Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 136
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הרי זה גט פסול כן ל' הרמ' והטור כ' אינו גט וכ' הב"ש אע"ג בקדושין כו' והחילוק פשוט קדושין דבעינן דעתה והאמירה ד"ת וגט בע"כ. ובחנם האריך ואפשר דיצא להרמ' כדמבואר כבר בלח"מ שבפ' הזורק תנן אמר לה כנסי שט"ח וכו' אינו גט עד שיאמר לה וכ' הרשב"א תימה לישמעינן בנתן סתם וכ"ש בכנסי שט"ח. ומשמע להרמ' דנתן בשתיקה אף דגבי הדדי תניא קדושין וגט מ"מ מחולקי' קדושין דמדעתה הוא דאינם כלום גט דבע"כ אינו אלא פסול משא"כ בכנסי שט"ח א"ג כלל אבל הר"ן הוכיח מקושי' זו כתי' א' דהרשב"א דהמתני' איירי בעסוקי' באותו ענין ואפ"ה בכנסי' שט"ח אינו גט ובד"מ מביא בשם הנ"י פ' חרש בשם הריבט"א דהוי גט ולפ"ר י"ל דתלי' בשני טעמים שבב"י סי' קל"ח בשם הרשב"א כ' בכנסי שט"ח טעמא דא"ג משום דבטולי בטלי' כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט ומשמע נמי הכי מהר"ן שכ' אבל כשאמר כנסי שט"ח הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקים באותו ענין. אבל הרשב"א כ' תו' והרמ' כ' בפ"א מה"ג בל' זה וכו' ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כ' גט ואמר לה כנסי שט"ח א"ג. וא"ת ות"ל משום דילמא בטלי' י"ל אם איתא דבטלי' לעדים הו' אמר וכו' והא דאמר לה הכי משום כסופה דידה לעולם עד דמפרש דמבטל לי' עכ"ל וא"כ להרמ' דטעמא ע"פ הספרי שצריך ליתנו בתורת שליחות מביתו י"ל הא כל שעוסקין באותו ענין כבר חשוב נתינה בתורת שליחות וא"כ המתני' לא איירי בעוסקין ומוכרח לחלק דבשתיקה אינו אלא פסול (וע' תו' סי' קצ"ח) אך א"כ צ"ע מה יענה הר"ן לקושי' הרשב"א דל"ל דרשה דספרי וא"ל עד כאן לא צרכינן לדרשה אלא באין עסוקין הא עסוקים לא שייך משום כיסופה דומי' דדינא דהרמ"ה שבש"ע סי' קל"ח סעיף ד' וש"מ דבטלי' דא"כ ק' מנ"ל דהמתני' איירי דוקא בלא אמר לעדים כדי שלא יסתר עם דברי רבא דפ' חרש דילמא איירי אפי' באמר לעדים ואך משום שעסוקים לא שייך מיכסיף ובודאי ביטלי' אף כי אמר לעדי' א"ו דעסוקים אינו דומה לאמירו' הא גיטה באפה. ותו דאלו הספרי איירי באין עסוקי' א"כ ל"ל טעמא דהדרשה על האומר כנסי ת"ל לשטתו הא אפי' בשתיקה נמי א"ג. אלא י"ל דסובר תי' שני שברמ"בן דבתר שכ' כל' הרשב"א כנ"ל כ' וי"ל והוי כמו ועוד י"ל דטעמא דרישא משום בטיל נתינה ומשום סיפא נקיט לי' קרא בספרי ושלחה ומתני' תרתי קמ"ל רישא דחוזר ומגרש בו וסיפא דאע"ג דערק לי' חרצי והוי נתינה כיון דלא אמר כלום א"ג וצריך לפרש וכדתניא פ"ק דקדו' נתן גיטה וקדושיה כו' ור"ל דעל נתן ואמר כנסי שט"ח באמת ל"צ להדרשה דזה מטע' ביטל אלא על הסיפא קאי דאיירי בנתינה כהוגן ואך הגריעותא מה שנתן בשתיקה. והיינו טעמא דשתיקה בגט לא מהני משום הדרשה דושולחה. א"נ יש ליישבו שנמי אינו תופס עיקר הטעם שבטל הנתינה אלא שמשמע לי' למעט אפו' עסוקי מהדרשה דספרי מפני שע"י האמירה כנסי שט"ח ביטל העסק וחשוב כלא נתעסקו' וכן משמעות בעל המלחמות ע' ודוק היוצא מזה מה שכ' הב"ש סס"ק ס' וכן בסמוך כשאומר שהוא שט"ח אע"ג דהיו עוסקי' מעסק גם לא הוי גט כלל אינו הלכה ברורה כי במחלוקת הריטב"א שנוי ודע' הרמ' וש"ע נוטה נמי הכי דהא לשיטתייהו אין הוכחה דהמתני' בעסוקים איירי ולכל הפחות מידי ספק מגורשת לא נפקה:
הג"ה ובלבד ע' ב"ש ולע"ד הרמ"א הוציא מל' הטור וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהוא גיט' ושהי' מתגרשת בו. ונהי שהב"י כ' שהל' אינו מדוקדק היינו מלת בשעה דהא אע"פ שבשעה זו אינה יודעת ואמר לה אח"כ סגי אבל מ"מ זה בדיקו דצריך שתדע שקיבלה גיטה להתגרש בו ומה שכ' הטור אח"כ בל' הרמ' אבל אם נתנו לה בחזק' שהוא שט"ח אינה מגורשת אא"כ יאמר לה אח"כ ה"ז גיטך או שיודיע לעדים תחילה היינו דאם הודיע לעדים תחילה היינו דאם הודיע לעדים שוב א"צ שיאמר הז"ג אלא בהודעו' העדים לה סגי או אפי' בידיעת עצמה ע"י שקראה הגט אבל אם העדים אינם מודיעים והיא ג"כ אינה מבינה מה שכתוב בגט משלחה וחוזרת היא כדכתבו תו' וסובר הרמ"א דאף הש"ע שהוא ל' הרמ' דאף הש"ע שהוא ל' הרמ' מתפרש על דרך זה וק"ל תו כ' הב"ש ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא שט"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג וא"י שום חדוש בזה מהש"ע אבל ל' הש"ג הכי אמר כנסי שט"ח זה וקראתן והרי הוא גיטה אינה מגורשת עד שיחזור ויאמר הז"ג ואפי' אחר שנתנו לה והוא שיאמר לה באותו מעמד מיד כב"ה. אבל צ"ע ראייתו כי סתימות הפוסקים ל"מ הכי:
אם יש כו' כ' הב"ש ולכאורה ק' כו' היינו לדברי תה"ד שהביא סי' ק"ל וע"ש. תו כ' מיהו נראה וכו' ודוקא סימן מהני ע' בזה נמי לעיל סי' ק"ך הוכרחתי לדחוק ולבאר הסוגי' עד"ז ע"פ סדר הרב ר"מ ר' יוזפש. אך מה שכתב ול"מ אם מגרש בפני האחר אפילו אם שמות הנשים אינם שוות ובס"ק ה' כ' משום דיש לחוש כו' ואפילו בזה"ז וכו' גם הג"פ סי' ק"ך כ' צ"ע למה צריך לסי' כיון דאין שמות הנשים שוות וראיתי בב"ח סי' קל"ב שכתב בשם הש"ג דחוששין שמא קידש אשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה וכ' לה גט זה והכי נקטינן בשני יב"ש בעיר אחת דא"מ אלא זה בפ"ז אעפ"י שאין שמות הנשים שוות וגם בסי' קל"ו כתב דנוהגים בשני יב"ש לגרש זה בפ"ז אפי' אין שמות שוות גם בש"י סי' ל"ז כ' תשובה בשם גדול אחד דצריך לשלש אע"ג דשם נשותיהן חלוקין משום דיש מכירים הבעלים ולא נשותיהן ועוד שמא יש לו אשה אחרת במדה"י כו' באופן דמשמע מדברי הני רבוותא דצריך תרי מילי לשלש שמותיהם וגם לגרש זה בפ"ז עכ"ל הג"פ ומאוד תמוהים לי דברים הללו דלמה נחוש לזה אם לצאת דעתי' דר"מ לשטת התו' דבעי מוכח מתוכו הא כבר הקשו התו' ריש ע' כה"ג וא"ת למאן דחייש לשני שוירי ולשני יב"ש אע"ג דלא הוחזקו א"כ לר"מ יפסלו כל הגיטין דלא משכחת תו שום גט שיהא מ"מ ואומר ר"י דדוקא בנמצא הוא דחייש שמא מאחר נפל אבל חשוב שפיר מ"מ כיון דלא הוחזקו אלא שוירי אחד ויב"ש אחד וא"כ לו יהא דיש ליב"ש זה עוד אשה הא לא הוחזק שמה כשם אשת יב"ש זה והוי מוכח מתוכו ומכ"ש בזה הזמן דיש חרם ר"ג ליקח ב' נשים דחשוב לע"ד תרתי לטיבותא לא הוחזק ולא שכיח שיירתא ואפי' מ"ד הנ"ל לא חש להכי אף בגט הנמצא ולע"ד היינו טעמא דהרמ"א ז"ל שהשמיט דברי הש"ג שם וע"ש סי' קל"ב ב"ש ס"ק ה' (ושוב מצאתי במ"ל פי"ג סוף ה' י"א משיג ג"כ על תשו' זו ממה שהבאתי ס"ס קנ"ו בשם היש"ש וש"ג דל"ח שמא נשא אשה כמבואר פ' האשה בתרא בהסוגיא) ומה"ת לא יהא חשוב מ"מ ועיינתי בש"י הנ"ל מקור תשו' הגאון מו"ה מן וז"ל אכן מה שאמרתי מאחר ששמו' הנשים אין שוות דזה יהא הכירא נלע"ד דזה לא הוה חילוק וראיה מתוך אלפסי שהביא את הגמר' אמר ר"י שני יב"ש א"מ אלא זה בפ"ז ואוקימנא כר"א אבל לר"מ בעינן מ"מ וההוא דהמגרש שנים ששלחו שני גיטן ומוקי לה כר"מ במשולשים איירי ואם שיש חילוק בשמות הנשים מה צריך לאוקמי' במשולשי' ליקמי בשמות הנשים שאינם שוות ואת"ל דרצה לאוקמי' אפילו היכי ששמות שוות מ"מ היה לו לחלק ג"כ עכ"ל וכל הדברים תמוהים כ' על ל' האלפסי ואוקימנא כו' מה שאינו כלל אלא דברי תו' ולא בל' זה ובתו' אדרבה מבואר דליכא קפידה באין שמות הנשים שוות ואפי' לר"מ הוי מ"מ כל שלא הוחזק עוד שם כשם שבעיר זו גם מה שכ' ואם יהיה שיש חילוק בשמות הנשים אינן שוות מה צריך לאוקמי במשולשים לאוקמי' כו' זה יותר תמיה דפשיטא דדין שנים ששלחו לא מתפרש אלא בשמות הנשים נמי שוות דאל"כ איך יתערבו משא"כ בהשלוש ע' בתו' והכי מבואר בכל הפוסקים בסי' קל"ב והנה ל' הרמ"א עם ל' הש"ג שמביא הד"מ היה אפשר לדחוק ולפרש הכי שני יוסף ב"ש שבעיר אחד אעפ"י שאין שמות הנשים שוות וא"צ לגרש זה בפ"ז לא מיבעי' בשמות הנשים שוות שאז צריכי' לגרש זה בפ"ז כמבואר בגמרא ופוסקים אלא אפי' אין שמותיהן שוות שאז אין צריך לגרש זה בפ"ז אפ"ה צריך לכתוב כנוייהן או שלש לסי' והוא לחומר' בעלמא שזה דבר נקל משא"כ התקנה דזה בפ"ז א"צ אלא דוקא בשמות נשים נמי שוות אבל מודה דאם מגרשין זה בפ"ז תו לא צריך לסימן אבל עיינתי בפסקי מהרא"י ובמשאת בנימן ובמו"רם פדוואה ונהי דלא הזכירו שיגרשו זה בפ"ז מ"מ משמע דתמיד צריך סימ' בב' יב"ש ואפי' ירצו לגרש זה בפ"ז ואולי טעמייהו מפני שמבואר סי' קך"ט דשם האיש מעכב בגט אף לר"א ואל"ה לא מקרי כריתות ומבואר נמי שם דשם אבי המגרש אינו מעכב ומ"מ חזינן שלכתחילה ודאי צריך אף שם אביו מד"ג ואפי' לר"א וע"כ היינו דלכתחילה בעינן שמו מבורר משא"כ שמו לחוד כמה יוסף איכא וכן הנהיגו בשני יב"ש מטעם זה גופי' לכתחילה לכתוב כנוי או שילש שיהא השם מבורר וס"ל לכתחילה תמיד בעינן סימן בשמו והסוגיא דפ' ג"פ בל"ז ההיכרח לדברי הג"פ שהבאתי סי' ק"ך דאם שמות הנשים ונשים שוות אין די בשלוש ואין תקנה אלא דבזה בפ"ז ולכן לא הזכירו כולם אלא השלוש ולא לגרש זה בפ"ז כי בודאי מודים דזה א"צ אלא באף שמות הנשים שוות והוא לא שכיח ולא איירו מני' ואולם מדברי הרמ' פך"ד מה' מלוה משמע להדיא דא"צ שלוש בגט אלא לגרש בפ"ז וביאר הה"מ דהיינו בשמות הנשים שוות אבל מאי דמשמע מהב"ח והג"פ וב"ש דאף באין שמות הנשים שוות דתרתי צריכי זה ודאי צ"ע הטעם וע' סימן ק"ך ודוק.
כ' הב"ש ולכאורה ק' וכה"ג כ' המ"א סי' של"ט ולמה שהוכחתי קך"ז דלשטה התו' ע"כ כל גט על תנאי קלא אית ליה ל"ק כי גט ש"מ בלי ס' ניתן ע"ת אם ימות וקלא אית ליה אם הגט ברשותו יקנה לה וכו' רש"י ז"ל פי' ה"ז חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם שיש להם אחריות וכ' הר"ן ול"נ דא"כ ל"ל דוכתא דיתיב ביה גיטה דהא קי"ל דלא בעינן צבורין א"ו אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה והכא מדין חצירה נגעו כדאמרינן דהוה לה גיטה וחצרה באין כאחד ולפ"ר רציתי לסייע מרש"י והש"ך ח"מ סי' קצ"ח ס"ק י' שכ' על וכן השוכר את מקומו קנה המטלט' שבו בל' לה והיינו דוקא כשהשכיר לו המקום מתחילה ואח"כ הקנה לו המטל' אבל שניהם כאחד לא וכבר כתבו התו' הכא ולא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון דהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה וע"כ ר"ל דבטלו וכו' הגט כבר אינו ברשותו אלא על הקרק' משא"כ הכא הגט בא מרשותו (אך ע' ריש סי' קל"ט) וזה ניח' אלו מקנ' לה החצר והגט בבת אחת אבל אם מקנה לה תחיל' החצר והגט מונח בו ובס"ד דרבא דלא אמרי' מה שקנה וכו' או למה דנודע דארוסה הי' הרי הגט מונח ברשות' א"כ אף כי יקנ' לה הגט ודאי דליהוי כטלי גיטך מעג"ק להכי מוכרח רש"י לפ' דהקנה בבת אחת הגט עם החצר באגב. ומה דהקש' הר"ן דא"כ ל"ל ההוא דוכתא כו' ותו כ' דאין אשה מתגרשה באגב וכו' לע"ד חדא באידך מתורץ דוודאי אגב לא בעינן צבורין אבל בגט להכי בעי ההוא דוכת' משום דאם הגט במקום אחר אף דקנתיהו באגב אכתי לא הוי ונתן בידה משא"כ בשמונח בדוכתא שמקנה לו דנעשה ידה והגט מקני לה באגב שפיר הוי ונתן בידה אבל בתורת חצר א"א בפעם אחת כדכ' הש"ך אמנם רואה אני שדברי הש"ך בלתי מתקיימים אף מפירש"י שהרי דף ך"א אמר רבא כ' לה גט ונתן ביד עבדו וכ' לה שטר מתנה עליו קנאתה ומתגרשת בו ופירש"י מעצמו דהוה לה ההוא עבד כחצרה וגטה וחצרה באין באחד הרי דנמי סובר דיוכל להקנו' ממלט' וחצר בבת אחת מתורת חצר ומה שנסתייע הש"ך מסי' ר"ב ושם ס"ק ג' משיג על הסמ"ע וכ' אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפי' בחצר המשתמר לא מקרי צבורין לע"ד דבריו תמוהים כי מלבד דהכא מוכח מהר"ן להדיא להיפך אף גם ממקום שבא מוכח להדיא דעת הסמ"ע מדתירצו להרמ' שלהכי פסק דצבורין לא בעי אגב דאז מטעם חצרו קונה והר"ן אינו מקשה אלא דלפ"ז הי' לו לבאר דליהוי משתמר מוכח דקנין חצר המשתמר קונה אף בבת אחת וכן מוכחת סוגיא דב"מ דף י"א ע"ב דר"פ מוקים עובדא דר"נ וזקנים היה בתורת חצר ושם מבואר דבפעם אחד נתן הכל א"ו העיקר כהסמ"ע וליישב פירש"י ז"ל ראיתי הפ"י כ' דא"א לפרש מטעם חצרה דהא רבא עכשיו לא אסיק אדעתיה דגטה וחצרה באין כאחד והוי סבר דבעינן שיהא החצר שלה קודם נתינת הגט וא"כ מה קאמר תיזל כו' הא לא מהני כיון שלא היה חצר שלה קודם נתינה ומה קאמר נמי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה דבארוסה נמי לא מהני למה דלא ס"ד דגטה וחצרה באין כאחד לכן הוצרך לפרש כאן מטעם אגב ולפ"ר אינו מובן דמה בכך שלא אסיק אדעתיה באשה גטה וחצר' באין כא' היינו משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואף דקנתה החצר מ"מ אינו רשותה אבל למה דלא אסיק דמה שקנתה קני בעלה וכן בארוסה הרי הוא כחצרה שכתב לה דו"ד אין לי בו דקתני במתני' נתנו בחצרה הרי זה גט. אבל נראה כוונתו דש"ל הא בהא תלי' כמו למ"ד לא אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד כן נמי אמרינן סברת הש"ך דאף לגבי נוכראה אי אפשר להקנות בבת אחת החצר והמטלט' כיון שברגע זו שיקנה המטל' אינו ממש עדיין חצרו (אך לפ"ז יהיה משמע דר"א בב"מ הנ"ל ע"כ ירד לסברת רבא דגטה וחצרה באין כאחד והמשמעות דרבא הוא שהמציא זה) ודבריו לפ"ז נכונים בישוב רש"י אך מה שכ' תו וסובר רש"י כו' ע"ש כי אינם מובנים וא"צ בהם כי כבר מיושב בדברי הנ"ל עכ"פ מוכח נמי דלהמסקנה דברי הש"ך הנ"ל אינם:
כ' הרשב"א וא"ת איך התירו להקנות רשות בשבת והא דאמרינן בערובין ב"ש אומרים אין מבטלים רשות בשבת וב"ה מתירין ומפרש טעמא משום דסלוקי מסלק נפשי' משמע דסלוקי אין אבל אקנויי רשותא לא וי"ל דש"מ שאני כדי שלא תטרף דעתו וכן כתבו התו' בערובין דף ע"א ואיכא למידק למה תלו קושייתם בערובין הא מבואר בביצה דאין מקדשין גזירה משום מקח וממכר וע"ש בתו' דף ל"ז ומה"ת יהא שרי למעבד קנין בשבת הא דומה למקח וממכר שמוציא מרשות לרשות אמנם לק"מ דהא יש להקשות הא נמי איתא בעירובין דף מ"ו יפה עשיתם ששכרתם וכתבו תו' לא דמי למקח וממכר לאסור בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול וא"כ איך אפשר לדייק דאלו היה בטול רשות אקנויי רשותא היה אסור שהרי אף לשכור דודאי אינו סילוק אלא אקנויי מ"מ שרי משום שאין עושה אלא להתיר טלטול וא"כ אף הכא אין משום מקח וממכר כיון שאין הכוונ' אלא לפעול הגירושין ולא לקנות החצר באמת כמבואר בהרשב"א ד"ה א"ל רב עילש דז"ל אבל כי מקנה לה בעל ליכא למימר ליתן לה מתנה גמורה דהא לא איכוין בעל למיתן לה גופא דארעא אלא לקנינו של גט בלחוד אמנם זה אינו דודאי מדויק כנ"ל דאלו הי' בטל רשו' אקנוי רשות דהי' אסור ודוק' בנכרי שדירתו אינ' אוסר' אלא משום שלא ילמד ממעשיו גזרו חכמים לשכר מקומו שיהא קשה עליו ויצא נמצא באמת א"צ כלל לכוון לקנות אלא שהנכרי יסבור שמשכירו ושפיר כתבו תו' דלא הוי אלא כמתנה כיון שבאמת אינה רוצה לקנות מאומה תמורת הכסף ואינו עושה אלא להתיר טלטול. משא"כ בישראל מישראל אלו היה בטול רשות מקנו רשות שפיר היה אסור דהרי אז צריך לכוין לקנות וע' מ"א סי' ש"פ סעיף ג' ויפה דייק' דה"ה הכא לולא דבש"מ התירו היה אסור מצד מקח וממכר אף שאין הכונה אלא לפעול הגרושין דהא מ"מ צריך לכוין לקנין גמור וא"כ דברי הח"י סי' תמ"ד ס"ק ח' שכ' אם שכח למכור חמצו בע"ש אפשר דאפילו מכירה ג"כ שרי ולא הוה כמקח וממכר כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ וכה"ג כתבו תו' בערובין דף ס"ו לע"ד אין דומה כלל אלא אדרבה דומה להמבואר דף ע"א דלולא דב"ה סברו בטול היינו סילוק היה אסור אף דאין הכונה אלא להתיר טלטול ומכ"ש בחמץ דצריך להקנות בקנין גמור ולכוין לקנות התמורה שהוא גמר הקנין פשיטא שאסור ובפרט היכי שבידו זמן לבטל דבהכי ע"כ איירי שאז אין עליו עוד אלא איסור בל יראה דרבנן בשב ואל תעשה מה"ת להתיר מקח וממכר בקום ועשה. ומה שהתיר ליתן במתנה ע' סי' מ"ה באיזה אופן אין בו משום מקח וממכר. ואולם במקום הפסד גדול אפשר דיש לדמות להכא כמו דבש"מ לא העמידו דבריהם וע' א"ח סי' ש"ז סעיף י"ט וצ"ע.
וי"א דבזמן הזה הקשה הב"י בבה"ב לפ"ז כבר בימי רבא מהראוי היה להיות הטלטול שרי ואולי זה הוקשה להרשב"ם ופירש שהגט היה ברשות שרשות הרבים היה מפסיק אלא שהרא"ש הקשה דא"כ היה יכול לגרש ע"י שליח. ולע"ד י"ל לא מיבעי' לתו' ראשון דתי' פ"ק דשבת דף ד' שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ולא ליעבד אסורא רבא זולת באם יהיה על ידו. דל"ק דמה"ת להתיר לשליח לגרש בשבת דנמי יש בו חלול(א) כדתנא אין מגרשין אלא אפי' לתי' שני דהיכי דלא פשע אמרינן חטא כו' ה"מ היכי דבעצמו לא אפשר מבלי שיעשה האיסורא רבה אבל הכא שהי' אפשר לגרש בעצמו ע"י הקנאות רשו' שהותר בש"מ מה"ת לורמ לשליח שיגרש בשבת. וכבר קי"ל נמי אין שליח לד"ע: