Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 122
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואם לא נאבד והם מסופקים כ' הפר"ח דזה לא שייך אלא בשכבר נתנוהו לידה אבל כשהוא בידם יכולים לעשות בו מה שרוצים וליכתוב שני בלא צווי הבעל מן הטעם מי קאמר כתבו ואנחו בכיסייכי וכ' ומה דמשמע מהרש"בץ שבב"י שאם חתמו נגמר הענין מיירי כשעשאם שלוחים לכתיבה וחתימה ולא לנתינה דאז כיון שחתמו נגמר שליחותם וגם הר"אש ורשב"א כה"ג מיירי א"נ בשנתנוהו לידה. ואני תמה דמה בכך הא ע"כ או שאמר כתבו וחתמו ותנוהו ביד שלוחי או בידי ונמי שייך מי קאמר ואנחו בכיסייכי וא"כ נמי י"ל שיחזיקו הראשון ויאבדוהו ויכתבו אחר. ואף שבאומר יתניהו בידי אפשר לדחוק דמדלא שייך בהמוסירה לידו שליחות שפיר נגמר שליחותם בהכתי' וחתימה מ"מ באומר תניהו ליד שלוחי הא ודאי לא נגמר שליחותם דהא זה ודאי צריך שליחות שיחשבו במקומו לבא ליד שלוחו ושייך נמי מי קאמר וכו' ומה שכ' א"נ בשנתנוהו ליד האשה א"י כלל לפרש דהא אז כבר מגורשת ומה יזיק בשכתבו השני שלא מדעתו בממ"נ אם הראשון בדין פסול תתגרש בהשני ואם לאו וכבר עשו שליחותם הרי כבר נתגרשה בהראשון וע"כ איירי בשאך רוצים לגרש עם השני לבדו ותו הא ל' תשו' הרשב"א שבב"י הכי ומכל מקום אם העדים רוצים לכתוב גט אחר מספק יכולים וכו' ומיהו אם יכתבו גט אחר צריך שיתנו לה שניהם הרי מדכתבו שיתנו לה ש"מ שהיו השלוחים אף על הנתינה ומדכ' שיתנו שניה' ולא השני לבדו ש"מ שעדיין לא נתנו הראשון. ובעיקר קושייתו מן הסברא מי קאמר וכו' דשייך אף בגט כשר כדכ' הש"ג ע' ג"פ שהאריך וכל דבריו דחוקים ובע"כ לבא לדברי הרדב"ז דכל שהגט כשר בעולם א"א ליכתו' אחר שלא במצותו משום דזה לא אסיק אדעתי' שיעשים שלוחים עוד על אופן זה דדוקא בשנולד בו סבה של פסול או אבידה קודם שהוציאוהו מתחת ידם העלה אדעתי' ולא נעשה שליחותו ולא באופן אחר כן נלע"ד דעת התו' והרשב"א והרא"ש:
ואם העדים רוצים כ' הב"ש מיהו לקמן כתבתי וכו' הג"פ העלה מעיקר דדינא אין לחוש והרוצה לצאת כל הדעות יעשה כמ"ש מהרש"ל בשם אביו תחילה הי' נותן שינהם בבת אחד ואח"כ חזר ולקחם ונותני' בזה אחר זה וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד נ"ל דבכל גונא יש להכשיר בין בבת אחד בין בזה אחר זה אבל לא הביא הכא טעם הד"מ שבסימן קך"ט דיש לחוש שמא שניהם כשרים ואינה מגורשת מטעם ספר אחד כבתו' מס' סוטה דף י"ח. לכן לע"ד המוטב כמבואר סי' קך"ט בש"ע ליתנם זא"ז וע' דבריו שם סי' קך"ט.
אבל אם הבעל בעיר אין לסמוך בב"י הטעם משום דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובגט בל"ז כ"ע מודים וז"ל היש"ש ולא נהירא לי כלל לדמו' זה לענין ברירה מאחר שאמר עד שיהא כשר וכו' א"כ הוי כאלו פי' להדי' שהראשונים בטלים אלא בזה האחרון יהי' נגמר שליחותו וכן האריך הג"פ ומסיים ומיהו קושטא דמלתא דלא שייך בי' ברירה בגט ש"מ כדהוכחתי ומכ"ש בצווי זה שמצוה שיכתוב עד מאה א"י מה חשש ברירה יש כו' וכן המנהג פשוט לצוות לסופר שיכתוב מאחד עד מאה אך לכתחלה חוששים קצת כשהבעל בעיר דחוזר ומצוה. ושוב העלה דלנהוג זה עכ"פ בפעם השני לא יחזור ויאמר אפילו מאחד עד מאה והיש"ש כ' ובלקוטי' מצאתי טעם אחר לחומרא וז"ל ויאמר לסופר מא' עד מאה וכו' מיהו אעפ"כ אנו נוהגין לחומרא לשלוח אחר הבעל בכל פעם לצוות פעם שני ויראה לי הטעם דשמא (ימות) וצ"ל ישמח או ישמע הבעל בעיכוב הגט ע"כ מצאתי ותימהני להדי' בהשולח אמר דכי אמר הטוב ומטיב לאו בטל השליחות ואין לי תימ' דהתם לא ביטל הגט כלל ולא אמר אלא הטוב כו' אבל הכא חיישי' שמא שמע וביטל להדי' ובפרט שיאמר סימנא מילתא שלא לגרש כלל ודוקא לכתחילה אבל בודאי אין לחוש בדיעבד לכך דאל"כ למה הצריכו לומר מא' עד מאה כו' שאם שכח לצוות שנית אלמא דבדיעבד כשר וכן המנהג לצוות שנית אבל מ"מ אין להחמיר כ"כ ולהרבות בדברים כבראשונה אלא לקצר עכ"ל היש"ש.
י"א הא דאמרינן כו' אבל אם עדיין לא נחתם כו' כתב הב"ש ע' תשו' הרשב"ץ ומשמע דלא הכריע כן אלא למ"ד ע"ח כרתו אבל למ"ד ע"מ כרתו כבר עשה הסופר שליחות וא"ל הא למ"ד עח"כ ודאי לא בעינן כלל שליחות להכתיבה דכבר תי' הרשב"א להפוסקים דלכ"ע לא בעינן שליחות דמ"מ שייך היכי דעבדו שליחותי דשוב לא נעשה בצווי הבעל והוי שלא לשמה וז"ל היש"ש יפה עשה שכ' בל' שמא דמה לנו בכך שלא נגמר סוף סוף הסופר גמר שליחותי כהוגן והוא כשר ומונח לפנינו וכן העד שחתם עמו גמר שליחותו וכו' ע"ש ואף הג"פ גמגם בראיות הב"ש מן חה"מ נמי ולפ"ר נראית סברת הרשב"ץ דהא עכ"פ אם העד השני אינו חותם א"א ליתן הגט כלל אף לדידן מכח התקנה ולא גרע מנאבד דיוכל ליכתוב אחר וא"כ כשנולד הספק קודם החתימה הברירה בידו שלא לחתמו והוי לגבי הסופר והעד א' החתום כנאבד באונס ושרי אבל כבר כ' הרמ"א ז"ל אבל וכו':
אמר להם כתבו וחתמו ותנו לשליח כ' הג"פ גרסינן וכו' ופי"רש"י ז"ל כתבו ותנו לשליח שלי שמניתי וכן עשו ואבד בדרך וכו' ומשמע דע"כ לא מבעי לן אלא כשהוא מינה שליח להולכה אבל אם אמר להו כתבו ותנו דהרי הם שליחי' להולכה ונאנסו ושלחו הגט ע"י שליח אחר שעשו כמו שהדין וכו' או שנתן להם רשות לעשות שליח אחר ואמר להו כתבו ותנו ועשו שליח להוליך לה וכן עשו ונאבד מיד השליח משמע דס"ל דבכה"ג פשיטא לי' דיכולין ליכתוב אחר דלא סלקינהו וכן ראיתי בתשו' רדב"ז דכ' בלשון זה אם אמר להו כתבו וחתמו גט לאשתי ועשו שליח להוליך לה או כתבו וחתמו ושלחו גט לאשתי בהא ודאי לא סלקינהו ואם נאבד מיד השליח כותבין אחר ומש"ה הוצרך רש"י כו' עכ"ל ולדידי חזי לי דהגם דמדברי רש"י יראה דהכי ס"ל שאר הפוסקים רמ' וטור שהעתיקו סתם כתבו ותנו לשליח ולא פירשו דבשלי' שעשאו הבעל איירי משמע דס"ל דאפילו הם העושי' השליח מספקא לן דילמא סלקינהו וכו' ובשע' הדחק כדאי רש"י ורדב"ז ותו דהוי ס"ס וכו' ע"ש. ואם באנו לדון בגט ע"י ס"ס ע' ט"ז בי"ד ס"ס ק"י ובפ"י בק"א לכתובו' ובתשו' שב יעקב ולע"ד באמר כתבו וחתמו גט לאשתו ועשו שליח להוליכו לית ספק דהרמ' והטור ודאי פליגו מדלא ביארו כרש"י ותנו לשליח שמניתי דוקא אמנם מה שהג"פ תלה נמי ספיקו בזה באם עשה אף להם שלוחים להולכה אלא שמעצמם ע"י אונס עשו אחר בזה לע"ד אין ספק שכולם מודים לרש"י דמעשה להם שלוחים לגרושין הא לא סלקינהו עד דתתגרש על ידם ומה לי אם נאבד מידם או מיד שלוחם ותדע שהרי הפר"ח מדייק שהרמ' כלל דין נאבד מידם במה שכ' הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה הגט כשר וכ' אלמא דכל שלא הגיע לידה גט כשר כותבין וה"ה אם עשו מאונס שליח ונאבד מידו דהא מ"מ לא הגיע לידה. ואולם הספק השני בנתן להם רשות לעשות שליח אמר בחלוקה זו שהם עכ"פ נמי שליח לגרושין אלא שהבחירה בידם אף לעשות שליח לשטת הרמ' בפ' ט' הל' ל"א שאם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח שיוליך לה אם הוליכו הן אינו גט מסתביר לע"ד דאין ללמוד מזה ספיקו דהג"פ מל' הרמ' מדלא התנה כר"שי לשליח שמניתי דאליבי' הדינים שוים ואף בל' כתבו וחתמו ותנו לשליח נמי הם שליח שלא נתן לגרושין להכי מבעי אי סלקינהו אבל בשהם נמי שליח לגרושין מה"ת להכניס בהאיבעי' הא לא נאמר אלא ותנו לשליח דלשיטתי' אינם כלל שליח לגרושין משא"כ להטור שהשמיט דין הרמ' בסי' קמ"א וע"ש ב"ש ס"ק מ"ט אלו מ"מ כהרמ' ס"ל אף מלשונו הכא אין לדייק אבל אי לא ס"ל כותי' אלא דאף כשאמר כתבו וחתמו ותנו לשליח אף הם רשאים לגרש דאמרינן לטירחא דדהו חייש והאיבעי' דהתקבל מפרש כמבואר הכא ע"פ פי"רשי ומעבודא דאבא בר מניומי סובר דליכא למילף דש"ה דאמר אינו מכירה להכי לא ניתן לגרושין היינו הדין ממש דהג"פ באם נתן להם רשות לעשות שלוחים ומ"מ סותם שהוא בכלל האיבעי' וה"ה בספיקו אבל זה לא מסתביר לע"ד אלא שהטור נמי כהרמ' ס"ל ומדלא פי' האיבעי' דהכא כדפירשה הרי"ף סומך עצמו דנלמד מהמבוא' בגמר' באבא בר מניומי דה"ה בדין הרמ' דלא הוו השלוחים ראשונים שליח לגרושין וא"כ י"ל שאין כאן מחלוקת ואף רש"י ז"ל לדינ' מודה וע"כ לא פירש לשליח שמניתי אני אלא דמסתביר לו נמי דכל שהראשוני' נמי הם שלוחים לגרושין לא שייך למיבעי אי סלקינהו וכדי שלא יקשה על הלישנא בתרא דבפ' כ"ה דף ך"ט ע"ב א"ד אמר רבא קפחינהו בטעותא הרי דאפילו אבא ב"מ דאמר אינו מכירה מ"מ סובר דשליח שניתן לגרושין הי' ומכ"ש בדאמר כתבו ותנו לשליח שהם עצמם נמי שליח לגרושין וע' ב"ש הנ"ל ומה שייך לרבא למיבעי אי סלקינהו ופירש להאיכא דאמרי איירי באמר לשליח שמניתי אבל למסקנת ר"א ולדינא מודה להרמ'. והפר"ח העתיק סתם פסק הרדב"ז וכ' ויפה כ' ולע"ד צ"ע כנ"ל ודוק: