Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 142
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שליח שהביא כ' הד"מ בגמרא פירש"י דמיירי בשליח להולכה משמע אבל לקבלה ל"צ וכ"כ הר"ן שם להדיא וכ"נ מדברי כה"פ משמע דעתו דאפי' להראב"ד החולק בסעיף י"ג ומצריך לגט היוצא מת"י האשה עצמו לקיימו ואינה נאמנת אפילו באמירות בפ"נ אם לא בשהיא גופה שליח הולכה מ"מ ביוצא מת"י ש"ק שנתמנה בעדים נאמן אפי' בלא אמירות בפ"נ. וזה ודאי נראה ממשמעות המסכת' כולה שלא נזכר בפ"נ אלא בש"ה. ובש"ק לא נאמר במתני' דהתקבל אלא שצריך שני כתי עדים ומסיק הסוגיא דאיירי בגט בלא עדים משמע הא ביוצא מתחת ידו חתום בעדים א"צ קיום ואף אלו היה צריך קיום במביא ממדה"י היו ראוי שיהא נמי נאמן באמירות בפ"נ וזה לא נראה ולא משמע אלא משמע ליה דאף הראב"ד בו מודה ואף דבאשה עצמה חייש לזיוף מ"מ ש"ק אין לחשוד ומוקמינן על ד"ת דחזקה דר"ל ודוקא בש"ה יש לחוש לערער הבעל משא"כ ש"ק מדגומר ומגרש ודאי לא יערער כמ"ש הר"ן. ומה שכ' הב"ש ס"ק ז' דמן ל' כשם יש להוציא דוקא ש"ה נאמן כו' אבל לא ש"ק א"י מה קאמר דאדרבא הא י"ל כמו שנאמן על הזיוף אף בלא בפ"נ כן נאמן על השליחות ובלא זה אדרבא מוכח מפי' הרא"ש להקושיא קבלה ל"ל דלכ"ע מקשה ואפילו לר"ה משום דכל כמה דאין מכחיש לכ"ע הש"ק לא צריך למידי אם גט חתום בידו אך זה ודאי צ"ע מה שהד"מ כ' וכ"נ מכה"פ וכבר כ' הטור בסי' קמ"א דש"ק או צריך לקיים הגט או צריך לע"מ לפנינו והביאו שם הרמ"א סעיף י"ג בהג"ה. וא"כ למשמעות הד"מ הטור מהיפך להיפך עם הראב"ד וע"ש בבה"ב ובמה שכתבתי ודוק כי צ"ע:
הרי זה אומר בפני שני' והשליח מצטרף והוי שלשה והמביא בא"י א"צ בפני ג' וכ' הב"י אבל בפני ב' לכ"ע צריך לכל הפחות לכתחי' ולשטת התו' שבסי' קל"ג אף לעכובא וכ' הד"מ אות ד' מיהו נראה דאם השליח כשר לעדות עולה לשנים ר"ל לצרף עם עוד אחד והיא שטת הרשב"א והטור סי' קמ"א אבל להרא"ש אינו עולה וע' סי' קמ"א סעיף ט' וכבר מוזכר בב"ש ס"ק ח' וכ' הב"ש ס"ק ב' ולהנהו פוסקים וכו' ובסי' הקודם וכו' ואפשר אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני העדות של ע"א אלא כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפ"נ ואז הוי כאלו נתקיים ע"פ שנים תו אפילו אם מערער לא משגחינן ביה כיון דכבר נתקיי' ומי יתן ואדע לפרש זמן זה דהא ודאי בעודו ביד השליח אם בא ואומר מזויף הוא אל תתניהו פשיטא דנאמן במגו דמבטל ליה וגם אפשר אין בטול גדול מזה אם אומר אל תתנהו ואחר שמסרו ואמר בפ"נ מה שעור וגבול יגבול להקרא אחר זמן אולי כל זמן שעסוקים באותו ענין נקרא מיד ובתר הכי אחר זמן והטעם אפשר ע"ד זה הא ידוע דעד אחד נאמן באיסורן בדלא אתחזיק לאיסור ודבר שבערוה דצריך שני עדים משמעות הסוגיא דיבמו' וגיטן משום דאתחזיק איסור וכיון שקודם שבא הערער הותרה מד"ת ע"פ השני עדים החתומים וגם אף דרבנן הצריכו קיום הם אמרו נמי להאמין השליח נמצא שוב אין אשה זו בחזקת איסור וקרוב יותר בחזקת היתר ואם תו מערער אף דמד"ת צריך קיום מכל מקום בחזקת היתר עומדת ולכל הפחות לא מקרי' שוב בחזקת איסור ונאמן השליח בתורת ע"א הנאמן באיסורן:
ובזה אפשר מחלק בין כ"ז שעסוקים באותו ענין דאז עדיין לא נקראת יוצאה מחזקת איסור ועכ"ז דחוק ורחוק. אמנם האמת מלבד קושי' הב"ש לע"ד תמוה דעת הג"מ בעסק גט כי אף אלו נודה שבעניני ממון אפשר וכשבא המלוה ליגבות שלא בפני הלוה הדין תורה להגבות ולכשיבא הלוה ויערער מחויב המלוה לקיימו ואם לא ימצא קיום אנן אחתינן ואנן מסקינן. כל זה אפשר בממון הקל תאמר בגט היעלה על הדעת דד"ת בבוא גט ממדה"י בלא שום קיום תינשא ואפילו במקום שאין עדים מצוים ולאחר זמן יבא הבעל ויערער שהוא זיוף ויהא הגט בטל ד"ת כל כמה שלא תמצא קיום ועדים הא אין מצוים נמצא הגט בטל ובניה ממזרים ותורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם א"ו הדין תורה אף כי יש מערער לאו מידי הוא מכח החזקה זולת במברר ע"י עדים שהוא זיוף ועל זה סמיכות הסבר' דאוריי' דלא חצוף ולא ימצא לעולם עדים לערעורו ואם באמת מברר איהי דאפסדה אנפשה ובדין דליהוי בנים ממזרים אבל אם יועיל ערער הבעל הרבה יש לתמוה בד"ת זה וא"ל הא הרמ' פוסק דאם הגט יוצא מת"י האשה עצמה מותרת לינשא בלי שום קיום כבסעיף י"ג וכשבא הבעל לערער צריך קיום זה ל"ק די"ל דלא שייך סברת אין עדים מצוים אלא בגט שעל ידי שליח אבל אשה המקבלת גיטה הקרוב שיש לה ידיעת עדים המצוים לקיימו ואך כשמביאה בתורת ש"ה כדי שלא לחלוק בשליחות הוא דצריכה לומר בפ"נ כדאיתא דף ה' וכן בא"י אף ע"י שליח ל"ק משום דעדים מצוים אבל להג"מ לד"ת שאין שום חילוק קשי' ומה שכ' הב"ש ובסי' הקודם כתבתי והיינו ס"ק ע' וע"ש ומה שכ' ולהרמ' דס"ל כו' ע' ריש סי' קך"ז:
אומר בפ"נ כו' לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו היינו ממתני' המביא גט ואינו יכול לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו גמר' מה אינו יכול אי לימא חרש בר אתוי גיטא הוא אמר ר"י הכא במ"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש וכתבו תו' דף ה' ולא בעי למימר כגון אלם דא"כ הוה ליה למימר ולא אמר כלומר וודאי משום קושיא זו דבר אתוי גיטא לא היה מוכרח לשנוי בדוחק זה שנתנו כשהוא פיקח אלא דבל"ז הל' ואינו יכול מורה על ענין מחודש הנולד בתר שהביא. ובהרי"בש סי' ר"מ כ' בשם הר"אש הא דלא משני באלם דפשיטא דיתקיים בחותמיו אבל פקח ולבסוף נתחרש ס"ד למגזר אטו חרש מעיקרו. משמע להרא"ש מתפרש בטוב הל' ואינו יכול אף מעיקרא דהיינו אלם אלא שהסוגיא מפורש באופן דליהוי חדוש ויש למידק לפ"ז איך מתורץ הקושיא לרבא דף ה' דמוקים המתני' לאחר שלמדו ופקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן וק' תונח פקח ונתחרש הא הלשון ואינו יכול כולל אף אלם מעיקרו ובזה מה טעמא לא גזרו וע"כ גוף השליחות לשלוח ע"י אלם נמי לא שכיחי וא"כ לפי' התו' דהלשון ואינו יכול אינו סובל אלא ענין מחודש יש לתי' מה דק' להרשב"א ומהרש"א דף ה' למה מביא ההוא והוינן בה עם התי' די"ל ודאי ידע לשנוי התירץ על אלם מעיקרא דלא שייך גבי שליחות דלא שכיח ליגזור בו אבל בפקח ונתחרש כיון דבשעת השליחות היה שכיח סבר מדחל על שליחות זה הגזירה תו לא פקעה והתירצן ממציא שמ"מ מדהמעשה לבסוף לא שכיח נמי לא גזרו ובזה מיושב נמי מה דק' לתי' התו' הכל ק' על התנא מפני מה נקיט ל' זה דלא מתפרש אלא ע"י חדוש של דוחק ולא נקיט הדין באלם מעיקרא כי י"ל להשמיענו שאף בזה שייך לומר מילתא דל"ש לא גזרו אך הא ניחא לרבה אבל לרבא עדיין קושי' זו לפירושם ק' ואולי י"ל דהא בל"ז יש לחקור על הדין דיתקיים בחותומיו ק' מה מועיל הקיום אכתי מנא ידעינן שהוא שליח דילמא בפקדון בא לידו (הא לכל היותר אינו נאמן לדחות ערער הבעל אלא במה שאומר שהוא שליח מטעם שליח לשטת התוספות ולשטת הרא"ש מדהוא שליח וע' סעיף נ"ה וזה ניחא בשאומר אבל בלא אמירה ובמביא ממדינת הים דאין עדים מצוים ויש לחוש לערער הבעל מה א"ל) אמנם בפקח ונתחרש ל"ק כי ודאי טרם שנתנו כבר הגיד שהוא שליח אלא שלא הספיק ליתנו ולומר בפ"נ עד שנשתתק ול"ק מידי א"כ דבאמת מוכרח להעמיד הדין בל' ואינו יכול המורה על ענין מחודש מה"ט אף לרבא וכן הרמ' וטור אפשר מה"ט כתבו הדין בנשתתק ולא באלם מעיקרא אך לפ"ז ק' על התו' ומה ק' להו דלוקים באלם דלמא מה"ט. ואולי י"ל דס"ל על השליחות מדנאמן בתורת שליש לא חשיב עדות ונאמן אף ע"י כתבו ודוקא להגדת בפ"נ ס"ל דאין מועיל מפי כתבם מדהוא בתורת עדות ומוכרחים לתירוצם ואי משום מה דהקשתי על התנא לרבא י"ל אף התו' מסכימים עם תי' הרא"ש דמשמיענו דלא נגזר אטו חרש מעיקר' אך דק' להו מי הכריח לר"י להכי דהתנא בא להורות ההוא חדושא עד דמקשה לרבה מזה הא לרבה אף באלם מעיקרא יש חדוש די דלא גזרינן אטו קודם שלמדו ומוכרחו לבא שנשמע מן הל' ומיושב בזה מה שכתבו דבריהם הכא ולא במקום עיקר הסוגי' והנה הר"ן סובר באמת מכח קושי' זו דאלם כשר להעיד אף בפ"נ ע"י כתבו כמו בעדות מיתת הבעל והב"י דחק וכ' וצ"ל לדעתם דוקא בעדות אשה אקילו משום חשש עיגון אבל בגט שאפשר להתקיים או שאפשר לומר לבעל שישלח אחר ע"י שליח שיאמר בפ"נ ומסיים אבל הכא לא משום נאמנת הוא באלם שכ' בכ"י אלא כדי שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדות והוא דחוק מאוד שהרי כבר מחלקינן אף בעדות זה בפקח ונסתמא דלא בעינן סופו בכשרות כבסעיף י"א ונמי משום עגון כמבואר שם בח"ר. והנלע"ד דלהכי נראה להו בפשוט דאין מועיל מפי כתב מפני שהחכמים דייקו בעדות זה דוקא בפני ולא ידעתי אף לרבא משום דלא שייך מידק דייק כמו באומר בפני וכ"כ תו' דף פ"ד ע"ב ועוד דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה דייק. כן ה"נ פשיטא להו דלא שייך מידק אלא דוקא במה שאומר בפה ולא בכתב ובזה ניחא לי מה דק' לשטת הרמ' דמחשיב ד"ת אף עדות שנשאר מפי כתב ובגט הא חזינן דכשר ע"י עדי חתימה לשטתו אף לר"א (וע' ריש סי' קך"ז ובלי ספק אצלי שהוא ד"ת ולא ע"י הפקעת קדושין יהיה טעמו מה שיהי' מ"מ חזינן דגבי גט לא שייך מפיהם ולא וכו' וק' להטעמים דב"י וריב"ש בפיסול אלם שהוא מכח לתא דמפיהם איך יהא סוף דינו חמור מתחלתו ולהנ"ל ניחא שהוא מטעם הנ"ל וכן מדויק סדור הגהות רמ"א שכ' ולכן אלם בתר סעיף ז' להורות שחד טעם לתרוויי' דאל"ה לא מידק. ובל"ז לע"ד יש להק"ו שדן הר"ן ז"ל מעד מיתה פירכה שהרי בעד מיתה אך נלמד דכשר מפי כתבם מדעד מפי עד כשר וע' סוף יבמות בהרי"ף ובהגדת בפ"נ הא חזינן דשליח המוסר לשליח צריך למסור בפני ב"ד כדי שיאמר השני שליח ב"ד אני ואף אם יאמר לי אמר הראשון בפ"נ לא אמר כלום הרי דעד מפי עד פסול וה"ה ע"י כתב. וה"ה הב"ש מביא בשם הריב"ש שהוא משום דלא מקלינן בקיום זה יותר מבשאר עדות ופסול משום מפיהם והוקשה לו ממה דאיתא בח"מ סימן מ"ו בשמו דלקיום שטרות דרבנן מכשיר מפי כתב ומוציא מזה חילוק בין אלם שאינו ראוי לבילה ודלא כהש"ך ומכח זה כ' שאף בגט מכשיר אם יוכל להגיד בפה והמע' בריב"ש יראה להדיא דליתא שהרי ז"ל אבל בכאן לא הקילו אלא שלא יצטרך קיום בשני עדים אלא כל שכשר לשליח יהא נאמן לקיימו ובלבד שיאמר בפ"נ אמנם בפיו כמו בעדות אחר דהא עדות גמור הוא וכו' וכן כפל וכ' אבל בכאן בעינן אמירה ממש כשאר עדות הרי להדיא דמצריך אמירה ממש בפיו כמו בעדות גמור דלא כפירושו ומה שכ' ריש דבריו כי הרא"ש ז"ל הסכים אל האמת דאלם כיון שאין יכול להגיד בפיו ולא סגי מתוך כתב דהא עדות היא ורחמנא אמר מפיהם אשר לזה כ' הב"ש דהכי מדויק מריב"ש ליתא כנ"ל אלא כיון דהרא"ש איירי מאלם כ' דהיינו טעמא ליפסל שהרי אין יכול להעיד אלא מכתב אבל ברור סוף לשונו מורה דה"ה מדבר נמי א"י להעיד אלא בפיו ממש ואף הסברה מצד עצמה אף כי האו"ת נמי תפשה לדחו' קושי' הש"ך לע"ד הדין בזה עם הש"ך אחרי שפסקינן דלא כר"ת בעיקר דין מפיהם מה"ת לן לחלק בקיום שטרות בלי שום ראיה בין אלם למדבר ממ"נ אם יש להקל בק"ש מפני שהוא דרבנן אף אלם ליתכשיר ואם אלו אף מדבר יפסל בכתב אמנם בעיקר קושית הב"ש עם קושית הש"ך על הרמ"א תמהני כי לע"ד י"ל מעולם אינו חולק הרא"ש עם הריב"ש כי הש"ך כ' ע' בריב"ש סי' שפ"ב שנסתפק דכיון דק"ש דרבנן וסגי אפי' שלא בפני בע"ד דלמא סגי נמי מפי כתבם כנראה הבין הספק דילמא כמו שמקלינן בזו כן מקלינן נמי בזו ובהריב"ש מבואר כי לא נסתפיק כלל על דרך זה אלא שדן אחרי דבק"ש לא בעינן דעתו א"כ כי כתבו שני עדים עדותן ששטר זה מקוים הרי תורת שטר עליו כנכתב מדעתו כי הרי ז"ל ועוד יש לדון דכיון שהם עצמם עדים ומכיון החתימות אף אם לא יהיו דיינין יכולים לכתוב עדותן על השטר והוי כנחקר עדותן בב"ד ויקבלו ב"ד עדותן מפי כתב זה ואעפ"י שלא נכתב בצוואת בע"ד לא מפסיל משום מפיהם דכיון דק"ש דרבנן ולא בעינן דעת בעלים וכו' ומסיים אבל בשהעדים המכירים החתימות רוצים לחתום בתרי סגי ומקבלין עדותן מפי הכתב כיון דק"ש דרבנן והם חותמו עדותן ונתנוהו לבעה"ד נעשה כנחקרה עדותן ואעפ"י שלא נעשה בצוואת בע"ד כיון דבק"ש מקיימין ואפילו בעומד וצווח או אפשר דלעולם בעינן שלשה והן ב"ד ושנים המכירין אין כותבין עדותם בשטר דהוה מפי כתבם כיון דלא נעשה בצוואת בע"ד ואע"ג דבק"ש מקיימין אפילו עומד וצווח היינו כשהם ב"ד דאלימא מלתא דבי דינא אבל שיעידו מעצמם מפי כתבם מבלי צוואת בע"ד מפי כתבם מקרי הרי דאך ספיקו מדמותר לקיימו בלא דעת ונמצא אם שנים כותבין עדותן אף בלא דעתו הרי הוא כמו מדעתו ויש תורת שטר עליו דהוי עדים החתומים על השטר ככל שטרות הנעשים מדעת מצוה וכנחקר עדותן דמי ואינו חשוב כלל מפי כתבם וזה שהעתיק הרמ"א ז' וכ' ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם דהיינו שניהם יחד דחשוב כשטר בשני עדים הנעשה מדעת המצוה. ואף שהריב"ש קצת נסתפיק סמך על דבריו שכ' בסי' תי"ג שדן הכי לפני הר"ן אבל דין הרא"ש שבסעיף ל"ו שאיירי מעד אחד הנשתתק דלשטת הרמ"א שם סעיף י' בהג"ה שכ' ולא בענין שיזכור העדות אלא בע"א ומשום דע"א אף כי נעשה מדעת המצוה אין תורת שטר עליו ואם אינו זוכר חשוב מפי כתבם פשיטא נמי דע"א אין יכול להעיד על כתב ידו מפי כתבו כיון דאין תורת שטר עליו ואם שהש"ך אף בזה פליג מ"מ דברי הרמ"א ברורים ואף דבר הריב"ש דהכא בגט דעד אחד הוא אין שום קולה משום דקיום שטרות הוא זולת מה שדן הר"ן משום עגון כמו במיתת בעל וזה לא ס"ל. וע' בש"ך שם ס"ק קי"ח מביא בשם הריב"ש עצמו לחלק בין עד אחד לשנים וזה ברור לע"ד שאין כאן שום קושי' ושום מחלוקת ואפילו נאמר דהרא"ש ס"ל כדעת הש"ך דבע"א נמי תורת שטר מ"מ אין סתירה דהרא"ש שכ' דבריו בנשתתק מה תועיל כתיבתו ושיהיה תורת שטר עליו אטו שני אלמים יכולים לחתום בשטר ואפי' מדעת המצוה הא הם פסולי עדות כמבואר בח"מ סי' ל"ה והטעם דלא שייך כלל לגבייהו כמי שנחקרה בב"ד וע"ש ש"ך ס"ק צ"ב וא"י מה ק' לו ולא הוכרחתי לחילוק דעד אחד אלא למה שהוצאתי באמת דאפילו במדבר אין יכול להעיד בכתב בפ"נ ודוק:
כ' בב"ש ס"ק ק"ו אבל כשאינה זקוקה ליבם ורוצה ליתן לה גט ותנשא לישראל י"ל דאין שום חשש ועיין בתשו' רש"ך. והנה הרש"ך פסק הכי למעשה וכן עיקר. ואולם מביא שם מערערים על פסקו והשיב על הכל כהוגן זולת מה שהקשו עליו מס"ס קנ"ז דניחש נמי הכא להצרכת כרוז לכהונה השיב במליצת דברים ולא נתקררה דעתו בם. אמנם לע"ד מעיקרא לק"מ חדא דהא איתא במס' ידים משנה מפורשת ד"ס אין דנין זה מזה וע' סימן קי"ח שם הבאתי תשו' הרא"ש שדן ע"פ משנה הנ"ל ומכ"ש בדין זה דטעמא רבא יש לחלק שהרי בהסוגי' ריש האשה בתרא מסיק איכא דשמע בחליצה ולא בהכרזה ויאמרו קשרו חלוצה לכהן והיינו בחלוצה דאינה אלא מדרבנן ואינו מבואר בתורה אבל גרושה דמקרא מלא דבר הכתוב מה"ת לן להמציא גזירה אדרבא מסתמא יחקור עד שיוודע לו מההכרזה ועל כיוצא בזה ודאי נאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
הג"ה ואפילו לא היו חתומים כו' נאמן השליח שני לומר שהיו שלשה או שהוא היה עמהן ל' זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא"כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב"ד לקבל אמירות בפ"נ. והשני יאמר עפ"ז שליח ב"ד אני אבל בתשו' מהר"חש סי' ג' דקדק מל' הריב"ש שכ' אבל נראה שא"צ לזה בנדן זה דכיון שנתמנה בפני שנים הרי השליח עצמו מצטרף עמהם (ול' זה משמע אדעת הרמ"א) להיות ב"ד דהא ק"ל דאף שליח ראשון א"צ ליתן אלא בפני שנים וא"כ סוף דינא כתחלת דינו וק"ו הוא שהרי זה אין אלא חששא בעלמא אם אמר הראשון בפ"נ והשליח עצמו הממנה מצטרף עם השנים ויכול זה עתה לומר שליח ב"ד אני וכ' ואם איתא הוה ליה לומר דאף בפני שנים א"צ ליתנו אלא בפני אחד דכיון שנותנו השליח אחד לשני בפני אחר הרי כאן שלשה אלא דנראה דהשליח השני אינו מצטרף וכדבריו משמע נמי מיתר דברי הריב"ש שכ' וכ"נ מל' הרמ' שכ' המביא בא"י וחלה שא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם נראה מפשט דבריו הא במדה"י צריך עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם ובזה די כי השליח עצמו מצטרף עם השנים להיות בית דין. משמע הא פחות משנים א"א אף כי נתמנה בפני הראשון. והטעם י"ל דהאחרון שאומר שליח ב"ד אני משמע דנתמנה מב"ד מבלעדו ואיך יצטרף משא"כ המגיד בפני ב"ד אף כי ע"י צרופו הוא דהוה ב"ד אין סתירה בלשונו לכן שיצטרף האחרון צ"ע:
הג"ה וי"א דלא מהני וכו' אלא צריך שיהי' לו הרשאה וכ' הב"ש משום בהרשאה מבואר שאמר הראשון בפ"נ ממילא מקוים ודברי י"א אלו דייק הב"י מהריב"ש סי' נ"ג. ובסי' שי"ח מבואר דע"י הרשאה אף כי נזכר תוכה מי הם עדי הגט לא מקרי קיום והוא הי"א שבסעיף א' בהג"ה אלא שבסי' שי"ח כתב על עובדא דאתרמי שלא הי' מוזכר תוך ההרשאה שזה שליח ב"ד מ"מ מאחר שבהרשאה נזכר שהראשון אמר בפ"נ אפשר לומר כו' ומסיים יש להקל משום עיגן אבל לכתחילה לדעתו אפילו עם כל הרשאות צריך הראשון לומר בפ"נ והאחרון שליח ב"ד אני וא"כ הכא לפ"ז דאם השני לא שמע האמירה בפ"נ אמירתו שליח ב"ד אני לא מהני אף עם הרשאה לא כשר למיעבד הכי לכתחי' אלא צריך דוקא להיות במעמד כשאומר הראשון בפ"נ. כדי שיוכל לומר שליח ב"ד אני ולא יהא צריך להרשאה וזה צ"ע כי ל' די"א קאי על הש"ע דאיירי בלכתחי'. ואולם עיקר דיוקו דהב"י מהריב"ש צ"ע דהרי דף ל' איתא ההוא גברא דשדר לי' גיטא כו' א"ל מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומן משוינן שליח ויהיב לה וכו' אמר רבא הא ודאי קמיבעי לן כי משוי ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו ופירש"י כגון זה שהו' אנוס ואין יכול לעכב כאן וילך לדרכו ומזה דייק הרמ"ה דינו סי' קמ"א סעיף ל"ז שהב"ד לא יעשו לשני שליח עד אחר ל' יום דאל"ה מה הוצרכו למיבעי' זו הא יוכלו למנות שליח מיד בפניו ליתנו לאחר ל' הרי להדי' דנפשט דמצו מיעבד שליח שלא בפניו ואף דרבא אמר מסור מילך קמן דהיינו שיאמר בפ"נ הרי השליח ב"ד לא הי' כלל במעמד אמירה זו ואף שבלי ספק שלוחם הי' צ"ל שליח ב"ד אני. ותו מלשונו שכ' סי' נ"ג שכמו שהשליח ראשון נאמן לומר בפ"נ כך השני נאמן לומר נתקיים גט זה בפני ב"ד ע"י הראשון שאמר בפ"נ ואני שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד אשר מל' זה הוציא הב"י ז"ל סי' קמ"א דיוק דין זה והרי מסיים תו אמנם א"צ להאריך ולומר רק שליח ב"ד אני וממילא ידעינן ששמע אמירות הראשון בפ"נ. וא"כ ע"כ סמכינן שלולא כן לא היו הב"ד ממנין אותו שליח ומאחר שעל חזקת הב"ד אנו חיים מה לי אם הוא שמע אם לא מ"מ נימא מדהב"ד מינו אותו שליח בודאי שמעו מפי הראשון בפ"נ וכן מבוארים דבריו סי' שי"ח שכתב וכבר פירשו' טעם צריכות הב"ד שמא טעה הראשון ולא אמר בפ"נ וכל שהשני אומר שליח ב"ד אני ודאי עשו הב"ד כתיקונו וכו' ולא מזכיר כלל משמיעות השליח. ולע"ד הל' דסי' נ"ג אפשר לדחוק דלאו דוקא אלא שמבאר דנאמן באמירתו בלא הרשאה בקיומו של גט דהיינו אמירתו שליח ב"ד אני שמזה מבורר שנתקיים בפני ב"ד ע"י הראשון שאמר לפניהם בפ"נ ואני שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד ומה שכתב וממילא ידעינן ששמע כו' אולי לאו דוקא ששמע אלא מדאיירי בנתמנה השני מן הראשון ולא מן הב"ד כ' ששמע דמסתמא הי' במעמד ולעולם ה"ה בנתמנה שלא בפניו מן הב"ד ממילא ידעינן שאמר לפני הב"ד בפ"נ וצ"ע:
הסומא וכו' והוא שמכיר האשה בט"ק ע' ב"ש והנה המע' בהה"מ יראה שס"ל להרמ' ע"ה ל"ל בקיאות דטביעות עין ושפיר מקשה אבל הש"ע סי' קל"ב הרי פסק דאם מצאו בעצמו נאמן כולי עלמא בט"ע ש"מ דס"ל דלע"ה נמי יש ט"ע אלא שאינו נאמן בלא מגו וע' בב"ש הטעם דחשדינן משום הפסד שכרו וא"כ לו יהא דכ"ע מודים שאין דין צורבא האידנא להאמינו בלא מגו הא מסיק שם הב"ש בעצמו דלאחר שאין לחשדו נאמן בלא מגו וי"ל דאיירי כאן בשליח בחנם ותו דאטו בפקח צריך עדים שמכירה ונאמן באמירתו שמכירה בתורת שליח וגם מדהוא מלתא דעבידא לגלוי כן נאמן זה בלא מגו. ולפי מה שמדמה ט"ע לט"ק בל"ז ק' להה"מ איך סומא ע"ה מותר באשתו וע"כ דמחלק בין ט"ע לט"ק א"כ אף להה"מ אין קושי'. וא"כ דינו שהוציא לפ"ז וכו' לע"ד אינו מוכרח:
ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו ע' ב"ש כ' ובזה מיושב מה שהקשה בד"מ ואינו מבין ישוב זה אטו אין לנו לתפוס ההלכה כחומר פסק הטור ע"פ הרמ"ה שהיא שטת הרי"ף ובסי' קמ"א הבאתי אף הרמב"ן עמהם ורשב"א לא הכריע ע"ש. ואם נתקיים כו' מזה נמי סייעתא לפרש דעת הרא"ש דאף בגט מקוים נאמן על השליחות וע' סי' קמ"א סעיף י"א:
עד ב"ד פלוני כ' ב"ש ע' ב"י מ"ש בשם התשב"ץ כו' לפ"ז נראה לי וכו' אמת כדברים אלו מבואר בהתשב"ץ גופי' והוא חלק א' דף י"ט כ' בל' זה שזאת האשה כיון דאמר לה שוי את שליח או בב"ד או בלא ב"ד וכדאיתא הרי היא שלוחו של בעל ויכולה לעשות שליח למי שתרצה ובכל ב"ד שתרצה והכל בא מכחה אבל זה האיש שהביא גט זה אינו אלא מעשה קוף בעלמא הרי להדיא דעתו אינה מוסכמת עם הרי"ף ורמ' וטור וש"ע כולם הזכירו ב"ד פלוני ומה שכ' הב"ש ויש לחלק כיון שהבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידו הוא מצוה אינו מבין דאם ר"ל כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידו הוא מצוה אינו מבין דאם ר"ל כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו בכתבו או ע"י אחרים אלא על ידה מצוה שב"ד פלוני ימנו שליח שפיר חשובה היא שליח לענין אמירות בפ"נ א"כ בגוף דין התשב"ץ נמי נאמר כיון שהבעל לא עשה פלוני שלוחו אלא ע"י הראשון הוא מצוה לעשות השני שליח שפיר חשוב שליח לומר בפ"נ. ואולם דע דהתשב"ץ לדעתו מוכרח נמי לומר לשון זה והא דא"ל לההוא גברא מסור מילך קמן ופירש"י ז"ל אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפ"נ ואנו נמסרנו לו ויהא שליח ב"ד דמשמע שזה האיש הי' נאמן לומר בפ"נ היינו מעיקרא דהו' ס"ל דה"ק לי' אבא ב"מ וה"ה את דהשתא הוי שליח לגרושין אבל האידנא דמסיק דהכי קאמר אבא ולא את ולא שליח לגרושין הוא אפילו איתא הכא אבא ומסר לי' גיטא לא מהני בפ"נ וצריך שיתקיים. ולע"ד דבר תימה העלה בדעת רש"י שהרי זה לשונו והא שליח שלא נתן לגרושין הוא השליח הזה לא נתן שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו לאחר נשמע הא למוסרו לאבא שפיר דמי מדלא פי' כפשטו דכיון של"נ לגרושין הוא קוף בעלמ' וא"נ לומר בפ"נ. וגם ל' הגמרא שקורא אותו שליח של"נ לגרושין מורה דעכ"פ שם שליח לו ולא קוף וגם סתימות הטור וש"ע סי' קמ"א סעיף ל"ו שכתבו ואותו פלוני הוא שליח לגרושין ולא חילק דוקא בגט מקוים או בא"י ולא בח"ל מוכח דלא כותי'. וגם הרי הר"ן כתב והא שליח של"נ לגרושין הוא השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למסרו לאבא הלכך לאו במקום בעל קאי למסרו ליד אחר ולאו למימרא דשליח של"נ לגרושין לא מצי משוי שליח דהא אמרינן סוף המביא דאמר לה הוי ש"ה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי ש"ה וקבלו את גיטך מיני' אלמא דמצי משוי שליח אלא ה"ק דכיון דשליח של"נ לגרושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר לו הבעל אלא צריך ליתנו ביד אבא כמו שאמר לו הרי להדי' דמסיק אף להמסקנה דלאבא יוכל ליתנו ופירש נמי דאיירי בשצריך לומר בפ"נ וגם כ' דהא אמרינן כו' אלמא דשליח של"נ לגרושין מצי משוי שליח הרי שקורא אף האשה שליח של"נ לגרושין ואלו התשב"ץ מוכרח לכנות האשה בשם שליח הנתן לגרושין. ואף התו' שם לא ס"ד אלא שהיתה שליח של"נ לגרושין ובודאי מסתביר הכי כי מה בכך שהברירה בידה לברור שליח מי שתרצה מ"מ לגרושין לא היתה שליח. לכן העיקר לע"ד שכה"פ חולקים עליו וס"ל כדכתבתי סי' קמ"א סעיף ל"ו דאף שליח של"נ לגרושין שם שליח עליו לענין בפ"נ אלא דאין לו כח כשליח גמור להוציאו מת"י לאחר כתי' התו' ואין לדמותו לקוף וכן משמעות הב"ש הכא ולהכי השמיט הש"ע ומה שהעתיקו בהב"י זה דרכו בקודש להורו' שלא הי' בהעלם מעינו שוב מצאתי תשו' מהרח"ש סי' ג' מביא בשם הרשד"מ שחולק על התשב"ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע"ד העיקר כהרשד"מ:
הג"ה בעל שמביא גט זה ל' הרמ' פ"ב הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה וכ' הלח"מ פ"ז ה' ך"ד ד"ה שאם ניחש שמכוין בזה למה דתניא דף ה' הוא עצמו שהביא גטו א"צ שיאמר ויראה דלהכי כ' ואמר תנו דהיינו לב' דאלו לאחד איך יאמר בפ"נ משא"כ לשנים מבואר דשנים המביאים א"צ שיאמרו והפר"ח סי' קך"ב כ' והקשה הרש"ך דנראה מדבריו דדוקא משום שיש עליו עדים יתנו הא לאו הכי לא יתנו וממה שכ' בפ"ט ה' ל"ב נראה דאם נתנו לשני' אפי' בלא ע"ח נמי הוי גט ולי לק"מ דאדרבא נקיט חתום לרבותא דדילמא במזיד החתימו בפסולים לקלקלה קמ"ל דלא חיישינן ותירוצו ליתא דאטו בלא עדים לא אפשר שיברר שנכתב שלא לשמה. אבל לע"ד אין התחלה לקושי' דבפ"ב דינא דלכתחי' אשמעינן וגם שלא יצטרך לומר בפ"נ ופשיטא דצריך לבאר בחתום כתקנת ר"ג ואז שייך לומר בפ"נ דלא ליתא לאחלופי ומשמיענו דל"צ ומותר לכתחי' ובפ"ט דיעבד משמיענו שפיר כ' ואפי' בלא עדים. וצ"ע שהטור השמיט כל עיקר דין דהבעל מביא גטו ואף הר"מ ז"ל כתבו באופן הנ"ל ולא באופן המוזכר בהג"ה זו. ואולי מדהוא פשיט' לרבא כי מה יש לו לערער אחרי שמגרשה בו לפנינו משא"כ באופן הרמ' יש קצת חדוש יותר מבהדין של שנים המביאים כי אפשר אפי' הבעל הביאו ממקום למקום ונתנו לשנים נמי מותרים לגרש בו משא"כ שנים המביאים איירי בשלקחוהו מיד הבעל במקום שנכתב וצ"ע. וע' בב"ש מה שכ' ועי' בב"י סי' קמ"א מבואר שם בא"ח שאף שטר שליחות מחויב ליכתוב לו לזה ודאי אין טעם אלא כדיהיב הרמ"א ז"ל כדי שלא וכו':
ואפי' שמע קול קולמס ע' ב"ש וע' תשו' מהרח"ש סי' כ"ג האריך מאוד וכתב ונרא' דהיינו טעמא דבכתיב' לא מצינן בעלמא שצריך שום עדות אלא דוקא על חתימות העדים אלא דבגט הצריכו שיאמר בפ"נ לרבה משום לעז שלא יערער ולרבא דלא ליתא לאחלופו ולהכי במלתא כל דהוא סגי אבל בקוים על החתימות דבעלמא בעינן שנים אלא דבגט משום עיגון הקילו והאמינו לשליח א"כ די לנו בקיום מעליא שיאמר בפני נחתם דמידק דייק אבל בקן קולמס כולי האי לא מקלינן ולא מחלפינן מקיום דעלמ' ועם שהרב מהרי"ט בסי' ב' העתיק ל' תוס' ארוכים שמצא דנשמע מהם להדי' דאף על החתימ' יוכל להעיד ע"י ק"ק כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב"ש מ"מ לא רצה לזוז מפסק הרמ' והראב"ן וטור ודחקו מאוד בישוב קושי' זו אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכיל ממש בשע' החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת"י העדים חתום באופן שא"י להשתמט לומר לא חתמנו. שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם וע"ש דף צ"ו ע"ב. ודברי הב"ש ס"ק ך"ח שכ' הטעם וכו' דמשמע מני' דאלו לרבה והפוסקי' כמותו אין מספיק להעיד בפ"נ ע"פ ראיות מקצת הראשון תמוה הא אדרבא הראב"ד מביא מזה ראי' דהלכה כרבה. וכל זה בכתיבתו אבל בחתימתו וכו' טעם הנ"ל דמהרח"ש מספיק לחלק אף בזה ולפירש"י דמצריך דוקא ראיות עיקר הגט ממילא גבי החתימה עיקרו הוא שני תיבת פלוני עד. אך מה שכתב הב"י בבה"ב ומ"ש רבינו אבל בחתימתו וכו' עד מתחלה ועד סוף משנה רפ"ב דגיטן צ"ע כי פי' המשנה בפני נחתם חצי' היינו ע"א ואין מזה ראיה שלא די בראיות מחצית מכל אחד:
היו ג' עדים כו' אין בכך כלום ע' ב"ש והמע' בהרא"ש עצמו כלל מ"ו יראה כי לק"מ כי עיקר מדמה לקיום אלא שכ' ולפי הירושלמי דמדמה לפלוגתא דר"י ור"ל הא קי"ל כר"י משמע הא דעתו שאין לדמות כלל לפלוגתא זו אלא לקיום ע"י המכירים שדי בהכרת שני עדים ה"ה ע"י אמירות בפ"נ. והאמת כי משמעות תלמודן הכי הוא מדלא קאמר בפלוגתא דר"י ור"ל א"ב לענין בפ"נ. וגם מדהקשה ריש המביא תנן בפני נכתב כולו ובפני נחתם חצי' פסול ה"ד אילמא דליכא דקמסהיד עלי' כלל השתא אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ דהאי קמסהיד אכולה כתיבה וההוא קמסהיד אכולה חתימה פסול חציו מיבעי' ואלו להירושלמי טובא קמ"ל בחתם הרבה עדים בפירש לשם עדים דאף דמעיד על שנים דפסול וזה מק"ו לא שמעינן די"ל ע"כ לא פסלינן באחד אומר בפ"נ אלא משום דעל עיקר קיומו דהיינו שני עדים אינו אלא אחד ולא שליח אבל א"א בפני נכתב כולו ובפ"נ חצי' דהיינו שני עדים מה"ת דלא כס"ד דהרא"ש וקמ"ל כהירושלמי א"ו דזה באמת כשר דלא גרע מקיום. אך הא ק' לשטת הרא"ש פ' ג"פ וכן פסק הטור ח"מ סי' מ"ה דשטר שעדיו מרובים אין מקיימין אותו אלא מעדיו של מטה (וע"ש בש"ך) אף הכא ליצטרך שיאמר דוקא בפ"נ העדי' דלמטה וצ"ע: