביורש שמכר לישראל במקום מצוה ע"פ שחשוב מזיק ממילא המכירה לעכו"ם אנס לא גרע מחוסר ואין דומה כלל לסי' קי"א שהקונה כדין קונה ותו המע' ריש מי שמת בראיותיו שמביא ביתומים שמכרו ובפרט הראיה מהמשיא עצה שהוא רשע ערום יראה להדיא שאף בזה לא ס"ל דין מזיק שעבוד ומה שהוקשה לו משיחרור עבד ע' סימן צ"ג תראה כי לק"מ. ונחזור לדידן והטור ז"ל שלא נחית לבאר כהר"ן יש ליישב בפשוט שהלכי הסתם יפה לה שמתוך כך יתנו הלוקחים יותר ויבטחו בה שכשיבא ב"ח תוכל לומר לכתו' מכרתי משא"כ אם תפרש למזונות יחושו הקונים ולא יקנו אלא בדמים קלים אך קושית השני' עדיין ק"ק ואפשר לדחוק:
גרושה לא תמכר אלא בב"ד כתב הב"ש וא"ל כו' ואפשר לומר כו' קושיא זו בעינה היא ראיות הש"ך שם ס"ק מ' לחלוק על הריב"ש והעלה דאפי' במכירות משכן צריך ב"ד מומחים כבכל ד"מ. ואולם הש"ך לשטתו ס"ק מ"ו שהעלה שאפילו ע"פ ב"ד מומחין אינן רשאי ליקח לעצמו ע"פ דברי תוספת פרק א"מ ולפ"ז אין ראיות הריב"ש מספר המקח מוכרח אבל לע"ד מה שהביא נמי ראיה מתוספת פרק א"כ המע' שם בסוף הדבור יראה שמסקנת דבריהם כהריב"ש לפרש מה דקתני ומכרן בב"ד לאחרים דוקא בהדיוטות דאלו במומחין אף פקדון מותר ליקח לעצמו ומכ"ש משכן וא"כ ראיות הריב"ש מהגאון נכונה מדהקפיד שלא ימכר לעצמו ש"מ שב"ד הדיוטות סגי והברור שהריב"ש מחלק בין משכון מטלט' שהם ברשותו וחזקתו לקרקע שבחזקת בעליה עומדת כדהעלה הב"ש בל' ואפשר שהרי ז"ל ונראה שדעתו (דעת הגאון) שמה ששנינו מוכרן בב"ד היינו הדיוטת כיון שהוא מוחזק וקונה משכון כדאמרינן באלמנה א"צ ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטת מפני שנכסים בחזקתה עכ"ל ולהכי אין ראיות הש"ך עליו קושיא מגרושה שבקרקע איירי ואין להקשות עליו איך מייתי ראיה מאלמנה דאפילו בקרקע דינה הכי מטעם דחן כבגמרא די"ל דראיתו אינה מהת"ק דס"ל דאף לכתובה מוכרת שלא במומחין ומטעם חן אלא מדר"ש דאמר מן הנשואין דוקא וכדפירש רש"י ז"ל רק למזונות ולא כפירוש האחרים שבר"ן ובטעם רש"י משום שא"א לה להיות יושב ומתענה אפשר דלא ניחא לו משום דלמזוני מוכרים בלא הכרזה כדאיתא בסימן ק"ד ואין במכירה זו שהיה כ"כ. ומפרש משום דלגבי מזונות קי"ל נכסים בחזקתה כדאיתא סי' צ"ג סעיף ט"ו והוי בדידה קרקע דומיא דמשכן מטל' ולפירושו מיושב בטוב סוגיא דב"מ דף ל"ב תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד והקשו תוספת מה ראיה הא הטעם משום חן ותירוצם דחוק ולפירושו ניחא ולהכי משמיט רישא דמתני' בין מן הארוסין וכו' משום דהתדע אך מדר"ש ומטעם הריב"ש דהנכסים בחזקתה ומכ"ש בשותף במטלטלין שת"י אך קשה דא"כ היה לו לר"י לפשוט האיבעיא דנכסים בחזקתה ממתני' זו מדר"ש וצ"ע לכן בע"כ לומר דראיתו אזלה עכ"פ ע"ד תירוץ תוספת כמו דחזינן עכ"פ שהגמ' מדמה חלוקת השותפין בדידיה לאלמנה ה"נ מדמה איהו מכירות משכן דקני ליה א"כ י"ל האיבעיא לא רצה לפשוט מפני שטעמו דר"ש אינו מבואר וי"ל כטעם רש"י אבל למה דמסקינן נכסים בחזקתה תופס הסוגיא דב"מ לזה טעם כעיקר כהריב"ש וממנה למד לדמות משכון ולכן לע"ד שיטת הריב"ש א"א לדחו' והמוחזק י"ל קי"ל כותיה אמנם דברי הי"א שבח"מ סי' ק"ג סעיף ו' שאם עבר הזמן שקבע אפי' במשכונה אינה מוחזקת יכול למכור בלא ב"ד ודאי צ"ע מגרושה וכבר מסיק שם הש"ך שאינה עיקר. ואלמנה נמי אם נשאת ל"ת אלא בבד"מ לטעם חן מבואר בב"י דנכון הוא לשטת הרמ' דבתר דנשאת שוב לא צריכה חן אבל לטעם שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו שתופס הטור לעיקר והראיה מגרושה דלטעם חן אף היא מוכרה שלא בב"ד צ"ע מנ"ל שבתר שנשאת אינו חש לבזיונה אף שהח"מ וב"ש כתבו דזה נמי סברא מ"מ ק"ק על הב"י דבביאורו לא הועיל ואין לפרש כונתו מדלטעם חן ע"כ אלמנה הנשאת אינה מוכרח ממילא מוכרת דה"ה דטעם בזיון נמי לא שייך בתר שנשאת דאל"ה לימא איכא בינייהו הנשאת דאכתי קשה לימא א"ב בנשאת על תנאי שהביא הממון שאיתא בב"ש בשם הש"ג דשייך טעם חן ובזיון לא אלא מהא ליכא למשמע דחדא מנייהו נקט וצ"ע:
היתה כתובה מאה וכו' הלח"מ הניח בצ"ע למה לא פסקו הפוסקי' כרשב"ג במשנתינו. ואפשר דמשמע להו סתמא דאביי בדף צ"ט ע"ב שליח כמאן לת"ק אזיל ולא לרשב"ג ואף כי יש לדחות ראיה זו ע' סי' ק' סעיף י"א כי כל זה בל"ז אינו ברור אצל הפוסקים ע"ש. הח"מ מסיק דברי הטור בסימן צ"ג צ"ע ואף כי לפ"ר אף הכא משמע מהטור בס"ל דאפי' היתה כתובה יותר ממנה מכרה בטל מדלא נקיט לשון המשנה היתה כתובה מנה ולכן רציתי לומר דס"ל דבאמת לשון המשנה ל"ד ותמיד הברירה ביד היתומים לבטל המקח ומה דקתני ברישא נתקבלה כתובה במכרה שוה ר' במנה היינו משום דלשטתו אזיל שפו' כשטת התו' ע"פ הירושלמי דבפלגא בטל מקח וע"כ הרישא איירי בדהוזל אשר להכי היא רוצה לקיים המקח ולהכי נקיט המשנה נתקבלה כתו' אך להשמיענו שאינה יכול' לחזור כדי להעמיד המקח עם הזול ברשו' היורשים ולעולם בשגם היורשין אינם חפצים בבטולו דאלו הם היו חפצים דוקא בביטולו לא היה הזול היזק להאלמנה כ"א לדידהו שמבטלים המקח ולהכי קתני נתקבלה כתו' אבל הסיפא דמכר' שוה מנה במנה ודינר דהוא פחות משתות ואיירי בלא הוזל הברירה בהיורשים לבטל המקח אף כי היה כתובתה יותר ממנה וה"ה במזונות ואפי' היא רוצה ליהדר הדינר. אך סוגיא הגמר' דף צ"ט ע"ב דמסיק טעמא דאוזל בדיתמי אבל בדידה מכרה קיים הא מדרישא שמעת מינה מוכחת ברור כהב"י וח"מ: