וכן העד האחד המעיד מל' זה הי' משמע דוקא ע"א המעיד הא במסיח לפ"ת דלא נתכוין להעיד מותר לישאנה אמנם מדכ' הרשב"א יבמות כ"ה ד"ה גזלן דד"ת וק' דא"כ כי אקשינן מינה למתני' לימא מתני' במל"ת ולא תי' דא"כ אמאי לא ישא משמע מיני' דאף מל"ת אסור. וצ"ע קצת דהא אלו הי' שייך בעדות כזה לחשוד במכוין אמאי גזלן דד"ת כשר בו:

ואם כנס לא יוציא עיין ב"ש ועם שלע"ד מה שכתב להסכים דעת התוספת עם הפוסקים אינו דאטו למ"ד הוציאה קתני מי לא אירי' שהוציאה ע"י קלד"פ דהא מן הבעל ליכא למ"ד שמוציאין בע"כ ע"י קלא דבתר נשואין כמבואר סי' י"א וברנון בעלמא דאפשר דגרע מקד"פ פשיטא דאף מן הנטע' א"מ. מ"מ לדינא פשיטא אחרי שהרמב"ן ראה ראיות רשב"א מן התוספת וגם הרגיש בדברי רבותינו בעלי התו' ומ"מ ביטל דעתו נגד כל הראשונים מי יוכל להכריע להוציא אשה מבעלה:

אבל המביא גט שאצ"ל כ' ב"ש משמע אפילו בא"י וכו' זה בעדי' דלא כדברי הרשב"א שכ' ומסתברא לי דבא"י נמי היכא דאמר בפ"נ ל"י את אשתו משום דהתם נמי עלי' דידי' קסמכינן וכו':

הג"ה וי"א דאף בשנים כ' ב"ש ס"ק ד' וה"ה בג' כו' ט"ז ולפ"ר מוכח הכי מהסוגי' דא"א דיש חלוק בין ג' לב' מה מקשה טעמא דב"ד ומ"ש וכו' דילמא מה דמקפיד על ב"ד משום ישאנה דמשמע אפילו לבעל נפש א"ו דאין חלוק וכראיות הט"ז דשם נמי קאי על דן את הדין דאיירי נמי בב"ד כמבואר בתו' חולין ומ"מ קתני אבל אמרו וכו' אך ק"ק באמת ל' ישאנה דמשמע אפילו ב"נ אין לו לחוש אמנם הט"ז כ' תו' דמשמע לי' מדהשמיטו הכא הרמ' ורא"ש וטור דנראה לו דהך אבל לא קאי אלא אמקח דיש חשד ששניהם יחד חתמו שלא כדין להנאתם אבל בעדו' אשה אפי' לב"נ שרי דאיתתא לבי תרי לא חזי' וי"ל דהוציאו זה באמת מל' ישאנה וצ"ע: