הי' בריא וכו' ואם כתבוהו וכו' האחרונים כולם כא' מסכימים דלא כרבינו הב"י אלא דטעם הרמ' דלר"י אף בנשתטה שאין סמי' בידן נמי אם צוה קודם שנשתטה וניכתב אחר שנשתטה אין פסולו כ"א מדרבנן ואף שהב"י כ' ותימ' דהא ר"י מדמה לי' לשוטה וכל עניני שוט' לית בהו מששא כ' הפר"ח דסבר הרב ז"ל דכיון דבשעה שצוה היה בדעתו ועש' שליח במקומו הוי במקום הבעל ואף שנשתטה בשעת הכתיבה ונתינה אין בכך כלום אלא דמדרבנן מפסל שלא יאמרו שוטה מצי מגרש וא"כ שפיר מדמה לי' ר"י לשוטה דהא דכותיה בשוטה נמי לא מפסיל אלא מדרבנן עכ"ל וא"ל א"כ מנ"ל להגמרא בטעמא דר"ל דמדמי לישן דילמא בעיקר הגזירה פליג כדמשמע באמת בהירוש' וע' ח"ר די"ל תלמודן סוב' דא"כ ליפלגו בשוטה גמור ותו אפשר מדתנן בפ' חרש נשתט' היא לא יוציא נשתט' הוא לא יוציא עולמית ובנשתט' היא לכל הטעמי' כל שנשתטה אפילו אחר הכתי' אך טעם שבא לידה לא יוציא בשום ענין ואפי' ע"י שליח שמינה כבר דומיא דהכי סתמא אף נשתטה הוא בכל גוונא איירי אך לדיוק זה היה משמע כהטור דבכל גוונא בטל הוא דהא עולמית קתני שמרמז לפסול דאורייתא:

ובירושלמי איתא נתן את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקיס פלוגתא דר"י ור"ל והקשה הרשב"א מההיא דהאומר נעשה כאומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול אלא רגע האחרון ואותו רגע א"א לבודקו תי' הג"פ דמה דקאמרינן מעת שאני בעולם היינו מעת שראוי לגרש קאמר. ולפי דיוק הנ"ל היה משמע כהירושלמי דלענ"ד גבי דידה אם נתן הגט ואמר לא יהא גט עד למחר ונשתטה נמי היא בכלל לא יוציא לכל הטעמים ובכל אופן שנשתטה וי"ל דה"ה בנשתטה הוא ולשטת תלמודן י"ל אף ר"ל מודה בזה בנשתטה גמור והפוסקים אף הטור דהקפיד על הנתינה אצל שליח דין הירושלמי אינו מזכיר וצ"ע ובדעת הטור שכ' בדין דהכא שהוא בטל ע"פ אביו הרא"ש בתשו' שבפר"ח מדכ' הפר"ח וכן נראה מלשון הרא"ש שלהי קדושין שכ' גבי גוסס וז"ל דכיון דלא בר נתינה הוא משום דחשוב כמת אפי' שלוחו נמי לא מצי יהיב לי' ע"כ וה"נ כיון דאיהו לא מצי יהיב שלוחו נמי לא מצי יהיב. נראה דס"ל דהטעם דאף על הגמר בעינן שיהא המשלח בכחו ליתן ובאם לאו אף שלוחו לא מצי יהיב אף דבשעת המנוי היה בידו אינו מועיל ובעינן כח המשלח מתחלתו עד סופו וזה ניחא להמצריכי' שליחו' להכתיבה וע' ריש סי' קך"ג בטור משא"כ להחולקים אין טעם זה מספיק להכתיבה ואולי י"ל דהרמ' לשטתו שהוצאתי לקמן מדמחלק בחש"ו לכתיבת טופס ע"י גדול עומד על גבו לבי' עבד דאינו מצריך שלוחו' וא"כ ע"כ מה דהקפיד ר"י על הכתיבה שתהא בבריאותו לא אפשר מטעם הנ"ל וע"כ אך מדרבנן וממילא מדלית הוכחה מר"י סובר שאף על הנתינה לא היה קפיד' ד"ת ולא בעינן כח המשלח אלא בשעת המנוי אלא דמסתביר לו שלא לחלק בין כתיבה לנתינה ובתרווייהו יש פסול דרבנן ובזה יש ליישב קצת הסתירה דבתו' שלפנינו מקפידים בש"מ אף על הנתינה ובהרשב"א שבב"י מביא בשמם אך על הכתיבה וי"ל דידוע שהתו' בשטת הר"י מסופקים בשליחות דכתיבה להכי המקפידים אף על הנתינה אפשר דאזלו בשטת הטור ממש והאינם מקפידים אזלו בסברה זו דהרמ' הנ"ל ועדיף מיניה שסוברים אם טעמא דר"י מדרבנן ומשום הגזירה לא גזר אלא בהכתי' דבעינן לשמה ולא בהנתינה דלא בעינן לשמה ואולם מה שכ' הב"ש ולהטור והש"ג מדאוריי' ואם לא שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה להנ"ל ליתא דהא משמע ודאי טעמו כדכ' הפר"ח דבעינן כח משלח אף בשעת כתיבה ונתינה דאל"כ כמעט לא ידעינן טעם להפיסול ד"ת וא"כ הא ק"ו נתינה מכתי' דודאי בעי שליחות והיינו כונת הלבוש וח"מ אמנם דברי הפר"ח שכ' על קושית הב"י דהרמ' סובר דכיון דבשע' שצוה לכתוב היה בדעתו וכו' ואף שנשתטה בשעת הכתיבה ונתינה אין בכך כלום לע"ד אינם מתקיימים ממה דתנן האומר תן גט זה לאשתי ומת לא יתננו לאחר מיתה וכתב התו' אע"ג דמינה המגרש בחייו השליח לא חשוב להיות כמותו א"מ כאלו הוא עצמו קיים אלא חשוב גט לא"מ ובטל ד"ת. וא"ל דשני מיתה דקודם שהגיע הגט לידה יצאה מזיקתו במיתה ואיך יחילו הגרושין דזה אינו דהא לנ"מ זו דלא יתננו לא"ח דהיינו כדי לפוטר' מייבו' עדיין זיקת בעלה מכח(א) קדושיו עליה והכי מוכח דף כ"ט ע"ב דאמר מר בר רב אשי אלו מת הבעל מידי מששא אית בהו כלהו מכח בעל קאתו איתי' לבעל איתניהו לכולהו ליתא לבעל ליתניהו לכולהו וק' היכי מוכח מכח בעל קאתו דילמא הטעם כיון דמת כבר יצאה ממנו במיתה א"ו כנ"ל דמזיקת יבום מוכח(ב) דמכח בעל קאתו אף בשעת נתינה ומפני שמת ופסק כחו דאיהו לא מצי מגרש אף נפסק כח שלוחו ואף שקבלו בחייו וכדברי תו' וממילא ה"ה נטרף או נעשה גוסס למאן דס"ל דגוסס לא מצי מגרש כדברי הרא"ש וע"כ כ"ע מודים לו ומוכרחים דברי הב"י ז"ל:

ודווקא כו' אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא הש"ע משמיט שוט' וסומך דנשמע מק"ו דחרש וברמ' וטור הוזכר בהדיא וכדתנן נשתטה אינו מוציא עולמות ודיוק דעולמות להורות שהוא בטל ד"ת ולכן היה פשוט בעיני שאם בגט שוטה גמור פשטה ידה וקיבלה קדו' אין צריכה גט משני ואם מת המגרש מותרת להתיבם וכדק"יל סי' מ"ד שוטה אין לו קדו' לא ד"ת ולא ד"ס וסי' קע"ב סעיף ט"ז אשת הקטן ושוטה פטורים מחליצה ויבום אך ראיתי חדוש גדול בספר אור הישר בשם הגאון נ"ב נרו בדף נ"ט ובאשר הספר אינו מצוי ההיכרח להעתיקו אות באות וז"ל ואומר עוד איך וכו' והרי אפי' אם הי' שוטה גמור שהיה עושה כל דברי שטות המפורשים והוחזק בהן כמה פעמים אפ"ה הגט שנותן בב"ד והב"ד מלמדין אותו כנהוג ומסברין לו ענייני בטול מודעות וביטל התנאים ושיכוין להתירה בגט זה ואין לך גדול עומד ע"ג יותר והנה בגיטין דף כ"ב במשנה הכל כשרים לכתו' הגט אפי' חש"ו ומוקי לה ר"ה בגדול עע"ג הרי שבגדול עע"ג יודע לכתוב לשמה וכתבו התו' בד"ה והא לאו וכו' דחליצת חרש וקטן הי' כשר משום דכל חליצה הוא בב"ד והיה גדול עע"ג אי לאו דמעטינהו קרא חרש מטעם קריאה וקטן משום איש ואף שכתבו התו' שם בשם התוספתא דשוטה לאו בן חליצה אף שב"ד מלמדין אותו משום דלא מנכרא מילתא דעביד לשמה כמו בכתיבת הגט שמוכח שכותב לשמה ומינה דה"ה שוטה שגירש לא מוכח והרי זה דומיא לחליצה תינח דא"א להכשיר בודאי אבל איך אפשר לסמוך ע"ז לקולא שהרי אם היה לנו הוכחה שעושה לשמה היה הגט גט גמור אף להתירה להנשא ומשום חסרון ההוכחה א"א להתיר אבל ג"כ א"א להחליט להיפך שלא עשה לשמה בשלמא בלא גדול עע"ג רוב מעשה שוטה מקולקלים אבל בגדול עע"ג נהפך הוא עכ"ל דברות הראשונים והם תמוהים לע"ד הנה כ' והרי זה דומיא דחליצה וכו' אבל איך אפשר לסמוך ע"ז לקולא נמצא חליצת שוטה בב"ד אך אינה חליצה להתירה ולחומרא חליצה היא כמו גט שוטה בב"ד ובהדיא הושוו כל הפו' בסי' קס"ט סעיף מ"ג ואינה כשוטה וקטן שלא עשו כלום שאינה נפסלת על האחים ויכולה להתייבם להם או לו הרי אפי' לחומרא לא חיישינן בגדול עע"ג בסתם חליצה שהיא בב"ד וזה לדעת הגאון נרו' שמדמה מעשה גרושין למעשה חליצה ולדעתו עכ"פ נתינות גט חרש היה תלוי בפלוגתא דסי' קס"ט סעיף הנ"ל דלי"א דחליצתו פסולה ולא אינה כולם ה"ה בחרש שגירש ע"י גדול עע"ג שיהא גט לחומרא וא"כ בודאי היה ק' על הש"ע הכא שהשמיט שוטה וסמך ללמדו מחרש ודיניהם מרוחקים כרחוק מזרח ממערב וכן התנא דמתני' שונה מתחרש הוא או נשטתה לא יוציא עולמות משמע ברור דשוים הם וכן בכה"פ לא נזכר לחלק ביניהם אמנם לע"ד א"ד כלל ועד כאן לא מדמו תו' כתיבת הגט לחליצת חרש אלא כתיבת הסופר גט לאחר שאין חסרונו אלא שאין יכול לכוין לשמה דומיא דהכי בחליצה דקי"ל חליצה מוטעת כשרה בסי' הנ"ל סעיף נ"א ואין חסרון דחש"ו בחליצתן אלא שאין בם דעת לכוין שיתירנה דהוי דומיא דלשמה כדכ' הרמ' פ"ד מה"י וצריך שתתכוין וכו' ייעשו מעשים אלו לשמן בזה בגדול עע"ג לדעתם לולי דלאו בני קריאה נינהו היו כשרים אף לחלוץ דאי משום שאין בו דעת כונת קנין לו יהא שהטעה אותן דהא נמי ידעינן שאלו ידע שלא תתן מה שהבטיחו לא היה חולץ א"ו לא בעינן בזה דעתו אלא כונת מצוה שיודע שע"י מעשה זה נתרת ובשוטה הוכרחו לחלוקם דדעתו גרועה ואפי' בגדול עע"ג אין בו דעת להתיר אבל נתינות גט חרש ושוטה דבהדי' ת"ר יבמות דף ק"ז וחליצה מוטעת לעולם כשירה גט מוטעה לעולם פסול וזה שאין בו דעת לא לקנות ולא למכור מה יתן ומה יוסיף גדול עע"ג לקדושיו ולגירושיו ומה בכך שמלמדין אותה שבזה נאסרה לעלמא ובזה נתרת אם אין בו דעת עצמו לקדש דהוי ליקנות ולגרש דהוי למכור אין זה אלא כאלו העומד ע"ג משיאו עצה ליקנות או לימכור דמידי מששא אית בהו מדעת עצמו אינו יודע להבחין בין טוב לרע לו כל זה היה לע"ד פשוט וברור אלא שהגאון נרו' הוסיף וכ' ולא עוד אלא שאני אומר גוף הדין שהחלוטו התו' מהתוספת' (ודין זה לא התו' לבד החליטו אלא כה"פ שוים בזה כנ"ל) במחלוקת שנויה והכי איתא בירושלמי פ"ק דתרומת הלכה א' ויוכיח מעשה שלו על מחשבתו ר' שמואל ראיה בשם ר' יוחנן וכו' את שכ' בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו וכאן הואיל וכ' בו מחשבה ונחשב לכם וכו' אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ארי"י קשיתי קמי שמואל הרי גיטן וכו' עד דמסיק אתי' ר"י דתרומי' כר"י בנו של ריב"ב ור"י דגיטן כרבנן דתנן חש"ו שקדשו אין קדושיהן קדושין ר"י בנו של ר"י ב"ב אומר בינו לבין עצמן אין קדושיהן קדו' בינו לבין אחרים קדושיהן קדו' הר' דלר"י דתרומות דאתיא כר' ישמעאל גם בקדו' מועיל אחרים עע"ג דהיינו בינו לבין אחרים אף דלא מוכח מילתא ודמיה ממש לחליצה וא"כ התוספתא אתי' כרבנן ור"י דמוקי בגיטן דף כ"ג ע"א כר"מ היינו ר"י דגיטין שמביא בירושלמי ורבה בב"ח דמוקי שם אליבא דר"י כרבי אליעזר דאמר ע"מ כרתי היינו ר"י דתרומות דירושלמי ואם כן כוונת הגמרא ממש על דרך הירושלמי וגם כן אין כונת הגמרא בשייר מקום התורף כדמוקי שמואל אלא בגדול עע"ג מהני לר"ה ולר' יוחנן דתרומות ואין אנו צריכי' לחילוק התו' בין נתיבות הגט לשאר דברים שכל עיקר הוכחות תו' הוא מהתוספתא דפסול בחליצה וכיון שזכינו לדין דתנאי פליגי בזה התוספתא היא כרבנן ולר"ה משנתינו דגיטן כר' ישמעאל וא"כ להרשב"א ובה"ג וסמ"ג והתרומה והרי"ף לדעת בעה"ע שפסקו כשמואל בשייר מקום התורף מ"מ אין הטעם לומר שאם כ' התורף בגדול עע"ג שיהא בטל בודאי אלא מספק שמא לא סמכינן על הכחות מעשיו שהיה מחשבתו לשמה עכ"ל. ודברים אלו יותר מותמהים שהוציא דלהרשב"א וכו' אפי' שוטה ממש שגירש בב"ד הגט כשר וכי לזה תנא במתני' נשתטה לא יוציא עולמות אי אית ליה תקנה על ידי גדול עע"ג עולמות קרית ליה וע' ביבמות דף ק"י ע"כ מוכח דאפי' חרש אין לו תקנה לגרש ע"י גדול עע"ג דאל"ה לא מקשה מידי ותו דא"כ מכ"ש חליצה שהיא וודאי בב"ד שהיא כשרה ועד כאן לא פליג הרשב"א סי' הנ"ל בב"י כ"א בחליצת חרש לומר דאך פסולה היא ובשוטה ליכא למ"ד דתועיל כלום. ותו דא"כ למה פסק ר"י בקורדייקו' שאפילו אמר כתבו כשהיה בריא דלא יכתבו עד שיבריא משום דמדמיהו לשוטה והטעם דכל שנשטתה אינו בר גרושין ואלו היה שום מציאת לגרושיו ע"י ב"ד למה לא יוחשב בר גרושין והאמת כי נשתוממתי על המראה של הירושלמי גופא אם יש הכא ר"י בנו של ר"י ב"ב לומר דקדושי שוטה בינו לבין אחרים קדושיהן קדו' יהיה פירושו איך שיהיה ודעתו לא מוזכר בתלמודן ולא בשום פוסק ובפרט שמצאתי התו' בחולין דף י"ב ע"ב בד"ה ותיבעי לי' מעשה העתיקו הירושלמי שלע"ד כי הוא זה בטכסיס אחר ע"ש כי להעתקתם קושית ר' יוסי קומי שמואל היה דלא ליבעי בכתיבת גט גדול עע"ג ואיך יסבוב על זה העתקת הגאון דמסיק אתי' ר' יוחנן דתרומות כר"י בנו של ר"י ב"ב דסובר קדו' מועילים ע"י אחרים דהיינו לפירושו גדול עע"ג הא הקושי היה לדברי ר' יוחנן מה שלא נכתב בו מחשבה לא ליבעי גדול עע"ג הכלל עכ"פ נראה מתו' חולין אלו שזכו לראות הירושלמי הלזה כנראה מדבריהם ומדברי כה"פ שלא השגיחו בכל דבריו לדינא ומי יודע אם לא תפשו כל הדברים שהוזכרו בשם ר"י בנו של ריב"ב לשבשתא דאין לו זכר בתלמודן לכן לע"ד העיקר לדינא דגט שוטה גמור וקדושיו אין בו שום ממש ואפילו נעשה ע"י גדול עע"ג כמו שאין בחליצתו כלום ואפי' בגט חרש גמור מסתביר לע"ד כדכתיבנא שאין לדמות כלל לחליצתו. אך זה צ"ע קצת בהירושלמי גופא שא"א ודוק:

גוסס ע' ב"ש ומבואר דכ"ע מודים דמשמתחיל ליטרף אינו בר גרושין וצ"ע ל' הרשב"ם במס' ב"ב דף קל"ז פי' עם גמר מיתה משעה שהתחיל ליטרף ושם נמי מוכח דעם גמר מיתה עדיין חל גיטו ע"ש ודוק: