ואם אמר בכתובתה כו' וידה ע"ע כ' הב"ש ס"ק ג' וע' סי' צ"ג סעיף ט"ז כו' והפרישה כ' דשם במחלק נכסיו והב"ח כ' דלא חילק כל נכסיו וצריך ישוב מ"ש ולע"ד נראים דברי הב"ח דמה"ת לן לחלק כלישנא דתלמודא הסתום במזונות קצץ לה ואלו דוקא במחלק לא היה שותק מלבאר על דרך ורמינהי והכא במ"ע כבכולה תלמודא והקושיא מ"ש לע"ד ל"ק דבכתו' אף דידה ע"ע ואם המתנה מרובה נוטלתה מ"מ כשהיא פחותה מה"ת לדון שתיקתה למחילה אלא דסברא מה לי באמירתו ואני אגבה כתובתי ממה שתמצא ידי ומה"ת לדינה בשוטה שתמחל בכדי אם היא רואה שהכתובה יותר. משא"כ במזונות שאין להם קצבה אמדו חכמים דעתה בההיא הנאה שיש לה דבר ידוע קצוב למזונותי' ואם יוזלו או הותירו פירות הקר' הריווח שלה סתמא מחלה בשתיקותה אף אם לא יספיקו לה וגם כדי שלא תצטרך לבזוי ב"ד לפסיקות מזונות וק"ל:

אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו סי' ק"ו כ' הב"ש אף על גב דנתן לה מטל' ס"ל דנמי הפסידה ואזיל לשטתו שכ' בסי' ק"ו וכן מוכח סימן ק"ט דהיינו שהב"י ז"ל בהש"ע עמד בדעתו שבב"י שם כדעת הש"ג דלדידן דמטל' משתעבדו כמו ששוים לקר' לענין השיור לנפשו כן שוים לענין הנתינה לה ואבדה הכתובה בשתיקה בשחלק נכסיו ונתן לה מטל' כ"ש ותימה לי לפי זה למה כתב בלשון זה הא דאמרינן בכתב בכתובה כו' אבל כו' דמשמע דעל כל פנים צריך ב' אופנים שחלק נכסיו וגם אמר בכתו' ות"ל אפי' לא אמר בכתו' אלא שחלק נכסיו ולה נתן מטל' כ"ש ושתקה נמי אבדה כדלעיל בק'. ולע"ד למשמעות הש"ע לעיל הב"י עצמו חזר בו וסובר כהד"מ וח"מ דלענין נתינה לה ודאי צריך קר' והכא דבריו ע"פ הרמב"ן שבש"י דלתירוצו דר"י בר חנינא אין לחלק בין נתן לה מטל' לקר' אם אמר בכתו' אך דלפ"ז אין פי' למה שכ' נתבאר משפטו בסי' ק"ו דשם לא איירי כלל מדין זה. ואולם זה אף לפי' ב"ש ק"ק דשם בהש"ע לא נזכר אף לדידן דנתינה לה מטל' שוה לקר' וצ"ע. גם דברי הרמב"ן ז"ל צריכי' לי עיון לדבריו איך יתקיים תי' ר"י ב"ח בהבריי' הא בהדי' קני וכ' לאשתו קר' כ"ש. ולולא שאיני כדאי היה אפשר לומר דאף לר"י ב"ח ס"ל דוקא קר' דשוי' כל הדמים כדקי"ל אין אונאה לקר' הוא דבכ"ש משא"כ במטל' וק"ל וכ' הב"ש תו מיהו בעה"ת כ' בשם הראב"ד אפי' אם מחלק אם אמר בכתו' ידה ע"ע. ואם הוציא זה ממה שהעתיק הב"י בשמו בל' זה המחלק נכסיו לפני אשתו ואמרה לו האי אתתא מה תהא עלה ואמר ינתנו ליך אלף זוזי ולא אמר שום לישנא יתירא אם לא אמר בכתו' אינה נוטלת אלא מה שצוה לה ודייק מניה הא אמר בכתו' ידה ע"ע ונוטלת הכתו' אם היא יותר מאלף. אין אלו אלא דברי תימא לפ"ר דכלפי לאי אם לא אמר בכתו' תאבד מהכתו' אם היא יותר ובשאומר בכתו' לא תפסיד ובע"כ לדעתו שמפרשו נמי ע"ד הש"ג והב"י דאם לא אמר בכתו' אז שייך לדידן שמטל' בקרקע טעמא דר"נ שנבנה על ידו סי' ק"ו דחשיבות הוא לה שעשאה שותף ואבדה כתובתה ליגבותה ממה שחלק ולהכי אינה נוטלת יותר אבל אם אמר בכתו' חולק הראב"ד על הרמב"ן וסובר דלא כר"י ב"ח וגם סובר דטעמא דר"נ כיון שעשאה שותף לא שייך בשאמר בכתו' דהא לא אחשיבה אלא דבפרעון כתו' יהיב לה והכי משמעות הב"ש שכ' גם להראב"ד ק' מ"ש האומר בכתו' דידה ע"ע ואיירי אף במחלק' אך זה גופא תימא שיפסוק הראב"ד דלא כריב"ח הא משמע סי' ק"ו מהרי"ף והרא"ש דהא דר"נ קיל טפי מכולהו אבל אוקימתא דריב"ח נמי הלכתא היא במכ"ש דר"נ ע' ודוק. וע' נמי בב"י ח"מ סי' רנ"ג כ' על הנ"ל וזה שכ' בשם הראב"ד ז"ל דבשכתובתה פחות ממה שצוה לה או שוה לה מיירי דאלו היתה כתובתה יותר לאו כל כמיני' להפסידה כלום מכתו' נראה מזה דלא כהב"ש כדעת הב"י לחלוטין אלא דאף לדידן דמטל' משתעבדו מ"מ אף שחלק נכסיו וגם נתן לה אלף לא הפסידה בשתיקה ואם תאמר שמפרשו בשלא חלק כל נכסיו אלא בשיור א"כ אף דברי הב"ש שהוציא שהראב"ד חולק על הרמב"ן נמי ליתא דהא הרמב"ן פשיטא דלא איירי כ"א במחלק כל נכסיו וגם פירושו להש"ע הכא ע"כ דלא איירי אלא בכל בלא שיור:

אמנם לפי' הב"י נמי צ"ע גדול מה זה שכ' אם לא אמר בכתו' דמשמע הא אמר בכתו' והכתו' פחות או שוה דנוטלת יותר ממה שצוה דהיינו המתנה בפני עצמה והכתו' נמי דמה"ת זה ע"י אמירות בכתו' שתטל שתיהן ואין בידי ליישב אם לא בהג"ה ושצ"ל אפי' לא אמר בכתו' אינה נוטלת וכו' וע"ד פירש הב"י שהוא הפשוט. אך קשה. קשה עלי להגיה מה שבשני המקומות מועתק בשוה וצ"ע בבה"ת גופיה ואינו אתי:

ש"מ מצוה וכו' כאן שהוא ש"מ ונותן דרך צוואה ודאי לא שייך דלא אקני לה אלא אדעתא דתיקום קמי ולא למשקל ומידק כדקי"ל בסי' צ"ט וגם להתנאות בם ולמישום לה בכתובתה א"צ לצוואתו ולהכי בתשו' הרא"ש כלל ע"ה סי' ד' שממנו דברים אלו לא נזכר לפירש לבד מכתובה ופסק סתם שבגדי שבת וי"ט הם בכלל סתם בגדיה ולענין דלא נימא דתהא אך ידה ע"ע או דתטלם לבד מכתובה יראה לע"ד דתליא בהפלוגתא דסעיף ג' אם לא פירש וקושית הב"ש ס"ק ד' מסי' צ"ט היינו על אם כ' בשעה שנשאת כמבואר מתירוצו הב' ולמה שכתבתי בסי' צ"ט דאין דברי הריב"ש מוכרחים מן הש"ס אף זה אינה קושי' על הרי"ו כ"א על הרמ"א.

וי"א הט"ז תמה דבמטלטל' אין חילוק כדאיתא בח"מ ס"ס ר"ך והיותר תימא שהד"מ שם כ' על דברי הטור אלו בשם הרשב"א לע' הכא. ומה שהב"ש כ' על הט"ז שפו' דבכל ענין הצמידים בכלל ואפילו במכר ודומה למכר את הקרון דמכר אף הפרידות בקשורים. דמשם איכא ראיה להיפך דהא איתא שם כו' ולשטתו נמי היה יכול להקשות עליו מזה גופא דקי"ל דמכר את הפרידות לא מכר את הקרון ואפי' בקשורים זולת הנ"י דס"ל דתמיד הכל מכור וע"ש בב"ח. אך להני בל"ז א"ד כלל דלשטתו מטעם צירף דהדמים מודיעים וזה לא שייך לא במתנה ולא במכר דנשואין אמנם למסקנת הפוסקים לחלק בין קרון לפרידות הטעם ב"י לפי שהפרידות נגררים אחר שם הקרון אבל אין הקרון נגרר אחר שם הפרידות אפי' באדוקי בו וביאר הפרישה דלהכי הפרידות נגררים אחר הקרון משום דא"א לעגלה שתלך בלי פירדות אבל אפשר לרכוב על הפרידות בלתי קרון וה"נ כוונתו בהסמ"ע וי"ל דלהכי מכר הקרון הפרידות נגררים אחריו משום דסוף סוף צריך הקרון לפרידות יהיו אלו או אחרים משא"כ פרידות דאין צריכין לקרון וראוים לתשמישם המיוחד להם בפ"ע ולהכי אין נגרר הקרון בשם פרידות. וא"כ יראה לע"ד שבצמידים דומי' דקרסים דאיירי בם הט"ז יפה דומה לקרון כמו ששם אמרינן דהפרידות נגררים מפני שקרון בלא פרידות אין לתשמישו ה"נ הא הבגד אינו ראוי ללבוש. מבלעדי קרסים יהיו של ברזל או של כסף עכ"פ לתשמישו המיוחד צריך לקרסים ומפני זה לא נשתנה הדין יהיה אף של זהוב כמו דשל ברזל ונמכרים ונגררים בשם הבגד כן אלו כמו דשם נמי אלו הפרידות דוקא נמכרים יהיו משובחים מאוד משא"כ במחובר עם תכשוטים שאינם הכרחי כלל להבגד ויש לובשים בגד זה מבלעדי כלי שתבניתו כתכשיט זה ואם אין סיפוקם בשל כסף אף של ברזל אינם עושים כזה נראה לכאורה כהב"ש דבין במכר בין במתנה לא קנה. ואם אמר מלבושיה כו' הט"ז מביא בשם הפרישה שרוצה לדייק מל' זה לחלק בין בגדיה למלבושיה וחולק עליו ובהתשובת הרא"ש עיינתי ואין הכרע ול' הש"ע משמע כהפרישה וצ"ע: