הגה וה"ה אם נאסרה כו' הב"ש ז"ל מסופק לתי' ב' פ"ק דכתו' י"ל אשת ישראל שנאנסה אסורה להבועל והרא"ש פ' הבא ע"י ה"ו כ' מיהו ונטמאה דאיסור בועל אע"ג שאין כתוב או היא לא נתפשה יש חלוק בין אונס לרצון דלא מסתביר לאוסרה לבועל כשהיא מותרת לבעל הרי שסותם להיתר אף דאפשר לדחוק דלפירושא תי' א' אתא פשט לשונו משמע להלכה גם דבריו נעתקים מדברי תו' פ' ד' אחים דף צ"ה סוף ד"ה אעפ"י ולע"ד יש נמי ראי' ממתני' דתנן הנטען על א"א והוציאוהו ב"ד מת"י אעפ"י שכנסה מוציא ודייק רב מדקתני הוציאוהו דוקא באופן שהוציאוהו ב"ד דהיינו בעדים הוא שאסורה לבועל ואם איתא אכתי ק' מה איריא שהוציאוה ב"ד דהוא ע"כ רצין הא אפי' א הציאו ב"ד דהיינו באונס נמי א"ו כתו' ורא"ש. ומזה יש נמי לפשוט ספיקו דח"מ דאפי' אשת כהן שנאנסה אסורה מדפסיק ותני כל שהוציאו ב"ד מבעל אסורה לבועל וכ"מ מסתימות הרא"ש הנ"ל ומה שכ' הב"ש שהדין תולה בב' התירוצי' אף שמשמע הכי מהירושלמי לע"ד בתלמודן אין הוכרח שתי' א"א חלוק בדין אלא רוצה לייתר דאפשר לא היתה אונס גמור אף שמלך הי' מ"מ יש לגמגם וע' כתו' נ"א בסוגי' דשבוי מלך ובנ"י ובזה מרווח קושי' התו' שבת שמביא' הח"מ וב"ש שדרש לקוחי של רצון והיתר היה לו בה משא"כ אלו היתה א"א היתה עליו באיסור עולם ולמה שמביא הב"ש סימן קנ"ט סעיף ג' דמשום קנס אסורה אפשר אף הירושלמי נמי אך מטעם קנס ואין סתירה ממתני' הנ"ל כי בזה אפשר אם כנס לא יוציא וע' סימן ט"ו סעיף כ"ח בהג"ה והב"ה ס"ק ד' מביא ראיה להג"ה זו מתו' פ' הא"ר ומכניס אף זה הדין במשמעות ההג"ה דהכא:

דבר מכוער ע' ב"ש כ' וכללא הוא וכו' מן הבע' אלא בע"ט ואם א"י אם באונס בא עלי' ל"א באונס כ"כ הנ"י הנה דברי הנ"י לא על הבעל נאמרים וכבר פ' הר"ן בסוגי' דפ"פ דגבי הבעל אם טוענ' אונס הייתי נאמנת והובא בש"ע ס"ח בהג"ה ודברי הנ"י אמורים על דקתני ואם באו ע"ט דאיירי אחרי שכנסה הנטען וק' לי' פשיטא והיינו לפי' הרי"ף דע"ט היינו שזנתה וכי ס"ד דמשום לעז בנים יתירו א"ד ומתי' שהעדים א"י אם באונס אם ברצון אשמענין דתצא ול"א שמא אנוסה הי' (ור"ל דאז מותרת להנטען) וספיקא לקולא משום בנים קמ"ל דסתם מזנה בחזקת רצון וא"כ אפשר דאפי' להר"ן הנ"ל הכא לא מהימנא כיון דאלומי אלמא לקלא סתמא ברצון הי' דאלו באונס לא היתה נשאת לו ומה שכ' הנ"י והכי מוכח פ"ק דכתו' אם נאמר דלא יחלוק על הר"ן ע"כ ראייתו אינו אלא דסתם בעול' קרוי טומאה אף שא"י אם באונס אבל בעיקר הדין חלוקים כנ"ל כי דוחק גדול דאיירי בשותקת כדמוקי' הר"ן פ"פ ויהיה איך שיהיה העתקת הב"ש לגבי בעל צ"ע אם טוענת אנוסה אני היינו הדין דסי' ס"ח ואם שותקת פשיטא וגבי פ"פ איירי במכחשת. ואף דאפשר לידחק דאיירי שראו עדים שנבעלה ולא צווחה לכן אינה נאמנת ק' חדא דזה פשיטא וגם ראיות הנ"י מפ' קמא דכתו' אינה וצ"ע:

תו כ' ומן הנחשד מוציאין כשיש קלא דל"פ ועידי כיעור לע"ד לא הי' לו לכלל ר"ת כי ע"כ כונתו לר"ת שבתו' קודם חזרה ושם לא נזכר דמן הנחשד צריך לע"כ בהדי קדל"פ אלא כיון דמפרש דרבי קאי על הרוכל תו אזיל הכל כפשטה דהגמ' מדמה קדל"פ לכיעור וכן איתא בח"מ ס"ק ז' בשמו וגם משמעות רש"י שכ' רבי אמרינהו דמפוק אשה מבעלה בקול כל דהוא היינו ע"י דמיון קול כ"ד לד"כ. ואולם הרמב"ן ז"ל פירש דעת רש"י ממש כפסק הגהות רמ"א וכן נוטה מסקנתו להל' כי ז"ל רבי אומר הואיל ומכוער הדבר תצא פירש"י ז"ל מבעל והכי קאמר וכיון דמבעל מפקינן בקלא וד"מ נטען דאחזקי' לקלא לעולם יוציא דלא גרע זקה דאחזיק נטען לקול מעיד ד"מ. אך ק' לפירושו פי' רש"י הנ"ל שכ' דמפיק אשה מבעל' בקול כ"ד וע"כ שמפרשו כדמפרשו המ"ל ז"ל בתשו' דלבועל אחרי שנשאה קורא בעל:

אך א"כ ק' מנ"ל להעתיק בשמו על מלתא דרבי תצא מבעל וע"כ היינו מדפירש הדבר מכוער שראה הבעל וא"א תו לפ' תצא מרוכל כי מה"ת להאמן הבעל א"ו דמפרש תצא מבעל ומחויב בדבר להוציא וממילא ע"פ עידי ד"מ נמי מחויב הבעל להוציא וסובר נמי בזה כפי' הרי"ף דכל ע"כ ממילא איכא בהדייהו קול ודוק נשמע מזה דלא כס"ד דס"ל להסמיך דעת רש"י להרי"ף כי זה אינו ודוק:

תו כ' בההוא כללא שטות השאילתות לפי' הרמ'. ואם יש קדל"פ נמי מוציאין מבעל וע' ברא"ש וב"י ויש"ש מבואר דלשיטה זו בעי נמי עכ"פ כדי להוציא מהבעל שיהא הבעל בעצמו ראה ד"מ ולפי' היש"ש מחויב להיות הקול בפני עצמו דאל"ה הוי קלא דבתר נשואין ול"ח ומה שהב"ש משיג על פי' הד"מ להרי"ף הוא מוסכם מכל התשו' דהרי"ף לדינא ס"ל דאין ב"ד מוציאן מבעל זולת ע"ש. ומה שהמ"ל בתשו' כ' שהרמ' מחולק עם הרי"ף במה דפי' דברי רבי על הבעל ותצא דקאמר לא קאי על הב"ד אלא מצוה על הבעל ובלא כתו' ע' בנ"י כנראה שמפרש אף הרי"ף ע"ד זה הוא ברור לע"ד שכע"מ לסברת הרמב"ן שמחמירים בנטען מבעל ואפי' רבי עצמו מודה שמבעל אין הב"ד מוציאין בע"כ ומן הנטען מוציאין והיא נמי דע' רמ"א ז"ל בהג"ה:

והיו לו בני' כ' ב"ש לפי' הרי"ף ורמ' היינו מן הנטען וז"ל הרמב"ן ולא נתברר לי טעמו שהרי אפי' זנתה עמו ודאי ונשא' אין הולד פסול ואפי' לכהונה וי"ל אעפ"כ הולד מזוהם וכ"כ הרשב"א וע' יבמות מ"ט תו' ד"ה סוטה ואלו הי' אפשר לומר דדעת הרי"ף כר"ת דמסוטה הוה ממזר דרבנן היה אפשר דה"ה מן הבועל דתרווייהו מאיסור ונטמאה אבל בהרמ' מוכרח דבריהם ז"ל ודאי וע' סי' ד' וק"ל.

הג"ה וי"א כו' מוציאין אותה ע' ח"מ כ' וא"כ יש תימא כו' א"י מי הכניסו לתגר זה להמציא לפי' הרא"ש מוציאין בקדל"פ עם ע"כ אפילו יש בנים מדמסיים דדמי לפ"פ ועד א' אחר הקנוי וזה אינו דא"כ לרבי גופי' יקשה דהא כ"ע רוצים לתי' אף רבי גופי' שלא יהא נגד הל' פסוקה אין אשה נאסרת וכו' והא הבריי' מוקים רב כרבי ולרבי ע"כ אפילו עידי כיעור לחודי' נמי דומי' דקו"ס הוא א"ו דהרא"ש לא כ' דברי' אלו אלא לדמיון שלגבי עלמא חשוב לעד זה ותופסין הדבר לברור כמו שהתור' תפס' הקו"ס ולרבי בע"כ לחודי' ולדידן בצורף קדל"פ אבל ביש לה בנים אין מוציאין זולת לפי' הרמ' דפי' ע"ט היינו ע"כ וכן מבואר להדי' ברמב"ן על דברי שאילתות ז"ל מ"מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהן אלא בע"ט ובזה אין דברי רב אחא ברורי' עכ"ל וזה ממש פי' הרא"ש דלא כפי' הרמ' ודוק.

הג"ה אבל באחד מהן ע' ב"ש כ' וכן הרמ' וכו א"י מה ראי' מביא מרמ' שמצריך נמי אפילו ע"כ כמבואר בח"מ ובלי ספק דלהרי"ף ור"מ אין נ"מ כלל בראיית הבעל ובקלא דל"פ לחוד לא דיברו וסתמא כפירושו דמשמע להו דכל קול שאין לו עיקר ע"י עדים ל"מ קול כלל לאפוקי אשה מבעלה אפילו נטען ולכן אף מה שכתב תו וקול זה משמע אפילו בלא הוחזק בב"ד צ"ע כי אמת סתמא דל' גמר' משמע דאך תלי' בפסק או לא פ' ולפירוש הראשוני' כמו הרי"ף ורמ' ורא"ש לב' הפירושים בהשאילתות לא נצרכים כלל לבאר אם צריך להיות מוחזק בב"ד מפני שתמיד יש לו עיקר או ע"י ע"כ או ע"י הבעל שראה הכיעור אבל לפסק הג"ה דמן הנטען בקדל"פ לחוד מוציאין תמה אני הא כללא כייל רב אשי גיטין פ"ח כל קלא דלא אתחזיק לאו קלא הוא וב' הדינין בהדדו נאמרו משמו דין דקל' דבתר נשואין ל"ח שע"ז הסכימו כה"פ לנקוטי לי' נמי הכא ומ"ש זה מזה וכבר ראיתי בהמ"כ שבב"י סי' זה כ' ובזאת האשה לא היה זה ולא קול האוסר על הנטען ולא אתחזיק בב"ד ואין לחלק בקולות היכי דמתסר' לכל העולם בעי ב"ד והיכי דלא מתסר אלא לנטען לא עכ"ל אבל בתשו' רשב"א סי' תקצ"ו משמע נמי דלא הצריך אתחזיק בב"ד ולא כמ"כ הנ"ל והטעם דלכתחילה לא יכנוס דבכניסה זו מגלה על הקול שהוא אמת וכן לשיטת הרמ"א אם כנס אלומי' אלמי' לקלא ואין ע"כ גדול מזה והיינו דברי הרמב"ן הנ"ל ובזה נכון דיבר הב"ש דל"ב הכא אתחזיק בב"ד אבל להוציא מהבעל שפיר הקשו כה"פ מדר"א ולפ"ז יש נמי לגמג' על דברי תי' סוטה ך"ז ד"ה דומה שהוכיחו דאיירי בקד"פ מדל"ח לי' אלא לכתחילה ומביאים ראי' מדינא דהכא דהיינו פי' ר"ת דבקדל"פ לחוד הל' כרבי דאם כנס יוציא ולהנ"ל אפשר א"ד דהכא אלומי אלמי' לקלא והו' כמו כיעור משא"כ התם דאיירי בכהן הנושא י"ל כיון דלא אתחזיק בב"ד אף דהו' קדל"פ דיינו לחוש לכתחיל':

מי שהוציאה ע' ח"מ וב"ש ולפ"ר דבריהם ב' הפכים ונלע"ד לבארם הח"מ סובר דלתי' א"א בגמ' מתרצינן אף ברייתא קמייתא דמקשו מינה לרב כרבי ולא בשינוי דחיקא ומה שכתב הרמ' מי שהוציאה וכו' שנעתק מבריי' זו אף שלא ביאר דאיירי עם קדל"פ סובר סתמא עי"כ תמיד איכא קול בהדי' לכן מבאר דלדעת הש"ע היינו אפילו עם קדל"פ וכ' דלדעת הפוסקים דע"כ וקדל"פ הוי ע"ט צריך לפר' דין זה בקד"פ וקצת נראה ה"נ בהרי"ף ואולם הב"ש סובב על כוונת רש"ל שהביא סק"ט שהקול צריך להיות בלא הע"כ ממקום אחר לכן ביאר ד"ז דרמ' דלפי פסק הל' דל"פ כרבי אם לא בהצטרף קדל"פ ברייתא זו אך כרבי אתי' ולא איירי כ"א בע"כ לבד בלתי קול כלל ולא משמיענו שום חדוש של היתר אלא של איסור דמ"מ אסורה להנש' על דרך תי' א' בגמ' ולכן כ' שהרמ"א לא הוצרך להגי' פה דצ"ל דס"ל כלומר לשטתו סובר דהבריי' אף לפסק דידן נמי אתי' דהיינו בחד אופן או ע"כ לבד או קדל"פ לבד היכי דאתא אחר ואפסקיה לא תצא אף שאין לה בנים לכן לא הוצרך להגי' ואמת כי לב' הפירושים יש פנים בל' הרמ' וכן ברי"ף אמנם מה שהחליט הח"מ דלהפוסקים דע"כ וקדל"פ הם כע"ט צריך לפי' ד"ז בקד"פ לפ"ר נראה דאזיל לשיטתי' ס"ק ה' שהחליט נמי דאף לפי' הרא"ש בשאילתות לדידן עכ"פ ע"כ עם קדל"פ הוא כעידי קו"ס ואפילו יש לה בנים תצא ואין הל' כבריי' דמתוקם כרבי אבל לשטת הרמ"א דאף לדידן הבריי' הל' היא ואם יש לה בנים ל"ת ה"ה באתא אחר ואפסקי' כיון דליכא ע"ט ל"ת אפילו אין לה בנים וכבר הבאתי בשם הרמב"ן שמסכים ממש להל' כרמ"א ז"ל ומ"מ ראיתי שהקשה בפשוט על השאילתו' שהביא דלא חלק בין בעל לבועל ובתרווייהו ס"ל דלא מפקינן עד דאיכא תרתי ע"כ עם קדל"פ בל' זה וק' לי א"כ הך מתנייתא קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקי' לקלא היכי מתוקמא כרבי מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופי' דמנסבא גבי' בהיתר גמור וקים לי' בקלא דליתי' ואפ"ה מפקת לה מיני' עכ"ל וע"ש ור"ל דס"ל מסברא דאתא אחר אינו פועל אלא דלא ליהוי הוכחה למעשה מהכניסה וא"כ מה עדיפות לו מן הבעל והיא נמי סברת מהרי"ו בשם רוב הפוס' שמביא הב"ש דכ"מ שתצא מן הבעל לא מהני היפסק ותצא.

ומ"ש הב"ש דזה תלי' בפלוגתא אי ע"כ לבד הם ע"ט אמת שלשטת מהר"מ בשאיל' דע"כ הם ע"ט ממש פשיטא דלא מהני כלום לא הפסק אחר ואפילו בנים ל"מ וכבר פי' הרמ"א ז"ל דלא כותי' שהרי פסק באחד מהן דהיינו ע"כ לבד מהבעל אין מוציאין ולמהר"מ אף מהבעל בע"כ מוציאין כדהביא בעצמו בשמו:

אבל לע"ד לא תלי' בזה כלל ולדינא יפה כיון הח"מ דבע"כ עם קדל"פ לדידן מוציאין אפילו בהפסק אחר כיון שמוציאין מבעל ובקד"פ מהני הפסק וע' בב"י ס"ס זה דברי הר"י היטב תראה שביאר הרי"ף שהוא ל' הר"מ סעיף זה כדפי' הח"מ:

תו כ' הב"ש ול"ק ממ"ש סי' ד' סעיף ט"ו וכו' דשם ליכא ע"כ ר"ל דשם לא נאמר אלא דכהן חושש דמשמע לכתחילה אבל נשאת ל"ת ומתי' דשם ליכא ע"כ וע"ז כ' אלא ק' על שטת ר"ת דס"ל אי איכא קדל"פ תצא מבועל מסוגי' דשם דהיינו ר"י לא אמר אלא לא ישא דומה לכתחילה ומביא דברי תו' דלשם וכבר כתבתי סי' ד' דל' והכל מרננים אחרי' מורה אפילו בקדל"פ ועל הרמ' ל"ק דהכא אפילו מבועל אינו מוציא בלא ע"כ וכדתי' אך הרמ"א ז"ל דפו' הכא מבועל בקדל"פ לחוד מוציאין לדידי' ק' שהיה לו שם לחלק בין קדל"פ לדפ'. אמנם לע"ד העיקר בדעתו כדכתיבנא שמטעם הרמב"ן ותש' הרשב"א החמיר בבועל דכניסתו היא ראיה על הריעותא משא"כ בכהן סותם כהש"ע ובע"כ לפי' הב"ש דלעיל דע' הרמ' שבסעיף זה דבע"כ לחוד בלי שום קול אסורה לבועל הא ק' מסוף סי' ו' שמבואר בשמו דאפי' הוציאה בעל ע"י ע"כ מותר' לכהונה ואין אוסרין אלא בעדו' ברורה א"ו כדחלקתי ולכן סס"ו נמי לא הגיה הרמ"א ז"ל אף דפ' הכא נמי בע"כ לחוד מוציאין אפילו מן הנטען וע' תשו' מהרמ"פ סי' ל"ג ומזה נמי ראיה דא"א לפרש דע' מהרי"ק כדפי' הב"ש סי' ז' ס"ק ל"ד דאפי' באשת כהן המתייחדת לשם זנות עם ישראל נאסרה שהרי ק"ו הוא מדבר מכוער דהא חזינן דאפי' מהר"מ לפירוש השאלתות' דע"כ כע"ט מודה דאפילו נסתרה לשם זנות שרי' כמבואר בהרא"ש ש"מ דד"מ גרע ומדחזינן דאפילו בד"מ מותרת לכהן כמבואר סס"ו מכ"ש נסתרה לשם זנות. א"ו המהרי"ק לא דיבר כ"א בנסתרה עם א"י דוקא ומה שסמך על מה שכתב שם ס"ק ך"ג דמדכ' המהרי"ק על שבוי' מעלה עשו ביוחסין ש"מ דל"ל החלוק בין ישראל לא"י המעי' בו יראה להדי' שאין דבריו מוכרחים כי להב"ש הוקשה דאלו ס"ל לחלק לימא דשבוי' כיון דרוב א"י פרוצים מדינא אסורה לכהונה בלא מ"י כיון דאנוסה אסורה לכהן כמו שאוסר אשת כהן המתייחדת לשם זנות עם א"י מחשש רצון. ולכן גזר דאה"נ לדעתו א"כ שנתייחדה לשם זנות אפילו עם ישראל פסול' לכהונ' והכל מטעם מ"י ולהכי אשת ישראל שרי' וא"כ אסור' וכבר הוכחתי דאפילו לכהונ' שרי' לכל הפוסקים אף בנתייחד' לשם זנות מק"ו דד"מ והמהרי"ק לא המציא אלא בנסתרה לשם זנות עם א"י שבזה נע"מ וכמדויק עיקר הוכחתו מדהוד' ר"ג ואמר רוב א"י פרוצי' ומה שנקט בשבוי' מ"י היינו מפני שמצינן הרבה הקילו בשבוי' דמנולה נפש' נקיט הפשוט שהחומר משום מ"י ולעולם אין דעתו להחמיר זולה בנסתר' לשם זנות עם א"י דוקא. ועכ"ז לא יותר כ"א בפנוי' לכהן ולא בא"כ זולת אם רוצה להחמיר על עצמו. ובזה שוין א"כ וא"י אבל הב"ד מודה שא"מ וכבר כתבתי לעיל שזה לע"ד נמי דע' הרמ"א ז"ל שכ' יש להחמיר ר"ל בפנוי' לכתחיל' אם נסתר' עם א"י לשם זנות ובא"א בין ישראל בין כהן אם רוצה הבעל להוציא' אבל הב"ד פשיטא דא"מ. ובזה מסולק הרמ"א ז"ל מכל עירעור לע"ד:

לש"ע סעי' זה כל אשה שבאו ב' עדים וכו' לפי' הרי"ף ודעמי' זה פי' רב דאמר ובעדים דהיינו ע"ט וגם פי' הברייתאואם באו ע"ט אפילו וכו' והקש' הנ"י דא"כ פשיטא ותירוצו דחוק כדגמגמתי בו ריש הסימן והיש"ש הקש' נמי דא"כ מה זה נטען דקרא לי' מתניתן ולכן בירר לו דרך לעצמו שלא כהראשונים דהעדים לא העידו על זנות עם בועל זה אלא על אחר והכונס הזה עליו לא היה אלא קול ואך לפירש"י דעיקר החשש מחמת לעז בנים מראשון לכן באופן זה שכבר הלעז במקומו שפיר מוציאין מן הכונס הנטען בקול. ועם כל הדוחק אינו עולה קושיא הראשונה ואי דאיכא עדים כי אתא אחר וכו' דמנ"ל דלא יועיל באופן זה הפסק דהא ליכא עדו' על בעילות הנטען הלזה. ובקושייתו אפשר לדחוק ע"פ הח"מ ס"ק י"א דגביות עדות זה א"צ להיות בפני הבועל ואיירי רב באופן זה ופי' המתני' ובעדים שהוציאו הב"ד האשה ע"פ עדים שהעידו שלא בפני הבועל ולהכי נקרא אך נטען ואף הבריי' משמיענו קצת חידוש ואם באו ע"ט ר"ל שבאו כבר בהיותה תחת בעלה שלא בפני הבועל מ"מ אפי' יש לה וכו' והאמת שיש סייעתא מב' קושי' אלו לפי' מהר"מ שע"כ קרו ע"ט. אבל אינו הסכמת הפוסקים: