Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 141
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הרי זו ספק מגורשת כ' ב"ש וא"ל למה כאן וכו' ובסי' קמ"ב כו' ע"ש כי לא מבואר אלא מדעתי'(א) דנפשיה סובר שקושי' הגמרא דף ך"ד והא לא חזרה היא בהחלט ולא רק לקיים הספק שבדף ס"ג דהיינו דין דהכא ולפירש"י שבדף ך"ג אפשר לחלק בפשוט על פי פירושו אבל לפי' התו' שם ע"כ לבא לחלוקו אבל דבריו אינם מוכרחים כי י"ל שמפרשים הקושי' נמי אך כדי שלא נפשט הספק דלא בעינן חזרות השליחו' ובאמת אף בסי' קמ"ב היא ס"מ וכן מצאתי הרמב"ן שהיא דעת הי"א הכא הפוסקים כרב דוחה ראיות הרי"ף מהעובדא שהי' באופן שעשתה מקודם ש"ק והבעל עשה לשליח זה גופי' לש"ה עד מקום פלוני ומשם יהי' שלוחה ובזה לא הי' מקום לטעמא דרב זולת מטעם חזרת השליח שהי' להם מקום להסתפק הרי להדי' שסובר באמת דכולה גווני שליחות שאינם חוזרים אינם אלא ס"מ ואף הרשב"א החולק עליו כותב כדברי הב"ש כתב בל' ואי לאו דמסתפינא וכו' ע"ש דף ס"ג ד"ה ולענין פ"ה. ובודאי יש לתמוה על הב"ש שכ' דעתו בלי בעיתותא ליפסק בסימן קמ"ב ודאי אינה מגורשת והעיקר שהיא נמי ס"מ:
ולא היא שלא מדעתו ע' ב"ש מביא דעת מהר"ל בן חביב ולדעה זו אם יש ספק קטנה או נערה בוגרות ע' בהב"י ובהטור סי' קל"ב יש בשם העיטור דיתננו לאביה והדר לה ומגורשת ממ"נ וע"ש ב"ח ומ"ל. וע' תשובת מהרמ"פ סי' ג'. ולתקנת העיטור מיושב כל הפקפוקים דלשם כי א"צ לשום שליחות ואף זהירות מנתינות שני גיטן כמוזכר בב"י א"צ כי בחד גט בלא שום שליחות מגורשת ממ"נ. ונראה שמיאנו בתיקונו מפני ספק הלשון כמבואר בסדר הגט ומשמע בהרמ"פ שבזה שהאב עומד אצל' יצאנו אף דעת הר"ן שממנ' פקפק מהר"לב"ח ז"ל ע' ודוק:
אבל ע"י אביה מתגרשת כן נמי מסקנת התו' וע' סימן קל"ז סעיף ב' מה שהנחתי בצ"ע על חד ראי' שהביאו לזה ומבואר בהטר דהיינו בארוסין ולהכי כ' אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולאפוקי נשאת דא"א להתגרש ע"י אביה אף ע"י עצמה ודאי נמי דאינה מגורשת מפני שאינה יודעת לשמור גיטה וכן מוכח מהתו' שכתבו ור"ת מפרש כו' לפי אותו טעם מגורשת ע"י אבי' דהא אפילו פקחת אבי' מקבל גיט' והיינו בארוסין אבל נשאת מבואר סעיף ה' שאין אבי' מקבל גיט' בפיקחת ומכ"ש בא"י לשמור. ובז' יש לתמו' על הירושלמי פ' התקבל סף הלכה ב' כ' קטנ' אביה ולא היא (דהיינו בארוסין) שוב כ' ניסת בין היא בין אביה אם יש בה דע' היא ולא אבי' וכ' המפרש פ"מ משמע דבשאין בה דע' ואביה שוין אבל בבבלי משמע דאין בה דע' אביה ולא היא ויש לפרש ה"נ כן כדפרישית בפנים ושם כ' ניסת בין היא בין אביה כלומר היא בשיש לה דעת כדלקמי' ואביה בשאין לה דעת. ודבריו יותר תמוהים שרוצה להשוותן עם הפוסקים וזה ודאי אינו אלא בניסת ואין לה דעת לא ע"י אביה ולא ע"י עצמה כדקתני וכל שא"י לשמור גיטה א"מ דלכל הפחות בנשאת או אין לה אב איירי אינה מגורשת בשום ענין לכ"ע והירושלמי צ"ע ויותר נכון לע"ד להגיה ניסת ולא היא לא אביה אם יש בה דעת היא לא אביה. שוב מצאתי מהריב"ן לב ספר ב' שאלה ד' כבר התעורר עליו ע"ש:
הג"ה ולכתחילה כו' אבל בדיעבד אפילו בשעת המסירה לא הי' לו עדים שפיר דמי כל שנתברר אח"כ ע"י עדים שהוא ש"ק. ואף דלשטתי' ע"מ כרתי דוקא וא"כ לפ"ר י"ל הא בשעת מסירה לא ידעו הע"מ שנתגרשה בקבלה זו מ"מ אחרי שנודע אח"כ שנמסר לשלוחה הגט בעדים שפיר מיקרו ע"מ וע' בפ"י ד' ס"ב ע"ב ד"ה משנה האשה שאמרה וק"ל:
מה צריך כו' מצטרף כ' ב"ש הן לענין הקבלה מצטרף כו' והן להעיד על שלוחותו כו' כ"כ בדרישה וב"ח. בהב"ח לא מצאתי פי' זה בדברי בעה"ע שבהטור שהוא סעיף זה וכל מע' יראה שהל' אינו סובל אלא על הקבלה הוא דחזי לאצטרופי ולא למנוי השליחות ואולי מפני שהסביר הב"י בדברי הרא"ש שזה הוי עדות לעצמו שנעשה במקום האשה. משא"כ בהקבלה העדות אינו נוגע אליו ויראה לע"ד שהוכרח לחלק בהכי שהרי דבריו מן הירושלמי ריש התקבל נאמר שם על המשנה הוא מודה יצטרף השליח תפתר שהי' קרוב ובפ' השולח לגירסת הרא"ש עשה שליח להולך צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים עשה שליח להוליך צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים וא"כ בשלמא הבבא ראשונה אפשר לפרש כדפי' הרשב"א דאיירי במקום שצריך קיום אבל בלהחזיקו אלו דעתי' לאצטרופי מה זה שכפל ואין השליח משום שנים כמבואר בב"ח אלא משמע דצריך שנים מבלעדו. וא"כ הא סותר עצמו ומחלק בין החזקת השליח הן לקבלה והן להולכה צריך שנים בלא הוא מטעם הנ"ל. ובהתקבל מקש' שיצטרף להעיד על הקבלה. אמנם בהרא"ש מבואר דבין להחזיקו ובין המסיר' לר"א אף שלא במקו' קיום צריך שנים בלא הוא ויהיב טעמא שהרי הוא עומד במקו' בעל. ומלבד תמיהות הטור ממה דקי"ל הן עדיו וכן בגרושין יש לתמוה מסתירו' הירושל' עצמו וע"כ לבא לדברי רבינו ירוחם שבהשולח לא אמר אלא לאזהרת לכתחי' אבל בדיעבד קי"ל הן הן ואזלה הקושי' בהתקבל על צריכה דמשמע דאל"ה אינה ניתרת בקבלת השליח ומקש' על הדיעב' שיצטרף וא"כ שוב אין כ"כ תימה מה שהתמי' הב"י על הר"י שמפ' צריך לכתחי' כי י"ל אחרי שהסיו' ואין השליח משום שנים ע"כ אך לכתחי' אפשר אף צריך להחזיקו אך לכתחי' (וע' תו לקמן) ואולם מהטור שכ' וכן דקדק העיטור ל' הירושלמי נראה שמפרש העיטור דהכא כהב"ש וצ"ע. תו כ' הטור וכ"כ הרמ' ז"ל שהשליח עד אחר וע' ב"י וב"ח ודברי הב"ח דחוקים דמה שבפ"ג מה"ג השיג כבר ממה דקי"ל אמר לשנים גרשו הן הן ומה יוסף בדברי הרמ'. ואולי רומז למה שכ' פ"ט הלכה ל"ב והוא בש"ע סימן זה סעיף י"ב ומסיים שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד כו' ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש הרי זו מגורשת משמע שמחזיק עכ"פ השליח לעד אחד אף על החזקתו דאל"כ מה אעפ"י הא אף עד אחד אינו. ואף שהרמ' איירי בגט בלא עדים והטור איירי עם חתימו' עדים וכנראה אפשר הרמ' שפוסק דש"ה א"צ עדים מפרש הירושלמי נמי בגט בלא עדים מ"מ בזה מביא ראי' ממנו שעכ"פ מפרשו כפירושו שהשליח תמיד מצטרף. והנה הב"ח מביא ראי' מן הרמ' פ"ו ה' י"ד דלא כהטור והאמת ממה שמסיים שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם משמע שאינו מצטרף ועל חלוקי שבב"ש בשמו בין אחד לשנים צ"ע בדף ה' דקאמר מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד וכו' הא בשליח אחד אף עד אינו נעשה והיא קושי' הרשב"א וצ"ל דמ"מ נעשה עד להעיד בפני נכתב. ודע שגירסת הרשב"א צ"ע כי ז"ל הירושלמי עשה שליח להוליך צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משם ב' ומסתברא דהא דגרסינן הכא עשה כו' צריך ליתנו לה בפני שנים וכו' וכנראה כאלו הגיה דצ"ל במקום צריך להחזיקו צריך ליתנו. ופירשו בצריך קיום וכן הגירס' בהירושלמי שעם הפ"מ (ואפשר צ"ל בהרשב"א וכולי דהיינו בבא שבהרא"ש עשה שליח להוליך צריך ליתנו בפני שנים וע"ז כתב ומסתברא דהא דגרסינן וכו' ורוצה לחלק דהרישא בחזקת השליח פשוט שאין השליח משם שנים מפני שהוא על עצמו והסיפא בצריך קיום וכדפרשתי העיטור) ואזלי אף הרמ' גורס הכי לכן פוסק דש"ה א"צ עדים כלל ובפ' ט' בגט שאינו חתום אף שמצריך להמסירה מידו ליד השליח שני עדים שפיר מחשיבו לעד אחד. משא"כ לענין המסירה מיד השליח להאשה מפני שהוא במקום הבעל פוסק כמשמעו' הירושלמי כהרא"ש דלא כפי' הרשב"א וצ"ע:
בד"א שצריך ע"ק כו' אבל אם הי' הגט יוצא מת"י ש"ק א"צ ע"ק ההוא א"צ אינו דומה לסעי' י"א דשם בש"ה להרמ' א"צ לעשיתו בעדים אף לכתחי' והכא מודה דלכתחי' ודאי צריך למוסרו בעדים אלא בדיעבד כשר. ולהטור אף בדיעבד פסול אם נמסר בלא עדים אלא שנאמן שבא לידו בפני עדים וא"צ להביאם לפנינו ולא חיישינן שמא בפיקדון בא לידו (וע' ב"ש מוקים הש"ע דוקא ממקום למקום. אבל הטור משמע ודאי אף דפוסק כר"ה מעתיק דברים אלו סתם משום דאזיל בשטת הרא"ש לחלק בין יש מכחיש לאין מכחיש ונשמע דין זה מקושי' הגמר' לכ"ע ואפילו לר"ה ואפי' בחד מקום) אלא שהטור מצריך שזה דוקא בגט מקוים אבל באינו מקוים צריך ע"מ לפנינו והן דברי הגהו' רמ"א סוף סעי' י"ג שמסיים וה"ה ש"ק מן הבעל. והבה"ב מקשה מדפסק סי' קמ"ב שגט ביד האשה אפי' אינו מקוים כל כמה שאין הבעל מערער נשאת בו ומ"ש ביד ש"ק. והאמת שהר"ן פ"ק משוה גט שביד ש"ק בעדים לגט ביד האשה ומביא ראי' מדלא מצינן אמירו' בפ"נ גבי ש"ק. והטור אפשר ס"ל דוקא באש' עצמה לא חיישינן מהטעם שכ' הרמ' חזקה שאינה מקלקלה עצמה משא"כ בש"ק וע"כ לדעתו בזה נמי גרע ש"ק שאינו נאמן עם אמירת בפ"נ כמו ש"ה מפני שהוא במקום האשה ואף דאשה עצמה המביאה גיטה נמי נאמנת ש"ה שהיא אך ש"ה ובשעת העדות עדיין לא נתגרשה ודוחק וצ"ע וע' סעיף נ"ה. וב' ב"ש כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עדי אמירה וכו' כ"כ ב"י. וכשאין עדי' שהוא ש"ק לא אמרינן תתגרש מיום שבא עם הגט לכאן במגו דהוה יכול ליתן הגט לידה די"ל דאין רצונה לקבל הגט כשאינה יודעת דבעלה נתנו לידו ליתן לה כן משמע בהרא"ש. והרא"ש לא כ' אלא לתי' מה דהוקשה לו על המודה דר"ה דהא ר"ה פליג באם אומר הבעל לפקדון מכח אם איתא אף דנמי יש לו מגו אלו בעי נתנו לה ומ"ש גבי דידה ומשני כדכתבו תו' דבפלוגתא דר"ה ור"ח ליכא המגו דהאשה לא תקבלנו וחוששת אולי האמת עם הבעל ואינה רוצה להתגרש מספק וזה לא מספיק הכא דליכא מכחיש וכן בסעיף כ"ה אף דהבעל מכחיש מ"מ אחרי דלר"ח שפסקינן כותי' השליש נאמן מה צורך לעדי האמירה הא י"ל דנאמן השליש דש"ק הוא במגו שהי' נתנו לה אחרי שהיא ג"כ אומרת הכי. ומן המתני' דקתני דצריכה עדי אמיר' אין ראי' דהא הגט קרוע ומה מגו יש לו והיא קושי' הפ"י וצ"ע. ואולי מ"מ יש לדחוק כדדחק הפ"י שם דמפני גזירות דבר דבר בעינן דליהוי בשעת מסירה ברור שהשליש הוא במקום האשה. ומה דהקשה לנפשי' מדין ההג"ה בסעי' ח' שמוכח שאף שבשע' המסירה לא נודע לע"מ שהוא ש"ק מ"מ כשנתברר אח"כ די י"ל דא"ד דשם עכ"פ לא נודע לע"מ שהמסירה היתה למי שהי' במקומה וכבר בשע' המסירה הי' ידוע לעדים שבמקום אחר שזה השליח ידו כידה ולא חסר בשעת המסירה אלא הגלוי מילתא משא"כ באין עדי' שהי' שלוחה אלא שיהא נאמן במגו הא מגו זה אין לו אלא משע' מסירה ואילך ומקודם לא נודע לשום אדם שהוא במקומה הרי לא היתה המסירה לאדם ידוע במקומה לא לעדים ולא לשום אדם כן אפשר לדחוק אלא דק"ק מנ"ל הא ולחלוק על פירש"י ור"ן ודוק:
ואם המשלח כופר ע' ב"ש מה שדחק ליישב מה דק' היכי איירי ועם כל דחוקיו מוכרח לסיים והיינו כמ"ש לקמן בהג"ה דלא מהני מה שראו הגט ביד השליח. ובזה אינו מיושב הש"ע שהרי אינו מחלק אף בהכי והאו"ת סי' נ"ו ס"ק י"א כ' ליישב הש"ע לחלק בין ש"ה לש"ק ע"פ הראב"ד וכתב וכן צ"ל בש"ע דהעתיק סי' קמ"א סעיף י"א דע' הג"מ הנ"ל בקמיית' דהבעל יכול להכחישו הואיל ואין השלישות בידו. ובסעי' נ"ה נ"ו מבואר דס"ל כהרמ' דאפי' הגט בידה נאמן השליש ולפי מה שכתבתי צ"ל שם איירי בש"ק דמודה הג"מ. וכל הרואה יראה שסעי' נ"ו אינו מתפרש אלא בש"ה הרי לע"ד טרח נמי בכדי. ואני בעניותי איני בא ליישב הלשונות שבש"ע שכבר עמד עליהם הב"ש. אך מה שהב"ש מעורר עלינו מבוכה בדע' הרא"ש ע"פ דברי הש"ך ח"מ ואחריו החזיקו גאוני אחרונינו הפ"י והע"פ. והאו"ת העמיד עיונו על דברי הב"י שכ' על דברי הטור מדברי הר"ף מ"ש בתקון שטרות הרשאה בשולח גט ממקום למקום נראה שא"צ כ"כ הרא"ש ריש גיטין ובתשו' כלל מ"ה סי' י' וגם בסי' שאחר זה כ' דברי הרא"ש וכ' שם שהרמ"ה כ' אף בא"י שאין צ"ל בפ"נ נאמן על השליחות שהבעל עשאו שליח וק"ל שכ' הרא"ש בתשו' וכתבה רבינו ס"ס זה ראובן עשה לבנו שליח וכו' אם יש עדים ששמעון בנו הי' שליח של בעל וכו' ל"ל עדים הא הוא נאמן בכך ואפשר דה"ק אם עשו שליח בעדים דאלו שלא בעדים אעפ"י שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני מידי לדע' הרא"ש א"נ דפליג על הרמ"ה וס"ל דכל היכי שאין אנו סומכים על דברי השליח שאמר בפ"נ כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח הגט וקצת הוכחה לזה בהרא"ש ריש גיטין ומ"ה כ' אם יש עדים ששמעון בנה הי' שליח של הבעל לומר דאפי' לא נחתם בפניו אלא שמתקיים בחותמיו לא יועיל בטול הבעל עכ"ל ומאריך האו"ת סי' ק"ד להוכיח דתי' ראשון עיקר שהרא"ש לא פליג עם הרמ"ה ואני אומר במח"כת של רבינו ב"י סי' זה ודאי אינו שהרי ל' התשובה כלל מ"ה סי' ט' הכי הילכך אם מעידים עדים ששמעון בנה היה שליח הבעל ואיך אפשר אף לדחוק ל' מעידים כדדחק בל' הטור ולתי' שני כתב האו"ת יש להבין כשנתקיים איך יכול להכחיש השלישות הא איירי בשני עיירות ולד"ה שליש נאמן ומה צורך לומר דהאמינוהו חכמים (ולדברי מהרש"א דבש"ה וא"ש בידו לא שייך נאמנות א"ש דשורת הדין בעל אומר לפקדון נאמן דהא א"ש בידו רק חכמים דהמנוהו על בפ"נ גם ע"ז האמינוהו וע' מ"ש לקמן) וע"כ צ"ל דאף דנאמן באמר הבעל לפקדון מסרתיו דהמני' אבל במכחיש שלישית לגמרי כגון שאמר ממני נפל לכ"ע יכול להכחישו רק מתק"ח באומר בפ"נ דגם בזה נאמן השליח ולא מצי הבעל להכחישו והן הן דברי הש"ך עכ"ל ואני אומר אף למה שדחיתי דהתי' א' ודאי אינו לע"ד אף תי' זה אינו מוכרח כי לע"ד אין שום קושי' דהא העובדא הי' שהבן השליח הכחיש הזקן שבתורת פקדון מסרו לידו מפני שלא הי' ניחא לו בגרושי אמו מיראתו שתנשא שלא מדעתו:
ונתיירא הרא"ש ז"ל אף אלו יהיו עדים במנוי שליחות הקבלה של הזקן וגם יהיו ע"ק שנמסר מיד הבן להזקן אולי עתה יכפור הבן עיקר שליחותו ויאמר שלא הי' מעולם שליח אביו כי כבר אפשר ע"י תחבולה נעשה שנמסר הגט מיד הבן ליד הזקן לפני עדים והעדים לא שמעו מפיו שאמר שהוא שליח אביו לכן כ' הילכך אם מעידים ששמעון בנה הי' שליח הבעל ור"ל אם רק מעידים שהי' שליח ואין ה"נ אף ע"י אמירות פיו בשעת מסירה שהי' נאמן שוב הגט גט לאפוקי אלו היה תחבולה והעדי קבלה לא היו יכולים להעיד שהבן אמר שהיה שליח חשש כנ"ל (וע' סעיף נ"ו למה שנסתפקתי שם אפשר בלי שום דוחק שהי' מתיירא שהבן יחזור בו ויאמר בפקדון קבלתיו ומתחילה רציתי לגרש אמי בזיוף ויהי' הבעל נאמן בערעורו כי יסכימו לערער בטענת פקדון ע"ש) ואולם בלא זה יש להתבונן מה הוצרך בהתשובה ובפסקיו בפ"ק להתקנה שהאמינוהו כמו שהאמינוהו על בפני נכתב ולא בפשוט כתוספות דממקום למקום הבעל נאמן והאו"ת מדהרבה להקשות על החשש של נפילה האריך ותמצית דבריו ודאי אף לא חייש לנפילה ובודאי אף בא"י או בגט מקוים מודה שהשליח נאמן לכ"ע ממקום למקום אלא שחשש אחרי שכבר מבואר שאינש אחרינא שאינו שליח אינו נאמן על קיום ואפילו אומר בפ"נ וא"כ טרם שהוכיח לנפשו הוקשה לו איך מועיל קיומו ע"י אמירות השליח בפ"נ דילמא כולו זיוף ונמצא דאינו שליח כלל אלא אינש אחרינ' ואינו נאמן כי לא היה מבין התקנ' הית' באם יביאנו מי שיגיד שהוא שליח כ"א דוקא מי שברור שליח ושוב פשט לנפשו ע"פ פי' ריב"א שאם ברור שהוא שליח אף לומר פ"נ למותר א"ו התקנ' שבדבור פיו נאמן שהוא שליח ומועיל קיומו אבל בגט מקוי' או בא"י מעולם לא הוקש' לו כי לנפילה לא חיישינן ולפקדון ליכא למיחש שהבעל נאמן. ולע"ד פי' זה אם כי התפא' בו אינו שהרי ז"ל התשו' מה שרצית להתיר ליתן הגט שהביא שליח מארץ ישמעאל ואין בידו כתב שליחות והוא אומר בעל פה שהבעל עשאו שליח והבאת ראי' מהתקבל דאמר ר"ח שליש נאמן כו' ואע"ג דר"ה פליג לא מההוא טעמא פליג (ר"ל אלא מטעם אם איתא וזה לא שייך מקום למקום) חוץ מכבודן אין ענינו לכאן כלל כו' וההוא דר"ה מיירי שיש עדים שעשת' האשה שליח לקבל גיטה והגט יצא מת"י השליח והבעל אומר שלא נתנו לשליח כדי שתתגרש בקבלתו אלא לפקדון ומה שכתב' שמצאת כתוב על הירושלמי דצריך להחזיקו בפני שנים דנראה דוקא בא"י שאצ"ל בפ"נ אבל בח"ל כי היכי דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח אני איני יודע מי כתב סברה זו אם היא בר סמכא כי כבר אמרתי אם הי' מביא כתב שליחות בלי קיום כי היכי דמיהמן אקיום הגט לפי שאין עדים מצוים לקיימו ה"נ נאמן אקיום כתב השליחות דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שהעדים שיקיימו כתב השליחות יקיימו נמי הגט אבל להאמינו על פה לומר שליח אני כי היכי דנאמן בקיום הגט בזה יש לחלק שבקל אנו מכשירים שטר החתום בעדים דכמי שנחקרה בב"ד דמי אבל אין להאמינו ע"פ לומר שליח אני וכו' הרי להדי' דלא כפירושו שהרי האו"ת כתב לשון הרא"ש וכ' דמהך בעל אומר לפקדון כו' אין ראי' דשם בש"ק והגט מקוים ופשיטא דאין יכול לערער אבל בש"ה אף הבעל יכול להכחיש דלא חשוב הא הגט בידו דטעון מזויף הוסיף מלת מקוים כדי להמתיק פירושו והוא שקר ולקמן נדבר בו ותו הא אף למה שנסתפק הרא"ש לא נסתפק אם יש בידו כתב שליחות אינו מקוים שנאמן בקיומו כמו בקיום הגט ואלו כדעתו שחשש דילמא הוא זיוף ואינו שליח אלא אינש אחרינא מה מועיל כתב השליחות שמקיימו ונאמן בו בחדא תקנה כמו שנאמן בקיומו של גט אם הכל זיוף והוא אינו שליח א"ו ליתא כלל אלא על עיקר השליחות חשש אף אם הגט אמת ומעתה אלו נאמר כהבנת כל האחרונים שלשטתו אזיל וחושש לנפילה וע"כ לא אמר ר"ח שליש נאמן ור"ה מודה ממקום למקום אלא בטוען פקדון דשייך המני' והוא חשש לנפילה ודאי אין ל' התשו' מורה להכי דא"כ מה זה העלם עיקר החילוק ודחה השואל בשתי ידים אין ענינו לכאן כלל דר"ח איירי כנ"ל והגט יוצא מת"י אטו בנ"ד אין הגט יוצא מת"י הא קיימו ואמר בפ"נ בל"ס ועיקר החילקו דר"ח איירי בטוען פקדון דוקא והוא חושש לטענת נפילה לא יזכר ולא יפקד לכן לע"ד זה נמי ודאי ליתא. מלבד מה שתפשו על זה כולם מהסוגי' דהתקבל לכן בזה דעתי העני' מסכמת שמעולם אף הרא"ש לא חש לנפילה כדקי"ל בח"מ סימן נ' דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן והוראתו שממנה תוצאות דעת הש"ך ודאי צריכה ישוב וראיתי באו"ת שני דרכים ובשניהם לא הונח לי אחד כתב ע"פ הדרישה והם דברי אלהים חיים אבל אין ענינם לדבריו כלל דלגבי הלוה מיד דלנפילה לא חיישינן והתובע משקר בזה הרי בא ליד השליש בתורת פקדון והמני' והלוה נמי פטור שהרי לזה ניתן לו שאם יאמר שהוא מחול שיהא נמחל ודרך השני שתופש לפשוט ומרווח נמי אינו דתמצית התו' מפני שהיו שלשתן בעיר אחת ושייך אם איתא להכי חייש לנפילה וכל זה לאו נזכר בהרא"ש כלל והעיקר חסר וכבר כ' נמי הרשב"א בהסוגי' דאף ר"ה גופי' מודה דאם טוען הבעל ממני נפל דאינו נאמן אף במקום אם איתא וע' סי' קנ"ב ומה שהוכיח דעה זו ע"פ דברי ר"ה לקמן נדבר בזה. והנלע"ד דטעם הרא"ש פשוט דהא מבואר דטענת מחילה טענה גרועה היא דאפילו במקום מיגו אינו נאמן כדפסקינן בח"מ סי' קע"ו סעיף י"א בהג"ה ע"ש בש"ך ובתשובת הרא"ש כלל נ' סימן ז' באמת מבואר דאפילו במקום מגו אינו נאמן ומקורו מהסוגי' דהחובל וטענת נפילה אף דנמי גריע' היא מ"מ הא פסקינן בסי' נ' דבמיגו דמזויף נאמן הרי דעדיפה מטענת למחול אתא לידי ולהכי חייבו הרא"ש להחזיר השטר משום דחזקה אין אדם מזיק בממונו והאמת עם התובע וכ' ולא דמי לההוא דזה בורר דהתם הושלש וכו' ואלו שהתובע היה מודה שהפקידו בידו והי' שליש והמני' שמכריע סברת אם איתא משום דאף שמשקר מחול ה"ה אף אם יאמר הנפקד של מחילה אתיהיב בידי משא"כ בזה וק"ל (ואולם מדברי הגהות ש"ע שבסי' קע"ז הנ"ל ק' לי על הגהות ש"ע ח"מ סי' ע' דכל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן מחלת לי וכן איתא בסי' ע"ה סעיף ז' וע"ש בש"ך בשם הרמ' וע"כ לחלק בין מחלת לי לבין מחלת על ידי אחר והטעם דבל"ז צ"ע מה מדמה מהר"מ ז"ל פטור חובות לרשות להזיק הא י"ל פטור דומה למתנה די"ל הואיל והוה לי' הנאה מני' נתן לו במתנה החוב ומה ענין זה למזיק שאין לאדם הנאה מני' א"ו דדוקא במוחל בעצמו שפיר די"ל דהוי כמתנה בשכר מה דנהנה מני' משא"כ בשולח המחילה ע"י אחר והברירה ביד השליח אם רוצה פטרו ואם רוצה מעלים הענין ממילא אין כאן החזקה טובא מהלוה להמלוה אלא העיקר להשליח שפיר הוי לגבי המשלח דומי' דרשות להזיק א"נ שמסתברא להו דמגו דפרעתי עדיף והוי דומי' דמגו דלא הזקתי וצ"ע יהיה איך שיהיה דברי הרא"ש מיושרים בפשוט) ולפ"ז הדין שפו' הטור סימן מ"א מודה הרא"ש בו ואפילו ל"ל מגו להנפקד דטענת הלוה נפילה גרועה היא ולא מהימן וע"ש בש"ך סי' נ"ו ולעולם מודה היכי שטוען נפל ממני ומצאת וזה אומר שליש אני על תנאי כך או זולת זה טענה שאינה גרוע כמו למחילה אתיהיב לידי השליש נאמן. ולפ"ז הברור אין בידינו לפרשו במה שדחק בנאמנו' השליח על השליחות כי אם ע"פ הבנת הרמ"א ז"ל וכדעת הג"מ שזה נראה ברור מלשונו שדחה להשואל שאין ענינו לכאן דר"ח איירי בשהוא ש"ק והגט יוצא מת"י לאפוקי ש"ה אף שבשעה שאומר שהוא שליח עדיין הגט בידו מ"מ כשיבא ליד האשה יצא השלישית מת"י וגם מפני שא"א לו כלל להוציא מחשבתו אל הפועל בלתי אם לא יוציאנו מת"י למוסרו להאשה כי כל שהוא בידו ביד הבעל לבטלו. ולהכי אף מה שאומר לפני העדים בשעה שמוציא השלישות מת"י אינו נאמן כשאר שליש דשני שליש דעלמא שאינו מוכרח בזה כי אף בעודו בידו יוכל לפעול כמחשבתו משא"כ זה וזה לע"ד ברור כונת הרא"ש והג"מ ומחולקים בזה עם פי' הרי"ף ורש"בא ור"ן ותו'. ויש להם תנא דמסייע פירש"י שדקדק מאוד לפרש הסוגי' דוקא בש"ק (אף שהתו' נמי הכי פירשו ולא אזלו במחשבה זו. ודברי מהרש"א ז"ל תמוהים וכל יישובי האו"ת לאו מידי הוא) וכן משמעותו ודאי אף בפסקיו כמבואר בב"ש ס"ק ע"ט ומה שדחה דילמא ס"ל כסברת הר"ן ליתא דא"כ אף בעיר אחרת שייך ההוא אם איתא ע' ודוק ומה שכ' ומתו' משמע דאז מהני דהא פירשו וכו' ודחק לדעת הרמ"א לע"ד ל"ק דנהי שחולקים על רש"י בפירושו שהקרעים מורים שקבל הגט משום די"ל באשפה מצאם מ"מ י"ל דמודו אחרי שהעדים ראוהו בידו שלם תו הקרעי' שבידו באותו הדור שהיה עומד להקרע מחמת הסכנה לא הוי ריעותא כלל ועדיין חשוב כשלם וחשוב יוצא מת"י ע"פ הקרעי' ואדרבא לפ"ר מוכח לחלק בהכי מדתי' הגמרא בתר הכי על וליהמני' לשליש מי קנפיק גיטא וק' הא ע"פ דבריו של הבעל שנאמן שנתנו בידו במיגו שבידו לגרשה ידעינן שהיה בידו ומה משני מי קנפיק מ"ש כי ראוהו בידו שלם ומ"ש שידעינן שהי' בידו שלם ע"פ הבעל אלא משמע כהרא"ש וד"מ לחלק בין קרעים שבידו שחשוב שליש משא"כ בדין זה שנאבד אף שהיה שליש ברור אכתי מי קנפיק והוי שליש' יוצא מת"י ואין לו דין שליש וע' ב"ש ס"ק פ"ט ולפ"ז אין תמיהתו כלום. ועדיין נשאר לבאר דא"כ דלא ס"ל בש"ה דין שליש ונאמנותו אינו אלא מפני שכמו שהאמינהו בקיום הגט כן האמינוהו בהשליחות זה ניחא בח"ל. אבל בא"י מא"ל וא"ל דס"ל באמת דבא"י צריך ודלא כהרמ"ה כתי' הב"י ז"ל א"כ קשה איך יפרש מה דקתני אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו דממ"נ אם אין לו עדי שליחות בלא זה אינה רשאי להנשא ואם יש לו הא אינו מועיל ערעורו גם על הזיוף לפי ריב"א וזה עיקר הוכחתו מה דפשט לנפשו לזה אמינ' ודאי למה שנסתפק הי' סבור דהחשש שמא אינו שליח אלא פקדון בדל"ל כתב שליחות הוא חשש יותר ודאוריית' עד שחייבי' אנן לספוקי בי' מבלעדי ערעור ולא שייך בההוא חששא משו' עיגונא הקילו כדהקילו בחשש זיוף דדבר תורה כנחקור. משא"כ בתר דפשט ע"פ הרי"בא דאם נתברר שהוא שליח שוב אף ערעור הבעל על הזיוף ליתא והכריח דנאמן אף בדבורו על השליחות דאלו דוקא ע"י הרשאה ושהוא יקיימנה א"כ בפ"נ ל"ל אלא בפני נכתב שטר השליחות לחוד ליסגי א"ו דכמו שהאמינוהו עם בפ"נ לדחות ערעור זיוף כן האמינוהו על השליחות לדחו' אף ערעורו על השליחות בח"ל מוכח באמת מזה דכל ספק השליחות בגט צדק שבידו אינו אלא חשש בעלמא כי ד"ת י"ל דלא שכיח הן משום דלא מפקיד אינש גיטא והן משום דלא מקדים פורענית לנפשי' ואין חשש זה יותר מחשש זיוף בגט חתום ולהכי כמו שהאמינהו בח"ל מפני שאין עדים מצוים לדחות אף ערעור הבעל כן נמי האמינוהו בח"ל בזה נמי אף לדחות ערעורו על השליחות. א"כ ממילא נמי חשש זה שוה לחשש זיוף אף לענין זה דכמו דבא"י א"צ אפי' לאמירות בפ"נ ולא מספיקינן בו כן נמי נאמן בא"י וא"צ להרשאה ואם יבא ויערער על שליחות הא שיירות מצוים ותברר ע"פ העדי' שהוחזק השליח לפניהם ולהכי בתר דאסיק שמוצא בר סמכי' להשואל משמע שלא סתר סברתו שאמר דהירושלמי שמצריך להחזיקו בעדים דוקא בא"י. כי אפשר הוא לשטת הרמ' דס"ל מדינא ש"ה א"צ לעדים אם שניהם מודים נמצא בח"ל שנאמנו' השליח אף לדחות ערעור הבעל כדהוכיח שוב א"צ כלל לעדות משא"כ בא"י מוכרח עכ"פ להוחזק בעדים כדי שאם יבא ויערער יהא אפשר להתברר ע"י עדים המצוים אבל קודם ערערו מותרת ולא צרכינן לחוש אולי אינו שליח מפני תקנת עגון כמו דלא צרכינן לחוש לזיוף דכולו חד חשש (אף בפסקיו משמע דאף בח"ל וכדפירשו הב"י ור"י שהשליח נאמן שנעשה בעדים ולהבנת הטור וב"י משמע להו ל' דצריך לעכוב כמבואר סעי' ט' וק' מ"ש מש"ה דקדושין דמודה שאין צריכים עדים והכא שגט בידו צריך ומוכח חילוק הב"ש בסי' ל"ה ס"ק ז' דאף דבש"ק מסופק בהחילוק בין גט להתיר לקדו' לאסור בש"ה אינו מסופק והוא דוחק גדול אחרי שאף בגט א"צ להביאם לפנינו משא"כ להבנת ר"י הנ"ל שאינו אלא לכתחילה מיושב דבגט היינו טעמא כדי שיאמר השליח שנעשה בעדים אני וזה בח"ל כמו בפ"נ ומכ"ש בא"י שסמכינן אם הבעל יערער שתברר בעדים משא"כ בקדו' דליכא חששא כולי האי אם מחזקינן למקודשת האינה מקודשת ואף לערער לית חשש כולי האי אף לכתחילה א"צ) וא"כ לדינא אין נ"מ כולי האי בין הרא"ש וש"פ בדין הצרכת הרשאה זולת מה דמשמע להרא"ש אין חילוק בין חד מקום לשני מקומות וע' ב"ש ס"ק פ' וכבר הקדמתי שלא לפרש הש"ע אני בא אלא לבאר דעת הרא"ש כפי הנלע"ד:
הג"ה ונוהגין כ' ב"ש מיהו ק' וכו' גם יש לחוש שמא יאמר לשאלה נתתי וכו' וע"כ מוכח דסותם וכו' דס"ל אפילו אם אמר לשאלה א"נ כמ"ש בתו'. וע' בתו' פ' התקבל דף ס"ד ע"א סוף ד"ה שליש מסיימו בלשון זה ולפ"ז מהימנינן לשליש אפילו בדברים העשוים להשאיל היכא דלא אמר בתורת שאלה אלא בפקדון הרי להדי' שאף התו' העומדים בשטת בעה"ת בטענת פקדון מ"מ בטענת שאילה סוברים דא"נ (ודברי הש"ך שמביא הם תמוהים שמביא ראיה מתו' דלא כבעה"ת אף בטענת פקדון והיא ראיה לסתור. וגם מה שדחה שם ראיות בעה"ת מהכא ומסיים והלכך נקטינן כאינ' מ"ד כו' שהרי לא דחה בעה"ת סברה זו אלא מפ' התקבל ולפי מ"ש אין משם ראי'. לע"ד היא ראי' שאין עליה תשובה חדא דלשון סתם פקדון אינו מורה כפירושו ותו דא"כ דכשטוען לפקדון גמור מודה ר"ח מה מקש' הסוגי' ממתני' דמצריכה שני כתי עדים וליהמני לשליש הא מש"ה צריכה לעדי קבלה שלא יהא יוכל לטעון לפקדון גמור מסרתיו דלא שייך הימני' לשיטתי' ואפילו לשיטת הרא"ש דהקושיא אף לר"ה אזלה משום דהיכי דליכא מכחיש לפנינו מודה ר"י דהשליח נאמן הא תינח במבורר שהוא שליש אבל להש"ך מה מועיל ראיות השטר בידו שלם דלמא פקדון גמור הוא א"ו דאף בפקדון גמור שליש הוא משום דהימני') ומה שהניח הפ"י בצ"ע דמ"ש פקדון משאילה י"ל דוק' בפקדון שייך הימני' מדבחר בזה לטובתו להפקיד גבי' מבזולתו ש"מ שמצא אותו נאמן לפניו. משא"כ בשואל שאינו אלא לטובת חבירו ואפשר אף לאחרינא הי' משאיל לא שייך הימני' וא"כ אפשר בטענת שאילה בדברים העשוים להשאיל אף הבעה"ת מודה לתו' וא"ד לטענת פקדון כנ"ל ואף לא לטענת גזיל' ונפילה שהם טענות גרועות מצד עצמותם וכבר כתב נמי הכי הפ"י ז"ל. והב"ש שהוציא מהכא אף טענת שאילה אינו יודע מה עסק שאילה שייך בגט ובבעה"ת מעולם לא נזכר שאילה ודוק:
בד"א כו' הרי זו ספק מגורשת ומסיים הרמ"ה שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו שהן כנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער כמו שבארנו ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת (וע' ב"ש וע' סי' ל"ה) נשמע שגט בלא עדים חתומים עליו הבא ממקום למקום אי אפשר זולת בעדי קבלה מיד הבעל וזה ברור אף לר"א ואפילו ירצה השליח לומר בפ"נ לא מהני כיון דלא שייך עדים החתומים ע"ש כמי שנחקרה וכו' ויש לתמוה על התי"ט פ"א משנה ג' המביא גט וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו כ' אם יש דקי"ל ע"מ כרתי ונראה דק' לו מה זה לי אם דמשמע דאפשר בלא עדים הא לר"מ לא סגי בלאו הכי ופי' דקי"ל כר"א והוא תימא דמשמע הא יכול לומר בפ"נ כשר אף אם אין עליו עדים וזה בלתי אפשר אף לר"א זולת ע"י עדי קבלה מן הבעל ואז א"צ לכלום. אמנם ז"ל הר"ן בפי' מתני' זו אם יש עליו עדים או העדים עצמם יעידו שחתמו או אחרים יכירוהו ויראה שמפרש אם יש עליו עדים ר"ל עידי קיים ומפרש איהו אופני הקיום אבל פשיט' דאיירי בגט חתום בעדים ולא שייך על זה ל' אם וזה מדויק ממשנה ראשונה דקתני בא"י ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ולא קאמר נמי אם יש עליו עדים יתקיים א"ו דשם התנא בא"י קאי דעדים מצוים לקיימו ואך בח"ל אומר כמסופק וק"ל:
וכן כו' כל השומע ע' ב"ש מביא שני תירוצי תו' וכ' ועל חילוק תו' ק' כו' ולע"ד לק"מ כי ז"ל לא משום דכי אמר הכי לאו שליחותי' עביד אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשוב שליחות שיחשב בכך כמהנה לי' כיון שלא צוה לו לעצמו ור"ל כיון שלא יחד' ואף אחרים הוי יכולים לעשות שליחות זה לא חשוב הנאה מן השליח אבל בכתיבה מ"מ כל מי שעושה ומפרנס בשליחותו דהוה כמוהו נמצא באתה הנאה לאשה מבעלה שהדירה ופשיטא דהוא הנאה ומה בכך דלא יחדי' ואדרבא על תי' הראשון ק"ק דמשמע דאפילו כל הרוצה לזון יזון יכול לומר ולא חשוב שליחות ובהמדיר לא משמע הכי ע' וק"ל. ומ"ש ואפילו להפוסקים דס"ל כו' א"י מאי דוחקי' הכא דהרי אלו יכתבו ויתנו קתני ופשיטא דלהנתינה צריך שליחות. ומ"ש ונ"מ מהני שני תירוצים ע"ש סי' ע' מה שכתבתי:
מה שכ' בתיקון שטרות כו' אלא לפי שכתו' בה שנותן רשו' וכו' ע' מהריב"ל ספר א' כלל ד' סי' כ"ב מדייק מזה דלזה השטר הרשאה הכרחי והנ"מ באשר משמע דבדבורו אינו נאמר דנתן לו רשות זה ה"ה אם ההרשא' אינ' מקוימת אינו נאמן וצריכ' קיום וכ' בדקתי וחפשתי בכל ספרי הקדושים ולא מצאתי חקירה זאת אם נאמן השליח שנתן לו רשות זה לא רמז ולא הערה ולכן איני סומך על דעתי וצריך שטר הרשאה שיכירו חתימת העדים ולע"ד המע' בתשו' הרשב"ץ ימצא מקום להקל אם ההרשאה מעשה ב"ד כנהוג ע' ודוק. גם דיוקו מל' הר"פ זה יש לדחות דאף דמשמע ובדבורו אינו נאמן מ"מ כשיש בידו הרשא' ונזכר תוכה רשות זה כבר יש חזקה דעדים החתומים כו' ונאמן שוב לקיימו וכדכ' הרא"ש תשוב' הנ"ל. ובפרט לדידן שכבר הענין מתוקן הכי בכל הרשאות הרוב מסייע לו וע' סעיף ל"ח וצ"ע. הג"ה גם שלא לשנות ע' תשו' מ"פ סי' ד' דין גט שבהרשאה נזכרו עדי גט שאינם חתומין עליו:
נהגו להקנות הוא ע"פ הרמ' אבל ע"י אגב קרקע כ' הב"י בשם העיטור ומסתברא דלא שייך בו ותמה אני על תיקוני שטרות שלכל הרשאות מזכירים קנין אגב והוא מילתא דתימ' כי מה מקנה לו באגב זה ולולא דברי הרמ' שהק"ס הוא ע"פ מנהג להודיע שגמר בלבו אף לק"ס לא היה מקום כדקי"ל בח"מ סי' קפ"ב לפיכך נלע"ד שאף העיטור אינו מזכיר קנין זה אלא בשטר שליחות קבלה שאינה מוסרה לדי השליח מידי ויש שייכות לדברי הרמ' להודיע שאין הדברים כמשחק אבל בש"ה שמוסר גט לידו אין לך מעשה גדול מזה ועדיף מאמירה בלב שלם ואין צריך קנין ולהכי לא נזכר קנין זה בסדר הרב ר"מ ר' יוזפש אף שנזכר בסדר ר"י מרגליות:
על שטר ש"ק כו' וצריך שיהיו כו' לע"ד זה דוקא לפי המבואר סעיף ך"ט שב"ד שבמקום הנתינה עושים לה מעשה ב"ד שנתגרשה לפניהם לחלוטין אז ההוא צריך לעכוב אבל אם בשעת הנתינה לא יעשו מעב"ד אלא הש"ק יביא הגט אצל הב"ד שבמקום האשה הם כשיכירו כתב עדות שבידו שקיבל הגט לפני עדים באמירות ה"ז גט כראוי ואף תביא העידי שליחות לפניהם אז הב"ד שבמקומה יתירוה ויכתבו לה מעב"ד א"כ ההוא צריך אינו אלא אזהרה לכתחי' כמבואר סעיף ח' בהג"ה וע' במרד' פ' התקבל וע' ריב"ש סי' ש"ץ מה שגמגמו בעד נעשה דיין וק' אחרי שבמקומו נתמנה לש"ק והיו שם העדי אמירה ומה בכך לו יהא שאין עד נעשה דיין דל הדיינות כולו וכי לא בשביל כך כשרים היו להעיד שבפניהם קבל והרי היו לה כל השני כתי עדים שבמתני' ולמה לא יתירנה הב"ד שבעירם ומה כולי האי אם המעב"ד שבמקום הקבלה לאו מידי הוא לב"ד וכי משום זה נפסלו מעדותן ואטו מדינא צריך יותר ממסירה לפני עדים וצ"ע:
הג"ה וע' בטור נוסח שטר ש"ק לע"ד ראוי נמי להזכיר בשטר ש"ק והכרנו שאשה גדולה בשנים ובסמנים כי עיקר שליחות בו תלוי:
ויש מי שאומר ע' ב"ש מביא טעם משם ב"ח וט"ז. והריב"ש סי' רמ"ז התיר בלא גמגום כנראה לא חש להכי מפני שאינו נוגע למלתא דבזיון לה וצ"ע מהריב"ל ספר א' סי' כ"ד כ' לפי סברת הב"ח צריכה האשה לבאר שעושה שליח לקבל גט על תנאי זה מפורש ותו לית ביה מיחוש:
הג"ה ונוסח הגט ע"כ צ"ל ונוסח שיאמר בשעה שנותן לו הגט אבל נוסח הגט עצמו לא ישונה כמבואר בפסקי מהרא"י סי' מ"ו באין ספק וגם בטור לא נזכר מידי:
בנוסח הרשאת כו' או ביד שלוחה בסדר גט של הרב ר"מ ר' יוזפש וכן בהטור ליתא זה ובודאי ניחא שאין אנו נוהגין לגרש ע"י ש"ק אלא מדוחק ותחילת סי' זה בב"י בשם הריב"ש שנהגו בנוסח זה בכל שטר שליחות וכן הוא בסדר ר"י מרגליות סעיף צ"ח ותמהני איך לא חשו לטעם שני אליבא דרב וע' ב"ש ס"ק ד' שאז אסור לאשה לקבל מיד שליח בעלה ונהי דבדיעבד אפשר להקל אף להפוסקים כרב מפני שהרא"ש שבטור ס"ס זה כ' דטעם בזיון עיקר מ"מ ק' הא ע"י נוסח זה יסברו שפשוט להתיר אף לכתחילה וזה ודאי אינו. הג"ה ש"ה שמביא כו' הב"ש מביא קושית הד"מ וא"ת אם יכולים לתי' שהוא ש"ה וכו' אם כן איך יכול השליח להכחיש כלומ' דהא הב"ד רבים והוא יחיד ולע"ד ל"ק דהא עכ"פ לא היה בידו שטר ש"ה ומכיון שמוכחש על ידיהם במה שאומר שאינו ש"ק הוי פסול לעדות ובמה יהא נאמן לומר בפ"נ:
הנשים וכו' אבל הפסולים מד"ת כו' ע' ב"ש הקשה דממ"נ אם יש בידו הרשאה ל"ל קיום הגט ובאין בידו הרשאה מה בכך שהגט מקוים דהא כ' הרא"ש ש"ה נאמן דעשאו שליח הואיל האמינוהו לומר בפ"נ וכאן אינו נאמן ול' הואיל לא נזכר בשם בשום מקום אלא כמו שפרשתיו לעיל לפע"ד והכ' לפירושי ע"כ מה שמחלק בין מקוים לאינו מקוים היינו שבידו הרשאה ומחלק בההרשאה גופה בין מקוים לאינו מקוים משא"כ בא"י כשר להביאו ואפי' אין לו הרשא' כלל ואפי' הגט אינו מקוים ומשום דלא מספקינן במידי ולכשיבא הבעל ויערער לא מפיו אנו חיים לא עם קיום הגט ולא במנוי השליחות אלא הכל צריך להתברר בעדים. ודין מומר ע' ב"ש וע' סי' קך"ט סעיף ה':
היו פסולים כו' כשרים מבואר בהרא"ש הטעם דלעדות זה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמבואר סי' קמ"ב בסומא והכל כדהקילו נמי בנשים וכן הוא בהרשב"א ומזה למד המהריב"ל הביאו הח"מ בסי' י"ז דה"ה להעיד במיתת בעל לא בעינן תחלתו בכשרות נשמע מכולהו דלעדותו גמור ודאי בעינן תחלתו בכשרות דלא כהש"ך ח"מ ס' ל"ד ס"ק ל"א וכן כ' הגאון נ"ב שי' בחלק א"ע דף פ"ד ע"פ תשו' הרא"ש וגם מעיד בשם זקן הגאון מו' העשיל ז"ל שכ' הכי בפשיטות ולע"ד אף יש ראיה מן הס"ד בשבועות דף ל"א למעט משחק בקוביא מקרבה שבועה ולדעת הש"ך ק' הא ראוי להעיד בעושה תשובה. דין זה איתא בהרא"ש סוף פ"ב בשם הרמ"ה. ובהטור איתא נמי בשם הרמ"ה כהיש פוסלין שבסעיף ל"ג כמבואר בב"י ולהכי אף הב"י ז"ל סותם ההוא דינא אף לשטת היש פוסלין אבל ק' אחרי שהה"מ כ' שאינו יודע טעם הרמ' במה דפוסל הפסול של תורה אף בא"י ובח"ל אף במקוים א"כ הא משמע דפסלו מהיות שליח ולא מצד עדות לבד דא"כ הרי הוא כחש"ו שפסילייהו מצד שליחות ובעינן תחילתו וסופו בדעת ואיך למד הרמ"ה דין זה מסתמא שאין פיסולו אלא מצד העדות שא"י לומר בפ"נ. ואולם בתשובת מהרמ"פ סס"ב כ' טעם הרמ' כדי שלא תחלוק בשליחות וע"כ ר"ל שאחרי שהוא פסול בח"ל באינו מקוים אף במקום ובא"י נמי פסול ולפ"ז ניחא דזה שעשה תשובה הרי הוא כשר אף בח"ל אבל א"י איך אפשר לטעם זה הרי סומא פסול בח"ל באינו מקוים ובא"י הוא כשר וצ"ע:
השולח גט ביד כותי כו' לדעת י"א שבסעיף י"א איירי בעושה השליח ישראל לפני עדים וגם ע"כ או דאיירי בא"י שאצ"ל בפני נכתב אף בגט מקוים וכן משמעו' המרד' פ' כה"ג. מיהו י"ח כו' ע"י כתב ואף בד"מ כ' הכא וע"ל ס"ז כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב ולא מצאתי וע' סעיף י"ד:
הג"ה ולא יכול לשלחו לו ע"י שליח טור וכן מבואר בגמרא ואינו דומה לשולח ביד כותי ולא חשבינן נמי זה לעמשה קוף בפרט דבכותי מכשיר אף לכתחילה ולא חיישינן שמא הכותי ישלחנו ע"י כותי אחר להשליח דש"ה דזה ממנה עיקר השליחות בכתב כמבואר סעיף י"ד ולכן לא היה הכותי אלא מעשה קוף ומה לי קוף זה ומה לי אחר משא"כ הכא דשליח גמור הוא שלפיו יהא נעשה השני ש"ה אך מפני דשליח שלא נתן לגרושין הוא אין כחו ככח הבעל ובשנוי כל דהוא בטל השליחות ולכן אפי' נאנס אין יכול לשלחו ביד אחר אבל ודאי תורת שליחות עליו ולכן מועיל אמירתו בפ"נ וע' פ"י כ' מה שכ' והמע' היטב בהר"ן שם ובדף ך"ד ובתו' ד"ה וכי מטות ירא' לע"ד שדבריו אינם כי כ' והנרא' דודאי לענין למסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אב"מ וא"כ ודאי יקשה קושית תו' אפי' אמר הבעל שימנה אחר מי שירצה מה מהני כיון דלא שייך שליחות כלל וגם ק' באמת אף כי מסרו ליד אב"מ אל יהני אמירתו בפ"נ א"ו העיקר כדכתיבנא שהוא ע"פ הר"ן וע' סי' קמ"ב סעיף י"ג:
נתן הגט כו' הואיל ולאחר ל' יום כו' כ' המ"ל פ"ו מה"ג ד"ה ודע והכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יהא יוכל למנות שליח במקומו אף לאחר זה משום דכולהו מכח בעל קאתי ואפי' מת שליח ראשון שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יוכל לגרש השתא עכ"ל. ובלבד כו' כ' הב"ש וכן אם נותן בעצמה ומתנה וכו' ש"ג עסי' קמ"ד סעיף י' ובתו' דף י"ח ד"ה חיישינן כי צ"ע למעשה:
ה"גה פירש לו כו' כן משמע בטור וכן מבואר ברמ' פ"ו שהרי בהלכה ל"ה מחלק באומר הילך ואת הולך בין נאנס ואלו בהלכה ל"ח סתם נתנן לשליח הגט ואמר לו אל תתנהו אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט וכן מבואר בהש"ע סעיף מ"ו וכן יש לדייק מן הסוגי' שהרי לתי' א' יש חלוק בין הולך לאת הולך לענין חלה והיינו משום דדייקינן ל' דאת דאלו בלא חלה הוא למותר אלא להקפיד אף בחלה ונהי דלא פסקינן כההוא לישנא ולא דייקינן בל' זה אבל בפירש להדי' ודאי מקפיד אף לחלה דאל"ה למה לו בל' אל תתנו אלא אתה ע"כ לומר דאין צורך לחוש לדילמא הקפיד במה שאין דרך העולם להקפיד. והנה הראב"ד שפוסק דבהולך סתם יוכל למיעבד שליח בלא אונס כ' הר"י בשמו שהוקשה לו עובדא דרבא דאמר חלה טעמא מאי משום דאנוס ה"נ הא אנוס ולא שיילי' אי אמר לו הולך או את הולך ש"מ דאפילו הולך דוקא חלה ודחק לחלק בין א"י לח"ל וכן הר"ן כ' פשטי' דההוא עובדא מוכח דאפילו בהולך נמי בעינן חלה ולע"ד נשמע מנייהו דהשליח נאמן לומר שעשאו שליח ונתן לו רשות למנות אחר אף בלא אונס דאל"ה מה ק' להו דילמא לעולם בידעינן שאמר הולך יוכל מעבד שליח אף בלא אונס והא דלא שיילי' משום דאף אלו אמר שאמר הולך סתם לא היה נאמן משום דדרך עולם להקפיד בלא אונס א"ו משמע כמו שנאמן בדבורו על עיקר השליחות כן נאמן בכך וע' סעיף ך"ד והדיוק מל' הר"מ כ' בעצמו די"ל להכי תקנו ההרשאה משום זה כדי שע"י זה יזכרו להתנות תנאי זה ע' ודוק:
דין שליח שני כ' המ"ל פ"ו הי"ו נסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרינן נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קאתי ואין לו כח לבטל דומי' דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שני או דילמא שאני מת מהיכא דביטל בפירוש ול"מ גלוי לדין זה אך ראיתי בתשובת מ"פ בסדר הגט שכ' דמשביעין את השליח שאם עשה שליח שלא יבטלנו (וזה הסדור שהעתיק נמי הד"מ סי' זה) ועדיין צריך אצלי תלמוד עכ"ל:
ש"ק כו' משום דהוה לי' מילי כ' הב"ש ושליח הבאה שלה לא הוה מילי כיון דעיקר שליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח ודבריו צ"ע מנ"ל הא וע' ריש סי' ק"מ לפי' הר"ן דשליח הבאה מכחה הוא נמי מילי משא"כ לפי' הרשב"ץ אם נתנו סתם הוא ממש שליח הראשון של הבעל ומל' הגאון בהטור שהשיב ודוקא לקבלה וכו' אין ראי' כי אף אם כונתו לשליח הבאה ע"כ דבשטת הרשב"ץ אזיל כדקרי ליה ש"ה וגם כ' דמכח בעל קאתי אבל סברת הב"ש כיון דעיקר שליחות נגמר וכו' אין לו מובן ודוק. משום דהוה ליה מילי היא דעת הר"ן והיש מתירין היא דעת הרשב"א כמבואר בב"י ובריש פ"ב דקדושין הוציא בחדושיו מפירש"י ותו' דדרשה דדרשינן ושלחה לשליח עושה שליח לתרווייהו קאי בין להאשה ובין להאיש ולשטת הר"ן ע"כ לדחוק דדרשה דשליח עושה שליח לא קאי אלא באומרת אמרו ומנתה היא שליח שלא בפניו וזה נמי מקרי שליח עוש' שליח דמ"מ הראשון שלוח שמפיו יהא נמנה השני מכחה וכדכ' בעצמו דהתם טעמא אחרינא ודברי הרשב"ץ שתלה גט בקדושין לפ"ר הם דברים מותמהים דתלה תניא בדלא תני' וע' סי' ל"ה ול"ו:
ואז יוכל למנות אחר בלא ב"ד רק לפני שני' עיין סי' קמ"ב סעי' י"ב ובב"ש תראה כי הרמ"ה והטור תופסים עיקר שטת הרי"ף שדחו התוס' במרובה וע"פ תירוצם בפ' התקבל שזה דבר שלם מקרי ואף הרמב"ן פ' התקבל הכי ס"ל שהרי כ' דהכא לא הוה חצי דבר דכיון שמינהו שליח נעשה ידו כידה מעכשיו ולכשיתן לו תתגרש והרשב"א שם מביא תי' הרמב"ן ותי' תו' מרובה ואינו מכריע והריב"ש סי' שי"ח כ' ל' הרמ"ה באריכות בל' זה אמנם הוסיף להחמיר ולהצריך שיהיו עדי השליחות עצמם עדי מסירות הגט מיד השליח ליד האשה וכו' ולא דמי לש"ק ולא בעינן שיהיו עדי השליחות הם ע"מ כדתנן פ' התקבל ולא חשבינן חצי דבר דהתם כיון שעשתה יד השליח כידה בעניני גרושין זה עדות שלם הוא שא"צ למסירת גט זה דכל שימצא גט חתום (ומקוים) ביד השליח (נלע"ד מה שכ' ומקוים הוא הוספות הריב"ש להסכמת דעתו עם הראב"ד אבל הרמ"ה היא מסכים עם הרמ' כמבואר סי' קמ"ב דגט היוצא מתחת יד האשה אפי' אינו מקוים מגורשת ומשמע דה"ה ביד ש"ק אם לא דאזיל ממש בשטת הטור כמבואר סעיף י"א וצ"ע וע' נמי ריש סי' קס"ב) הרי הוא כאלו נמצא ביד האשה עצמה והרי היא מגורשת ולא חצי דבר הוא ועדי מסירת הגט נמי לאו חצי דבר הוא דכיון שעדות השליח דבר שלם גם עדות המסירה חשבינן דבר שלם מידי דהוה אעדות ביאה דחשבינן דבר שלם אע"פ שצריכים לעדי קדו' לחייב הבועל כיון שעדי קדו' הוא דבר שלם בלא עדי ביאה כדאי' פרק מרוב' אבל בעדות ש"ה שאינו שליח אלא על גט זה למוסרו ליד האשה ואין מסירתו ליד האשה כלום בלא עדות השליח כיון שאינו מקוים וגם לא עדות השליחות בלא עדות המסירה דכיון שהחכמים תקנו בגט שאין עדים מצוים לקיימו לסלק ערעור הבעל מעתה קודם נתינתו או בקיום חותמיו או כשיאמר השליח בפ"נ כל שלא נתקיים כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא בשתביא עדים שהבעל מסרו לשליח ושהשליח מסרו לידה וא"כ הכל עדות אחת לסלק ערער הבעל וכל כת וכת הוי חצי דבר עכ"ל וא"כ הכא לשיטה זו דאף ש"ק יוכל למנות אחר בפני שנים יראה לע"ד היינו דוקא או בגוונא דאיירינן שהיא מנת' הראשון לש"ק ועשתה ידו כידה והוי עדותן דבר שלם אלו גט יצא מתחת ידו כיוצא מתחת יד האשה נמצא אף דשוב עושה שליח במקומו לקבלה בפני עדים אחרים אין בכך כלום ואף שאם הגט יוצא מתחת השני עדיין אינה נתרת עד שתביא שני כתי עדים עדי אמירה הראשון ועדי אמירה השני מ"מ י"ל שדומ' לעדי ביאה ועדי קדו' משא"כ בגוונא שהתיר הר"ן דוקא שהיא ממנית אחר במקומה לענין שימנה שליח מיוחד לקבלה כמבואר בב"י בשמו והוא עצמו לא נעשה כלל ש"ק. לשטת הרמ"ה הנ"ל א"א אלא ע"י כת אחת שיכולים להעיד מה ששמעו מפיה ומה ששמעו מפי הראשון איך שמינה השני אבל ע"י שני כתי עדים לא דהא אז לגוף העדות של השני שהוא ש"ק צריכים השני כתי עדים אהדדי וחדא בלא אידך לאו כלום והוי חצי דבר ולהרא"ש ז"ל שמצריך מנוי ש"ה נמי לפני עדים כמבואר סעיף י"א ולדעתו ה"ה שליח ראשון כשממנ' שני כבסעיף מ' וע"ש בב"ש א"ל ממה דמשמע גיטין דף ך"ד וך"ט שאף בשליח בב' מקומות יוכל למנות אחר ואפי' בשהשליח ראשון לא היה כלל שליח שניתן לגרושין אלא למנות אבא בר מניומי ומשמע אפי' ע"י ב' כתי עדים חדא די"ל דאזיל בשטת הר"י החולק על הרמ"ה ותו דאפי' לשטת הרמ"ה אפשר ל"ק כי הא אף להרא"ש אין צריך לעדי מנוי השליחות להביאם לפנינו והיא ניתרת על ידי ע"מ לחוד בשהגט חתום יוצא מת"י השליח ואמר בפ"נ או השני שליח ב"ד אני וזה עדות שלם מקרי ובעדי מנוי השליחו' י"ל כיון שאין צריכי' לבא לפנינו להעיד לא שייך כלל פסול משום חצי דבר משא"כ בעדי מנוי ש"ק דאינה נתרת עד שיבאו לפנינו יחד להעיד בלי ספק הדין כנ"ל לשטת הרמ"ה וע' בספר הגאון נ"ב שי' סי' צ"א כתב לפע"ד שהאשה יכולה לבחר שליח לקבלה אף שאינה מיוחדת אותו בשם רק שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' בחריקאי לקבל גיטי הוא שיהי' שלוחה והיא ממנת אותו לשליח ואין כאן חשש למ"ד אין ברירה וע"ש (והנה מה שפלפל בדין ברירה צ"ע להסכים עם דברי הרשב"א שבב"ש ס"ק ס"א ותימה לי שלא הביאו ופירשו לכל הפחות לדעתו) אמנם גוף המצאת דינו צריך לי עיון כי ראיתי הנה הוא סובב על הנאמר שם סי' צ' וגם האשה כבר אמרה בפני שני עדים שהיא ממנת ש"ק שיהי' במקומה לקבל את גיטה את מי שיבחר ר"מ שם שיקבל גיטה הנבחר ההוא מר"מ הוא שלוחה ואמרה זה בפני עדים בל' המועיל נמצא הי' זה ע"פ שני כתי עדים. וראיתי בסי' צ"א ד"ה אמנם כ' אבל כאן בנ"ד א"ל שפלוני אשר בידו ניתן מהאשה משפט הבחירה לבחור מי שיהי' שלוחה והוא שלוחה למנות את הנבחר לשליש ובשעה שהוא בוחר אותו הוא ממנה אותו שליח של האשה והרי הוא כאלו האשה מנתה אותו עתה כי פלוני הבוחר הוא שלוחה לבחור ושלוחה כמותו דבש"ק לא שייך זה כי אין ש"ק יכול למנות שליח אחר דמילי לא ממסרו לשליח וא"כ האשה בעצמה צריכה לבחרו ולעשותו שליח ומה שאמרה את מי שיבחר פלוני אין הכונה שפלוני יעשה שליח אלא שהיא תיכף עתה ממנית שליח את מי שיבחר פלוני עכ"ל והאמת שלע"ד לא היה עולה בדעתי להפריד בין זה להעושה שליח לא לקבל הגט כי אם למנות ש"ק מי שירצה וכמו שזה חשוב מילי לשטה ראשונה דהכא כן זה כי מ"ש אם אומרת שהיא ממנת מי שיבחר פלוני הרי נותנת כחה לזה דאם מילי לא ממסרן אף זה לא אפשר כי אין החלוק אלא בהל' והמכוון אחד אלא א"כ כדמסיק הר"ן שהיא ממנה פלוני ביחוד ואומרת אמרו לפלוני שאני ממנה אותו שזה שפיר הוא מכחה והראשוני' אינם אלא שלוחים דידה למנותו בכחה. אבל אופן הנ"ל הי' ס"ד שגוף דין מילי הוא (וזה צ"ע בדברי הר"ן בסוגי' דאומר אמרו) אלא אפילו אבטל דעתי' העני' בזה. אכתי לדבריו שהבוחר הזה אפילו שלוחה אינו אלא שהיא הממנה ותולה בחירתה בהבוחר הזה בלי שום ספק אצלי דלשטת הרי"ף ורמ"בן ורמ"ה הנ"ל חצי דבר הוא שהרי כת שבמקומה אינה יכולה להעיד אלא שמנתה שליח ואינם יודעים למי והשני עדים אחרים מעידים שע"פ בחירו' הבוחר נולד שלוחה ובין שניהם נגמר הדבר אין לך חצי דבר גרע מזה לשטתם והאמת שהגאון עצמו מסיק שאינו דן הכי אלא במומר מ"מ לע"ד אין בפעולה זו שום ריוח מהנהג שהבעל מזכה תחילה ע"י שלוחו ובדיעבד אם עבר וביטל שלוחו או שלא הגיע הגט לידה לע"ד א"א להקל ע"י קבלה זו שום קולה יותר ממה שאפשר להקל ע"י הזכוי ואפשר מיגרע גרע דבשלמא הזכוי לשטת הפוסקי' שחשבו לי' זכות ודאי והבעל יוכל לומר להשליח זכה בגט זה לאשתי הרי הזוכה נעשה מכחו וחשוב שלוחו כמבואר ברש"י גיטין דף י"א ע"ב ד"ה כאומר זכה דמי והובא בב"י ח"מ סי' קך"א ואלו ע"י פעולה זו הבעל לא עשאו כלל שליח לזכות לה מכחו אלא שסומך עצמו על שהוא מכחה ש"ק דידיה והמכשולים של ברירה ומילי וחצי דבר מעכבין בשליחותה. ומלבד כ"ז יש כל המכשולים של קיום הכתב עדות שצריך למנוי שני כתי עדות ש"ק זה ודוק מאוד ודע דמה שנאמר שם ס"ס צ' ואף שהיכי שהגט ביד ש"ק אין הבעל נאמן לומר לפקדון מ"מ אין הגט מקוים. ואפשר ר"ל שאז נאמן לפקדון במגו דמזויף וע' בזה סעי' נ"ה ומ"מ צ"ע דהא בלי ספק לא עלה בדעתו להתיר האשה אלא ע"י עיקר השליח להולכה שימסרנו לה ויאמר בפ"נ ומה תו יש למיחש ומה שכ' תו ועוד שהרי הבעל יכול לטעון שבתורת הולכה מסר לידו ולא לקבלה צ"ע כי להמבואר בש"ע סעיף נ"ה אין מקום למצוא שיהא נאמן בתורת הולכה ולא בפקדון אלא אדרבא איפכא בחד מקום. ובשני מקומו' בתרווייהו אינו נאמן אלא במגו דמזויף וזה בש"ה דידן דנאמן לדחות ערער הבעל ע"י אמירות בפ"נ לא שייך כלל:
אם עשתה מזה צ"ע פי' הסמ"ע סי' קך"ג ס"ק ט' דלפירושו להטור יסתור דע' אביו ודעתו פה. ומה שהש"ך כ' ואפשר גם כונת הסמ"ע הכי המע' בפרישה ודרישה יראה שהוא מהיפך להיפך מדעתו ובחבורי מודע לבינה על ח"מ הארכתי בדברים נכוני' ואין כאן מקומו:
אמר לו תנהו לה ביום פלוני כו' ע' סי' קמ"ד ב"ש ס"ק י"א ובמ"ל פה וצ"ע:
אמר הבעל ע' ב"ש ומה שכ' וכ"כ תו' שם ר"ל לפירושם י"ל הכי והוא נמי פי' הרא"ש וי"ל לפירושם במידי דאין קפידה כגון מחילת זכות יוכל לשלחו ביד אחר ולא חיישינן שמא ישנה וא"כ מה שכ' הב"ש גם דברי השואל בתשו' הריב"ש לשט' רש"י תמו' ה"ה דברי השואל בשטת הרא"ש תמוה לכן העיקר כי ט"ס הוא וצ"ל הרא"ש במקו' רש"י ורש"י במקום הרא"ש ובזה ל"ק עליו מידי ודוק ומה דתמה ב"ש על הטור י"ל מדאיירי הכא בחלה או נאנס דמה(א) למה דקי"ל בח"מ סי' רצ"ד סעי' ג' שאין אוסרין זה במדינ' זו מפני פקדון של זה וכו' הרי שאין בזה איסור שומר שמסר לשומר ה"ה הכא סובר שיוכל לשלוח ביד אחר ע"פ ב"ד:
מבני חורין כ' ב"ש על הש"ך וא"י כו' לא נעלם זה מהש"ך ועיקר פלפולו היכי דהלוה מודה אם לחוש לקנוני' וזה אינו מבואר הכא. וכבר מבואר נמי כדברי הש"ך בתו' מס' שבת דף ע"ח ד"ה ת"ק סבר ע"ש בתו' א"נ לטרוף ממשעבדי ואני מסופק אם לא אף אחר הכרעת הש"ך לא הוי סד"ד. תצא והולד ממזר כ' הב"ש ולכאור' ק' וכו' ונ"ל מכאן מוכח כו' ובסי' קמ"ב הוצרך לדחוק לשטה זו ממה דהקשו עליו כ"ע וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ו וכבר קדמו בכל זה נמי הלח"מ ולע"ד אי מש"ה לא אירי' דהא דרבנן זה אינו אך מכח גזירה שיהא שייך לומר דודאי גט הוא ד"ת אלא שהחכמים תיקנו שאם הבעל מערער שלא לילך אחר הסברה דאורייתא אלא לחוש להספק ושלא לתפסו בודאי גט וממילא הוא ספק ממזר תורה דהא אם האמת עם הבעל פשיט' דממזר ודאי הוא והרמ' למד לחוש יותר ולעשותו כודאי ממזר היכי שהגט בעולם ולא נמצא לו קיום ואפשר דייק מלשון יתקיים בחותמיו דמשמע לי' דבר והפיכו דהיינו יהא לו קיום והעמדה בחותמיו ובאם לאו יהא בטל ולא קיום לו (ואין מן התימ' בעניני גיטן שהכח בהם לעשות בטל מדבריהם וכן משמעות הה"מ ומצינן כיוצא בזה על ששה ספיקו' שורפין את התרומה הרי שהכח להם לעשו' ספק דאוריי' כודאי וע' טהרות פ"ד ומכ"ש בגיטן הרי הרי"ף עושה מכל פסולי דרבנן חוץ מהשלשה שבפ' המגרש להולד ס"מ) ומסתבר לו שלא להחמיר כ"כ בנאבד ומה שכ' ב"ש וע' בח"מ סי' ך"ח ע' ריש סי' קך"ז ומה שכ' ס"ק ע"א בכללות ל' הרמ' אדרבא הב"י עמד בזה מדהאריך הרמ' בלשונו ולא כ' פשוט אינה מגורשת או בטל משמע כפי' הב"י ואין זה כדאי לחלוק על הב"י. ואדרבא לדידי' שמוקי' הרמ' בשטת הג"מ קשי מנ"ל לחלק בין אבד:
עשת' שליח וכו' וי"א שאם שלשתן בעיר א' כו' אבל אם טוען שעשאו שליח להולכ' כו' א"נ. ואם אינם בעיר א' השליח נאמן הטעם דבהנהו טענותיו לא שייך אם אית'. ועכ"ז צ"ע אחרי שפוסקי' כר"ה דס"ל שאני ממון דאתיהי' למחיל' משא"כ באיסור' לא אמרינן דיהבי' לגרושין אם יכחישנו אף דהמני' כי לא מהני המנותי' אלא בממון א"כ מה בכך דלא שייך אם איתא אכתי מי מוציאנו מידי ספק דילמא כדאמר בעל בשלמא על הסוגי' ל"ק למה לה לפרש טעמא דר"ה מכח אם איתא די"ל כדכ' הע"פ דלולא כן לא שייך ל' דנאמן דמשמע בודאי וא"ל הא בח"ר כתב וק"ל ר"ח אמאי איצטרך לטענת נאמנותו של שליש כיון דש"ק בעדים הוא וידו כידה נהמני' כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן בי' וי"ל דל"ד וכו' וק' עליו מה ק' לי' הא צריך לטעמי' דהמני' לאפוקי מסברת אם איתא דלא שייך גבי דידה דזה מועיל לאף אם משקר וצ"ע. וא"כ י"ל דה"ט דהפוסקים דבמקו' דלא שייך אם איתא וידו כידה תו לא מספקינן דזה תינח בש"ק בעדים אבל בש"ה דמשמעות כה"פ נמי דבשני מקומות אינו נאמן אם טוען פקדון מא"ל ולפ"ז בלא דברי הע"פ אין קושי' על הסוגי' דמוכרח לטע' אם איתא לאפוקי מקושי' הרשב"א. וע"כ דס"ל דזה סברא חיצונה דבמקום ספק יש לסמוך שהאמת במה שאומר שליש ולא צרכינן סברת הימני' אלא במקום דשייך אם איתא אבל צ"ע מנ"ל דאי מדקתני בהתוספתא השליש נאמן הא שם מוכח דאפי' במקום אם איתא נאמן וע"כ הטעם משום דהמני' ואפי' משקר ובזה אף ר"ה מודה וא"כ מנ"ל לר"ה במקום ספק שקול לגבי איסור שהוא נאמן לבאר הספק הא לכ"ע י"ל אין כח שליש אלא מטעם המנו'. והנה ראיתי באו"ת תוך אות ד' ד"ה אבל היותר נראה בפשוט כ' וס"ל להרא"ש דהך סברא אם איתא אלים כ"כ דלא זו דנאמן לפקדון מסרתי אף גם דנאמן ממני נפל דרגלים לדבר דאם כדברי השליש הי' למוסרו ביד בע"ד עצמו א"ו שמשקר וכיון דמשקר חיישינן כל חששות דאפשר ולכך חיישינן לנפילה אף דבעלמא ל"ח דק' בממ"נ אי ס"ל לר"ה מהימנא מה קאמר אם איתא הלא באמת מסרו לפקדון רק מהימני' אם יאמר לגרושין שיהי' כך ואי לא ס"ל מה צריך לאם איתא לא יהי' רק ספק היא בחזק' א"א אלא הואיל וסברת אם איתא בעולם נאמן ממני נפל ולא שייך מהימני' (וזה היפך דברי הרשב"א וע' סי' קנ"ב הבאתי הוכחה לדבריו מהסוגי') וא"כ אף דאומר לפקדון נאמן במגו והוי כעדים ולא שייך מהימן במקום עדי' כנראי' דעתו דה"ט דר"ה דודאי נמי ס"ל סברת המני' אלא במקום עדים לא ומגו כעדים ולהכי צריך לסברת אם איתא שמכח זה יהא נאמן אלו טען נפל ולא שייך גבי' המני' ואית לי' מגו ומהימן אף בפקדון ולא שייך המני' משום שהוא במקום מגו דהוי כעדים ולדבריו מיושב דבשני מקומות דלא שייך אם איתא ולא מהימן בנפל אף בפקדון א"נ משום דמודה ר"ה דהמני ועכ"ז קשה בטענת הולכה והשליח אומר לקבלה בחד מקום דהא אלו טען נפל הי' נאמן מכח אם איתא ולהימן במגו ואין מקום לדברי התו' דלא שייך אם איתא. אבל לע"ד אין כ"ז אלא חריפות שאין בו מועיל חדא הסוגי' מסיק דר"ה ל"ל המני' באיסור ואיהו טוען ממ"נ. כאלו אין סוגי' בעולם ותו תלה תניא בדלא תני' בגט דע' הרשב"א לומר שנאמן מטעמי' דהמני' אף במקום עדים אלא שבב"י כ' שדבר תימה הוא ולהכי השמיט בהש"ע עד ואלו בח"מ סעיף ב' מבואר דאינו נאמן דלא כהרשב"א ונהי דע"כ לומר אף דבממון כ"ע מודים מדאתיהב למחילה דאמרינן המני' היינו במה שיאמר דבר שאפשר לספק בו הוא דמחיל אבל אם ישקר במבורר בעדים לא מחיל א"כ לשטתו שתופס מגו כעדים מה משני ר"ה שאני ממון כו' הא שם נמי שייך אם איתא ונאמן בנפל ויש לו מגו דהוי כעדים ובמקום עדים הא לא שייך המני' א"ו אין ממש בדברים אלו ועדיין הנ"ל צ"ע. וא"ל נמי דסברו הפוסקים דר"ה מודה לסברת המני' אף באיסור במקום ספק שקול זולת במקום שייך אם איתא דהוי לדידי' כעדים לא ס"ל דגומר לגרש אם יכחישו כיון שלכל עולם יאמנו דבריו מכח אם איתא משא"כ בממון מחל אף אם ישקר במה דשייך אם איתא ור"ח משוה איסור עם ממון ודוקא לגבי עדים לא המני' ומחל משא"כ נגד אם איתא כי כ"ז רחוק מהדעת. וע"כ כנ"ל שס"ל לסברה חיצונה דבמקום ספק שקול יש להאמין השליש ואי משום הקו' דמנ"ל אפשר דס"ל אחרי שמוסכם דבמקום עדים לא שייך המני' דלא כהרשב"א יש לומר דזה בזה תלי' דכל סברת המני' נובעת מפני שעל הרוב יאומנו דברי השליש נגדו. אף הוא גומר ומגרש לר"ח גומר ומוחל לכ"ע משא"כ במקום עדים ואלו דבספק שקול לא יאומן לכו דברי השליש להוציא מידי ספק אף סברת המני' לא היה לה מקום א"ו מצד עצמותו הוא נאמן בספק שקול ולהכי כע"מ בממון דהמני אף במקום אם איתא ובאיסור נהי דר"ה סובר דלא שייך המני' מ"מ ודאי דאינו פליג אלא במקום אם איתא אבל בספק שקול מודה דנאמן מצד עצמו. וי"ל נמי דס"ל לסברה פשוטה תי' הרשב"א על קושיתו הנ"ל דיש לחלק בטענת פקדון בין ש"ק להאשה עצמה אף שדחיתי קושיתו מעיקר'. וא"כ דקדקו הכי מדהוכרח הסוגי' לבא בטעמי' דר"ה מכח אם איתא ואי משום דחיו' הע"פ אפשר כדכ' האו"ת דמשום החזקה דא"א י"ל נמי על הספק שקול נאמן. ואפשר נמי מדלא נקטו פלוגתייהו בזה אומר להולכה וזה אומר לקבלה כמשמעות התו' א"ו סברת אם איתא מוכרחת וא"לה השליש נאמן בלא סברת המני' והמני' לא צריך אלא במקום אם איתא. וי"ל נמי ראי' לזה מדמקשה הסוגי' וליהמני' לשליש עד דמשני מי נפוק גיטא כו' דמשמע ברור הא אלו הגט בידו והבעל אמר לגרושין להולכה ורוצה לחזור והשליח אמר כבר יהבית לה והיא חזרה והפקידו בידו והיא גם היא אומרת הכי כעובדא דהירושלמי פ' השולח הלכה א' דאיתא בל' זה הלך לבטל או הגט אשכחי' באיסר טרסי' אמר לי' ההוא גיטא דיהבת לה א"ל מביל לה מי משתעי נפל מני' א"ל לא אמרת לי יהיבת לה א"ל יבילי לה ואמרת לי יהא לי בידך מה מאחר שיש בידו לגרש נאמן או מאחר שנמצ' בידו א"נ עכ"ל. דלע"ד מסוגין מל' הנ"ל משמע דנאמן אף דאתחזיק הגט בידו ע"י עדים באופן דל"ל מגו ואי דלא שייך נאמנת השליש זולת מצד המני' ואפי' ישקר ק' תונח במידי דתלה בו כגון הספק אם לפקדון או לגרושין י"ל דגמר לגרושין אבל במידי דלא תלה בו כגון בהספק אם בא לידה מה שייך בזה המני' א"ו נאמנותו הוא מצד עצמו. והאמת כי עם זה תמהתי על ראיות הרי"ף ז"ל מקושי' זו דהלכה כר"ח כאלו דין זה נוגע למחלקות ר"ה ור"ח ולע"ד לא סברת אם איתא שייך ואפי' בחד מקום דהא הבעל אומר לגרושין ונאמן הואיל ובידו לגרשה כדחזינן מש"ה מקשה ונימא חזקה שליח ע"ש (ודברי הב"ש ס"ק ע"ו מותמהים לע"ד) ולא סברת המני' שייך דמה בידו לגרש אלו השליח לא מסר הגט א"כ א"י ראי' לפלוגתת ר"ה ור"ח ויותר תמוה אצלי ל' ח"ר שכ' ולי נראה טעם לדברי רי"ף מדקאמר וליהמני' לשליש דאלו לר"ה לא שייך בגט דאיסורא. ולולא המגו נאמנותו לא הי' מעלה ומוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים אלא משמע דלאו משום מגו אלא מדין נאמנות של שליש כדר"ח כנ"ל נשמע דלר"ח מדסבר בגט דאיסורא שייך נאמנות שליש ניחא וזה דבר תימ' לספק אם בא הגט לידה מה עסק לסברה דר"ח דהמני'. וכנראה ע"כ דמפרש וליהמני' לשליש על הספק דילמא הבעל משקר ולפקדון יהבי' ולא אסיק אכתי אדעתי' הואיל ובידו לגרשה וזה תימ' דא"כ איך ס"ד להקשות וליהמני' לשליש הא אם יש לחשוד הבעל במשקר הא יש לספק דלא יהיב לי' מידי ומה שליש הי' א"ו שסומך בקושי' זו על הברור שהוא שליש ע"פ דיבורו דהבעל וכדהקש' בתר הכי וליהמני' לבעל ואך על הספק המסירה מקשה וליהמני' לשליש ומסיק מי קנפיק לידה הא אלו נפיק אפילו בלא מגו וכנ"ל דהוא נאמן על המסירה וזה ודאי אך מצד עצמות נאמנות השליש והיא ראי' ברורה לדין ממקום למקום או בטענת הולכה וקבלה לר"ה ולמה שיש להשיב על ראיה זו דילמא ש"ה דליכא מכחיש ברור י"ל זה כבר משמע להו הל' דליהמני לשליש כולל אף במקום הכחשה ודוק. שוב ראיתי באו"ת אות ג' כ' יש לדקדק למה לו לתו' ורא"ש ששמעתין דבעל אומר לפקדון כו' אף דיש עדים מ"מ שייך המני' דאולי ימותו עדים ול"ל דוחק ולא כפשוטו דיתנו לאשה והיא תאמר מהבעל קבלה ואי דיתבע לשליש וכו' וצ"ל כי בענין המני' היינו המני' היינו בעיר אחת דשייך אם איתא אבל בשני עיירות דל"ש אם איתא ממילא השליש נאמן והראי' בבעל אומר להולכה ושליש לקבלה מבואר סימן קמ"א אפילו להפוסקים כר"ה מ"מ שליש נאמן דלא שייך אם איתא וק' הא גם המני' לא שייך בי' דמה יעשה דמוסרו ליד האשה אותו מבקש וע"ז מוסרו ואם בידו והוא יאמר לקבלה יהי' על השליח ראי' וא"כ מה הימני' שייך וצ"ל דא"צ להמני' כיון דסברת אם איתא לא שייך ולכך וכו' ע"ש כי הדברים מגומגמים כנראה לא רצה להקשות בפשוט מן הפוסקים בהולכה וקבלה אף לר"ה שליש נאמן דהא ר"ה לא ס"ל המני' משום מה דדחקתי לחלק דאף ר"ה ס"ל המני' באיסור זולת במקום אם איתא ולכן הוכיח מכח קושייתו דבהולכה לא שייך המני' וזה אינו דודאי אף בש"ה שייך המני' דהא כ"ז שהוא ביד השליח יכול לחזור ופעמים שירצה לחזור והשליח בשקר יאמר כבר מסרתיו לה ומה שהוכיח נמי הכי ממה שדקדק בתו' ורא"ש וירד מכח זה לחריפות תמה אני רב גדול כמותו יאמר דבר זה דפשיטא אלו יהיו להבעל עדים שהפקיד גט זה ביד אחר מה בכך שהיא תוציא הגט ותאמר אתה נתתו לי והוא יכחישנה ויאמר אלו עדי שביד זה הפקדתי אותו וזה הנפקד ודאי נתנו לך ומעולם לא גרשתיך היעלה על הדעת שאשה זו תותר לעלמא בגט זה הס כי לא להזכיר עד כאן לא פסקינן סי' קנ"ב שאם טוען פקדון שאינו נאמן משום דריעא טענתי' אלא כמבואר בח"ר בהסוגי' שאין זה דרך להפקיד גבי אשה אבל כשיהי' לו עדים שגט זה יצא מתחת ידו ליד אחר בפיקדון איך אפשר דתתגרש ע"פ אמירות עד אחד הנפקד ודין שליש אין לו שיכחיש הבעל לומר החזרתיו לידך וגרשת בו והתורה אמרה אין דבר שבערוה פחות משנים ולא דמי לח"מ סי' קל"ג סעיף ד' שהוא ממון והוא מוחזק בהחפץ משא"כ דבר שבערוה והוא מוחזק באשתו והיא באה להוציא עצמה א"ו לא האמן לו אלא במה שלא ירא פן ימותו העדים אז כשיצא מתחת ידה התגרש וזה ברור אמנם גוף הסברה שכתב דשלא במקום אם איתא א"צ המני' לע"ד מוכרחת כנ"ל. ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר וכו' ל' זה שהוא לשון הרמ' לע"ד מורה דאפילו בגט אינו מקוים אלא מודה שכתבו מ"מ השליש נאמן אף דיש לו מגו דמזויף מ"מ מדהמני' לר"ח. ובלא זה בעיר אחת מורה טענתו אמת מכח אם איתא ומ"מ השליש נאמן משום דלגרושין יהבי' אם יאמר לגרושין ה"ה נמי אף דיש לו מגו ולא אמרינן מגו כעדים וכמו שלא האמינו במקום עדים למסקנת הפוסקים בח"מ דלא כהרשב"א דהכא ה"ה שלא נתן לגרושין אם יבוררו דבריו ע"י מגו אלא דבמקום מגו נמי המני' ועדיף כח שליש מכח בע"ד עצמו לכן אף שהרמ' והש"ע פסקו סי' קנ"ב בגט שביד האשה והבעל טעון פקדון צריך קיום שאני שליש מדהי' בידו לקיימו דהא הבעל מודה שכתבו שייך המני' וגמר שיהי' לגרושין אם יאמר לגרו' וזה דעת הנ"י שבש"ך ח"מ סי' נ"ו וא"כ דין דהש"ע שם סעיף ד' או פרוע שכ' הש"ך שהנ"י חולק אף הרמ' דהכא חולק אם לא נאמר שמחלק אף בזה בין איסור לממון וע' סי' קנ"ב ודוק. ונלע"ד שסוגיית ההלכה מורה הכי שהרי מקשה תינח אמרה קבל ל"ל ופירשו תו' וכל המפרשים ל"ל עדי קבלה בעדים שראוהו בידו שלם נמי די ויש לדקדק ומה הריווח מ"מ צריכה לשני כתי עדים אבל זה אינו דהא בתוך מאתיים מנה וכן זה העדי קבלה כבר מוכרח שראוהו בידו ושפיר מקשה למה צריך שיאמרו בפני קיבל דהיינו שראוהו ביד השליח בא לידו מן הבעל אפילו לא ראוהו איך בא לידו נמי די והא תינח אם אינם צריכי' להעיד אלא שראו בידו גט חתום בעדים משא"כ אם נאמר דגט שאינו מקוים אף ר"ח מודה שהבעל נאמן במגו א"כ העדים המעידי' שראוהו בידו צריכי' נמי להעיד שהכירו החתימות ויקיימוהו ודאי קשה מה מקשה עד דמוכרח למוקים בדוחק בגט בלא ע"ח דהא בשמעידים בפנינו קיבל דהיינו ע"מ שוב א"צ לקיים החתימות כמבואר הכא דע"מ שוים לעדי קיום ומה הייתור ובשלמא לפי' הרא"ש דהקושי' לכ"ע ואפילו לר"ה ומשום דאין מכחיש לא חיישינן אף לר"ה שפיר י"ל דכל שראו בידו שלם כל כמה דאין מערער לא חיישינן למידי כמו דלא חיישינן בגט שאין מקום שביד האשה דיד שלוחה כידה וכמבואר סי' קמ"ב סעיף י"ג (ודעת הטור שהובא סעי' י' צ"ע ליישב אליבי' ע' ודוק) אבל לשטת הה"מ שהיא דעת הי"א לבסוף סעיף נ"ז וכנראה הוציא דעה זו מפי' התו' ורשב"א ור"ן שמפרשו הקושי' קבלה ל"ל אך לר"ח דאלו לר"ה ניחא דאיירי בעיר אחת ולא ניחא לו בדוחק המהרש"א דאיירי במכחיש אלא כל שהבעל יוכל לטעון פקדון אף אנו חייבים לחוש ודאי קשה כנ"ל דהא אז לא יספיק העדים שראו בידו לחוד בלתי אם יקיימוהו דאל"ה אף לר"ח ל"ק דהא יש לחוש אולי יבא הבעל ויטען פקדון ויהי' נאמן במגו דמזויף אלא ש"מ דלר"ח מ"מ לא יהא נאמן אלא השליש וא"ל איך אפשר לומר סברת הה"מ דאם הבעל נאמן בפקדון אף אנו חוששים א"כ לר"ח מה יספיק ראינו הגט בידו שלם בלי קיום ניחש שמא יבא ויערער זיוף זה לק"מ דזיוף סמכינן על חזקה דר"ל כ"כ דלית מערער משא"כ טענת פקדון שמצד עצמותה יש למיחש לה ובפרט בעיר אחת על ידי סברת אם איתא אלא דלר"ח מ"מ השליש נאמן מכח דהמני' ויהי' לגרושין פשיט' דלר"ה אף אנו חייבים לחוש לו וה"ה לר"ח אלו נאמר דאם טוען נגד השליש פקדון לא שייך המני' במקום מגו דמזויף ומה מקשה קבל ל"ל דמה נייתר אם העדים שראוהו צריכי' לקיימו א"ו לר"ח עדיף כח שליש מכח בע"ד (אם אמנם שמהרשב"א יש למשמע דבאינ' מקוים א"נ אף לר"ח מדהקשה ל"ל טעמא דהמני' ת"ל דידו כידה ולדברי הא יש הבדל ביד האשה נאמן פקדון במגו דמזויף וביד שליש מכח המני' נאמן אף באינו מקוים כבר כתבתי שבל"ז קושי' זו צ"ע אף אפשר דס"ל דלא כהרמ' אלא ביד האשה נמי אינו נאמן פקדון אף במגו כסברת הרי"ף בתשו' וע' סי' קנ"ב). וע' במהריב"ל חלק ב' סימן ה' כ' ולפי דברי ז"ל ר"ל הרמ' שכ' דבגט שביד האשה יוכל לטען פקדון במגו דמזויף מה דקאמר לר"ח דשליח נאמן היינו היכא דנתקיים בחותמיו דהא אפילו באשה עצמה אמרינן דהיכי דלא נתקיים מצי אמר לפקדון וכו' ע"ש ולע"ד הל' הכא אינו מתבאר אלא כנ"ל וע' לח"מ. ונעלם ממנו דברי הנ"י הנ"ל וכבר הוציא נמי הכי בעצמו מתוך תשו' הרי"ף לפרש פלוגתא דר"ח אף באינו מקוים ומה שכ' תו שמדברי תו' שמקשי' וא"ת א"כ בכל שליח מביא גט ניחש דילמא אתי בעל ומערער לפקדון ומה קושי' נימא דר"ה איירי בשאינו מקוים א"ו משום דס"ל דר"ח לא קאמר דהשליש נאמן אלא במקוים כך נראה לכאורה איברא שיש לדחות הדחי' ברורה דא"כ ל"ל טעמא דאם איתא ת"ל מכח מגו. להכי נלע"ד דעת הרמ' והתו' מסכימי' דהפלוגתא בכ"ע איירי לר"ה הבעל נאמן אפילו במקוים ולר"ח השליש אפי' באינו מקוים. ובזה יש ליישב מה שק' נמי על התו' שמפרשים קבל ל"ל הכל אך לר"ח הא לר"ה ניחא דיש לפרש בחד מקום וק' הא כתבו ד"ה אפילו במתני' דהרבותא שלא נחשוד דשכרה משום דתמיה מילתא וזה אין תימה אלא בשני מקומות כדאי' ברשב"א ור"ן. ואיך אפשר לפרשה בחד מקום ולהנ"ל ניחא בדרך אחר דלר"ה ל"ק דהאי לדידי' דל"ל המני' כמו בחד מקום סובר הבעל נאמן מכח אם איתא אף במקוים כן ודאי לדידי' אף בשני מקומות ולא שייך אם איתא כל כמה דלא נתקיי' נאמן במגו דמזויף ושפיר דייק דוקא בפני קבל ול"ק ל"ל הא בראו בידו סגי דליתא אלא בראינו בידו ומקוים ומה לי עדי קיום ומה לי עדי קבלה. היוצא מזה להי"א שפוסקים כר"ה בחד מקום דהבעל נאמן ה"ה בשני מקומות באינו מקוי' ודוק. ואם האשה אומרת בפני קבלו שליח לגרושין נאמנת וי"א כו' שני דעות אלו תלוים בפירושה הרא"ש להסוגי' ומודה ר"ה ולדעה השני' ע"כ בגט מקוים איירי דאלו באינו מקוים מה מגו יש לה הא אפי' הגט בידה הבעל נאמן בכל טענותי' כמבואר סי' קנ"ב והיא מעיזה מפני שהגט בידה מסייע לה ולמה שהוכחתי שפלוגתת ר"ה ור"ח בכל אופן ע"כ לפ' ומודה אך באופן א' מקוים שמ"מ לר"ה בחד מקום נאמן ואלו היא אמרה בפני אף דשייך אם איתא היא נאמנת. משא"כ להדעה ראשונה שהגט ביד השליח ואפ"ה היא נאמנת במגו דגרשתני ואינה מעיזה משום שאין הגט בידה לסייעה זולת השליח לחוד ובזה אינה מעיזה שפיר דאיירי ומודה בכל אופני הפלוגתא ואפי' באינו מקוים ודוק:
הי' הגט יוצא כו' והשליח אומר כו' משמע הא אלו השליח מודה שקיבלו לפקדון ומה שמסרו לה הי' ג"כ בפקדון הבעל נאמן כיון שהשליש עצמו מודה לו ומסופק אני אפי' עדי מסירה לפנינו שמסרו השליח לידה בתורת גרושין ובבא הבעל לערער חוזר ומתודה שרצה להתיר א"א בזיוף אם לא יהא מ"מ הבעל נאמן אחרי שאין השליח מכחישו עתה וזה צ"ע כי ז"ל המלחמות פ' האומר בסוגי' דהאומר זה בני נאמן ועוד אני תמה בעיקר דינם שלא מצינן בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ ה"ה הכא ואולם כל המפרשי' מפ' כפירש"י שם והרי לר' נתן יוכל הבעל לחזו' בו ולאסור ומכ"ש די"ל הכא דנאמן הבעל בערעורו מכח חזרת השליח וליכא דמכחישו האידנ' עכ"פ בשאין ע"מ לפנינו ודאי משמע מל' דהכא דהבעל נאמן ובזה איירי לע"ד נמי דברי הג"ה שבסעי' ס' דאם השליח מודה שהבעל בטלו והגט ביד האשה דאלו אין השליח מודה לא הי' הבעל נאמן ואם השליח מודה ואומר שבפקדון מסרו לה וע"מ אינם בפנינו השליח נאמן דהיינו מכח ערער הבעל מדהשליש אינו מכחישו. והב"ש כ' שם וא"ל דאיירי שהגט ביד האשה א"כ ק' למה השליח נאמן דהא ע"כ משקר דאל"כ למה מסר ליד האשה ומכח זה כ' מה שכ' וע' לקמן ולהנ"ל לק"מ. ואפשר נמי אף למה דנסתפקתי בטענת פקדון שאם ע"מ לפנינו שוב שניהם אינם נאמני' מ"מ בטענת בטול י"ל אם השליח מודה שאמר לו הבעל לשון שאנו רואים שהוא כדי לבטל ומתי' השליח דבריו דלהכי מסרו לגרושין שסבר שלא הי' ל' זה מספקי לבטלו אזי נאמנים ואפי' ע"מ לפנינו:
ש"ק כו' כ' הט"ז המכוון מד"ז שהשליח שלחו בפני עדים והאשה והיא ראתה גט זה ביד אדם אחד ולא הגיד לה שהוא שליח מן שלוחה אלא סתם נטלתו ממנו ואינה יודעת אם נתקיים שליחותו של ש"ק שעשתה ונתגרשה בקבלתו או אפשר שלא נתקיים אותו שליחות אלא הבעל שלח לה הגט ע"י זה היא מגורשת מ"מ דאף אם הוא שליח בעלה הוי שליח להולכה ונתגרשה עכ"פ משהגיע לידה. ופירושו תמוה דאיך תהא מגורשת כיון שלא שמעה מפי השליח באיזה אופן היא מגורשת וכמו שיש לה ספק שמא לא בא ליד ש"ק דידה כן מחויבת לספק דילמא לפקדון בא ליד זה או שלוחה או נכתב בפיסול ונזרק ומצאו זה דהא לא שמעה מפי המוסר לה שניתן בידו לגרושין ואפי' לדע' המקילים בד"ז שהשליח נאמן מפני ששטר חתום בידו היינו במה שמגיד אבל בלא אמר מידי מי איכא למ"ד ולע"ד ע"כ מה שכ' הרי זו מגורשת לא משעה ראשונה אלא ר"ל משעה שנתברר ע"י המעידי' שהגט שבא לידה ראוהו יוצא מת"י ש"ק שלה ומה שמסיים ואע"פי שהיא א"י י"ל שאינה יודעת ידיעה עצמית א"נ שלא היתה יודעה בשעה שבא לידה מ"מ הרי העדי' יודעי' והם מעידי' על קבלת השליח ובזה מגורשת מאותה שעה ודלא כדכ' הט"ז דמגורשת ממ"נ אף ע"י ש"ה דפשט לשונו משמע אף קודם העדאת עדים. ואף אם נדחק דמה שכ' אלא סתם נטלתי ר"ל שהשליח נתנו לה והיא נטלתו. וסובר דגוף הנתינה בלא אמירה מידי חשוב כאמר להדי' שבא לידו בתורת גרושין למסרו לה ומגורשת ממ"נ אכתי ק' דילמא ש"ה הי' ועכ"פ נ"ל ב"נ א"ו כדפרשתי אלא שצ"ע קצת מה חדושו. וי"א שאם שלשתן כבר כתבתי סעיף נ"ה שיצא זה להה"מ ממשמעות התו' והמפרשי' ומה שכתב הב"ש וכן הוכחתי לעיל לשטת הרי"ף ע"ש ס"ק י"ב שם כ' הוכחתו וכבר עומד עליו הע"פ וכ' ששגג והדין עמו כי משמעותו שהסייעתא דהרי"ף מקום הראשונה וליהמני' לשליש וליתא אלא מהשני' ואין להוכיח מהרמ' היפך סברת הה"מ דאיך אפשר דאם הבעל נאמן בפקדון אף אנן חיישינן שיבא ויערער דמ"ש מטענת זיוף דביוצא מת"י נשאת בלא קיום כבסי' קמ"ב סעיף י"ג ואלו אתא ומערער צריך קיום דשני ושני זיוף לא שכיח כלל ואלו פקדון ביד שליח מצוי יותר כמבואר בהרשב"א ומכ"ש במקום דשייך אם איתא וק"ל:
לכתחי' כו' והוא שיבטלנו בפני שנים כ' הב"ש אבל כשמבטלו בפני השליח א"צ שנים אבל תו' מסופקים בזה. ואפי' למה שהצריכו בפני שנים לא מטע' ב"ד אלא מטעם דבר שבערוה ולהכי א"צ השנים להיות זה בפני זה כן כתבו ד"ה רבי סבר ובד"ה מהד"ת כתבו ועדיפא מני' אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הו' בטול ור"ל שלא בב"ד היינו לפני שניהם יחד אלא בפני שנים זה שלא בפני זה וע' מהרש"א ד"ה ור"נ ודוק(א) ונלע"ד מה שנסתפקו היינו שמסופקים אם הכלל דא"ד שבערוה שייך בלא אתחזיק לא איסור ולא היתר כאשר הערותי סימן ל"ז ס"ק מ"ה ע"ש וכאן הוי כלא אתחזיק דהגט בחזקת אינו מבוטל והאשה בחזקת א"א ועיין תוספת פרק הא"ר ד"ה הבא עליה באשם תלוי נשמע מדבריהם שבאופן דשייך חזקה מול חזקה הוי כלא אתחזיק ואלו כן אפשר נשמע מהרמ' והטור דלא מקרי דבר שבערו' בלא אתחזיק וצ"ע ואין הבעל נאמן הק' הב"ש היכי איירי אי הגט עדיין ביד השלי' נאמן במגו דבידו לבטלו ואם שהוא כבר ביד האשה מה מועיל שהשליח מודה הא ע"כ משקר (וע' סעיף נ"ו) ותי' דאיירי הגט ביד השליש ואע"ג דיש לו מגו אינו נאמן כשהשליח אינו מודה כמ"ש לעיל דהשליש נאמן אפילו יש לו מגו. ולע"ד זה אינו כי ע"כ לא אפשר לומר דהשליש נאמן אף במקום מגו אלא בפקדון ששייך המני' ויהיב לגרושין אם יאמר לגרושין אבל על ביטל שהוא דבר העתיד שמבואר בתשו' הר"ן סי' ס"ג דלעתיד אין דבר שבעולם שיועיל להוציא מחשש ז' אם נעשה (ובאומר נאמנ' עלי שלא פייסתי הטעם שאינו אלא חשש עירער) ואפילו אומר בהדי' שנתנו על מנת כן שלא יועיל בטולו לא מהני ומ"מ אם בטלו מבוטל ולהכי לא מצאו הראשונים שום תיקון אלא ע"י שבועה א"כ אלו הוא נאמן שבטלו במגו מה יועיל המנותי' דשליש אם האמת שבטלו ומכ"ש להפוסקים כר"ה בסעיף נ"ה דאפילו במקום אם איתא אין השליש נאמן מכ"ש במקום מגו. והעיקר דלק"מ כי אף שהרשב"א כתב הכי לדינא דגמרא אבל לדידן שמשביעין אותו שלא לבטל מה מגו יש לו אדרבא הר"ן כ' חזקה לא עבר על שבועה ומשקר:
או האשה כ' הב"ש בודאי כו' וכן מבואר סי' קנ"א ע"ש וק"ל. תו כ' וכשמבטל ע"י שליח וכו' ולפי' הב"י ז"ל רי"ו איירי כשמבטל שלא בפני שליח ראשון. לע"ד זה ודאי אינו דהא כ' הלך לבטל צריך דמשמע לכתחילה ולכתחילה אסור לבטלו שלא בפניו ותו לבטול שלא בפניו מה צריך לשליח זה במקומו נמי יוכל מיעבד ואלו השליח שלא מדע' הבעל בא לבטל שלא בפני השליח ראשון לדעתי אין בבטולו כלום ונקרי משנה ודאי ואפילו מדעת הבעל יש לספק גם לא שייך אין שליח לדבר עבירה(ב) אבל א"י מה דחקו אלא ודאי לא פליגו והרי"ו איירי בפני הראשון ומשמעינן שהשני אינו מצטרף מפני שהוא במקום הבעל והירושלמי משמיענו שהראשון מצטרף ויוכל לבטל בפניו ובפני אחר עמו ופליגו על הרמ' וטור וס"ל אף כשהבעל מבטל צריך בפני שנים בצירוף השליח ששלח לבטל יוכל מיעבד אחר במקומו ע' סעיף מ"ג וירושלמי פ' השולח הלכה ב'.
י"א דאלו השנים כו' ביחד כ' הב"ש הטעם וכו' אף שהריב"ש כ' בסוף ואפילו מצד הביטול י"ל דעד כאן לא אדכרו ב"ד במתני' אלא במי שמבטל מלגרש בו לעתיד הרי זה כמוסר מודעה ולא מצינן במודעה ל' ב"ד. ע"כ אין זה טעמו של דבר שכל בטול בדבר צריך ביחד ותדע שהרי הבאתי בשם התו' למה שסוברים דאף בפני השליח צריך עדים מ"מ פשוט להו שאין צריך ביחד אף שהוא בטול במעשה העבור והעיקר משום דבזה לא מצינן הקפידה דל' ב"ד. ומה שכ' הב"ש דד"ז הוא באין חולק ושכן כתבו תו' אמת שכן משמעותם ד"ה רבי סבר לתי' הא"נ שכתבו ואפילו לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה נשמע הא בביטול שלא בפני השליח אף לרבי דבטלו מבוטל היינו דוקא כמו קודם תקנת ר"ג דהיינו בפני ב"ד וב"ד לא מקרי אלא לכל הפחות שנים ביחד. עכ"ז תמהני איך סתם הרמ"א ז"ל דין זה דנשמע מני' הא אלו בטל בפני שנים זה שלא בפני זה אינו מבוטל וכבר כתבו תו' נמי דף ל"ב ד"ה מהו דתימא וצ"ע שמא ביטל שלא בב"ד אין מועיל להקל אבל מועיל להחמיר ע' ודוק. והרמ' והטור סתמו דבריהם:
שלחו כו' ויש מי שאומר בהסוגי' משמע אף רשב"ג מודה באמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו דיכול לבטל זה שלא בפני זה ומבואר ברש"י משום דאז מודה רש"בג דבביטל אחד לא נתבטל חבירו וכל זה לא נזכר בהרמ' אף בל"ז צ"ע דעתו ז"ל וע' לח"מ ומ"ל:
אפילו הניחו זקן או חולה כן נמי ל' המשנה ורמ' וטור וצ"ע אם הניחו והוא חולה מה דינו וראיתי בספר בן המלך והנזיר שער ד"ה כ' אמרו בעלי המשלים שלשה אין להם רפואה וחד מנייהו חולי שנתערב בו הזקנה וא"כ י"ל בדיוק נשנה זקן או חולה אבל בהתחברו אחרי שעל הרוב אין להם רפואה לא שייך גבי' רוב חולים לחיים וי"ל נמי דלעולם אין חלוק ודברי הספר הנ"ל משל הי' והא דקתני או חולה למידק אף בחולה לחוד דוקא חולה ולא גוסס ועיינתי ביש"ש וראיתי מחלק מדעתי דנפשי' בין זקן בן שבעים דה"ה אף חולה נמי ובן שמנים והוא חולה אין נותנים בחזקת חיים ובן מאה אפילו הוא חולה לא חיישינן ובמח"כ כל דבריו אינם נוחים לי בזה כלל כי הם מבלי יסוד ונקיט שטה לנפשי' שלא בדרך הראשונים ואולם משתיקתן של ראשונים ז"ל לע"ד איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה דאל"ה לא הוו שתקו מלהשמיענו חילק זה וצ"ע: