ב"ד מוכרים כ' הסמ"ע סי' ק"י סס"ק ב' אם מוכרי' כדי שלא ליתן להאלמנה מזונות מוכרים בלא שהיה ל' יום מטעם הנ"ל ור"ל אם מוכרים ע"ד מנהג מקומות שבסי' צ"ג קודם שתובעת כתו' כדי לפטור ממזונותיה מוכרים בלא שהיה כי אין הפסד מזונות הברור מכריע ספק הריווח של השהיה וכן מבואר פ' שום היתומים. ע' ח"מ מביא פלוגת' הרמ' וטור בגרושה הבאה לגבות מניה להטור צריך הכרזה ל' יום ולהרמ' די עד שיפסקו מוסיפין ופלוגתתן מבוארת בהה"מ פ' ך"ב מה"מ שהרמ' מפרש מה דתנן שום היתומים ל' דוקא יתומים וה"ה מלקוחות אבל מבני חורין די בהכרזה עד שיפסקו והכי משמע ליה מקצת מקומות שבל"מ דמשמע דאף בני חורין עכ"פ הכרזה בעי ולהתו' שהיא שטת הטור (ולע"ד יש למידק נמי הכי מפירש"י ז"ל בב"מ דף ט"ז ע"א ד"ה עד דמתחילין יומא דאכרזתא פי' כדאמרינן בעירוכין שום היתומים ל' יום (שום היתומים ל"ד כי אין לחלק בין יתומים גדולים ללוה עצמו ומה דנקיט יתומים הוא דלא נימא להחמיר גבייהו ס' יום כהקדש (וכאשר עיינתי בענין זה מצאתי הפרישה בח"מ ריש סי' ק"ט קדמני במקצת הדברים שכתבתי ת"ל ריש סי' צ"ו וב"ה שכונתי לדעת הגדול) ולע"ד יש ראיה לשטת תו' ממס' כתו' דף ד' ע"ב אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כטועה בדבר משנה וחוזר נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים ובשלמא ל"ק לימא אי מהתם ה"א ה"מ קטנים די"ל סתמא דיתומים משמע אף גדולים אלא החדוש הוא משום הקטנים דלא ליבעו ס' אבל ודאי משמע נמי גדולים וממילא ה"ה מלוה עצמו אבל להר"מ ז"ל ק' הא לדידיה באמת המתני' לא איירי אלא ביתומים ואמימר הא לפ"ר איירי אפי' במלוה עצמו כמבואר בח"מ סי' ק"ג בטור ואיך נשמע זה ממתני'. ובע"כ להרמ' אף דאמימר מפרש בפשיטות דלא קאי כ"א בטריפה מלקוחות או יתומים דאלו מלוה עצמו אפי' נעשו כטועה ליכא למימר דהא המתני' לא איירי כלל בהכי ומקשה שפיר דעכ"פ נשמע מהמתני' דאפילו יתומים גדולים וה"ה מלקוחות דכחדא חשיבו. וא"כ תליא במחלוקת זו שבח"מ פלוגתא אחריתא כי להטור אף מיניה אם מכרו בלא הכרזה חוזר וכמבואר בח"מ סי' ק"ג ולהרמ' אינו חוזר והכי משמע להדיא שבפי"ב מה"מ כשמדבר על יתומים ולקוחות העתיק בהלכה י' דין אמימר ובפ' כ"ב מהלכה הנ"ל כשמדבר על בני חורין אינו מזכירו וכן בהש"ע סי' ק"ג לא זכרו כ"א בסי' ק"ט וכן מדויק בהטור ח"מ סי' ק"ג דבתר שמביא דעת הרמ' וחולק כ' וכיון שצרכינן וכו' אמנם מ"מ נלע"ד דהאי וכיון של הטור ל"ד ואף להרמ' נהי דלא העתיק דאמימר בפ' ך"ב ומשום דפירושו ע"כ אמימר לא איירי בגביות בני חורין היינו משום דבדורו לא היה שייך לומר נעשו כטעה על היוצא משמעות ממרו' אמוראי' שהצריכו הכרזה אף בבני חורין ולכן אף שהרמ' הוציא מכמה סוגיות דאף לב"ח צריך הכרזה עד שיפסקו מ"מ לא כ' שאם מכרו בלא הכרזה דבטל מפני שאינו מפורש בהש"ס וזה אין דרכו אבל אנן הא פסקינן בח"מ סי' כ"ה דאף דברי הפוסקים דינייהו כדבר משנה וחוזר וה"ה לדידן שכבר מבואר הדין בהרמ' מעתה ב"ד המוכרים בלא הכרזה נמי חוזר. אך מדהש"ע בסי' ק"ג השמיט המבואר בהטור משמע דלא כע"ד אלא דס"ל להרמ' אף דנשמע מהש"ס דצריך הכרזה אפשר אף לכתחלה וצ"ע יהיה איך שיהיה בל"ז ונלע"ד דבעל הקרק' יוכל לומר הי' לי כהטור בכל פרטיו:

אפי' טעו בכפל הראשונים דייקו הא ביותר מכפל בטל ע' בי"ד סי' ל"ו בט"ז ס"ק י"ד וכי דייקינן אין מזה קושית עליו וע"ש בפר"ח וק"ל:

ואם השוק קרוב למדינה כו' וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ק"ט סעיף ג' והוא מימרא דרב יהודה אמר שמואל פ' א"נ דף ק"ב ע"א ומזה ק' על הב"י ז"ל במה שמשיג בח"מ סי' ק"ט על הרשב"ץ שפסק ב"ד שמכרו קרקע יתום בזמן המגפה שהמכר בטל כ' ואין דבריו נראים מההיא מתני' גופה שהביא הוא ז"ל לראיה הוי תיובתיה דקתני וכן פרה אם ממתינן אותה לאטלוס משבחת היא ופירש"י לאטלוס יום השוק והרי הכא א"צ למעשה להשתבח ואפ"ה קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו עכ"ל ולפירושו משמע אף של יתומים אין ממתינן לאטלוס שהוא יום השוק דמשמע סתמא אפילו הוא קרוב בזמן וזה מבואר הכא שאפילו מוליכן למקום קרוב שהוא שוק וכן י"ל איפכא על הפרישה שכ' ולכאורה קשי' לי על הרשב"ץ ועל הב"י ממ"ש רש"י דמשמע דלא כותי' כי זה לשון המשנה אעפ"י שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח כסות בל' דינרין משובח וכן פרה אם ממתינן לאטלוס משובחת וכן מרגליות אם מעלינן לכרך משובחת אין להקדש אלא מקומו ושעתו ופי' רש"י אעפ"י שאמרו עבדי' נמכרים כו' כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בל' דינא משביחו מנה על דמיו כו' ע"ש הרי פשטא דלישנא משמע דר"ל הבא ליפרע מנ"י אין מוכרין העבד כאשר היא אלא מלבישן אותו וכן פרה ומרגליות וזהו דלא כרשב"ץ וב"י הנ"ל דגם הרשב"ץ כ' ומהמשנה משמע דאין בנ"י אלא מקומו ושעתו אם לא באתה השבח ממילא וראי' לפי' זה מרבינו שכאן דאיירי מגביו' חוב מקטני' לא כ' דאין לו אלא מקומם ושעתם כמ"ש בסי' ק"ג בגביו' מנכסי לוה והי' נראה דהיינו טעמא משום דבקטני' החמירו וצ"ל דהם לא פירשו לרש"י דמיירו כאשר באו לגבו' מהיתומים אלא ר"ל אפוטר' יתומים כשבאו למכור לצורכם אז ממתינן במכירה עכ"ל הפרישה הרי משמעות הפרישה לרש"י ועוד דבגביות יתומים מוכרחי' להמתין במכירות מרגליות כדי להביאה לכרך דמשמע אפי' רחוק והכא מבואר בגמרא דאף בשל יתומי' לרחוק אפילו שוק לא ואף מה שפי' להרשב"ץ וב"י שפרוש"ם קאי על מכירות אפטר' בח"מ סי' ר"ץ מבואר דאף הם במכירתם ינהגו כמבואר הכא ונלמד מהכא. ואולם לע"ד הפוסקים לא תפסו פירש"י ז"ל במתני' זו לעיקר כי לא נמצא בשום מקום ואפילו בסי' ר"ץ בעבד ליקח מלבוש או פרה לאשהוי לאטלס ולא מרגליות להוליכה לכרך אלא שתפסו פי' הרמ' דז"ל סוף פ"ב מה' ע' היה בנכסים בהמה עבדים ומרגליות ואמרו התגרים אם ילקח לעבד זה כסות ופרה זו אם ימתינו בה לאטליס ומרגליות זו אם מעלים אותה למקום פלוני תשוה ממון רב אין שומעין להם כו' הרי שמפרש הא ע"פ שאמרו לא כפירש"י ז"ל אמרו התגרים ובפי' המשניות הרחיב הביאור בל' זה אמר רחמנא ונתן את הערכך וכו' בלא איחור וכו' שאין ממתינן להם שום זמן ואין מעתיקן אותן לשום הנאה לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אלא על הספק כו' ומזה עלה בידינו שאין החיוב הזה לעשות בשום אופן מכירה אף בשל יתומים כ"א המבואר הכא בשוק קרוב כי זה סבה הקרובה לשבח והב"י לא הקשה אלא לשטתו שרצה ללמוד משם דכל שאין מחוסר מעשה חייבים להמתין דלפירשו משם תברי' אבל העיקר דמכירת זמן המגפה דומה הב"י ז"ל למכירה בשע' הזול שמבואר פ"ק דב"ק שמוכרח הלוה ליתן כשער של עכשיו ולא כיקרו דלקמי' וכמו שהעלה מהרשב"א והכל משום נעילת דלת:

ולע"ד הכל תלוי במראות עיני הדיין אם יוכל לדמות לשוק קרוב או רחוק כי ברחוק אין הדין נותן לעכוב המלוה משא"כ בשרואה שבקרוב ישתנה השער אפשר דומה לשוק קרוב:

וי"א בח"מ סי' ק"ט סתם כדעה א' וע"ש בתשו' שמביא הש"ך:

ואם הטעה את הלוקח עד שתות ר"ל עד ולא עד בכלל דאלו בשתות עצמו לא שייך זכה המשלח אפי' לר"י ורא"ש שהשליח המאנה נשאר כל אדם הרי קנה ומחזיר האונאה ואיירי במטלטלים כמבואר בח"מ משא"כ ר"ה שכ' דבשליח אם הותיר שתות מכרו בטל שפיר מתמיה הרא"ש דאפילו אי במטלטל' איירי ע"כ דמגרע כחו מדהוא שליח ומדמה הותיר לפיחת דאל"ה מדוע בטל מקח ליהוי קנה ומחזיר אונאה וא"כ מה אירי' שתות אפילו פחות נמי אבל על הש"ע לק"מ דודאי פו' כהר"י והרא"ש כמבוארים דבריו להדי' בח"מ סי' קפ"ב סעיף ה' ודלא כב"ש: