Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 125
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כגון דיו וכו' ל' המתני' בכל כותבין בסם כו' ותמה הג"פ למה הפוסקים השמיטו סם ובפי' המשניות נמי מושמט וכן בפרק י' מה' שבת ואולי מפרש סמא הנאמר בגמרא עלי' דלא כרש"י מין פרטי אדרמינ"ט אלא שם הכולל למיני צבעי אדום וסעד לפי' זה מדנקיטו בתר הכי איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא ולא ע"ג הסם הנא' ראשית ויראה לע"ד דאף דבכל אלו כותבין לכתחלה מ"מ אם אינו דיו מצוי ראוי נמי ליהדר על השנוי על הסדר כדאשכחין בא"ח סי' תע"ג ע"ש ומכ"ש אלו דאתו מרבוי כגון הא דאמר ר' חנניא כתבו במי טרי' ואפצא כשר דאף דמדרבינן אותם בבכל כותבין כע"מ דאפילו לכתחילה כשרים מ"מ מצוה לכתחילה ליהדר בתר השנוי להדיא וא"ל על גוף דין הא"ח הנ"ל במה דאיתא ריש פ' ד' מיתות אמר רבא כו' כ"מ ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר דכבר מחק שם ואידך ההוא למצוה בעלמא ומכ"ש דקי"ל דבהידור מצוה לא קמיירי וע' ח"י ריש סי' תנ"ג וא"כ יש ליישב מה דמקשה הג"פ על הבנת הטור מאביו הרא"ש דאף הנהו דסעי' ב' נמי כשרים לכתחי' דא"כ מה קאמר על הא דאיתמר עדים שאין יודעים לחתום אמר רב מקרעין להם כו' ושמואל אמר באבר וכו' אבל לא במיא דאברא דקי"ל כתבו במי אבר כשר הלכך כתב העליון לא הוי כתב ומכ"ש שאין כותבין להם בסיקרא דהא תנן בסיקרא כשר ולהטור מה הכ"ש ומה עדיפות בסיקרא להנך דר"ח ולהנ"ל ניחא:
כתבו בדעבד כו' רבינו הטור כ' שמשמעות אביו להכשיר לכתחילה והניח הב"י בצ"ע המשמעות והנה מדפי' רש"י ז"ל ובשיחור חרתא דאושכפי' דהייני קנקנתום דמתני' מוכח דס"ל דאף דר"ח מרבינן בהכל דוכל דבר המתקיים וכשרים לכתחילה ומן התו' שהקשו משום דלא תנו בבריי אלא כו' ולא נמי הא דאיך אפשר דהיינו שיחור הא דר"ח לא כשר אלא דיעבד משמע דמודו לרש"י בזה ואולי זה המשמעות מדסתם המתני' ולא הביא מחלוקת רש"י ותו' בפי' קנקנתום משמע דס"ל כפירש"י וממילא דהנהו דר"ח כשרים לכתחילה (אך צ"ע לפ"ז בפ' י"א מה"ש כ' הרמ' אינו חייב כו' כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקנקנתוס ומדפורט שחור ומשמיט שיחור משמע כפירש"י דשיחור היינו קנקנתם והכא נראה דמפרש שיחור לאו היינו קנקנתם) והפר"ח מביא ראיה ממס' שבת דאף דר"ח אפילו לכתחילה ועכ"ז לע"ד ק' להורות נגד הרמ'. הפר"ח מביא תוספתא כ' בקליפי' אגוזי ובקליפי רמוני' בדם הקרוש בחלב הקרוש כשר וכ' ומדקתני קרוש גבי חלב ודם שמעינן דמיירי בכותב בחלב ודם עצמו ומינה שמעינן לדרישא נמי דמיירי בכ' בקליפן עצמן ומ"מ מקרי כתיבה ומכ"ש בקליפות שרוי במים ולע"ד יש להסתפק טובא אם תלמודן מסכים לתוספתא זו דהא בהתוספתא מסיים זה הכלל כתב דבר שהוא של קיימא וכו' ש"מ דלהתוספתא אף אלו נכללים בהמתני' ובכל דבר שהוא של קיימא וכשר אף לכתחילה ובתלמודן אמרינן לאתוי הא דר"ח כו' דמשמע ודאי דתו לא מרבינן ולע"ד יש ללומדו בק"ו מכתב באבר דלשמואל ודאי פסול ולר"ה אף לדידן זולת במיא דאברא ומכ"ש באלו דהתוספתא ולהכי לענ"ד השמיטוה כל הפוסקים:
הג"ה וי"מ עוד דהסופר וכו' כ' הג"פ המנהג שהסופר מתקן נוסח הגט הצריך עתה מגט ישן שבידו ומתוכו מעתיק גט הכתוב וטוב נמי שיקרא בפיו כל תיבה כדי שלא ידלג שום תיבה:
נהגו להחמיר כו' בתשו' מ"ל סי' קל"ו נשאל על גט שניתן עם דביקות אותיות ד' בה' מתיבות דהוית ופסק מאחר דניתן אין לחוש ובתנאי דתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן וכ' הג"פ מפני שהוא בטופס דאפלו דלוג תיבה לא פסול מכ"ש דאין לפסול משום דבוק אע"ג דתינוק א"י לקרותו וכה"ג משיג על מהרי"ל סי' ק"ג בענין שהיה כתוב וכדון במקום וכדו שפסלו ואיהו מביא ראיה מן מהר"י בן לב סי' ס"ט שהכשיר בדיעבד וגם לכתחילה במ"ע וע"ש ובפר"ח אות ל"ט שהרחבו לבאר ענין טופס ותורף ומה שכ' הב"ש על דברי תשו' מ"ל ולכאורה ל"מ כן וכו' בזה לע"ד אין שום משמעות כי הטור דבר בהווה שבנפילת טיפת דיו אינ' ניכר ובדיבוק אותיות סתמא ניכר. ויש מקילין בשעת הדחק ז"ל תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' י"ג וגט שאינו משורטט בי"ב שיטין או שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעת או שדבוקות האותיו' פוסלין בארצינו אבל במקום עגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו ומזה מביא הג"פ בשם מהר"דך דבכ"מ שנזכר שעת הדחק דוקא ע"ד זה וכיוצא בו לאפוקי מתשו' כ"י מהרד"בז שכ' מ"ש הרב דבכ"ד כיון שהמקום קרוב ושיירו' מצוים אין כאן חשש עיגון כלל קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ וכו' ופירש רבה משום דאין בקיאין לשמה ורבא פירש משום דאין עדים מצוים לקיימו ואמרינן עלה ובדין הוא דליבעי תרי אלא משום עגון הקילו ולא אמרינן שיחזור הגט למקומו כיון שהוא קרוב ויקיימוהו וסמכינן אשליח משום עגון אלמא אפי' ממקום קרוב איכא למיחש לעיגון דלא נתנו דבריהן לשעורן וגדולה מזו כ' ר"ת דהאידנא צ"ל בכל מקום בפ"נ משום דניידו כבני מחוזא כו' וכ' הג"ה על דברי הרד"בז אינו מכיר ראיה זו דמייתי ראיה דהשתא בכל אתר אית עיגון (ר"ל בכל גט ע"י שליח ולא מיד הבעל) ממאי דחזינן דהאמינו לשליח שיאמר בפ"נ והלא אם נרצה לומר דלית נרצה כאן משום עגון משום דשיירות מצוים יכולה לקיים בעדים א"צ השליח שיאמר בפ"נ כיון דעדים מצוים לקיימו ומה דמחמרינן שיאמר בכל דוכתה היינו משום דחשבינן לי' כאין עדים מצוים לקיימו וחשבינן ליה הכי להחמיר שיאמר בפ"נ ואי אמרת דיצטרך קיום ממש ולא יהיה השליח נאמן הוי תרתי דסתרי דלא ראינו שתקנו בשום דוכתא שיצטרך קיום ממש בשני עדים אלא חדא מתרתי אם עידם מצוים אצ"ל בפ"נ ואם אין ע"מ צ"ל בפ"נ ולהחמיר היא דאמרינן דהשתא בכל דוכתא אין עדים מצוים ולא מפני זה נלמד דין חדש להקל דבכל דוכתא חשיב מקום עגון ולהרוס כל דברי פוסקים הכותבים דאין להקל אלא במקום עגון כו' דכיון דעינינו רואות דשיירות מצוים ואין כאן משום עגון איך נאמר דהשתא בכל אתר יש עגון עכ"ל ועם כי לדינא יפה כיון כי כן פירש"י להדיא דף י"ט בשעת הדחק שהלך זה לדרכו או ניסת מ"מ בעניותי איני מכיר מה השיב על ראיות הרד"בז כי מה שכ' ולהחמיר הוא דאמרינן כו' זה ודאי אינו שהרי כי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן בא"י אף דודאי עדים מצוים מ"מ כי אמר השליח בפ"נ נאמן לדחות ערער הבעל כמבואר סי' קמ"ב ולולא דשייך אף במקום שמצוין להקל משום עגון פשיטא דנשאר קושית הגמרא דליבעי תרי אבל לע"ד נראה דאין ללמוד מתקנת נאמנת השליח דמשום עגון קל האמינוהו ותדע שהרי אף בהבאת גט שחרור נאמן כדתנן שוו למוליך ולמביא וכתבו תו' דף ט' ד"ה שוו וי"ל דחשוב עגון ואפ"ה אמר רש"בג על הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום כו' בד"א בגיטי נשים אבל שיחרורי עבדי' ופירש"י בג"נ משום תקנות עגון וכו' ולא חשיב בגט שיחרור ש"מ דהאמנת השליח אף בעגון קל דומיא דעבד האמינוהו. ושוב א"א ללמוד מזה למקום אחר. ותו די"ל דידעי החכמים דאף במקום ששיירות מצוים יש בה קיום מציאות עיגון דאנן סוברים דמפני שש"מ בקל אפשר לקיימו וסומכים על זה להקל שלא להצריך לאמירות בפ"נ ומכל מקום יש לומר דחשו חכמים לפעמים חתומים עדים שאין מי שיכיר חתימתן ובין כך שתחזיר אחר מכירם ולא תמצא תבא לידי עיגון להכי לא פליגו אבל לענינים אחרים צריך שעת הדחק ממש:
אם נפלה טפת דיו וכו' דהוה ליה ח"ת כ' הב"ש משמע מדאוריי' פסול כמ"ש בהגהות סמ"ק. ובש"ע סעיף ט' אם רצה לעשות וכו' דהוו ליה ח"ת וע' בא"ח סי' ל"ב מבואר תיקון המם סתומה די בגרירות החרטים הנעשה בפיסול לבד. ובאם היה ד' במקום ר' אין די בגרירות תג הדלת משום דהוי ח"ת ואפילו בגרירות רגל או הגג לבד אינו די וצריך לגרור שניהם ותימא לי הרי איתא סוף פ' הבונה תנא הגיה אות אחת חייב אמר ר"ש כגן שנטלו לתגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלית ועשאו ר' ופירש"י רבא אמר כו' דלא הוי אלא הגהות אות אחת ובדבר מועט הוא הואיל וזהו תיקן הספר והוה ליה ככתב אות אחת כו' והנה המרד' הקשה מהי' ר"ש דמוכח מני דח"ת הוי כתב לענין שבת ומחלק בין חיוב שבת דמלאכת מחשבת אוסרה תורה וא"י מה יענה לתי' רבא דחשוב למחיקה דתג של ד' תקון ספר ואלו חשוב ח"ת לענין כתיבה מה התקון והאמת בח"ר שם כ' מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטלו לגגו של חית שמעינן דכה"ג לא מקרי ח"ת שאינו אלא כמפריד בין ב' אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלית ועשאו ר' אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו עכ"ל נראה ברור דעיקר ראייתו מדרבא דבודאי ידע נמי לדחות תי' ר"ש די"ל חיוב שבת שאני (ותו דעל תי' המרד' ק' מה הוצרך בגיטן דף י"ט ר"י לשינוי לר"ל וכי מפני שאנו מדמין כו' לימא לי' שבת שאני דמלאכת מחשבת חייבה וכיון דאיהו חשוב להדיו ע"ג סיקרא לכתב חייב א"ו דאין לחלק אף בהכי בענין מה דלא מקרי כתב מצד עצמותו והוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות) אבל מדרבא הוכיח דעתו דהא א"א דרבא לא ס"ל כלל דין דח"ת דהא בריי' מפורשת וכתב ולא וחקק א"ו שאינו דומה לח"ת וא"כ צ"ע דעת יתר כל הפוסקים המדמים ענינים אלו לח"ת ואף בנפל טפת דיו שלוקח הרשב"א למושכל ראשון דלא נקרא ח"ת ולא מצינן דס"ל דר"ש פליג על רבא וס"ל דזה מקרי ח"ת וחיוב שבת שני ופוסקים כר"ש כדמשמע קצת מהרמ' שאינו מעתיק אלא תי' הר"ש דמה"ת להמציא פלוגתא וסתמא מר אמר חדא כו' ובפרט שתי' ר"ש מוקדם לדרבא מה"ת דפליג ואולם דעת הרשב"א עצמו נראה כסתיר הרי הב"י בא"ח סי' ל"ב מביא תשו' בשמו והיא סי' תרי"א שפי' להירושלמי בל' זה למעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות שלא נעשה אות מעולם עד עכשיו שגורדו וכן מביא שם הב"י בשמו בל' זה וכן כ' הרשב"א בתשו' רגל הקוף הדבוק גוררין הרגל וחוזרים וכותבים וא"צ לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב הרי דגופיה סובר דזה הח"ת הוא וע"כ דאף דלמד ממס' שבת דלא מקרי ח"ת היינו מדאורייתא אבל מדרבנן פסול מדנראה כח"ת אלא דצ"ע להמציא חומרא דרבנן בלי ראיה ונראה דיצא לו מהירושלמי הנ"ל שנראה לו הפי' מלמעלה פסול דהיינו אפילו גרירה אינו מועיל ולשטתו ודאי ניחא דס"ל דאלו כל הכשר בגרירות דיבוק לחוד אף קודם הגרירה כשר מטעם כל הראוי לבילה כו' וא"כ מה טעם ליפסול בתיקון גרירות הדיבוק א"ו דמדרבנן פסול אבל לשטת ספר התרומה ודעמי' דאפקו הירושלמי כולו מהלכה ושבין מלמעלה ובין מלמטה בדבוק אות באות פסול בלי תיקן וכשר ע"י תקון גרירה ודאי ק' מנ"ל חומרא דרבנן זו דגרירו' דבוק מ' או ק' או תג הדלית חשוב כח"ת וע"כ לומר נהי דמדיבוק אות באות אפקוהו מהלכה ע"פ סוגיין דלא מחלק בהכי כמבואר שם בב"י מ"מ בהשתנות צורה אות בפיסול משמע לו שפיר ללמוד מהירושלמי דהגרירה אינו מועיל משום דנראה כח"ת מדרבנן ואולם להמרד' וסמ"ג דנראה מדעתם דח"ת גמור הוא דאל"כ לא הקשו משבת א"י ליישב אלא בדוחק גדול דהנה בהגהות הרא"ש פ"ג דגיטן בתר שכ' בשם הר"י דינו ח"ת כ' ואם העביר קולמוס לאחר שתקנה וחק תוכה פירש הרב בספר התרומה דאין מועיל כלום והג"פ ס"ק ל"ג מעתיק לשונו שכ' אע"ג דגבי שם שנכתב שלא לשמה וגבי גט שנכתב שלא לשמ' מהני העברת קולמוס לשוי' לשמה ש"ה דהאות נעשה כתקונו ואינו מחוסר אלא לשמה מהני העברת קולמס אבל ח"ת שאין שם אות עליו העברת קולמס לא משוי ליה אות וכ' עליו הג"פ אבל מדברי תוס' פ"ב דגיטן דף י"ט ד"ה דיו ע"ג דיו משמע היכי שכתב השני מתקן כלום חשיב כתב וע"ש שהדין עמי ובזה אמינא אלו הייתי כדאי לחלוק מסברתי על הרבינו ברוך היה מסתביר לי איפכא דדוקא תקון העברת קולמס לשמה דמעיקרא כתב גמור היה וכתב ע"ג כתב השני לא מקרי כתב אינו מועיל הלשמה בהשני דלשמה זה נעשה במידי דאינו כתב והתורה אמרה וכ' לה לשמה וכן בקדושת השם משא"כ בשהאות היה ק' או ד' וחקק התגין ואותיות השניים לשטה זו חשיב ת"ח גמור כאלו ממילא נעשים שפיר כתב השני הוי כאלו כותב על נייר חלוק וכ"ע מודים דוכתב לה לשמה מקרי כי מסתביר לע"ד בפשוט אלו כותב בדיו על גופי אותיות של ח"ת ממש החקוקים ע"ג טבלא דכתב מקרי ועדיף מדיו ע"ג סיקרא לגבי העדים משום דהכא כתב הראשון ח"ת משא"כ סיקרא דמעיקרא נמי מ"מ כתב הוה וא"כ י"ל ה"ה בהעברת קולמס על ח"ת של דיו דכיון דכתב הראשון לאו כתב היה לא חשוב השני כתב ע"ג כתב (וא"ל לפום מה דסברתי דאם כן מה דוחקה דסוגיא בדף י"ט למוקים חקיקת הציץ בחק ירכות נימא דאפילו היה ח"ת הא כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות כ"מ שהיה נמי כתיב על הבליטה בדיו ואם כן אדרבא י"ל להכי הוי שפיר וכתב ע"י כתיבת הדיו ולא הוי כתב ע"ג כתב משום דהאותיות הבולטים היו ח"ת די"ל ש"ה משום דכתיב מוכתב פחותי משמע להגמרא דהפתוח עצמו צריך להיות מכח ממש ע"י חק ירכות) וא"כ י"ל בדוחק דתי' רבא ל"ק להו דמפרשו לי' שנטלו לתגו דדלית ועשאו ר' ע"י העברת קולמס משא"כ תי' ר"ש לא אפשר לפרש הכי ועשאו ב' זיינין ע"י שהע"ק על הזיינין דא"כ לא מקרי הגיה אות אחת אלא הגיה שני אותיות ממש וע"מ העיקר נלע"ד כהרש"בא ומשמעות רוב הפוסקים דלא נקטו אלא דהוי כח"ת דהיינו אך מדרבנן. ומעתה מה שכ' הפר"ח ס"ק ח' על דינא דהגהות רמ"א סוף סעיף ד' והך דינא לא מסתביר כלל במה דמשמע מב"י דאע"פי שרוב האות נעשה ע"י כתב כיון שמעוטו ע"י פקיקה הרי אותו המיעוט כמאן דלית' ואין כאן אות שלם וכו' הדין הוא ברור כדברי מהרד"ך דבין לענין ח"ת ובין לענין שלא לשמה לא שאני לן בין כל האות למקצתו (ודברי הרד"ך גופי' עדיין צ"ע מאין פשוט לו דלענין שלא לשמה וקדושת השם לא שייך רובא ככולא וע' דף ג' בהוריות) והכי נקטינן ודלא כהג"ה שנמשך אחר הב"י דליתא עכ"ל יראה לע"ד במה שהוציא הב"י ז"ל מן הכל בו דאפילו בנפלה טפת דיו מעצמו יוכל להמשיך ולעשות ממנו אות ו' אפשר דנפילת ט"ד דחשוב ח"ת ממש ושפיר פסק דחשוב כמי שאינו אבל מה דמשמע מיני' שמשיג ע"י זה על כל ההיתר ומצריך בר' שעשאו ד' למחוק כל האות וכן בנדון הת"הד שהוצרך לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצ' אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף. בזה נלע"ד אחרי שכל שנעשה ע"י כתיבה בפיסול ואע"פ לא ממילא מוכח מרבא דאינו אלא ח"ת דרבנן ודאי י"ל הא כל שהחקיקה לבד אינה גורמת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כח"ת וגדולה מזה כ' הט"ז בא"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז ד' במקום ר' למחוק פי' ע"י מחק של התג אין תקון אבל אם רוצה להוסיף דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן מסיק הג"פ ס"ס ק' ל"ו אך לדבריהם ק' דאם כזה יהיה תקון המועיל אף מדרבנן למה לא תירץ רבא שהגיה באופן זה שהוא עדיף ממחיקת התג שכל הפוסקים לכל הפחות מדבנן פסלוהו אלא משמע דזה וזה שוה:
צריך וכו' ע' זה ג"פ שמאריך בדברים ראוים למי שאמרן:
ואם מן התורף אינו גט ע' פר"ח וע' סימן קכ"ד. ועכשיו נהגו להחמיר כו' כ' הח"מ ואפשר דא"צ לקיים אפי' בתורף דהא יש ע"מ וכמ"ש הב"ש ובסי' קכ"ד כתבתי היכי דאיכא חשש זיוף צריך ע"מ לפנינו וכ"כ הפר"ח ולע"ד אפשר דתיבה אחד או מקצתם על המחק גרע מכתיבה על נייר מחוק ועל דבר שיוכל להזדייף משום דהוי כמזויף מתוכו ואינו ניכר כל כך וע' סימן קכ"ד בח"מ ס"ק ב' וב"ש מה שכתבו בשם המרד' ותדע דהא סעיף זה נובע מן התוספתא האמורה בל' זה גט שיש בו מחק או תלוי בגופו פסול וא"כ בשלמא הרמ' לשיטתי' דאף ע"ח כרתי. והוכחתי נמי לעיל דלא ס"ל תי' המרדכי אלא דכתיבה על דבר שיכול לבא לידי זיוף ע"י אחרים אינו בכלל מה דמודה ר"א במזויף מתוכו שפיר דהתוספתא אף לר"א ומוקי לה פסול לגרש בו ע"י ע"ח בלא ע"מ משא"כ שארי גיטן דכשרים נמי בע"ח לבד והטעם כדלעיל מדיוצא דבר מת"י דבר שאינו מתוקן חתימתן כמאן דליתא וא"א להיות הכריתות בלא ע"מ אבל לשאר הפוסקים דלר"א אין שום גט בלא ע"מ א"כ נהי דלשטתם בגט על דבר המזדייף לא סמכינן על החזקה שנמסר בעדים מ"מ ק' איך יכונה גט זה בשם פסול ואדרבא בתלמודן תנן וחכמי' מכשירים ליכתוב על דבר המזדייף והיינו ע"י שתביא ע"מ לפנינו הרי דנקרא כשר. ותו ק"ק דלענין שיחשב ריעות' במקצת עד דנחוש שמא לא נמסר בעדים אפשר מהראוי שאין לחלק בין טופס לתורף משא"כ להנ"ל אפש' דבאמת שארי הפוסקים מוקמי התוספתא בפשוט דזה גרע והוי מזויף מתוכו דפסול אף בע"מ לפנינו אלא דלא משמע הכי מסתימת הטור לדינא דהרמ' ואולי ס"ל להטור דשארי הפוסקים דוחים תוספתא זו מפני תלמודן ומוקמוה באמת אליבא דת"ק דהחכמים המכשירי' הנ"ל להכי מעתיק ל' הרמ' על הסדר וצ"ע:
גט שנמצא קרוע שתי וערב כו' וסעי' ך"א בד"א כו' או שהי' קרוע שו"ע כשניתן לה בפניהם ויש מי שפוסל וכ' הב"ש וע' תשו' בן ששון והביא שם תשו' ב"י שפסק כו' לא כהרשב"א וע' פר"ח העלה להחמיר אף במקום עגון דאפילו נקרע מאליו בקרע שו"ע נתבטל מעצמו מהיות גט מפני שהוא ספק תורה וא"י מאין פשיט לו אף לדעתו דהתוספתא ד"ת איירי הא אך פסול נאמר בה ולע"ד צ"ע כי זר בעיני דבנתקרע מאליו או במקרה דומי' דעובדה דב"ש ודמ"ב יהא פסול הגט והכשירו תלוי בקריעה שו"ע בשלמא לר"י במס' ב"ב שפירש קרע ב"ד מקום הזמן וכו' שפיר י"ל דבעיקרו של גט תלי' אבל לפי' אביי שו"ע מה"ת לחלק בהכי בנקרע מאליו כי גריעותא דשו"ע אינו אלא שמורה על הנעשה בכיון כמבואר בתשו' הר"ן סי' ע"ו. והוא הפשוט וברור והפר"ח כ' מהר"א ששון רצה להכשיר בנדון שלו מטעם שהרשב"א אינו פוסל מפני קרע הגט אלא מפני שהבעל קרעו בקום ועשה וכן נראה מהרשב"א שכ' אלא כיון שקרעו ודקדק זה מהבל מעט וא"צ להשיב עליו אע"פי שגם המבי"ט בח"א סי' נ"ד רצה להקל אף לדעת הרשב"א מטעם הנ"ל באמת שדברים אלו אין בהם ממש ול' התוספתא היא נתקרע פסול משמע דלא שאני לן בין שקרעו הבעל ובין מעצמו ואדרבא משמעות נתקרע מוכח טפי מעצמו עכ"ל ומה שהתרעם על הדקדק דמהרא"ש כבר הורגש בעצמו וכ' שאין לבנות עליו יסוד מפני ל' הרשב"א עצמו שכ' אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דת"ג עליו ונתקרע קרע של ב"ד אין ת"ג עליו ופוסל לגרש בו אפי' בע"מ הרי נראה שמסבת הקריעה עצמה הוא שאין ת"ג עליו ונגד זה הביא נמי ל' הה"מ שלא כ' אלא ל' זה לחוד ובטל הוא כחרס כיון שקרעו והר"ן הוא שדקדק ליכתוב שכיון שהוא קרוע בכל זה הורגש ועל דקדוקו של הפר"ח מהתוספתא שנתקרע' מעצמו משמע תימה לי דבזה נראה תופס הנוסח שלפנינו וכמו שהעתיקיה הרשב"א והר"ן בדיוק דהיינו נקרע כשר נתקרע פסול נקרע קרע של ב"ד פסי' וזה נמי האמת אתו דנתקרע משמע מעצמו כמבואר במס' ב"ב דף קס"ח שפירש"י נקרע בידי אדם נתקרע מעצמו. וא"כ לא די שהתוספתא מהופכת ממה דת"ר בב"ב הנ"ל נקרע פסול נתקרע כשר אף גם מי יתננו הבן איך אפשר שיהא עדיפות לנקרע בידי אדם שיהא כשר ונתקרע מאליו יהא פסול וכבר עלה במחשבתי לדחוק דנקרע קורא למקצתו והוא מעורה וכשר ונתקרע קורא לכולו ופסול משום שני ספרים ונקרע קרע ב"ד נמי פסול וקצת סייעתא לפי' זה מהתוספתא שבפ"ב הביאה נמי הפר"ח בשם מהריק"א המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ וכו' נקרע כשר נתקרע פסול נקרע קרע ב"ד פסול רשב"א אומר מדביק את הקרעי' ונותן לה ואומר לה בפ"נ. ומביא הפר"ח פי' המהרי"קא ואינו מסכים עמו ופירשה על דרך הרשב"א לשטתו הכי תו קתני דאם נקרע ביד האשה כשר ולא נפסל הגט ויכול לחזור וליתנו לה אבל אם נתקרע פסול ואין כאן גט לחזור וליתנו רשב"א אומר מדביק את הקרעים דע"י דבוק הקרעי' חוזר להכשירו עכ"ל. ולע"ד פי' זה תמוה דלאחר שנפסל ונעש' כחרס מפני שאינו כתב יחזור להכשירו ע"י הדבוק ויהי' כתב:
משא"כ לפירושי בהתוספתא הי' אפשר לדחוק דרשב"א קאי על נתקרע דפסול מטעם ב' ספרים וסובר דע"י דבוק חוזר ונעשה ספר אחד וא"ל הא מ"מ וכתב ונתן כתיב יצא זה שמחוסר דבוק כי מ' בב"י סי' קך"ד מה שכ' בשם הרשב"א דכתב וחתם בתלוש וחברו ותלשו ונתנו כשר אך ע' פר"ח שם ס"ק י"ז לשטתו אף זה קשה לפירושו. ויותר נכון לע"ד פי' המהרי"קא דפלוגתת רשב"א היא בענין נאמנת האשה ואז י"ל שהדבוק שמצריך אינו אלא לשופרא דמלתא ולא לעכובא באופן שסייעתא לפירושי ליתא ובל"ז רחוק הוא בעיני. ובמהראב"ש ראיתי כתוב ואלו בתוספתא תנן כמו שכתבה הרשב"א והמגיד ז"ל נקרע פסול נתקרע כשר נקרע בו קרע ב"ד פסול וכן המ"ב כ' דהא בהדי' קתני בתוספתא נקרע פסול נתקרע כשר ואמרינן בג"פ כ' נראה משניהם שתפסו הנוסח שלפנינו עם שהעתיקוה הכי הרשב"א והר"ן למשובש ותקנוה על הסדר שצריכה להיות כדפ"ר בב"ב והדין עמהם כי בדקתי בהתוספתא שבפ' ג"פ ונאמרה שם כדהכא בגיטן בזה הל' בעצמו. וע"כ שתלמודן הגיה הנוסח ע"פ פי' רב יהודה דנקרע היינו קרע ב"ד וידוע הי' לתלמודן דמה דנאמר בהתוספת' נקרע קרע ב"ד פסול הוא פי' נוסף ע"פ שפירשה ר"י ולהכי באמת אין יוצא מן התוספתא אלא הב' דינים דנקרע קרע ב"ד שמורה שנעשה בידי אדם פסול ונתקרע מאליו כשר ומה דאיתא בגיטן דף ע"ד א"ב נתקרע י"ל דשם איירי שנתקרע עד שגופי האותיו' אינם נקראים ומיושב בזה מה שדקדק מהראב"ש ע"ש וא"כ אדרבה הבנת הפר"ח בהרש"בא דנתקרע מאליו פסול תמוה דהא מוכח דעיקר הגירס' נתקרע כשר גם ראיות מהראב"ד מן גזי' לזמן שטעם הרשב"א כהסכמת המבי"ט משום די"ל הבעל פוסלו בכונה לע"ד ראי' נכונה וכל מה שכ' הפר"ח לע"ד אינו מספיק כדכ' מהראב"ד ששם עכ"פ לפירש"י ורשב"א ומוכח שאינו כחרס ואם נשאת בו ל"ת ודברי הפר"ח צ"ע כי נראה לפ"ר סותר עצמו עם מה שכ' אות י"ט משא"כ להבנת המבי"ט אין מן גזי' לזמן שום קושי' כמבואר תשו' הר"ן הנ"ל דכ' וכן מה שדמית זה לגזי' אינו דודאי אלו הי' ידוע שנחתך הזמן ממנו שלא בסבת פרעון או דבר שפוסל את השטר אינו נפסל וכו'. להכי לע"ד הסמוך במ"ע ושעת הדחק על פסק הב"י ז"ל לא הפסיד. ודע תו דמה שהעלה הפר"ח שהה"מ לא דק בהראי' שמביא להרמ' מהירושלמי ע"פ פירושו שקושית הירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו והתורה אמרה ספר אחד לע"ד יש להליץ בעד הה"מ כי על פירושו ק' חדא דא"כ תלה תניא בדלא תני' ומה לו להקשות מדמיון קרוע בפשוט הי' לו להקשות ספר אחד כו' ותו דגוף הקושי' אינה כי י"ל דכותב על עלין המחוברים בענף עץ אחד דהוא מעירה וכשר כדאי' באמת בהג"פ (ואולי אינו מועיל משום דסופו ליפול כשיתיבש וכל העומד לינפול כנפול דמי') ולהכי אמינא אחרי שנדקדק בל' הרמ' שכ' בד"א וכו' אבל אם יש שם עדים שנמסר לה בפניהם וכו' הרי זה כשר שהוא ממש ל' אחד עם הל' שכ' בפ"א הלכה י"ח לגבי מרחיק שני שיטן ויש ללמוד ממנו כמו דשם אפילו באו ע"ח לפנינו לאו כלום דהא אין תועלת כלל בעדותן דעל זיוף אנו נמי יכולין להעיד א"ו כדכ' הלח"מ שם דהע"ח מפני שעשו דבר שאפשר לבא לידי זיוף חשיב חתימתן כלא היו ואינם כורתין וצריך דוקא ע"מ והטעם כדבארתי סי' קך"ד שכל שהע"ח הוציאו מת"י דבר שא"מ כליתניהו דמו וה"ה הכא אחרי שהוא פסול ביד האשה ואינו מתירה להנשא בשהוא קרוע שו"ע מפני שחיישינן אולי בתר שנחתם קרעו הבעל וזרקו ומצאתו שוב ממילא אף כי הבעל כתבו על נייר קרוע שו"ע והעדים חתמו עליו נמי פסול לגרש בו ע"י ע"ח לפנינו שחתמו על הקרוע אינם חשובי' כורתים מפני שמ"מ הוציאו מת"י דבר שא"מ דהיינו שלא תתכשר ע"י חתימתם לבד להנשא וא"כ שפיר מדמה הירושלמי כתיבת על עלין הרבה אף כי מחובר בענף אחד לקרוע דהא ודאי סוף כשיתייבש יפלו העלים ולא תתכשר להנשא בו (מהחשש אולי כך נמסר מופרד והוא פסול משום ספר אחד) וא"כ הע"ח כמאן דליתא ותינח לר"א י"ל דמגרשה בע"מ אבל לר"מ קשיא ומתני' דכותב על העלה אתי' אף לר"מ מדלא נשנית בפלוגתא כמו על הנייר מחוק. משא"כ לשטת הרשב"א דטעם פסול קרוע שו"ע היא שנפסל מהיות גט זה תינח בנתקרע בתר שנכתב אבל בכותב לפנינו על הנייר הקרוע שו"ע דומי' דכתיבת על עלין נפרדין שהבעל מחשיבו להיות גט והעדים חותמין על הקרעין מאין נשמע פסולו כשהוא מעורה ונקרא ספר אחד ומה דמיון הירושלמי למקורע ומזה משמע לו כהרמ' ועדיין צ"ע כי אינו עולה אלא לשטת הפר"ח וכולי האי ואולי ודוק.
נמחק או נטשטש כו' ע' ג"פ ופר"ח ובתשו' רדב"ז החדשים חלק א' סי' קפ"ה כ' כהפר"ח ממש: