Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 112
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הג"ה ואפילו לא כתב בכתו' כ' הח"מ כלומר שכ' שאר ת"כ ולא כ' תנאי זה כו' אמרינן ט"ס הוא ונראה הוקשה לו מה חדושו בכל תנאי אין אנו רגילים לכותבם ולהכי פי' כן ואם מכח טעותו דסופר אתינן עלי' בודאי יש לשאול מנ"ל הא וע' בח"מ סי' קי"ב בדין כ' מקצת אחריות גם באחריות יראה לע"ד שהעדים נאמנים לומר על זה חתמנו דהיינו שידעינן שבפי' התנה על הסופר ועדי' להשמיט האחריות ואם המוכר פטור מהאחריות אלא שהלוקח יוכל ליחזור אם אינם מעידי' שבפניו התנה אבל אם איני רוצה לחזור אין לו אחריות וע' בח"מ סי' ל"ט סעיף ד' משא"כ הכא אף אם העדים מעידים שציוה עליהם להשמיט אפילו מקצת ת"כ ונשאה סתם כל שאין לו עדים שהתנה עמה להדי' מחויב ועומד הוא בתנאי ב"ד ולזה מורה בל' אעפ"י שלא כ' לה דהיינו בציויו מ"מ חייב ואין זה ענין כלל לט"ס:
הג"ה כתב ב"ש כתב הר"ן בשם הרשב"א וכו' ואם נשאת לדעתה הוי כמחילה וע"ש כי אינו מבואר אלא דדייק הכי מדהוקשה להרשב"א על הפעוטו' ומשני דבקרקע לא מהני ש"מ דס"ל דסתמא הוי כמחילה וממילא בזה הזמן מהני אך א"י למה תפס הב"ש בלשונו אם נשאת דבנשואין הא כ"ע מוכרחים להודות אפי' לד"ג אף בקטנות דאבדה דהא מיבעי להגמרא ממאנת ונפשט דלאחר מיאן אית לה ש"מ הא קודם מיאן ל"ל וע"כ לא פליגו הפוסקים כ"א בארוסי קטנה וא"כ הי' לו לתפוס אם נתארסה לדעתה. ואולם האמת אגיד דק' לי מזה על הי"א המחלקים בארוסין דוקא נערה שהקדושין דאוריי' דא"כ אף בנשואיה לא תפסיד קטנה דנמי הם אך דרבנן וכן קשאים לי דברי הרשב"א דיליף ארוסי קטנה לדעתה דלא תפסיד מפרנסה. ואיך אפשר לדמוי לשם דאף בנשואין אינה מפסדת ואפי' נדחק דנשואה יש לה מזונות הבעל משא"כ ארוסה דל"ל מהארוס ק' חדא הא הרמ"א סתם כהר"מ דיש לה מהארוס ואי זה בזה תלי' קשי' ותו ק' לי על שטה זו דקטנה אפי' בארוסין מדעתה לא תפסיד א"כ לרב דפסקינן כותי' דהת"כ הוא עד דתילקחין הוי' דארוסין ע"כ היינו דוקא בנערות שהם קדושי דאורייתא א"כ מנ"ל למילף מלשון ת"כ זה דאם נשאת בקטנות דאבדה ומה בכך דיש לה מהבעל כיון דקטנה מעולם לא הוציאה לישנא דהת"כ מן החיוב וצ"ע. ואולי זה כונת רבינו הטור שלא הביא כ"א דעת הרמ"ה שפירושו מסכים עם הרמ' ואין עליהם שום קושי' כי הנשואין תמיד א"א בלא דעתה:
וכן בת שניה כ' ב"ש כ' רי"ו בכל אלו אם תפסו א"מ ממנה וז"ל הרמב' בפ"ד מה"ג הי' שם שכירו ולקיטו של ב"ה אינם נשבעים ונוטלים וכ' הה"מ ולא פסק שם שאם תפס א"מ מידו כדרכו ברוב התיקו לפי שכל זה מן התקנה ובמה שלא התקינו בפירש אפי' תפס מוציאין (וע"ש בלח"מ הוקשה מדין אין דרכו להניח בכיס וממסור ולע"ד י"ל ש"ה דבתר דתפס יודע שמחזיק ממון המגיע לו אף בלא התקנה משא"כ הכא אף מה דתפס א"י שזה גזלו אלא ע"פ שבועות השכיר והוי מחזיק בממון של ספק תקנה כי לולא התקנה אין לו שייכות בהמתו) וכ' המ"ל פ' ך"א מה"מ תוך תשובתו ומדברי הרמ' הללו יש לתמוה על מה שכ' הרב בעל פ"מ על מי שנתו עיניו באשתו לגרשה דאיכא מ"ד דאין הבעל יורשה וכ' הרב ז"ל דכיון דמן התורה יורש ומ"ד שאינו יורש אם נתן עיניו לגרשה הוא מהתקנה ויש מחלוקת בתקנה לא אתא ספק תקנה ומפיק מידי ודאי דאורייתא ואף שאין הבעל מוחזק מוציאין מן היורשים והוקש' לו דבנות יבמה עלו בתיקו ואפ"ה כ' רי"ו שאם תפסו בנות ל"מ והא מזונות בנות תקנה ויש ספק בתקנה ותי' דש"ה בנות תלמוד גופי' מסתפק בה משא"כ בפלוגתא דרבוותא עכ"ד ומלבד דעיקר החילוק בין ספק דתיקו לפלוגתא אינו מתיישב אף דברי הרמ' הם סותרים דבריו שהרי לקיטו ושכירו הם איבעי' דל"א כו' באופן שדברי הרי"ו אכתי מוקשים ועומדים הם עכ"ל המ"ל ולע"ד ל"ק מזה דעובר הרי"ו דאלים כח תנאי ב"ד יותר מדין תקנה וע' סי' צ"ג סעיף ך"א הבאתי ל' הב"י שכ' בח"מ ומ"מ מקשי' לי וכו' ע"ש ולהכי בהנהו איבעי' אם הם בכלל התנאי ב"ד שפיר הוי איבעי' בשעבוד גמור והוי כספק בדין תורה. ואולם גוף דברי הה"מ אף שדחקתי ליישבם מקושי' הלח"מ ק' לי ממה שפסק הרמ' פ"ח מה"ע ה"ג שם משמע שזה מחלוקת הראב"ד עם הרמ' כי לפ"ר מסתביר' ממון תקנה של חכמים חשוב יותר ממון מקנס חכמים ומכ"ש גבי נגזל שגוף הטענה היא חסרון ממון והתקנה אינה אלא שישבע ויטול וצ"ע:
דבר המפסיק כתב ב"ש ובש"ג פסק כו' אמת שכ' הכי בשם ריא"ז ומסיים וכן מבואר בק"ה וסתמא כיון להש"ס שמביא הב"ש ע"ש דף ס"ח ובתו' ד"ה מאי לאו מסיימו ואם הנכסים מרובים הכל לפי הכבוד. מ"מ מוקדם לזה העתיק הש"ג נמי ל' הרמ' בשם ריא"ז וע' סוגי' הנ"ל בפ"י ודברי הב"י שכתב דמסוגי' הנ"ל יצא נמי דין הרמ' צ"ע.
ואין הבנות נשבעות זה מהרמ' פי"ט מה"א וכ' הה"מ ופשוט הוא וכן מבואר בפ' מציאת האשה דף ס"ט ולא די שאין משם ראי' אלא אדרבא משמע איפכא שהרי איתא שם על פרנסת הבנות והשתא דאמרת בעלת חוב הוא דאחי או דאבא נ"מ לגבי בשבועה הרי דע"כ אינה פטורה אלא משום דב"ח דאחי היא ולא דאבוה נשמע הא מזונות דב"ח דאבוה היא מת"כ הרי היא ככל הנפרעת מנ"י ולא תפרע אלא בשבועה. וא"ל משום דגבי מזונות הקילו חכמים ועשאום כאלו בכל יום חל חיובה הוי ב"ח דאחי דז"א שהרי הרמ' מצריך שבועה לאלמנה בסי' צ"ג אף למזונות מטעם שהיא בכלל הבא ליפרע מנ"י ונלע"ד דהראי' היא מדשם עכ"פ מבואר דפרנסה גובה בלא שבועה ובדף ס"ח ע"ב אמר ר"ה אמר רבי פרנסה אינה כת"כ ולא אשכח מידי כ"א לכדתנאי ואלו הבנות צ"ש הי' לו לומר נמי חלוק זה וע' סי' קי"ד בב"ש ס"ק ד' ואף דמשמע מפירש"י גבי אל יתפרנסו שומעין לו שנתלה במה שב"ח דאחי וא"כ י"ל דמדמסיק אלא לכדתניא תו ל"צ לבאר הנ"מ דשבועה דממילא נשמע מדב"ח דאחי היא דז"א דע"כ לא מוכח מבריי' זו דב"ח דאחי היא דאל"כ למה לא פשט בדף ס"ט מן הבריי' אלא די"ל מפני שאין חוב פרנסה אלים כתנאי ב"ד להכי שומעין לו ורש"י ז"ל האמת פירש וא"כ אפשר דהראי' נכונה אך צ"ע הטעם ובפרט להרמ' מ"ש מאלמנה. והב"ש מביא בשם התו' גיטן משום דצררי לקטנה לא מתפיס וכ' דלדבריהם באמת נערה צ"ש מיהו לרמ' אפי' נערה אצ"ש ולא ביאר הטעם ומצאתי ברשב"א גיטן דף נ"א כ' ומיהו לענין בני חורין אפי' שבועה ל"צ ואפשר דקל הוא שהקילו במזונות משום כדי חייה הרי דנמי פוסק כהרמ' ולולא דברי קדשו הי' נלע"ד הטע' דסתמא עיקר מזונות יתומים משום קטנות איתקן כי זמן הנערות אינו אלא ששה חדשים ואך אגב גררא דקטנות הן וכיון דבקטנות לא שייך שבועה דלאו בת שבועה היא תו לא חילקו בתקנתו ואף נערה לא הצריכו שבועה ולולא דמסתפינא מכבודן דראשונים ז"ל הי' נלע"ד לתי' נמי בסגנון זה קושי' תו' המובא לקמן דמ"ש כתו' שהיא נמי תנאי ב"ד דגבי' בשבוע' מן משועבדי' ומזונות הבנו' לא די"ל כתו' דבת שבועה היא לא מנעו הגביית מפני חשש צררי משא"כ מזונות הבנות שעיקר משום קטנות דלא בת שבועה הפקיעו שעבודם לגמרי אף בנערות משום דעיקר התקנה לא בעבורייהו אלא מכח אגב וכיון שקטנות לא גביו אינהו נמי לא. ומה שכ' הב"ש דלשטת התו' פ' הנושא אם מת כשהן קטנות צריכן לישבע כשיגדלו זה לע"ד אינו דלבתר דאכלו למה ישבעו ואף אם יודו שהתפיס ואכלו אז אבדו מה תהא עליהן וקטנים שהזיקו פטורים. וגם לבתר שנזונו הא אינם תובעים ומה ענין להשביעם מספק והעיקר דליתא בדין זה שום חולק ואף התו' פ' הנזיקן לא נמתו כלל לבאר טעם דלהכי לגבי בני חורין לצ"ש משום דצררי לקטנה ל"מ כדהבין הב"ש ולמד מהם דנערה צ"ש שהרי לא הוזכר כלל שבועה בדבריהם אלא שכתבו לתי' מה דק' על תי' הגמר' הא צררי לקטנה ל"מ ולמה ניחש בקטנו' וע"ז משני כבפ' הנושא לחלק בין משועבדים לב"ח ונקטו בל' קצר תי' בלא קושי' ודבריהם אחדין גיטן וכתו':
כגון אם מכר דברי הר"ן שבב"ש צ"ע וע' סי' ק"ב סעיף א' או נתן האב כ' הח"מ ולבניו י"א אפילו במתנו' ברי הוי כירושה והוא בסי' ק' סעיף א' בהג"ה וע"ש וכ' שם הח"מ דיש לפקפק בההוא דינא ולע"ד מצאתי לו חבר בטור ח"מ סי' רמ"ו סעיף ה' בשם הרמ"ה כ' בן בין הבנות היכא דחזיין למשקל מזונות וכ' כל נכסיו לבנו אע"ג דמשמעתין לא משמע אי קני אי לא קני מסתברא אע"ג דקני לא מפקינן לבנות מזוני דידהו וכ' הב"י דבר פשוט הוא בעיני דכיון דאדם חייב במזונות בתו והאומר אל יזונו אין שומעין לו א"כ כשכ' כל נכסיו לבנו אפי' את"ל שנתכוין ליתן לו במתנה לא כל כמיני' להפקיע מזונו' בנותיו ודבריו ז"ל נוחים אם נתנם במתנת ש"מ דאז פשיט' הוא אבל מתנות ברי לע"ד אינו פשוט שמה ענין האומר אל יזונו שלא נתן מתנה לאדם ונכסיו בני חורין ונזונין מתנאי ב"ד שלא מדעתו אבל נתן מתנת ברי לבנו אם למתנה כיון הא משועבדים הם ומה"ת יזונו אלא וודאי דנמי סובר דלגבי בני אף מתנת ברי ניזונית דדברי הש"ע שם צריכי' ביאר שכ' אבל אם כ' לבן בין הבנות כו' מתנתו קיימת וק' למה נ"מ אם לגבי בנות דלאו בנות מזוני ת"ל שאין יורש אלא הוא ואם לגבי בנות מזונא הא בזה לא מהני מתנתו כדכ' הרמ"ה והסכים הב"י בפשיטות. ואולם לטעם הב"י דלא עדיף מאלו אמר אל יזונו והאמת כי נמי לא גרע מהאומר אל יזונו הנ"מ לפרנסת נדוני' דאם אמר אל יפרנסו שומעין לו (יע' סי' רמ"ז בדרישה סעיף ג' ומ"מ י"ל דוקא התם דאמר לבניי ל' רבים וגם לא אמר כל נכסיי' נהי דאמרי' דאין הבנות בכלל מ"מ לא הוי כאומר אל יפרנסו אבל הכא דנותן לבנו יחידו הכל בפי' שפיר י"ל דאם למתנה כיון אף לשיטתי בהרמ"ה דאין דינה אלא כירושה מ"מ לא גרע מהאומר אל יפרנסו משא"כ אם לאפטר' כיון אפי' גלוי דעת דאל יפרנסו לא הוי א"נ לנ"מ דדייתוקי הקודמת כבסי' רמ"ז הנ"ל (ודברי הפרישה בזה צ"ע) אלא דצ"ע השמטת הש"ע לפסק הרמ"ה והיה לו לבאר דקיימת לענין פרנסה ולא למזונו'. ואולי בהש"ע חזר מדעתו שבב"י וסובר כדהבנתי דברי הרמ"ה תלוים בדין הנ"ל אם מתנת ברי לבנו דין משועבדין אם לאו וכבר חזינן הכא ובכל המקומות שסתם ולא חילק בין מתנות ברי ליורש לאחר להכי סתם נמי שם דלא כהרמ"ה לענין ברי ומה שהרמ"א ז"ל שם בהי"א שהביא שהם הרמ"ה והרא"ש השמיט בן בין הבנות אף דלהרמ"ה לא פסיקא ליה בזה לדעתו דעדיף בן בין הבנו' מבת בין הבנות אפשר משום דלדעת הרי"ף ודאי למתנה כיון דהא לא גרע מבת בין הבנות ולהרמ"ה עצמו ספק שביק מלהגיע בזה ויראה לע"ד דבסי' ק' לענין כתובה דאין נ"מ בפלוגתא זו שמביא הח"מ לענין קרקע דהא אף ממשעבדי טורפה כי אם במטלט' דממשעבדי דהיינו נמי מקבל מתנה לא גבי' ומיורשים גבי' בכל תקנת הגאונים נמצא זכות גבייתה אף אי דינו כיורש אך מכח ספק תקנה ולא מצי גבי' ואפילו עדיין לא תפס המקבל ואם תפסה היא ע' סעיף ה' דברי הה"מ בשם הרמ' משא"כ בסי' צ"ג לענין מזונות האלמנה והכא למזונות הבנות דהנ"מ נמי לענין קרקע דהא מן משועבדות לא גבי' ומן יורשים גבי' לשיטת המ"ל הנ"ל דתופס כל דין מזונות לספק תקנה א"כ לא גבי' אבל למה שכתבתי ליישב הרי"ו ע"פ דברי הב"י שאינו דומה תנאי כתו' לתקנה אשר לע"ד נכון אז היכי דתרווייהו המקבל מתנה והיא עדיין לא החזיקו בהקרקע יראה לע"ד דיש לי פסוק חלוקה כדין סד"ד דלא מוחזק אחד כבח"מ סי' קל"ט אבל אם המקבל כבר החזיק מחיים דאב אז אפשר נהי דבקרקע ל"מ תפיסה מ"מ כבר חשוב הוא המוחזק וזה צ"ע וע' מס' ב"ב דף מ"ג ע"ב תי' וא"א ובח"מ סי' קמ"ו סעיף ך"ב ולקמן סי' קי"ח סעיף י"ג. או אם הבנים מכרו או משכנו או נתנו אינה נוטלת מהן ע' סי' ק"ב סעיף א' שם הוצאתי משמעות הר"ן ז"ל דמשכנו לאו דוקא וה"ה לוו סתם אחר מיתת אביהם נמי נדחית האשה ממזונותיה וה"ה הכא הבנות ומה דנקט מכרו או משכנו לרבותא דמוציאין לפרנסה ואם לוו קודם מיתת אביהם בזה משמעו' הפוסקים דדייקו אחר מ"א להורות הא משכנו קודם מזונות קודמים. ואולם כעת שעיינתי בספר פ"י ז"ל דף ס"ט ד"ה מכרו כו' ראיתי שכ' ולכאורה נראה כו' משא"כ היכא דלא משכן בפי' אלא דאיכא על האחים מלוה בשטר שלוו קודם או לאחר מיתת אביהם לא מסתפקא ליה דפשיטא דמוציאין מהנכסים הללו למזון האשה והבנות דלא מקרי נכסים משועבדים וכו' ועכ"ז עדיין אני בדעתי העניי' עומד ומה שכ' תו ולפ"ז וכו' כשעיין לעיל תעמוד על עיקרן של הדברים ממה שהראשונים אמרו בד"ז טעם כעיקר שקל הוא שהקילו חכמים במזונות כאלו חיובן חל בכל יום וכבר הרגישו בכל דבריו שפיר באופן שמה שמסיים ומ"מ התמיה קיימת אין שום תימה (ומה שכ' בא"ד זה וכמו שכ' הסמ"ע שם ודלא כהש"ך דלא שני לי' לחלק בכך זה כ' אגב שוטפי' כי אדרבא הש"ך הוא דמחלק בהני והסמ"ע מענין אחר איירי):
אפילו קנו מניה ל' הטור אפ"ה א"נ ממשעבדי כיון דבתנאי ב"ד קא אכלה וגם ניחא ליה בהרווחה דידה חיישינן לצררי (ולע"ד צ"ע רב ליישב הסוגיא אליבא דהרי"ף פ' הניזקין שלא העתיק על המשנה כ"א טעם דמעיקרא הכי אתקין ואינו מזכיר ההוא חדוש דאפי' בקנין ולא הטעם דצררי וכן הרמ' פ' ך"א מה"מ לא תפס כ"א טעם שאינם קצובין ולא החדוש דקנין ל"מ ולא הטע' דצררי) וזה להדיא כתיב א' דתו' שמביא הב"ש אשר ממנו נבנה דין הרשב"א דסי' צ"ג סעיף ך"א כמו שהבאתי שם לשונו והוא דאם הקנו לאשתו על מזונותיה טורפת ממשעבדו ולפ"ז באמת צ"ע מדוע השמיט הטור ז"ל מלבאר נמי זה הדין היוצא מתי' תו' זה לא הכא ולא התם וכי ס"ד דלא ראה וידע דברי הרשב"א ז"ל ותחילה אעתיק ל' הרשב"א בסוגי' זו דגיטן בא"ד המתחיל ת"ש ז"ל ואפילו גרשה והחזירה וקנו מידו לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ואע"ג דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה מיהו הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ואפי' בשבועה ל"ג דכיון דבתנאי ב"ד אכלה ודעתו קרובה אצל בתו אמרינן ודאי צ"א אבל מזון האשה אע"ג דאינן כתובים אצל משועבדים אם קנו מידו גוב' ממשעבדי דילפינן לה מבת אשתו א"ג דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה ואע"ג דאף היא בתנאי ב"ד אכלה ל"ח לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשים ליתן הכתוב' לאנשי יהודה א"נ עד שתתבע לאנשי גליל וא"נ דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה וכו' אף הוא אינו מתפיסה צררי שא"י אם תזון אם לאו עכ"ל ומה שכ' ואע"ג דגבי ב"ח וכו' צ"ע מה ק' לי' מב"ח שאינו תבאי ב"ד וע"כ דס"ל דלא אלים כח תנאי ב"ד אלא נגד מזונות בת אשתו דתרוויי' חייב עצמו במה שאינו חייב אבל בחוב שלוה ס"ל שעבודא דאורייתא זה שוה לתנאי ב"ד ומוכרח לבא דמזונות בתו שני משום קורב דעתו. אך א"כ נפיק מדבריו דין מחודש תמוה דבנו או בתו שהלוה לו בשטר לא יגבו ממשעבדי מחשש צררי אפילו בשבועה וע"כ שמה שכ' ודעתו קרובה אצל בתו זה דוקא לענין פרעון מזונותיה דחש עליה טובא א"נ דל"ד נקיט ב"ח וכונתו נמי על חוב כתובה שהוא תנאי ב"ד והיא עצמות קושי' תו' ויהיה איך שיהיה מה הוצרך תו לבאר גבי מזון האשה אם קנו מני' דגביה ממשעבדי טעמים מחודשים למה לית למיחש לצררי הא כבר הכריח חלוק תו' דלא שייך אלא בבתו משום דדעתו וכו' והכי משמעות הח"מ וב"ש שתפסו בפשיטות דאשה כאחר וכן מורה באמת לשון התו' שאחרי שביארו אלא היכי דאיכא ב' טעמי' דאכלה בתנאי ב"ד וניחא ליה בהרווחה כתבו ובההוא שינוי מותרצא נמי ההיא פירכא דלקמן משמע דצררי לקטנה לא מתפייס אבל הנלע"ד דניחא לו בחלוק התוספות בין כתו' למזון הבנות ע"פ דברי הגמר' כתו' דף מ"ג לעיין הרווחה דבתו עדיפה לו. אבל לסלק בזה בין מזון אשתו למזונות בנותיו אדרבא מצינן שם דלענין זילותא דמזונות אלמנתו עדיפה ובגביו' משועבדים הא ע"כ איירי בלא ספקה במ"י והוצרך להמציא סברות אחרות דמ"מ אינה דומה לבתו ועל פי דבריו יש לכוין נמי דברי התוס' במה שכתבו ובההוא שינוי וכו' ר"ל אחרי שמ"מ מוכרח מקושיו' כתו' דבתנאי ב"ד לחוד אינו פועל החשש שוב גם י"ל סברת הרשב"א לחלק נמי במזונות אשתו וכן מוכרח כונת הרשב"א שמביא הר"ן כתובות על הקושיות מצררי לקטנה ע"ש ודוק וכן נראה מריש דברי הרשב"א שהבאתי סימן צ"ג שכתב וכן מוכח פ' שני ד"ג דהיינו ע"פ תירץ זה שהביא הר"ן הנ"ל בשמו על הקושי' דצררי לקטנה ולא כ' הראי' מן כתובה דגבי' בשבועה ש"מ כנ"ל ודוק. וא"כ אחרי שראה רבינו הטור בדברי התו' שאף לפי' תירץ א' אין סברות הרשב"א ז"ל מוכרח כי מכתו' אין למילף למזונות דחייש לזילותה דידה יותר מלבתו ועל הקושיות מצררי לקטנה מחלקים בעניני' שונים באופן שאין דינו מוכרח וגם אף שאני איני כדאי להרהר אחרי מאור עינינו הרשב"א ז"ל מ"מ יש להקשות דהמתניתין נקיט בחד לישנא אין מוציאין למזון האשה ובנות. ובנות מבואר אפילו בקנין והאשה דוקא בלא קנין להכי אפשר בכיון השמיטו וע' נמי סי' צ"ג ודוק:
כתב הב"ש לפ"ז אם קני קנין לזון את בנותיו כו' והודה אביהן כו' טורפין ממשועבדים ואף זה השמיטו הפו' ואפשר כדכתב הב"ש משום דלתי' שני אינו מוכרח ותו נלע"ד דאף לתי' ראשון אינו מוכרח כ"כ די"ל דנקטו הטעם בלא החשש צררי לרבות אפילו מת פתאום כי נראה דהחשש אינו אלא סמוך למיתתו דומיה דאלמנה ובמת פתאום אין חשש וכבר צווח הפ"י ז"ל דההודאה היא במקום שחב לאחרים וכן מוכרח להרשב"א ז"ל שפסק כתי' א' ומ"מ כ' דלוודאי חשבינן לתפיסת צררי והוציא ממנו הב"ש דלפ"ז לא מהני הודאתו והדין עמו דאז ודאי הוי מודה במקום שחב ודחיות הפ"י נמי לא אזלה א"ו כדכתיבנ'. ויש מי שאומר ע' ח"מ הטעים סברתו ויראה לע"ד דלשיטתו מתורץ קושית תוספות דמה שכתוב מכתובה כי שם עיקר שטרה בידה ושייך אלו התפיס שטרה בידה מה בעי ולהכי לא הפקיעו שעבודה בשבועה והב"ש מסמיך דעה זו לסברת תוס' בהודאות האב ולע"ד אין דומה כי שם היכי דקנו מיניה בכלל התנאים ולא שייך שטרה בידה מה בעי א"כ אך על הודאות פיו סמכינן שייך מה דצווח הפ"י כנ"ל אמנם לפי' הח"מ דאם קנו בייחוד על דבר זה אפילו בשעת נשואין לא חיישינן לצררי אכתי ק' א"ה בנותיו נמי מי לא אירי' שקנו מיני' נמי ביחד וכגון שגרשה וכו' דומיא דקנין בלות אשתו דתמיד הוי קנין על חיובם ובשלמא למשמעות הש"ע דהעיקר תלה בין שעת נשואין לבתר נשואין יש לומר הרמ"ה אזיל בשטת הרמ' שבח"מ סי' ס"ו דאין אדם משעבד בדבר שאינו קצוב זולת בשעת נשואין וכדהביא הב"י שם ראיה מסוגיא זו מדקאמר כגון שגרשה ולא בפשוט שקנו בתר שנולדו משא"כ בנות אשתו אין חלוק בין שעת נשואין לבאפי נפשה לענין חשש צררי אבל להח"מ ק'. ומה שהקשה הב"ש אע"ג דליכא חשש צררי מ"מ למה מהני שטר הא תקנו חז"ל זה אין קושי' כלל כי אין זה אלא שטות התוס' שמקשו הכי על רש"י בהניזקן אבל הש"ך ח"מ סי' ס' ס"ק י"ב כתב ד"ה וגם בקנו מידו ומה שהקשו על רש"י דא"כ מה פריך א"ה בנות נמי וכו' לע"ד לק"מ דע"כ לא קאמר עולא הכי אלא במזונות דהוו ככתובים משום תנאי ב"ד וכו, ע"ש ולע"ד בל"ז לא שייך מעיקרא הכי אתקן אלא מטעם רש"י דאל"כ אין לך אדם וכו' אבל באדם פרטי שעושה שטר או קנין דלכתיבה עומד מה כולה האי אם ימנעו העולם מליקח מזה ומה לנו לחוש יותר ומ"ל כפירש"י בשקנו מידו דלכתיבה עומד אלא כיון דהיה בשעת נשואין אינו עומד לכתיבת שטר בפני עצמו אלא בכלל התנאים משא"כ אחר נשואין עומד לכתיבת שטר בפ"ע ל"ק עליו לע"ד כ"א כדהקשתי:
בד"א וכו' עד שיבגרו הבנות אף דהבגרות אינו אלא אחר הנערות דהיינו הבאת סימנים אחר י"ב ופעמים מתאחרים צ"ל דלזה מהני חזקה דרבא דאחר י"ב היא בחזקת שתביא סימנים ואח"כ בששה חדשים תתבגר ועפ"ז משערינן אם יספיקו להבנים והבנות עד שתבגר הקטנה שבהן נקראים מרובים ובפחות מזה נקראים מועטין ומפרישן חלק כל אחת מהבנות חלקה הראוי לה לפ"ע שניה. אך בזה דעתי העני' מסופקת כי לפ"ר נראה דשעור זה לא שייך אלא היכי דהבנים נמי קטנים וצריכים ליזון משל אביהם אבל אם הם כבר גדולים וסמוכים על שולחן עצמם אין לשער בצורכי הבנים מידי וכן מסתביר דבשלמא אם נמי צריכים יש טעם לשעור זה דלהכי במרובים לא חיישינן להוציא מן הבנים מדמספיק לכולם אבל במועטים עבדו תקנה להבנות שלא יכלו מזונות הבנות אבל באינם צריכים תו ליכא למיחש וי"ל דתמיד דין מרובים להם ומזונו מתחת ידי אחיהם או דילמא לא פלוגו חכמים בתקנתם כדמשמע קצת סתימת הפוסקים ותמיד משערינן כמו אלו היו נמי צריכים ליזון משל אביהם וקצת יש לדייק הכי דאלו דוקא בקטנים ק' הא אז אף חלק הבנים צריך לאפטר' ואיך שייך שהבנות יזונו מתחת ידם אבל יש לדחות דמ"מ נ"מ אם האפטר' יזונה בשוה או שיפריד חלק הבנות לבדו וגם אפשר דשייך בבנים גדולים בשנים ומ"מ היו סמוכים על שולחן אביהם ואף אחרי מותו צריכין למזונות אמנם מדברי אדמון שבמתני' שאמר בשביל שאני זכר הפסדתי ופי' הרשב"ם אלא לא אפסיד וניזוני' יחד משמע כדסברתי תחילה וצ"ע תו הי' נראה לפ"ר דאף אם הנכסים מצד עצמם אינו מספיקן אם בצירף הפירות יספיקו דין מרובים להם (אבל ע' בבאר היטב בשם הרשד"ם) ול"מ הכי בהרא"ש פ' מ"ש שכ' שם וכן מסתביר וכו' שמא הבנות אין רוצות למכור כי רוצים להתפרנס בשבח הקרקע ע"ש והיינו משום דאין לבנות מזונות בשבח כמבואר במתני' בכתו' דף נ"ב וע' בב"ה ס"ק י' וא"כ אין לשער כ"א במה שהוא בעין אמנם בקר' נכסים מעוטים משמע לע"ד מפי' רשב"ם דלקמן סעיף י"ד וכן מהרא"ש הנ"ל שמשעת הגבייה כל הריווח שלהם ובמטלטלים בל"ז אין נ"מ דהא אין בהם דין נכסים מעוטים:
הג"ה מיהו כו' וכמו שנתבאר לעי' סי' קי"א יע"ש:
ואפי' לא נתרבו כו' מכרן קיים בסעיף ז' נאמר נמי או משכנו או נתנו במתנה וכאן לא מצאתי יותר מהמבואר במימרא דר"י מכרו וכבר חזינן בכתו' דף ס"ט דרב ור"ח היו מסופקים לחלק בין מכרו למשכנו לולא רבי שפירש מה נ"מ וכבר כתבתי דהנלע"ד מתו' ור"ן שרבי פשט שאף מה ששעבדו הוא בכלל המתניתן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין דבכל ענין איירי בין שעבד האב בין שעבדו האחין ודין דהכא נאמר בשם ר"א אמר ר"י משמע לולא דר"י לא יהיה נשמע מהמתני' ומדלא הורה לנו כ"א מכרו איכא למשמע דוקא מכרו ולא משכנו מדלא קאמר ששעבדו כדשלח רב דמשמע הכי ומשמע הכי והטעם לחלק בין מועטים למרובים חדא כדחזינן בב"ב ריש מ"ש דס"ד דמועטים ונתרבו נסתלקו האחים מההוא ביתא לגמרי אלא דפשט ליה מדר"י דעדיין יש להם תפיסת יד וי"ל דוקא לענין מכירה הוא דיש להם הכח ולא לענין שעבודם שהיא קל מפני שנסתלקו מהנהו נכסי וחשיבו בשעבודם כמשעבד דבר שאינו שלו ולא הוו הבנות טורף ממשעבדי כלל ותו ל"מ לעולא שתופס טעם קצובים ולשטת הרמ' דאפי' השנים קצובים המזונות מיקרו אינם קצובים דאולי יתיקרו משא"כ במועטים לא שייך טעם זה דהא אפי' כדהשתא אינם מספיקים אלא אפי' לשטת תו' דאם השנים קצובים מקרי קצוב מ"מ יש לחלק דהא כבר חזינן דבכתו' דף נ' ע"ב סוף ד"ה ומה עלוי' כתבו א"ו אע"פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שא"ק למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשוב קצובים וכו' ובריש הנושא מיאנו בעצמם בסברא זו והניחו האחים ששעבדו בקושי' ולא ניחא להו בהסברא דשמא תנשאו ובכן הותר לנו לשנוי' באופן אחר דעד דתבגר לא מקרי שנים קצובים כיון דאין זמן קצוב להבאת סימנים דנערות וחשוב אין קצבה למעלה. משא"כ מועטים יוכל להתברר ע"פ ב"ד כמה ישאר לפי ערך חזקה דרבא כנ"ל ומקרו קצובים ולא נשאר לגבייהו אלא החשש צררי ודי שלא יטרפו מן משועבדים דמכירה ולא יותר. אלא אפי' לר"י לשיטתיה דמפרש משום דמעיקרא הכי אתקין כתובין אצל בני חורין ואינם כתובין אצל משועבדים כבר כתבתי סעיף ז' דהעיקר דמפני הטעמים השייכים לחוש במזון האשה והבנות קל הוא שהקילו חכמים ועשאוהו כאלו חיובם אינו חל כ"א דבר יום ביומו ולהכי כל השעבודי' מוקדמים וזה ניחא במרובים שנזונית דבר יום ביומו מיד אחיהם אבל במועטים שהדין להוציא מתחת ידם להחזיק בהם הבנות ודאי שחל חיובם בשעת מיתת האב ולהכי אינם נכללים בהמתני' דאינם מוציאין כו' לולא ר"י שחדש לענין מכירה וע"כ אך מהטעם צררי לחוד כי לע"ד טעם קצובים וכתובים לא שייך במועטים. ואפי' להפוסקים בח"מ סי' ק"ד דמע"פ מוקדם ומלוה בשטר מאוחר שבשטר קודם וא"כ י"ל דלר"י במזון הבנות שלא היו בעולם ולא צרכינן לתי' הגמרא מעיקרא הכי אתקין כדמשמע בתו' ורשב"א גיטן. אלא מפני שאין קול יוצא לא הוו אלא כמע"פ אם כן מדינא מהראוי שלא יגבו ממה ששעבדו האחים בלא הסברא שקל הוא וכו' מ"מ אפשר לומר שאחרי מות האב שכבר הן בעולם קול יוצא על שעבודם כמו שיוצא על חיוב פרנסתם ואינו דומה לשבח הבא אחרי הכתיבה שכתבו תו' שם ד"ה אלמא שהוא ענין הבא לעולם בחשאי וא"כ לכ"ע צרכינן לגבי שעבוד האחרים להתקנה שקל הוא שהקילו וכנ"ל (ולפ"ז לע"ד ראיה להסכמת תי' א' דתו' פ' הנושא דחשש צררי אינו נתלה דווקא בקנין ותנאי ב"ד יחד) כל זה היה נלע"ד ע"פ משמעות ל' ר"י וסתימות ל' כל הפוסקים אבל בהרמב"ן ריש מ"ש ראיתי מסמיך דינא דר"י נמי לדינא דמתני' שכ' מה שמכרו מכרו דאין מוציאין וכו' וכ"ש בנכסים מרובים כדאמר בכתו' האחים ששעבדו וכו' משמע דמשוה לגמרי מועטים למרובים וגם בתו' מס' סוטה ד"ה יתומים כתבו וה"ה אם מכרו בנ"מ והא דנקיט נכסים מועטים אורחא דמילתא נקיט וכו' מוכח להדיא דס"ל מועטים ומרובים שוים דאל"ה לא צריכו לדחוק ובדיוק גדול נקיט מעוטים וכן משמע קצת בהרשב"ם בב"ב. וע"ז אני מסופק בדעת הפוסקים דהיינו הרמ' וטור מדסתמו ובפרט שבתו' סוט' הנ"ל ראיתי תחילת דבריהם נמי מתנגיד החלטת כה"פ שכתבו דלענין מזון האשה אין מועיל מכירת היורשים (ומביאים ראיה ממכורות מדור האלמנה שבסי' צ"ד וסלקא אדעתייהו דמה דפשט רבי לא קאי אלא על מזון הבנות ולא על של אשה ולמדו בתי' הגמרא ע"פ הנוסח שלפנינו התם ל"מ לה מחיים משום דמזונות בנות אינו מתחיל חיובם מחיים וע' סי' צ"ד שם ת"ל כונתי למה שכתבו א"נ שהוא האמתי) וחזינן בסי' צ"ג דשום פוסק לא עלה בדעתו להסתפק בזה ואף התו' עצמם בכתו' דף ס"ח ע"ב ד"ה דאלו כתבו ות"כ לא טרפה ממשעבדי אפי' ששעבדו האחין כדתנן א"מ כו' הרי שנמי מפרשים דמה שפשט רבי הוא בכלל המתני' דא"מ ושם מזון האשה נמי נאמר ותו אין מובן לדבריהם בסוטה שכתבו וה"ה אם מכרו בנ"מ דמטלט' ל"מ דמה טעם הוא זה לשלא יטרפו קרקע אלא בדוחק שמכח זה לא יזונו מהדמים ותו דמסיימו דלא ידעו לפרש דעת רבי שמפרש ר' יוחנן דוקא לרבנן דפליגי על אדמון וע"ש מהרש"א וזה ניחא אם מועטים דנקט ר"י הוא ל"ד אבל למשמעות הפוסקים כנ"ל הברור שר"י לא קאי אלא לרבנן דאלו לאדמון דאין חילוק בין מועטים למרובים ק' מה קמ"ל הא זה פשט רבי לרב ממתני' וגם למה נקיט מכרו ולא ששעבדו דהא לאדמון פשיטא דמועטים ומרובים שוים בכל צד הרי מוכח דעת הרבי ממש כדכתבתי לכן לע"ד משכנו צ"ע ודע דכל זה במכרו גדולים אבל קטנים ע' בח"מ סי' רל"ה סעיף א' הג"ה ב':
הג"ה ונדחו הבנות אפי' ממעות ע' ב"ש וע' סי' צ"ג סעיף ך"א:
הג"ה ב' וי"א דוקא קודם שהחזיקו היא דעת רבינו הרא"ש לחלק בין מועטין ונתרבו למכרו יורשים כמבואר בב"ש ס"ק ך"ט ולע"ד צ"ע כי המעיין בדבריו יראה שעיקר טעמו משום דלעולם יש זכות להיורשים אם ינשאו הבנות וע"ז יסוד דינו ודחק מה דנקט הגמרא לראיה על תפיסת יד יורשים מדר"י ולא מהמבואר דיש להם תפיסת יד אם ינשאו וכ' מפני שהיא ממרא מפורשת אף שראיה זו לדעתו אינה מספקת לאחר שהגבו הב"ד ומה שלרבינו פשיטא לדדי בעניותי מספקא טובא דהא ז"ל הרשב"ם מועטין ונתרבו מאי מי מטו רוחא לבנים ויטלו מותר נכסים העודף מכדי מזונות בנות דעד שיבגרו נשמע מניה דלא לבד האיבעי אם נתרבו אם יחזור לדין מרובים ויזונו הבנות מתחת ידיהם או דישאר שיעור מזונותיהם בידם כמקדם. אלא אפי' אי נימא סלוקי מסלקי היורשים מהכא אף העודף אחר שיבגרו זכו הבנות אף דבכתובות דף נ"ז מבואר בגרה ולא אינסיב כ"ע ל"פ סלקא דעתי' דזה לא קאי אלא על נכסי מרובים או לענין מועטים דלא נשער אלא עד שיבגרו אבל במועטין ונתרבו אי סלוקי וכו' כל הזכות שלהם וא"כ מנ"ל לפשיטות מהשכ' ומיהו בכתו' מוכח דאף אחר שעמדו בדין אם מכרו מכר כו' כדאיתא ס"פ נערה דאי אינסיב ולא בגר כ"ע ל"פ ומהיכי פשוט לו דזה קאי אמועטים אחר שעמדו בדין ואם דמסתביר לרבינו דכיון דעכ"פ נפשט מהכא דאף במועטין ונתרבו זכו יורשים ממילא הוא הדין דפ' נערה ודאי אף במועטין משתעי דאינם אלא עד דתנסוב ומסתבר לרבינו דמן הסתם אין לחלק בין עמדו בדין ללא עמדו דזה נמי על שטת רש"י ורשב"ם דמשמע מנייהו דבתר שעמדו בדין אמרינן סלוקי וכו' ורווחא לבנות במועטין ונתרבו אפילו היתר מעד דתבגרן בפשוט היה לו להקשות דהא עד דתבגרן סתם נאמר ומשמע אפילו עמדו בדין א"ו דאין ראיה דלרשב"ם איירי בדין הפשוט דמרובים וא"כ אף מן עד דתנסבין אין ראיה ומכ"ש דק' בתירוצו להרשב"ם שכ' והא דלא מוקי מלתא דר' ישמעאל וכו' משום דאכתי יש ליתומים תפיסת יד בהן אם ינשאו כי לע"ד הפשוט בהרשב"ם משמע דכמו דאם עמדו בדין זכו המותר של אחר בגרות כן זכו המותר לאחר שנשאת דמ"ש ואדרבא בשנשאת י"ל לפי שידעו שמה שתחת ידם שלהם נשאו על דעת להכניס המותר לבעליהן ומה"ת שנתנו בשתיקת נשואין מתנה לאחרים וצ"ע:
ויש עליו חוב וא"ל מזה על סברת הרא"ש בסי' קי"א סעיף ו' דאי ליתא מותר דינר כיון דב"ח מכאן ולהבא גובה אף דבפריע' החוב מקיים נחלה דאורייתא דמי למעוטים ונתרבו ואם כן הכא מה מיבעי ת"ל כיון דמכאן ולהבא גובה חשוב כמרובים ונתמעטו די"ל בשלמא לענין קיום נחלה דאורייתא יש לדון בההיא סברה משא"כ דתקנתא דרבנן הוא לעיין בתקנות יתומים במה שיספיקו יש למיבעי מ"מ כיון דעכ"פ מיד במיתת אביהם לא היו הנכסים עומדים ליזון מהם אלא לפרוע דלא ליחשבו כמרובים ונתמעטו:
או חיוב עישור הב"ש מקשה על הטור למה כלל ויש נ"מ לתפיסה וכ' ואפשר ע"נ דכתו' איירי דמטו הזמן ור"ל דהטור איירי מחיוב עישור של בוגרת לענין אם תמעט לגבי הקטנות דוחק שישמיט המבואר בהרא"ש ויכתוב מה שלא נאמר בו וע' סעיף ה' מבוארן בשם הרמ' בספק תקנה לא מהני תפיסה ואף דשם הוצאתי ממהרי"ו דספק תנאי ב"ד דין גמור חשוב נלע"ד דנהי דתנאי כתו' דמזונות הם ד"ג מ"מ דין דנכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו הא חזינן דבדמחלוקת אדמון הוא והקרוב דאף להחכמים לאו מכח תנאי ב"ד פסקו אלא תקנה המציאו לתקנות הבנות שקשה זילותא דדהו מדגברא וא"כ כל ספק בענין זה אינו אלא ספק תקנה ושפיר כללינהו: