מתנאי כתו' כ' הב"ש ס"ק ח' ואם הניח בכור אינו נוטל פי שנים בבב"ד של אמו אלא רואים כאלו חלקו כל נכסי אביהם בין כל האחים ונוטל חלק בכורתו ש"ג פ' נ"ש וכן העתיקו הד"מ וא"י למה השמיטו בש"ע וזה לשון הש"ג על המתני' דאם אחיהם ובני האשה שכתו' מרובה היה אחד מהן בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתו' מרובה אלא רואים כאלו חולקין כל בני אביו כל הנכסים שהניח אביהן בשוה ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחים כמבואר בק"ה וכן נמצא בתלמוד א"י וזה לשון הירושלמי שלפני עם פי' הפ"מ פ' מי שהיה נשוי היה שם בכור את אמר הבכור נוטל פי שניים מהו נוטל פי שניים בכתו או פי שנים בכל האחים תני ר' הושעי' הי' שם בכור את אמר הבכור נוטל פי שנים מהו נוטל פי שנים פי שנים בכתו או פי שנים בכל הכתו' וז"ל המפרש הי' שם בכור בין אלו ב' כתי הבנים את אמר הבכור נוטל פי שנים כלומר זה ודאי דהבכור נוטל פי שנים ואפילו בכב"ד דהא דקי"ל איך הבכור נוטל פי שנים בנכסי אם היינו בנכסים שירשו מאמן אבל הכא לאו ירושת אמן מקרי אלא שבאה מכח אמן והרי מתה בחיי אביהן ונמצא שעכשיו בתורת ירושת אביהן בא להן מהו נוטל פי שנים אלא הא קמיבעי לן במה נוטל פ"ש. בכתו כלומר בכת שלו והיינו בכתובת אמו שחולק בין אחיו הוא נוטל בהן פ"ש או פ"ש בכל האחים של ב' הכתות קאמר כלומר שחולקים שתי הכתות בין כל האחים ומהן נוטל הבכור פ"ש כנגד אחד מן האחים והיינו בכל האחים וטעמא הואיל ואין כאן אלא שתי הכתו' וכולן חולקים בשוה לא חשוב כאלו ואלו יורשין כתו' אמן אלא כחולקין בירושת אביהן דמי היה שם בכור כו' היינו בעיא דלעיל ונראה דמייתי לה אדרב הושעיא דבעי נמי כה"ג אם היה שני כתי בנים כמו דמבעיא לעיל בכל הכתות:

גרסינן והיינו בכל האחים כדפרישית עכ"ל מה שכתב וטעמא וכו' אין בו לא טעם ולא ריח דהא איבעיא זו אינה אלא ביש מותר דינו ואין חולקין בשוה אלא הללו נוטלה כתובת אמן וכו' אלא לע"ד טעמא דכולה איבעיא ע"פ מה דמסקינן בפרק י"נ דף קל"א דכל עיקר כב"ד מתנאי ב"ד הוי דאל"ה הוי לדבר שלא בא לעולם שאינו מועיל שום לשון וכבר הסכימו הפוסקים בח"מ סי' רפ"א דאף איבעיא הגמ' דף הנ"ל בברי היאך לא נפשט ועיין בחדושי רמב"ן מסיק תמצית איבעיא זו בלשון זה עוד אני דן כו' שכך פרשוה משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא האי לישנא מהני בשום דוכתה תקנו רבנן כעין דאורייתא אע"פ שהוא דשלב"ל והוא ברי אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום איך תקנו רבנן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא ירושת תורה א"ו ר' יוחנן היא מעתה אין אנו יודעים אם אמרה בברי ותנאי ב"ד לדשלב"ל הוא או דלמא לא אמרינן בברי והכא משום תנאי ב"ד הוא כי היכי דמהני לדשלב"ל ושני ירתון דלא לטרוף ממשעבדי זה נראה כדעת רבותינו ז"ל ודבר נכון הוא עכ"ל. ובזה תליא איבעיא הנ"ל דאי אמרינן בברי נמי אמר ולא תיקנו אלא על דשלב"ל אבל מה שאינו מועיל מצד עצמות לשון ירתון על זה לא תקנו א"כ בבכור דקי"ל שם דאף ריב"ב מודה שא"י להעביר נחלתו בלשון ירושה מדכתיב לא יוכל כו' ממילא הוא נוטל חלק בכורתו מן שני הכתובות ולא מהני מה דכתב לבני כת שאין הבכור בינותם אינן ירתון וכו' ואזי ממילא פשיטא שאינו נוטל פ"ש מחלק אחד מכל האחים משא"כ אי אמרינן בברי ל"א ומ"מ בכב"ד מועיל הרי חזינן בפשוטים אף דלשון ירתון מצד עצמות אינו מועיל בכח תנאי ב"ד מ"מ מועיל כן מסתמא נמי מועיל שאין הבכור שמאם זו יטול חלק בכורה מכתובת אם כת האחרת דהא לדידהו כתב אינן ירתון כו' ואז ממילא כיון שאין לו שום חלוקה עם האחי' של האשה אחרת סתמו הוא נוטל פ"ש בכתו' דהיינו פ"ש כנגד אחד מהאחי' שבכתו' ולהכי סלקה בלא פשיטות כמו דלא איפשט איבעיא דברי ואף כי לפ"ר לפ"ז היה מהראוי ליפסוק מפני שהבכור קרוי המוציא שיהיה תמיד ידו על התחתונה ולא יטול חלק בכורה אלא מכתו' אמו ופ"ש שלו מ"מ לא יהיה אלא כנגד אחד מכל האחים ומפני שמן הכתובה האחרת לא יטול שבני האחרת יאמרו שהדין בכתו' נוטל. ובני כתו' יאמרו שהדין כנגד אחים מכל האחים אבל מפני שבדין תורה בלא תקנות כב"ד הרי ודאי נוטל בשתי הכתובות וכנגד אחד מכל האחים והספק אך מכח התקנה הוי איהו המוחזק לענין זה והפשוטים המוציאין ונשאר על ד"ת כאלו לא היה כב"ד בעולם לענין חלק בכורתו כנלע"ד לפרש הירושלמי וטעם הש"ג בדין זה אלא שהלשון במה שהתחיל אינו נוטל וכו' וגם במה שמדייק בני כתובה מרובה צ"ע כי לפ"ר אין נפקותא במרובה או מועטת ודוק:

אפילו היה ראוי כתב ב"ש ואם היה משועבד לכתובה אלמנות אבי אביו נמי הוי ראוי ועיין מ"ש בשם תשובת מהרי"ל ר"ל כמו דשם אמרי' כתובה מבטלת כתובה ה"ה הכא כתובה מבטלת כב"ד ואפשר דמקילן כאן גם לענין מלוה ויש קולא של ירושת הבעל ר"ל כמו שלענין ירושת הבעל חשוב מלוה אשתו ראוי כמ"ש סימן צ' ה"ה הכא אף שלענין גביות כתובה עצמה לא חשוב מלוה ראוי כמ"ש סימן ק' ש"ה שהוא מטעם שעבודא דר"נ. וקולא של כתובה ר"ל לענין הדין שהתחיל בו דהיינו אם מת אבי אביהם בחיי אבוהן והיה משועבד לכתובת אלמנות אבי אביהם אף שבתר הכי מתה אם אביהם בתר אביהם קודם החלוקה מיחשב הכא ראוי כמו שחשב לענין כתובה ראוי בסימן ק' אף שלגבי ירושת הבעל לא חשוב ראוי ומטעם מהרי"ל וק"ל ועיין סימן ו':

אע"פ שנתרבו כו' ה"ה אם מת אחד מן האחים אחר מיתת אביהם אף קודם החלוקה מ"מ בני כת האחרת יורשים אותו וחולקים חלקו שהיה מגיע לו בכתובת אמו אלו היה חי בין כל האחים בשוה כן לומד הירושלמי מזה:

היה שם יותר דינר כו' אע"פ כו' עיין ח"מ וב"ש ודבריהם מהרא"ש ותימא לי לדברי הרא"ש דיהיב טעמ' דלהכי כי ליכא מותר דינר לא נעשה הפרעון חוב במקום המותר משום דאזלינן בתר שעת מיתה וב"ח מכאן ולהבא גובה והוי כמעוטין ונתרבו דזכו בני יורשי הקטנה לחלק בשוה א"כ ל"ל טעמא בבעל חוב וכתובה משום דנעשו מותר ות"ל דהא כבר זכו יורשי הגדולה דהא היה שם מותר דינר וב"ח וכתובה מכאן ולהלא' גובו והוי כמרובים ונתמעטו ומה ס"ד דרבה למוקים פלוגתא דר"ע ורבנן בכתובה נעשה מותר והפ"י בא"ד המתחיל גמ' פשיטא כ' בל' זה ועוד נראה לפרש דהא דפשיטא לתלמוד' במרובין ונתמעטו היינו ודאי פסק דכתובה נעשה מותר לחבירתה וכ"ש בב"ח וכפי שטת הרא"ש ז"ל הסכימו כה"פ דדוקא בדאכא מותר דינר וא"כ ע"כ אין הטעם דב"ח וכתובה הוי מותר משום דפריעת ב"ח מצוה וזה ירושתו דא"כ אפי' בדליכא מ"ד אלא ע"י הכתובה וחוב גופא נמי הא שייך ההוא טעמא אע"ג דעיקר הטעם בדאיכא מ"ד והוא משועבד לחוב או לכתו' מקרי מותר היינו משום דה"ל כמרובין ונתמעטו דב"ח מכאן ולהבא גובה כמ"ש הרא"ש א"כ ע"כ פשיטא לן דמרובין ונתמעטו זכו כן נ"ל נכון לדבריו פשיט' אין בתמיהתי כלום אבל לע"ד דבריו יותר תמוהים דאם טעם דחוב וכתו' נעשה מותר עיקרו משום דהוי מרובים ונתמעטו מה קאמר רבה לרבנן דבי רב בב"ח כולי עלמא ל"פ כי אם בכתו' דמ"ש לטע' זה ב"ח מכתו' ואם ר"ל דטעמא דר"פ שקבע ההלכה דכתו' נעשה מותר לאו היינו מטעמא דרבה אלא מטעם הרא"ש ורבה אזיל בשטת אביי דלמפרע הוא גובה זה ודאי אינו שהרי הרא"ש הוציא דצריך מותר בלא החוב מפירש"י גבי ב"ח ורש"י הא פירש רק על רבה ותו מה כ' הרי"ף דמדר"פ שפסק כתו' נעשה מותר שמעינן מכ"ש דב"ח נעשה מותר מה ענין לטע' הרא"ש להיות ב"ח ק"ו מכתו' ה"ה הו' ליה למימר ותו ל' ר"פ כתו' נעשה מותר אינו סובל כלל פירושו דהא לטעם הרא"ש הכתובה גופה הוא דהו' המותר והפרעון הוא דאינו ממעט מפני שכבר זכו. ותו דתלה תניא בדל"ת דהא הרא"ש הוציא דינו אך מהפשיטו' דר"נ לפירושו דמועטין ונתרבו זכו הקטנים אבל אי נימא דמועטין ונתרבו זכו הגדולים הא אין טעם לדינו והי' ודאי מפרש דין נעשה מותר אפי' בליכא מותר ומטעם הפשוט דמצות הפרעון הוא המותר וא"כ לפי איבעיתו במועטין ונתרבו איך פשיט' לו דין מרובים ונתמעטו מהלכתא דר"פ ותו דהרא"ש גופי' תפס בלשונו כתו' נעשה מותר בפרעון כתובה השניה מקיימה נחלה דאורייתא לכן לע"ד פירושו אינו ותמיהתו במקומה ונראה ליישב ע"פ המבואר בב"ש ס"ק ג' דראוי דמלוה נמי חשוב ראוי לגבי כב"ד. וא"כ שפיר הוצרך לטעם דהפרעון כתובה וחוב חשוב מתקיים על ידה ירושה דאורייתא דאלו מטעם המותר דאיכא על הכב"ד לחוד אין מספיק ולא הוי כמרובים ונתמעטו אף דמכאן ולהבא גובה דהא המותר משועבד להב"ח והכתו' והוי ראוי משא"כ אי נימא דהפרעון גופי' מקרי מותר מטעם המלוה אם אין שעבד זה מגרע כח המותר דלו יהא דחשוב משעה שמת כגבוי נתקיים בו הירושה דאוריי' משא"כ אם אין מותר קאמר הרא"ש שפיר שא"א ליחשב הפרעון לירושה כיון שמכאן ולהבא גובה הוי כמועטין ונתרבו ולפ"ז אין דברי הב"ש ס"ק ג' עולים יפה מה שכ' ואם היה משועבד לכתובת אלמנה אבי אביו נמי הו' ראוי דמה בכך שהוא ראוי הרי כשמת אבי אביהם בחיי אביהם היה אביהם היורש ומוטל עליו פרעון אביו. וכשמת אביהם ולא פרע הבנים תחת אבותם ועליהם המצוה לפרוע חוב אבי אביהם ושייך לגבייהו אף במותר זה כתו' נעשה מותר דהא בפרעון זה מקיימים המצוה לפרוע חוב אביהם דהא כשמת אבי אביהם הי' החוב על אביהם ומקיימים בירושה זו פרעון אביהם וא"כ אפי' פרעו כתובת אשת אבי אביהם יראה לע"ד דנעשה מותר והבנים יורשים בהנשאר כב"ד דמ"ש פרעון כתו' זו מפרעון כתובת אשת אביהם ומכ"ש כי מתה האם בתר בנה אביהם ולא פרעוה כלל דהוי מותר. ואולם כ"ז לשטת המהרי"ל שהביא הח"מ סי' ק' באריכות אבל ע"ש מה שכתבתי שלע"ד אין דעת הרמ"א מסכים עמו אלא שמחלק בדעת מהר"מ דוקא שעבד חוב שאין לו קצבה וסוף כגון מזונות במקום אנשי גליל הוא דעושה ראוי אבל חוב פשוט או כתו' אינו עושה ראוי ודאי תירוצו על הרא"ש ליתא ודין הב"ש מעיקרא ליתא (ומוכח מהרא"ש לפ"ר סברת מהרי"ל) ולמה שהוכחתי שם לתי' הרמ"א לדחוק בדע' מהר"מ עצמו דלא ליקשי עליו במקום אנשי גליל א"כ בטלת ירושת בכור שהיא ראייתו פרק כל הנשבעין לומר שחזר בפ' נ"ש מראי' זו ומחלק דדוקא גבי האב שכבר מוחזק בנכסים אין השעבודים הבאים עליהם מוציאים מחזקתם לעשותם ראוי להאב ושפיר נקראים מוחזקים בידו ובנו הבכור נוטל בם פי שנים אף אם הי' שעבוד כמו מזונות אבל לגבי היורש בשיש עליהם שעבודים כאלו מהמורש לא נקראו מוחזקים ביד היורש מחמת השעבו' שעליהם מהמורש המונע לחול חזקת היורש ונקראים לגבי היורש ראוי לענין ירושת הבעל מאשתו בת היורשת ולענין גבית האלמנה מהבן היורש וע"ש שהבאתי ראי' מתו' לדברים אלו יש מקום לדברי הב"ש היכי שנכסי אבי אביהם הי' משועבד לאלמנתו למזונות במקום א"ג אבל לתי' מהרי"ל שע"כ תופס הב"ש שהרי דבריו בנוים אך ע"פ תירוצי הא קושייתי על המהר"מ מעיקר' ליתא כי פסקו בפ' נ"ש הוא אך מטע' מהרי"ל ולא בירושה דממילא ומכ"ש בבן בכור ומוכח מראי' מהר"מ שבפ' כ"ה דא"כ בטלת שאינו מחלק בסברת תו' אלא דשוים הם ולענין ירושה דממילא תמיד לא נקרא ראוי ולענין דין דתקנתא הכל נקרא ראוי מה שמשועבד דחוב עצמו כמו מה שמשועבד מחוב מורישו ודאי אין מקום לדברי הב"ש כי ממש חד דינא הוא עם דין כתו' נעשה מותר דהיינו משועבדים דידי' ומ"מ מקרי מוחזק ודוק:

בניה קודמי' כ' ב"ש בשם הפרישה דנוטלת מעדיות כיון דראשונה אינה אלא מחמת תנאי ב"ד צ"ע בגוף בס' הראי' כי הסבר' חלושה מאוד דמה בכך שבתב"ד נוטלים היינו החלק שהיה מגיע להאחרונים לולא התקנה אבל חלקם הא בירושה דאורייתא מגיע להם ומה"ת יגבו בני השני' הכל מעדיות ותו אף בחלק זה הא ירתון תנן וכיון דכתובת אשה בזבורית מנ"ל לחלק ומנ"ל דירושה זו גרועה ממתנו' ש"מ אטו ממתנו' ש"מ דרבנן גבי' אשה כתו' מעדיות וע' גיטן דף נ' ע"ב תו' ד"ה ש"מ ובח"ר שם מחליט דלא פלוגו חכמים במתנה:

ויש מי שאומר דהאידנא כו' הם דברי הריב"ש שבב"י וצ"ע מה יועל שעבודו בזה להבני' שיוולד שהרי עיקר כב"ד לולא כח תקנת ב"ד לא הי' אפשר מפני דהוי לדבר שלב"ל כמבואר בב"מ דף קל"א וא"כ שעבודו במטל' שאינו תקנת ב"ד מה יועיל וע' בח"מ סי' ס"א סוף סעיף י' מבואר דאין אדם יכול לשעבד עצמו למי שלא בא לעולם ומה שכ' דת"כ ככתובה אין ענין לזה דהא השעבד אגב אינו מתנאי כתו' כ"א מדעתו ולמה שמועיל מועיל ולמה שאינו מועיל לא יועיל:

לפיכך ע' ב"ש הוקשה לו מדסתם הרמ"א ולא הגיה ובסי' ק' הביא דעת תו' דאפילו במקום ריעותא דליכא כתו' בידה מ"מ הטוען אחר מב"ד ל"א כלום וכן הקשה ריש סי' קי"ב והעלה משום דאין היורשים טוענים ברי גרע ובסי' קי"ב הוצרך לידחוק דאף טענת ברי דהאם אינו מועיל וזה תימה עיקר התנאי הוא זכותה ותנאי כתובה דילה עד דלהכי בדידה תלי המחילה ומה"ת דלא ליהני ברי דילה ותו דכיון דאפילו בברי וברי דעת פוסקים אלו דא"י לטעון אחר מב"ד כ"ש בשמא ושמא דהאב מת והוי שמא ושמא דהרי סומכו' ס"ל בשמא ושמא יחלוקו ובברי וברי מסופק הגמר' אליבי' לכן הנלע"ד הכא בכב"ד לא חש להגיה משום דמסיק דבמדינות אלו אינו נוהג. ובסי' קי"ב סמך על הי"ח שהביא בשם הראב"ד דאפי' להפוסקים בכתו' דבמקום ריעותא נאמן מ"מ שם מדלא תלי' מזונות הבנות בהכתו' ליכא למיחש אבל ודאי לשטת התו' דגביה הכתו' אף במקום ריעותא ה"ה כל תנאים הגם שאפשר לחלק בין ת"כ דאינם טורפים ממשעבדי לגוף הכתו' כדאי' בח"מ סי' ס"ט לגבי כתיבת יד אלא דלא משמע הכי מפירש"י ור"ן במימרא דר"י הטוען וכו':

נתן כל נכסיו וכו' יראה לע"ד היינו במתנת ש"מ שלא הוציא מת"י אבל הוציא ע' בח"מ סי' קך"ה סעי' ט' ובש"ך וסי' רמ"ח סעי' ד' ובש"ך ודוק: