בין שהוא כתב עכ"ום ע' ב"ש מסיים ולא כמ"ש בא"ח סי' ש"ו וע' במ"א סי' ש"מ ס"ק ד' ובא"ר סי' ש"ו:

בחמישי ויש טועין וכותבים גם חמישים בב' יודין וליתא שאין ראוי לכתבו אלא באחת וכן כתוב בתורה פר"ח:

אם כ' ברביעי ך' יום כו' הוא דעת הרא"ש ואף המרדכי ריש מס' ר"ה מכשיר שטר כיוצא בזה הובא להלכה בח"המ סימן מ"ג אלא דדקדק ליכתוב דכל דיני ממונות תלינן בטעותא ולא נפיק מניה דאף בגט הי' מכשיר דיש מקום להחמיר אף דמוכח דטעי והעדים כשרים וגם הטעות מוכח מתוכו מ"מ החכמים פסלוהו מדלא נעשה במטבע שטבעו חכמים לכן מביא פה הרמ"א דעת הריב"ש ובח"מ סתם כהמרד' אף שר"ת חולק משום דמעשה רב. ומה שמביא האו"ת ס' הנ"ל אות ב' ראי' מתו' וכ' וכן נראה מתו' א"נ דכתבו דמשכחת מוקדם ולא נפסלו העדים כגון דטעה בשפורא בין מלא לחסר ולא הזכירו בכמה בשבת אלא בכמה בחודש ע"כ והיינו דאלו הזכירו ימי השבת ג"כ תו ליכא חשש מוקדם דהא פסולו מבואר עכ"ל וכן חזר ושנה בסוף דבור זה לדרכו וכ' והתו' דכתבו' בא"נ דטעו ולא כתבו ימי השבת ולא פרשו דאף דכתבו ימי השבת מ"מ כיון דהוא באחרונה ימי החודש בתר ימי חדש הולכין וא"כ ה"ז מוקדם וכו' לע"ד אגב שיטפי' כ' הכי ותו' לא איירי כלל מד"ז אלא שתפשו הפשוט שהעדים עצמם אינם נאמנים שהוא מוקדם אלא דאיירי באחרים מעידים שהם היו העדים בהלואה זו בבירר הנעשתה ך"א לחדש ובהשטר כתוב ך' וע"ז הקשו' שהעדי' פסולים ומשנו שאמרו טעינו בין מלא לחסר כגון ר"ח סיון הי' יום ג' נמצא שבוע שלישת יום ב' הוא כ"א לחדש ובהשטר כתיב ך' והעדים מעידים שביום ב' ך"א היה ההלואה ונכתב השטר והוא מוקדם והם אמרו אמת שביום ב' ך"א נכתב וטעו' שיום ב' הוא ך' מפני שסברו אייר הי' מלא ור"ח הי' יום ד' ונמצא יום ב' של שבוע ג' הוא יום ך' והיינו טעותם דאפשר ונשארו כשרים אך הא תינח אם לא נזכר יום השבוע אבל אם כתבו יום א' שהוא ך' לחדש פשיט' דא"א לתי' שטעו שהרי הקדימו מיום ב' ליום א' והוא מוקדם בכיון ופסולים זה הברור בדברי תו'. וע' ג"פ מה שהקשה על הרא"ש מחקירות ע"נ באיזה יום ואפ"ה היו מוכחשין בתר רובא דירחא ומה שתי' הן הן אריכות הדברים שבספר או"ת סי' ל' ס"ק י"ג וע' תו' ד"ה שזה בסנהדרין דף מ"א ע"ב ור"ל שמיד שמכחשינן עצמן בתר רובא דירחא באופן שנדוני' כמוכחשינן מפני שרובא לא טעו שוב מה שכיונו יום השבוע הוי כחוזר ומגיד וכל זה לע"ד לא שייך בסופר הכותב בפעם אחד ואין שום חולק בין כ' ימי השבוע תחל' או יום החדש תחל' שמיד שבא השטר שלפנינו רואי' אנו שבטעו' נעשה והעדים כשרים והטעות מוכח מתוכו וליכא חשש לדעת הרא"ש במקום עגון:

אם לא האריך ווין הב"ש פי לתשו' הרא"ש דהווין היו כיודין ומ"מ הכשיר. ועפ"ז כ' ולמ"ש בסמוך בשם הרא"ש נשמע אם הגט בא ממקו' אחר וא"י מי כתבו לכתחילה לא ינתן אא"כ במ"ע או אם כבר נתן לה והפר"ח כ' ראוי להחמיר כסברא קמייתא שבהמחבר דאפילו דאיכא ב' לטיבותא דהיינו שהבעל לא כתבו וגם לא קמערער ואין להקל זולת במ"ע ואי איכא ב' לטיבותא יש לסמוך על הרמ' וכן ר"ה גאון והרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' מ"ט ואם נשאת ל"ת אבל במ"ע אין להקל בזה דהא אפילו לדעת הרמ' פסול מדרבנן מיהו הוי והיכא דהוה פסול מדרבנן א"א להקל במ"ע וכמ"ש מהרי"ק שור' ך"ו. ודבריו נראים סותרים תחילה כ' ראוי להחמיר כסברת הרמ' כו' ואין להקל זולת במ"ע נשמע הא במ"ע יש להקל בב' לטיבותא שתנשא בו ע"פ סברת הגאונים דס"ל דבב' לטיבותא תנשא בו דלא כהרמ' ולבסוף כ' ואי איכא ב' לטיבותא כו' ואם נשאת ל"ת אבל במ"ע אין להקל. ותו ק' דבב' לטיבותא מה חידש וכ' דיש לסמוך על הרמ' ורה"ג והרא"ש ואם נשאת ל"ת אטו מי איכא דפליג וסובר בב' לטיבותא דאם נשאת תצא ולהכי נלע"ד דצ"ל ואם הוא ב' לריעותא מ"מ יש לסמוך על הרמ' דלא תצא דהא להרמ' תמיד לא תצא ומה שכ' וכן דעת רה"ג והרא"ש אף דהם לא דיברו אלא בל' זה דאיתא בהטור בשמו כי יהיה בעל רשותא לכתוב גט שלם וטעה הסופר בהנהו אותיות אי אייתי לספרי' מתקן לי' ואי לא אתקין ומנסבא בההיא גיטא לא מפקינן לה ואי אתי' לאנסובי ואתא בעל ומערער לא נסבינו לה אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא דקאמר ר"מ משום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ליתא וכ"ש לענין ט"ס הרי דלא איירי כלל מב' לריעותא מ"מ ע"כ דסובר דבע' רה"ג מדמסיים דהא דקאמר ר"מ וכו' וגם מדלא הזכיר ענין שתצא להדי' כדהזכיר העיטור דהיינו בב' לריעותא דס"ל בזה כהרמ' (ובל"ז ל' רה"ג קצר תחילה כ' ואי לא אתקין ומינסבא לא מפקינן משמע הא לכתחילה לא תנשא ולבסוף מסיק ואי אתי' לאנסבי ואתא בעל ומערער לא מנסבין נשמע הא כל כמה דלא אתא בעל מותרת להנשא וכן הבינו הרא"ש בתשו' ומביאו לחולק על הרמ' שכ' פסול דהיינו שלא תנשא בו וע"כ לפרש שמה שכ' ואי לא אתקן ומינסבה היינו שרוצה להנשא לא מפקינן לה מהתיר') וע"ז שפיר מסיים אבל במ"ע כו' דהא בב' לריעותא לכ"ע לא נפיק מפיסול דרבנן דא"א להקל בו אף במ"ע ולמה שדחקתי בההג"ה בל' רה"ג לא מצינן בו היתר יותר אף בב' לטיבותא אלא דאם ניתן דלא מפקינן אותה מהיתרה אבל ליתנו בתחי' לא מצינן אבל מל' הרשב"א בתשו' שבב"י שכ' אבל אם כ' הסופר מעצמו כן וגם הוא לא ידע ולא קרא הגט אין חוששין לו וכ"כ גדולי הראשוני' מדכ' אין חוששין משמע דכל דלא אפשר לתקוני' ינתן אף לכתחי' וכ"כ דעת הר"ן גאון דבאופן זה א"א לבעל כלל לערער וא"כ במ"ע אפשר ליסמוך עלייהו אף ליתנו. ואולם כ"ז בדידעינן דהסופר כתב וגם לא קראו הבעל אבל באם שליח מביאו ויש לספוק אולי הסופר כ' מפיו או דילמא קראו בזה התמיה הב"י על תשו' הרא"ש וכ' ואם היו קצרים שאינן נקראי' ווין איך היכשר היכא דניתן ותו דאפי' נימא דספק זה יש לדונו לקולא מפני המנהג מ"מ ק' לי מדמסיים וגם אם יש בו משום תקנו' עגון דמשמע דתחילה אף שכ' הבעל רחוק לא הייתי פוסלו מ"מ בנקל הי' להשיג גט כשר ונהי דלדע' רה"ג והגאוני' היכי דניתן הוא כשר מ"מ איך לא חשש לא במ"ע לדע' הרמ' הפוסל שלא תנשא ולהכי פירשו בשלא היו ארוכי' עד שנראי' קצת כיודין ולא לגמרי דהוא התי' א"נ והוא העיקר לע"ד וכן פירשו המ"ל כי ל' ואין הווין ארוכי' אינם מורים אלא הכי דאלו ליודין גמורי' איך קורא אותן ווין אינם ארוכי' וגם מעצמות הדין בלי ספק שלא במ"ע אף הרא"ש הי' חושש לדע' הרמ' אף בניתן כבר ודלא כהב"ש. והיש"ש תי' תשו' הרא"ש ע"ד הבנת הב"ש שהיו נקראים לתינוק ליודין אלא דאיירי מן ווין. מלא וחסר שלא נזכר בש"ס דקדוקם ולע"ד זה נמי ליתא ובעיקר הדין למעשה ע' נמי בג"פ:

הג"ה או מלת דהוית הגהו' אשרי ושם כתוב ל' זה נראה שאם לא כ' כו' אלא פלונית אנתתי סתם כשר ויראה לי שיצא לו ממה דמסיק גיטן דף מ"ב אלא עבדי שהי' כבר ה"נ אנתתי שהי' כבר: