Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 169
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לכתחילה כ' ב"ש ופי"רשי כו' לפ"ז אם היא גרושה וכו' אבל לפי' שני הצריך ה' כדי דליתי אינשי ולקפצו עליה וא"כ גרושה ואומרת אי אפשי בתק"ח כגון זו שלטובתה נתקן מהראוי דנשמע לה ול"צ ה' אבל לע"ד אין בידינו לשנות הדינן המבוארים ע"פ הטעמים הנאמרים להסביר הענין כי אולי יש עוד טעם נסתר מאתנו ובהג"מ איתא כדי לפרסם הדבר בפרקי דר"א מפרש שצריך פרסום כדאמרינן פוק ואייתי בי' עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה. וע' בסדר החליצה סעי' י"ג ומה שכתב תו להסכים הרמ' עם הריטב"א שבנ"י ודס"ל כל החמשה יושבין בכנופי' חדא יש קצת ראי' לדבריו ממה דמכשיר הרמ' קרובים תוך הה' הנוספי' לעבור שנה בסוף פי"ו מה"ע ושם לא נתחברו כמבואר בה' קדוש החודש ואפשר ה"ה הכא אם נעשה באופן המנהג אמנם מה שכ' גם מה שמדייק הת"הד מן הג"מ א"מ לע"ד דברי הת"הד נכוני' להמע' וכ"כ דעת הרמ"א שסותם ואלו השנים שמוסיפים וכו' ואינו מחלק:
וזאת היא אשת המת כ' הב"ה אות י"א בתשו' מהרשד"ם חא"ה סי' רצ"ט כ' דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה (והספר א"א) וכן בסדר חליצה אות ך"ה כותב בפשיטות עדות מפי כותב מהני לעדות זה והנה עובדא אתא לידי שבאתה אשה ענייה רחוק מזה מ' פרסאות דהיינו מעיר אומנרויט הסמך לק"ק הלברשטט לילך אחר יבמה משוויד עיר הסמך לגבולי ובאו שניהם לפני להזדקק להם לחלוץ ובאשר חקרתי לדעת מי המכיר אותה אין קול ואין עונה כי לבדה באתה על הבי דואר ע"פ סיבה שהשליח שהי' אתה מביתה נחלה על הדרך וחזר ובכן לא הי' שום נפש מכיר בה ואף היבם מעולם לא ראה אותה ולא הכירה. ואמרתי א"כ א"א שתחלוץ השיב שיש אתה כתבים אולי יועילו וקריתי כתב מדייני ק"ק הנ"ל כתב מליצה לכבוד הגאון הב"ד ק"ק ברלין שישתדל לה חליצה מאחי המת בחנם ושם הי' נזכר היטב כי אשה הלזו שמה גוטכה היתה אשת ר' יוסף ב"ר מרדכי שוויד ור"י הלזה הי' ניכר לנו באחי היבם ולפ"ר ר"ל שדי בזה אבל נחמתי ואמרתי כי ע"כ דברי מהרשד"מ הנ"ל אינם אמורים אלא באשה שעכ"פ מוחזקת בשמה אלא שחסר לנו הידיעה אם היתה אשת המת אבל בנ"ז מה הכרה היא זו במה שמעידים באשה ששמה גיט כ' היתה אשת המת אכתי מנא ידיענן שאשה זו שמה הכי הוא דילמא באמת אשת המת שהשיגו השטר זה מהב"ד מסרה ליד אשה זו שטר זה לראי' כדי שתערים ותעלה לנפשה שם זה הכתוב בהשטר כדי לחלוץ ליבמה במקומם ולהכי הוריתי לה שתתעכב בגבולינו עד תשלם שלשים יום כדי שתתחזק בשם זה ע"י דקראו לה וענתה וע' סי' ק"ך סעיף ג' ואז יש לסמוך על הכתב שבידה ואף שעדיין יש לספוק שמא אשת המת בררה אשה זו דשמה כשמה לזה י"ל דבכגון זה לא חיישינן לשני יוסף ב"ש אף בלא צירף שם העיר דזה נמי צירף מקרי שיתרמי אשה רשעה ששמה כשמה שתשמע לילך לרמות להתיר אשה בל"ח וקצת ראי' שהרי הב"י מביא בשם הר"י שכ' שהר"א בן אשמא"על השיב שא"צ שיכירו שזאת היא אשת המת והר"י חולק עליו וכ' הב"י שכן משמעות כה"פ ובל"ס אצלי שראיות הר"א היינו בהגט חליצה בגמרא דף ל"ט ע"ב אלא ואשתמודעינהו דאחוה דמיתנא הוא ואלו צריך נמי הכרה שהיא אשת המת מוכרח נמי להיות נזכר שכן הי' ולדע' כה"פ לפ"ר ע"כ שסוברים שאין מזה ראי' מפני שהגט חליצה אינו אלא לראי' שתנשא למי שיחפוץ לקחתה וע"כ היינו שהנושא יהא מכירה לשעבר שהיתה זקוקה דאל"ה האשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת וא"כ שמכירה בל"ס יכיר נמי בשמה ובלא"ה הרוצה לישא אשה בקל יוכל לעמוד על אמיתת שמה וא"כ כשתוציא שטר הכתו' בו איך פלונית בת פלוני וכו' תו לית למיחש דילמא אשה זו המוחזק' לו בזקוק' לא חלצה אלא אחרת חלצ' ולה ניתן שטר זה ומסרו לזו הא לשמה כשמה לית למיחש בענין זה (והיא הראי' להנ"ל) משא"כ בהכרת האיש אלו לא כתב בו ואשתמודעינהו יש להנושא לחוש דילמא אינש אחרינא חלץ ששמו כשם הכתוב בהשטר ואחי המת באמת אין שמם כשם זה כי אטו מחויב להיו' בקי באחי המת בהן ובשמותיהן וזה א"ל א"כ למה צריך כלל הכרה דידה באשת המת אלא אך יהא חיוב ההכרה אך בשמה ושוב ליכא למיחש שאינה אשת המת ותמסור הגט חליצה לאשת המת דהא לשמה כשמה ל"ח דז"א דבזה גופא פליגו ר"ס ורבא דידי' דר"ס סבר חולצין אע"פי שאין מכירן ופי"רשי והשתא דאין כותבין אא"כ מכירן אי נמי לאו יבמה הוא לא נפיק חורבא מיני' וע"ש בתו' ד"ה לפיכך שסובר דאם תרצה להנשא ע"פ עדים בלא שטר לא יעידו לחצאין ורבא מה"ט פליג ואמר אין חולצין אא"כ מכירן ולשטת הפוסקים היינו הכרה דתרווייהו משום דחייש דאכתי יש למיחש נמי בהכרה דידה שתביא עדים שיעידו שאחי בעלה חלץ לאשה בב"ד ויאמר הנושא סתמא דמלתא חלץ את המת לאשת המת והג"ח תטמין. וכן לפי' התו' בהא פליגו אלא שהתו' דיברו מהכרת היבם ובקל יש לפרש נמי כנ"ל על הכרה דידה אלא שראיתי בנוסח ג"ח דהרי"ף באמת מוסיף ואישתמודענוהא לפלוני דא דהויא אינתתתי' דפלוני מיתנא כנראה דסובר נוסח התלמוד ל"ד וה"ה דאף זה צריך ואזלה ראייתי ואדרבא כמעט יש סתיר' מני' מ"מ הרמ' אף דנמי משמע מני' כדכ' הב"י דמצריך הכרה דיד' שהרי ז"ל פ"ד אין הדיינין חולצין אא"כ מכירן לפיכך מי שראה זאת שנחלצת כותבין לה ג"ח אע"פי שאין מכירן שזו היא בת פלוני ואשת פלוני ושזה שחלץ לה אחיו הוא שהרי הדיינין שחלצה בפניהם הכירו זה. עכ"ז בהג"ח משמיט הוספות הרי"ף ליכתוב ואשתמודעינהו גבי דידה זולת מה שהוסיף נמי הרי"ף תחלת הנוסח ארמלתא דפלוני זה כותב נמי כנראה מדעתו או כדברי וכראייתי או אפשר שסובר דהכרה דידה אינה כ"כ עיקרות כהכרה דידי' ולא חיישינן לה אלא לכתחי' כדבאמת משמע לכאורה כדעת הר"א הנ"ל נוסף לזה יש להר"א הנ"ל ראי' ניצחות מהמבואר בתוספתא חולצין לאשה אע"פי שאין מכירן אותה ובתו' שם הקשה הר"ר יהודה מינה ומשני דהתוספתא מיירי דאוריי' ואמוראי דהכא איירי דרבנן וכמה רחוק תי' זה מלהתקבל. ולע"ד יותר הי' נוח לומר מדתלמודן לא הזכירוה ידעו דלאו דסמכא היא וכ"ז צרכינן לדחוק להפוסקים ותו' אבל לדעת הר"א אדרבא היא ראי' לדעתו שרבא לא איירי אלא בהכרה דידי' והתוספתא איירי בדידה וטעם וסברה יש לחלק כי בהכרת האיש יש למיחש שהיבם לא ירצה לחלוץ ותשכיר איש או קרובה יבא לב"ד לרמות במקום היבם כדי לחלוץ לה משא"כ בהכרה דידה החשש רחוק שאך מפני הזילותא דבי דינא או טורח הדרך תעמיד אשה במקומה ותו הא קי"ל אין אדם חוטא ולא לו ומה"ת לחשוד אשה נכרי' שתבא להתיר אשה זקוקה וכבר קאי בה הרשב"א ונ"י אף בהכרה דידי' מה"ט יע"ש כי דבריהם לא שייך בהכרה דידה אף גם בל"ז גדולי ראשונים מפרשים הכרת המיאון נמי אך במה דצריך דהיינו בדידה ושוב בקל יש לפרש נמי איפכא בהכרה דחליצה במה שצריך דהיינו בדידי' מכ"ז בשעת הדחק גמור שבל"ז יש מקילין אף בהכרה האיש אפשר יש מקום לסמוך על הר"א עכ"פ בהכרה דידה אבל מפני שזה אינו כלל שעת הדחק כי מצאתי לה תקנה קלה בהתחזק שמה ל' יום חלילה להרים ראש להקל במה שהחמירו כל גדולי הראשונים אך מהחשש שגמגמתי בו דשמה כשמה נלע"ד דלית למיחוש ולסמוך עכ"פ בזה על צירף דעת הר"א הנ"ל ועכ"ז נמלכתי עם כבוד הגאון אב"ד ור"מ דק"ק ברלין והמדינה וכנראה מתשובתו הסכים על ידי וצידד יותר להקל בהכרה דידה ומכ"ש בנ"ז דליכא למיחש מעיקרא אחר שיצאה מאת הב"ד ללכת לחלוץ וניחוש דיהבא לאיתתא אחריתי מפני הטורח מטעם דחזקה לא שביק אינש התירא ואכל איסורא וכ' שהפוסקים המחמירים טעמייהו משום שמא אשה אחרת חולצת היא לנפשה (ר"ל שהיא נמי זקוקה ויבמה לא ירצה לחלוץ לה) וסהדי לא משגחו היטב ואזלה למתא דידה ואייתא סהדי שמכירן אותה בפניה מחמת שראוה בב"ד ואמרו זו היא שחלצה בפנינו כמו שכתבו תו' וז"ל אבל לחששא כנדון דידן ל"ח עכ"ל (והאמת שחשש זה דוחק מאוד דהא החולצת צריכה לחוש שלא יארע לה מה שקרה ליעקב אבינו עם עשו ויתגלה רעתה) אף גם הודעני שכוונתי בדברי ר"י דאתא עלה מההיא דג"ח שכ"כ בהדי' ונהנתי בם. וכן נעשה שהיום ט' סיון תק"מ אחרי עבור הל' יום חלצה לפני פה ק"ק קינשברג בנ"מ כדת וכהלכה:
צריך שידעו כ' בב"י וכן בפי' סדר החליצה סעי' ל"ט הטעם שמא מעוברת היא וק"ק מי דחקו להכי הא מסקינן בפ' החולץ דאפילו בידוע אינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין משום דאינה עולה לייבום ואפילו יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה וכן מבואר בתו' שם ד"ה קרא עליו וא"ת לר"ל תיקשי מר"י כלומר מה צריך ר"י להמקרא תל מהחשש דילמא מעוברת היא וי"ל דלר"ל נמי אין חולצת תוך שלשה משום דא"ע לייבום ור"ל דאף ר"ל צריך לההיא טעמא היכי דידוע דלא מיעברא א"נ אף אם תרצה לחלוץ תוך ג' ולהמתין בנשוא' עד אחר הליד' ושאם תפיל תחלוץ שנית ואולי כדי להחמיר הענין להורות שבידיעה זו יש חשש ח"פ אף דיעבד וע' פי"רשי ז"ל בזה בעירובין דף מ"ז דיותר צ"ע תחילה נקיט הטעם אליבא דר"ל ח"מ ל"ש חליצה ומדקשי' לי' דתחליץ תוך ג' ותנשא אחר ג' (וזה ע"כ ט"ס ור"ל אחר ט' או אחר שתפיל ותלד) כ' הטעם דלא נשאר במסקנ' משום הצרכת כרוז והעיקר כנ"ל בשם התו':
ויום אחד אי בעינן בזה מע"לע דשעות ע' ש"ך ח"מ ריש סי' ל"ה ולעיל סי' נ"ג בהג"ה כתבתי דלא מצאתי ראיות הב"ח וגם הבאתי משמעות רש"י דבעינן עכ"פ שיאיר היום ולא מיד בלילה. אמנם כעת מצאתי להדי' מבואר ברש"י כדעת הב"ח והוא ביבמות דף ל"ד כ' רש"י ז"ל דאם נולד באחד בתשרי כשחשכה ר"ה של שנת י"ד נעשה גדול איתא בב"י קטן או קטנה שבאים לחלוץ טוב לכתחילה לבודקן לפני הפרק ולאחר הפרק. ואם יש ליבמה דדין גדולים ז"ל הד"מ כ' המרדכי פ' מ"ח בסה"ת כ' גבי בדיקות דדיו אנשים ובבדיקות שערות מרובין וארוכים כ' בדיקת נשים ואיני ידוע אם דק במילת' כי שמעתי מהר"מ ז"ל לבדוק ע"פ נשים אם יש להן דדין מטין עכ"ל. וצ"ע למה יהיו נשים נאמנות בשערות מרובים וארוכים שאז מחזיקן בגדולים אע"פ שאין ידוע שהגיעה לכלל שנותיה שהרי כ' המרדכי הא דנשים נאמנות היינו מטעם חזקה שהביאה שערות לאחר י"ב וכן הוא בגמר' פ' ב"ס (ר"ל דשם מסקינן דלר"ש מדל"ל חזקה דרבא אין נשים נאמנות) ואם כן במקום דליכא חזקה זו ואין אנו יודעין שהגיעה לכלל שנותי' אין להאמן לנשים ואפשר שהוא מטעם מילתא דעבידא לאגלויי הוא ולא משקרן עכ"ל הד"מ והב"ש שכ' והא דאין נשים נאמנות על שתי שערות כשלא הוחזקה בשנים (וזה אינו דבלא הוחזקה בשנים שתי שערות לא מהני אפילו ע"י אנשים אלא צריך תקון וצ"ל והא דאין נשים נאמנות על שתי שערות בלא סיוע חזקה דרבא וכו' והן דברי הד"מ והוא דוחק ולולא שאיני כדאי לחלוק על הד"מ הי' נלע"ד כי משמע מה שדחקו דאיירי הס"הת בדלא הוחזקה בשנים היינו מדנקיט ובבדיקות שערות מרובים וארוכים ואלו בהוחזקה בשנים הא שתי שערות סגי אלא דאיירי בלא הוזחקה בשנים דלזו לא מהני אלא ארוכים ומ"מ כ' בדיקות נשים ולהכי ק' לו וי"ל דלשטתו אזיל שהרי מוקדם לזה כ' נמי בשם סה"ת בל' זה ויבדקו אם יש שתי שערות באשה בבית הערוה ובדיקת היבמה נשים נאמנות כיון שהגיע לכלל שנותיה משום חזקה דרבא ואע"ג דאמר ר"י שערות צריך שיהא בעיקרן גומות ואין אנו בקיאין בגומות לכן אם יש רבוי שערות או ארוכים הרבה א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערות וכו' ואם בדקו הדדין שוכבין ומטין היא גדולה בודאי שהוא סימן העליון ותנא א"א עליון לבא עד שיבא התחתון עכ"ל הרי להדי' שמחמיר דלא סגי שתי שערות מפני שאין אנו בקיאין בגומות אלא בארוכי' שא"צ בדיקות גומות וזה כהב"ח ואף שהב"ש ס"ק י' מחליט דלא כותי' אפשר הדין עמו בדע' הטור וש"ע אבל ל' הסה"ת ודאי מורה הכי וכ"מ ל' המרד' עצמו בתר הכי שכ' והלכתא כרבנן דא"א לבא העליון עד שלא בא התחתון וסימן העליון משיטו הדדין ע"כ יש לבדוק האשה בדדין דאם הטו גדולה היא ומסתמ' יש לה שערות ודבר זה יוכל לבדוק האיש בלא גנות וטוב הדבר כי טורח לבדוק אם הביא ב' שערות כדאמרינן דבעינן שיהא בעיקרן גומות ואין אנו בקיאין וא"כ י"ל דאיירי דוקא בהוחזקה בשנים ומה דנקיט ארוכי' ומרובי' משום דאל"ה אף אנשים אינם מועילין האידנא מדלא בקאינן בגומו' וכן מצאתי בסר חליצה דהמהר"מפ דז"ל ושאילת גדול בשנים כ' שצריך עדים גמורים רק הנשים יבדקו ברבוי שערות ליבמה יש די כיון שהוחזקה בשנים הרי להדי' שאף לרבוי שערו' אינו מאמין לנשים אם לא בהוחזקה בשנים דלא כתי' הד"מ ואולי להד"מ ז"ל משמע דמסתמא איירי בכל ענין המועילים שערות ארוכי' ואפי' לא הוחזקה והנה בתשו' מ"ב סי' י' דקדק מל' הרא"ש וטור שכתבו אם יש לאשה דדין גדולים א"צ לבדוק אחר השערות וכ' ומשמע דלא סגי בדדין אלא אשערו' ולא אשנים כמו בשערו' שאינם מועילי' בלא שנים אלא דמסבר' אומר שהם לא דברו אלא בגדולי' שהם דדין שוכבין ומטין שהוא סי' בוחל וצמל הא בגדולים הרבה מדמה לשערות ארוכי' שא"צ חזקת שנים ומדקדק מל' סה"ת שכ' דדין שוכבין ומטין שזה סי' בוחל וצמל ולע"ד מל' סה"ת הנ"ל שכ' תחילה דע"י ש"א א"צ לבדוק יותר וגם על שנותיה יש לסמוך שהגיעו אם יש רבוי שערו' ושוב כ' ואם בדקו שהדדין שוכבין ומטין היא גדולה בודאי מוכח ברור שזה מועיל יותר מרבוי שערות והוא סימן ודאי שגדולה היא ואפי' לא הוחזקה בשנים וכ"כ הב"ח להדי' סעיף י' על דברי הסמ"ק ומשמע דאם לא הוחזקה בשנים אין לה היתר בעדות נשים אלא בודקין בהטיית דדין ע"פ אנשים וטוב הדבר בלא גנות וכ"כ בסה"ת ומה שמדקדק המ"ב מל' הרא"ש וטור לע"ד אין דקדוק זה כדאי לחדש פלוגתא די"ל מיד שכתבו א"צ לבדוק אחר השערות והיינו משום דלא אפשר לעליון בלא תחתון א"כ תחתון זה שבודאי בא הא א"א לספק בו שהוא שומא ובודאי דגדולה בשנים נמי הוא דבשלמא שערות לבד יש ספק דילמא קטנה בשנים היא והם שומא אבל הטיית דדין שבודאי היא סימן גדלות ומוכיחים נמי בבירר על השערות של גדלות מה"ת לספוק בהשנים ואף שאם מביאה סימן דדין בידוע תוך י"ב נמי אין משגיחן בו כמו בשערו' כמבואר בהרמ' מ"מ בספק שנים י"ל דעדיפו משערות וחשוב כשערות ארוכים הן אמת שבחדושי ר"ן ריש פ' בא סימן מצאתי שזה במחלוקת הרא"ה ור"ן ע"ש ד"ה אמר רבא מ"מ דעת סה"ת מבואר דלא כותי' ולפ"ז להבנת הד"מ ז"ל אף בלא הוחזק בשנים נאמני' נשים לשערו' ארוכים מפני שהם מילתא דעבידא לגלוי אפשר ליישב מה שכ' המרד' על סה"ת וא"י אם דק וכו' כנ"ל כי י"ל דוקא בין לית לה כלל לשערו' ארוכי' חשוב עבידא לגלוי אבל בין דדין מטין לאינם מטין לא חשוב עבידא לגלוי כמו דלא חשוב עבידא לגלוי שערות פשוטים ומדאיירי אף בבדיקו' של לא הוחזק בשנים כדהבין הד"מ מצריך לבדיקו' דדין מטין אנשים כי נשים אינן נאמנו' בא חזקה דרבא בלא עבידא לגלוי משא"כ שערו' ארוכי' האמן לנשים אף בלא הוזחקה כדתי' הד"מ משום דעבידא לגלוי ומה ששמע המרד' מן מהר"מ ז"ל לבדוק ע"פ נשים דדין מטין היינו בהחוזק' שמסייע חזקה דרבא ודוק ודע' מ"מ דבדיקו' דדין מטין לחליצה הוא דלא כשטת הרמ' כמבואר פ' י"ב מה"א ה' ח':
הג"ה ואע"ג כו' וא"כ כל כפיה היא בדין אין זה אלא לשטת רש"י ז"ל דלמ"ד מ"ח קודם כופין בכל אמתלא שתתן. אבל התו' והרא"ש חולקין דכפיה היא שלא כדין אלא שמטעין כמבואר סי' קס"ה וא"י למה סתם ל' זה דהמרד':
הג"ה וי"פ כ' ב"ש וא"ל לפ"ז למה אנפלאות של בגד פסול אע"ג דזה לק"מ למסקנה דרבא דאנפילי' אף לר"מ פסול משום דלא מגין מ"מ דבריו מוכרחים מסנדל של עץ שאינו מחופה עור וקב הקוטע דפליגו בם רבנן ור"מ וק' להרא"ש מה טעמייהו וע"כ מטעם התו' משום אין דרך לעשות מנעל ממינים הללו וכ' דבריו נמי באנפילי' לפי' הס"ד דאביי דלא נחית לחלק בסברה דמנין ואפשר נמי שסובר דאף סברת מגין מדנובעת נמי מתחש כדאיתא בפירש"י בהמשנה אלא דבזה אף ר"מ מודה דדרשינן להכי תחש א"כ להרא"ש דכל תחש אינו אלא אסמכתא הוקשה לו נמי מאנפילי' אף למסקנה דרבא ולע"ד איפכא מסתברא די"ל הרא"ש מוד' דתחש דרש' גמור' לכ"ע לעיקרו של מנעל אך מה דרב נמי פוסל מההיא דרשה אף תפור בפשתן זה סובר שאינו אלא אסמכתא ותדע דכי ס"ד דלרב לא נצא בשבח נמי בסנדל התפור בפשתן ומה שכ' הב"ש תו ליישב דברי התו' ד"ה באנפילי' אף דמשמע מדבריה' דף ק"ב ע"ב ד"ה סנדל דדרשה גמור' היא ומדוע מיאנו בפירש"י ותו' משום לתא דמנפילי' דעשוי משער הבא מהעור דליכ' למעוטי מתחש כמו של שער א"י מה פעל בזה דהא כתבו דרב ס"ל כרבנן ולדבריו אכתי ק' עלי' דרב הא ר"מ ודאי לא ס"ל דרשה דתחש ומנ"ל דרבנן ס"ל ההוא דרשה ומה דפליגו בקב הקיטע טעמייהו דלא חשוב מנעל כיון דאין רגילין לעשות כן ואולי נאמר דרב הוא דס"ל כרבא דבאנפילי' הטעם לכ"ע דפסול משום שאינו מגין וא"כ שפיר י"ל כדכתבו תו' דס"ל פלוגתא דרבנן ור"מ בדרשה דתחש ואיהו כרבנן ס"ל משא"כ בד"ה אנפילי' כתבו פירושם המוכרח לאביי דלא ירד לחלק בסברה דאין מגין וק' להו לפירש"י מה קאמר קב הקוטע מני ר"מ היא דלא דרש תחש אנפילי' מני רבנן דדרשו תחש הא אנפילי' נמי תחש כיון דאתא מעור והוכרחו לפירושם לאביי ומ"ש ליישב הטו' ממה שפסק מוק כשר דהיינו לטעמו מה שדרך לעשות מנעול כשר ותחש לאו דרשה גמורה א"י מה ענין מוק להכא הא דף ק"ד מסיק הסוגיא בלישנא דואבעית אימא דאף מוקי יחידאי קתני לה ומה"ט פסלינן בלילה ומ"ש מוק ואף דמה דעביד כיחידאי היינו בלכתחיל' וע"ש בתו' ומהרש"א מ"מ אף לסתימות הבריי' דמוק' כשר היינו כר"מ ולאוקימתא דרבא משא"כ לרבנן הוי דומי' דקב הקיטע כמבואר ברש"י שם ואף לשטתו בהרא"ש דתחש כולו לאו דרשה גמורה הברור דמוק נמי פסול לרבנן מטעם דאין דרך לעשות מנעל ממוק כמו של עץ ול' הטור ודאי צ"ע או הוא ל"ד ואיירי נמי במחופה עור ומה שהניח בקושי' למשמעות רש"י והרשב"א שבהה"מ דאף אנפילי' עיקרו ממועט מתחש דמ"ש משל שער דא"כ מה הוצרך לומר ההוא קורקא מקרי אפשר ליישב ע"פ דברי היש"ש סי' י"ב שכ' ההוא קורקא מקרי והתור' כתבה מנעל א"ל מאנפילי' דאמרינן של עור כשר (ור"ל הא זה אנפילי' מקרי) ומה בכך שהוא עשוי של עור דכל העשוי מעור ממש לא אבד שמו וקרוי מנעל ואם כן אנפילי' של בגד אף דעשוי משער וא"א למעוטי מתחש מ"מ כיון דלאו עור ממש הוא אבד שמו ואנפילי' מקרי וממועט כמו קורקא וזה גופא נתלה בדרשה דתחש שע"י זה באנו לחלק בין עור ממש לדבר אחר ודוק וע' נמי לח"מ למה שדחק לפרש הסוגיא לדעת הטור באות י"ט מעיקרא לק"מ וי"ל דפירש"י באנפילי' הכי ע' ודוק:
באנפילי' של בגד ע' ב"ש ומסיים אלא על המגיד ק' וכו' ולע"ד אפשר להליץ בעדו דבודאי לא נעלם ממנו פלוגתא זו אלא דהוה ק' אי שמואל ור"א בהלכה בפני עצמה פליגו מה"ת יפסוק כר"א לקולה משא"כ לדברי הה"מ דנתלה הענין בפלוגתא דר"ע ורבנן וכבר חזינן בדף ק"ג ע"ב דמוקים שמואל למתני' דריש מ"ח דסנדל של עץ כר"מ ובאנפילי' הטעם משום דלא מגין סובר הרמ' כמו לגירסת התו' בקטן לא פליגי לדינא כן באנפילו' אלא בפירושא דשמואל לטעמיה דמוקמה כר"מ ופירשה פסולה ופוסלת ור"א בשטת אבוה דשמואל דמוקמה כרבנן ולרבנן מעלינן דרגא ואינו פוסל ושפיר דפסק כרבנן להלכה:
בנשימה אחת כ' ב"ש אע"ג דקריאה לא מעכבה וכו' א"י מה הכריחו לזה דנהי דקריאה לא מעכבה הא מצוה ד"ת היא ובענין דליהוי כתיקונה ומה שכ' ולדעת הרי"ף ורמ' נראה הא דקריאה א"מ היינו כשראוי לקרות כדין אבל אם אינה יכולה לקרות בנשימה אחת ולא קראה מעכב מהרי"ף יש קצת למשמע הכי וא"כ ע"כ שמדמה אותה לאלמת משא"כ יכולה ולא קראה כהוגן ולא גרעה מלא קראה כלל וכן משמעות ריא"ז שבש"ג אמנם מה שצירף הרמ' צ"ע כי לשונו שכ' אבל אם יכולה מרגילין אותה עד שתדע ולא כ' אם א"י הרי היא כאלמת משמע לי שסובר כדפי' הב"ח להטור בהבנת הרי"ף שכ' ור"ל דמעכבת לכתחילה קאמר דמצריכי' אותה שתהיה רגילה לקרותה כאחת ואם אינה רגילה אין חולצין לה עד שתהא רגילה דהיינו ממש כמשמעות הרמ' ומשמע אבל בדיעבד מ"מ לא גרעה מלא קראה כלל וא"ד לאלמת אמנם פי' הב"ח ל"מ בל' הטור שהרי כ' וכן יראה מרב אלפס שאם א"י לקרות כאחת אין מעכב והוכיח הב"י דה"ק אם בשעת קריאה לא קראה כאחד אבל מ"מ היתה רגילה וא"כ פשיטא דהל' אינו מדוקדק דהא יש לדייק דוקא באופן זה שהיתה רגילה ולא ידעה בשעת קריאה הא לא היתה רגילה ולא ידעה נמי לקרות בשעת קריאה מעכב אף דיעבד וזה לא נראה להב"י דלא גרעה מאלמת ומשמע שפיר שהטור הבין הרי"ף ע"ד הב"ש וש"ג אבל ל' הרמ' לע"ד מורה כהב"ח ומכיון שהטור כ' על הרמ' וכ"כ הרי"ף יש לדחוק ולפרשו כדכתב הב"ח:
י"א שאם וכו' ח"פ הב"י עצמו אינו מפרש דעת הרמ' הכי וכן הוכיח הגאון בעל נ"ב שי' בסי' צ"ד מדכ' הלכה מ"ו חלצה והן יושבין או מוטין על צדיהן כשרה אף דמוטה אין דרכו הפשוט למדחי' והיה לו לבאר תירץ הגמרא והוא דדחים א"ו הקושי' מן הדיוק דומיא דעומד דמשמע לכתחילה אבל הרמ' שהשמיט עומד ומבאר דין דיעבד ל"צ לפרש יותר:
הית' רגלו עקומ' כו' א"ח כן איתא בגמרא ואמר אמימר ההוא מאן דמסגי על לוחתא דכרעי לא חלוץ וכל עין בעין ירא' דאין מובן אחר אלא חליץ הוא דלא הא יבומי מיבם אלא בתשובת שב יעקב כ' על עובדא שנשאל מן בעל ש"י באחד שא"א לחלוץ מפני רגלו ואין עוד אח אי שרי ליבם בזמן הזה והשיב דודאי אי משום הכי אין בית מיחש דאף א"ש לא אמר אלא מ"ח קודם אבל היכי דא"א פשיטא דמצות יבום במקומה וזה הפשוט אלא דכ' שמסופק במה שהש"י בספרו חלק א' סי' קך"ז החליט וכ' ואל תתמה על עיקר דין זה כיון שחרש א"א לחלוץ איך מייבמין דהא כיון שא"ע לחליצה א"ע ליבום אי מש"ה ל"א דכבר תירצו תו' ביבמות דף מ"ד וי"ל דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו דכאיב להו וכ' השב יעקב דיש לפרש תו' בב' אופנים חד אופן דחרש הואיל דהטעם רק שא"י לקרות וקריאה אין מעכב ואף דמ"מ בעינן ראוי לקריא' מ"מ הואיל דאין מעכב נקראים בני חליצה ועוד אלם ואלמת לא הוי אלא ח"פ וה"ה לחרש וחרשת חוץ מהרמ"ה דס"ל אינה חליצה כיון שאינו בן דעת וכבר השיגו עליו הפוסקים וכו' (ואפי' לפירוש זה לע"ד כדאי הרמ' ליסמוך עליו דכמו שחרש לשטתו החליצה אינה כלום ומ"מ עולה ליבום ה"ה רגלו עקום) משא"כ במי שפסול לחליצה מחמת הרגל שאין ראוי לחלוץ בו כלל דמעכב ד"ת החליצה לגמרי וכו' ודאי לאו בני חליצה מקרי והוא בכלל כל שא"ע לחליצה כו' וחליצה כו' (וע' בהראשונים הה"פ והמפרשים סברו דאף ברגלו עקום אינה אלא ח"פ ואף לדעתו הא רגל השמאל היה לפניו בנ"ד ובהדיא תנן דחליצה בשמאל אינה אלא ח"פ ולמה ישתנה דינו מאלם אף לפירושו זה) ולא נעלם ממני דיש לפרש נמי דברי תו' דכל זמן שראוי לחליצה היינו דלא הוה מניעה מצד האיסור אף דמניעה היא מצד עצמו שאינו יכול אפילו מצד שאין לו רגל מקרי בני חליצה מצד שאין איסור לחלוץ והא לא משכחת רק כגון הא דמשני בית חלוץ בית אחד הוא חולץ ואין חולץ ב' בתים דהוי המניעה לחלוץ מצד איסור של ב' בתים (וע' בזה ריש סי' קס"א) והיינו דומיא דא"ע ליבום דהיינו נמי מחמת איסור וכונת התו' דבני חליצה מחמת האיסור אלא דפומייהו כאיב מצד שאינו יכול לפ"ז אף דעכוב מצד חסרון רגל נמי מצינן למימר הכי אבל מי מפיס לפרש הכי ולסמוך לעשות מעשה ע"פ ההיא פירושא כו' דקרא סתמא הקיש להדדי וכו' לכן אין דעתי נוטה וכו' אלא שהתיר להיבם לישא אשה ואין בזה משום חר"ג וכן העתיקו הב"ה ולע"ד אין לי שום ספק בפי' התו' דאלו כפירושו הראשון דלהכי נקראים בני חליצה מפני שהם בני חליצה ליפסול היה להם לתי' בפשוט דלא עדיף ההיקש דאם א"ע לחליצה ממה דאמרינן אם א"ע ליבום א"ע לחליצה ומ"מ קי"ל ח"ל ושניות דאף דא"ע ליבום עולים לחליצה ומשום דלא אפשר לאמתוני כדפירש"י דף מ"א ע"ב וע' סי' קנ"ט ה"ה אף דא"ע לחליצה עולה ליבום מדלא אפשר לאמתוני ותו דמעולם לא הקשה אדם על הרמ' איך חרש מייבם הא א"ע לחליצה אף לפסול ותו דוקשית תו' סובבת על מ"ש דבור הקודם ונראה דלא גרסינן דל"צ קרא להכי דכיון דחלץ לחדא א"א ליבם שנית כיון דא"ע לחליצה כדאמר לעיל דאין חולץ שני בתים משמע דהשנייה מותרת לשוק בולא כלום ועפ"ז הקשו דחרש נמי תהא מותרת בולא כלום ולפירושו דנעקם רגלו אינו בכלל תי' התו' א"כ באמת היא פטורה בולא כלום ודעת זו כבר ביטלה התשו' כ"י סי' ס"ח אבל הפי' האמיתי לע"ד הכי דכמו דדרשינן כל העולה לייבום עולה לחליצה ופירש"י ז"ל דף ד' הואיל ופטרה הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת יבום עולה לזיקה חליצה וכל שא"ע לז"י פטורה מן החליצה וה"ה דיש לדרוש איפכא דכל שפטרה התורה מזיקת חליצה ה"ה דפטורה מז"י דהיינו בחלץ לאחת שפטרה התורה השניה מז"ח ע"י בית חלוץ בית אחד חולץ ואין חולץ שני בתים כן היא פטורה מזיקת יבום בולא כלום ואינה דומה לח"ל ושניות דיש זיקה ד"ת וחייבי עשה ריבה רחמנא מיבמתו וכשהקשו מחרש ס"ד מדאינו ראוי כלל לחליצה הרי היא פטורה מזיקת חליצה נקראת וק' להו למה זקוקה ליבום ומתייבמות ומשנו דהתם ב"ח נינהו ר"ל שהם בני זיקת חליצה אלא דפומייהו הוא דכאיב וא"ד לחלצה צרתה שפטורה מזיקת חליצה וכן כל העריות אין עליהם זיקת יבום כלל משא"כ חרש ומי שרגלו עקום דודאי הזיקה בשלימה עליה בין ליבום ובין לחליצה אלא דא"א מחמת חסרונם וגם לא אפשר לאמתוני על יבום העולה לחליצה ומותרת להתייבם מיד אף דל"ל הברירה דחליצה ובזה נלע"ד שאף האי דנא ואפי' נקטעו שני רגליו ואפילו יש לו אשה מחויב ליבם ומסופק אני קצת בזה שא"א לחלוץ אם לא כופין אותו ליבם ככל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו (אלא דלא משמע הכי מהפוסקים בסי' קנ"ה בהג"ה דמצריכה לבא בטענה וע"ש וצ"ע) והברירה אח"כ בידו לגרשה ולע"ד אף בעל כרחה ולא מיבעי' דפשיטא לע"ד דבהכי הא לא גזר רגמ"ה שלא ליקח על אשתו אלא אף הגזירה שלא לגרש בע"כ לא גזר עלה דיבמה שמתחילה לא נשאה לקיימ' אלא רק לקיים מ"י (וע' ב"ש ריש סי' קע"ד) אבל שתתעגן האשה לעולמים חלילה תורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם הנלע"ד כתבתי:
וי"א וכו' ולקשרו ע' מה שמביא הב"ש בשם תשובת מהרא"ש ומה שנאמר שם טעם בהיתר ד"ז משום ספק דרבנן לקולא צ"ע מפני המחלוקת האחרונים שבי"ד סי' ק"י במקום דאתחזיק איסור אך כ' תו טעם המספיק משום שהיה יכול לדחוק עקבו בארץ ומה שמביא בשם הרשד"מ בשם הראב"ד כבר הסכים הלח"מ עם הרא"ש שזה ט"ס ולא אמר הראב"ד זה מעולם אלא על סומא:
רוק הנראה לדיינים כשיצא מפיה היינו מדאמר רבא צריכי דייני למחזי רוקה כי נפק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה וכ' הב"י ומשמע דיליף רבא הכי מדלא כתיב וירקה לעיני דאז הוא משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו דמההוא טעמא לא בעינן ליחזי בעלה כי נפיק מפומה עכ"ל והב"ש כ' על הב"ח לא דק כי בודאי דרשה דרבא אינה אלא אסמכתא וכו' וכה"ג כ' הב"ח אליבא דהרמ' ואני תמה הא ריש הפר' מקשה ההוא לעיני מה עביד ליה ומשני לכדרבא ואידך נמי מיבעי ליה כדרבא ומשמע דדרשה גמורה היא ומה שהקשה דוירקה קאי על בפניו ולא אלעיל לעיני הזקנים כנראה ר"ל דאלו וירקה קאי על לעיני הזקנים היה לו לכתוב וירק' לעיני הזקנים בפניו זה כבר תי' הב"י דאלו כן אדרב' היה משמע שאחר שיצא הרוק מפיה יראוהו להכי הקדי' לעיני דליהוי משמע דטרם שהתחיל' לרוק יהי' לעיני הזקני' וא"ל נמי כדמשמע מדעתו דלעיני הזקנים קאי על חליצת המנעל כדכ' בכונת תו' דאדרב' א"כ הי"ל לכתוב וחלצ' נעלו מעל רגלו לעיני הזקנים דהא בחליצת מנעל לא שייך לחלק בין ראיות תחילת החליצ' לסופה כאשר יש הבדל בראיו' הרקיקה בין היציא' מפומה לראיות הרקיקה ואלו גבי חליצה נמי יש שייכות חילוק הלא תימה על רבא למה נקיט החדוש דין דרקיקה שאינה אלא אסמכתא לדעתו היה לו למשמיענו עיקר הדין דצריכי למחזי תחלת החליצה דכתי' לעיני הזקנים וחלצה א"ו מפני שבחליצה אין שייכות חילוק ע"כ דקאי על ורקקה ולהורות דצריכי למחזי כי נפיק מפומה הקדים לעיני:
וכן גוף הדין שהוציא מפי' התו' דלעיני קאי על החליצה ומשמע מני' דצריכי' הדיינין למיחזי עכ"פ החליצה לא מצאתי בהפוסקים זולת בהסדר משמע הכי וכן מפורש בס"ת בקצרה סי' פ"ב ולע"ד אינו אלא חומרא לצאת משמעות פשטיה דקרא עכ"פ נראה דדרשה דרבא דרשה גמורה ומ"מ מדברי תו' לע"ד אין סתירה לפסק הרמ' דנהי דגבי ב"ד אם לא ראו כשר היינו משום דעכ"פ ראוים למחזי דהא בסומין בשני עינים בל"ז פסולים ואלו לא השמיענו הבריי' דחליצת סומא בשני עינים כשר הייתי אומר דהא דכתיב לעיני הזקנים ה"ה לעיני היבם וממילא בסומא בשני עינים פסול משום דאינו ראוי לבילה ומה שכ' הב"ח ועוד דבריש פרק מ"ח כתבו התוס' בד"ה זקני דב"ד אם לא ראו הרוק אפי' בדיעבד הח"פ ובסומא כשירה בדיעבד ל"מ שם דברים אלו כלל אלא ז"ל ואמרו הזקנים דלעיני איצטריך דאי הוה כתי' ונגשה יבמתו לעיניהם ה"א אי יבם סומא לא יחלוץ ור"ל נמי על דרך הנ"ל אם הי' סומא בשני עינים משא"כ השתא דכ' הזקנים דכשר אבל בדיינים דראוים לראות אפשר דמודים מדלא אמר רבא אלא צריכים ולא לא עשה כלום דאם לא ראו כשר ולעולם דדרשה היא לכתחילה:
צריכה לרוק פעם אחרת כ' ב"ש אבל למ"ש רי"ו דאם נתפזרו והלכו להם כשר נראה דפוסל מיהו אפי' לא הלכו ר"ל דאלו רקיקה זו אין בה כלום אפי' ליפסול על האחין לא היה לו להקיל כל כך דנהי דאם לא רקקה כלל כשר היינו במקום עגון ולא אפשר אבל מ"מ כדי לקיים מצות רקיקה היה ראוי אף לאחר שנתפזרו והלכו לטרוח ולאסוף לקיים מצוה אלא משמע לי דאפי' לא הלכו כבר היתה רקוקה עכ"פ ליפסול ולהכי מקיל בהלכו כיון דנתקיי' מצו' רקיקה במקצת:
דא"א בלא צחצוחי רוק כ' המרד' סוף חולין ותימא הא לכ"ע דם מבטל רוק וי"ל דאיירי שהוא בעין וניכר וזה צ"ע דא"כ מה אירי' מוצצת משום דא"א אפי' בשותת נחזי אנן אם ניכר אם לאו וגם אין התחלה לקושית הגמרא:
תו' כ' א"כ ליכא למימר ביטול אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחילה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחילת ביאתו לעולם מעורב ליכא למימר דבטל והוא יותר תימה דאדרבא קי"ל בי"ד סי' ק"ב כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטל אע"פ שיש לו מתירן וכן בבכורות דף ך"ב אי משום ביטול ברוב נגעו בה מבואר להיפך הגם שמפיר"שי יבמות דף פ"ו ד"ה מה תרומה וע"ש בתו' ומ"ל יש להוכיח לפ"ר כסבר' המרד' דאל"ה ק' הא תרומה ד"ת חטה אחת פוטרת והוא בטל ומה בכך דתרומה מעורבת (אך זה בל"ז ל"ק דז"ל הר"ן בנדרים דף פ"ז ע"ב דבשלמא תרומה בדין הוא שתהא טובלת דכיון שהיא עצמה אסורה ראוי הוא שתאסר תערובו' דכיון דע"כ צריך להרימה מן הכרי אינה מתבטלת שם) עכ"ז עדיין דוחק למוקים בחטים דשמעון בן שטח וע' חולין דף קי"ט ע"ב דאל"ה אף דלא בטל איך אפשר לענוש מיתה על חטה אחת. אבל העיקר לע"ד גירסה מוטעת נזדמן להתו' בפירש"י דכנרא' גורסי' דהא תרומה מיתה כתיבה בי' אבל לגירסה שלפנינו דהא מיתה כתיבה בי' י"ל דאף רש"י כיון להסוגי' דסנהדרין כי בל"ז קשה להאמין על מאור עינינו שהי' הסוגי' בהעלם ממנו וא"כ אין שום ראי' מרש"י והמרד' צ"ע. ובמ"ל פ"א מה' משכב ע"ש מדקדק בעיקר הקושי' וכ' הא אמרינן דנבלה בטלה בשחוטה ואמר ר"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא דטומאה כמאן דאיתא דמי' וכן ההוא דיבמה מיתרצא בהכי דהא ס"ס רקקה רוק ודוקא גבי אכילה שייך בטול משום דכל משהו שירד לבית הבליעה אמרינן דהיתר נחית אבל כל שהוא בבת אחת כגון רוק יבמה לא שייך בטול (וטעמו דיהיב באכילה צ"ע מבטול לח בלח. גם צ"ע לפ"ר משבת דף קמ"ד ע"ב דאיתא מיחל טמא לפי שא"א בלא צחצוח שמן ואינו מיושב אלא בתי' ראשון דמרד') ונראה דס"ל לר"מ דהא דאמרינן אין בטול לטומאת משא הוא דרבנן וכמ"ש התו' וע"ז הוקשה לו מיבמה דהוי מן התורה. לדבריו הי' מזה ראי' לשטת הרא"ש שהיא דעה א' שאז אינו פועל ד"ז אלא חומרא דרבנן וי"ל דבמוצצת אף דבטל הרוק מ"מ יש מראית עין:
וי"א דה"ה חליצת חרש וחרשת שאינה כלום ע' בהה"מ מה שדחק לפ"ז למה נקיט ר"י הטעם לפי שאינו באמר ואמרה כדי להורות דין אלם. ועדיין קשה בדף ק"י מסיק רבא אבל פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבה קריי' והי' לו לומר דאינה בת דעת שמחמתו אף אינה כלום. ואולי יש להליץ הכי בעד הרמ' דאיהו מיישב קושית תו' וא"ת מנ"ל לר"י הא טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו עד"ז דהרי למה דמסקינן דף ק"י דלא כרבא אלא אפילו בחרשת מעיקרא לא אמרינן כי היכי דעל הכי נפק באמת צ"ע מ"ש מגט דקי"ל הכי בחרש דכמו שכנס ברמיזה וכו' וע' סי' קע"ב סעיף י"ב וע"כ דדוקא לחיסרון דעת י"ל הכי ולא לחיסרון אמירה והכי משמע ביש"ש סי' ך"א שכתב אבל חליצה לא שייך בחרשים אפי' מעיקרא (כצ"ל) מאחר שאינו באמר ואמרה וע' י"ד מבואר דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד נשמע מזה דקריאה מעכבת ושפיר אמר ר' יוחנן דע"כ מלבד הטעם של דעת יש טעם לפי שאינו וכו' דאל"כ אין טעם לפיסול חרשת מעיקרא וא"כ אפשר לדחוק דלהכי מסיים הסוגיא בטעמא דרבא דמעכבה קריי' להורות שבסברה זו מחולק רבא עם ר"ג אמר רב וסובר דאף לגבי טעם אמר ואמרה שייך בחרשת מעיקרא כי היכי דעל הכי נפיק וא"כ מיושב נמי מה דהקשו מדאמר רב דוקא על חליצת קטן זו דברי ר' מאיר דמשמע הא בחרשים לכ"ע אך פסולה די"ל דאדרבא היינו נמי טעמא דר"י דק' לי' על המתני' למה קתני פסולה בשלמא בקטן היינו ר"מ אבל אלו דלא בני דעת כלל נינהו למה פוסלת (וע' ב"ש ס"ק מ"ט מ"ש ליישב דמ"ש חרשת מקטנה) אלא ש"מ דמתני' איירי בחרש וחרשת מנשואי אחיו חרש וחרשת מעיקרא ובזה לא שייך לפסול אלא משום אמירה דאלו מצד שאינו בני דעה י"ל כי היכי וכו' ולהכי תנן ח"פ אבל חליצה חרשים מנשואי פקחים דבהכי איירי סתימות הרמ' (וע' ע"י מה"ג ובכ"מ שם) באמת לאו כלום היא מפני שאינן בני דעה ול"ש כי היכי וכו'. אך לפ"ז הי' יוצא לדינא דאם נפלה מאחיו חרש וכן בחרשת מעיקרא מודה הרמ' שהיא ח"פ וסתימתו קצת ל"מ הכי וצ"ע:
צריך שיכוונו בתשו' ח"צ סי' א' מסופק בד"ה והנה אם כו' אם כונה זו היא ע"ד כונת מצוה או אם אינה אלא כדרך כוונת הקנאות ולענ"ד בודאי היא ע"ד כוונת מצוה כדכ' הרמ' פ"ד ה"ח ויעשו מעשים אלו לשמן דאלו כונת הקנאה איך קי"ל חליצה מוטעת כשרה נהי דמפני התנאי אינה בטילה אכתי תיבטל מצד קנין בטעות דקי"ל חוזר א"ו אין צריך אלא כונת מצוה בשעת מעשה שיכוין שע"י מצוה זו תותר. ותו לשטת התו' בסעיף הקודם חרש לולא דאינן בני קריאה הי' בני חליצה ע"י גדול עומד ע"ג ואטו לקנין חרש מועיל שום למוד מאחרים:
אמנם לפ"ז יפה תמה הח"צ על חליצת מומר הא לדעתי' דנפשי' עביד ולפסול לחליצה כדפסול לכתיבת גט וכנראה מדבריו ד"ה ואפילו דעיקר קושייתו למה שהוכיח דעת תו' דהעדר כונה עושה ביטול ד"ת ומה שפוסלת אך דרבנן כמו שפוסלה רקיקה משא"כ אלו הי' כשירה ד"ת והפיסול דרבנן הי' ניחא לו דלית למיחש בה כמו גבי גט דשם ההעדר לשמה עושה ביטול ד"ת (ויש לתת תבלין לסברה זו ע"פ דברי תה"ד שהובא סי' קך"ג דנכרי אדעתי' וכו' אינו אלא ספק והוי ס"ד לקולא) וע' סעיף ל"ה. והנה הוכחתי מדהקשו תו' דף ק"ד ע"ב ל"ל איש למעוטי קטן ת"ל דלאו בני דעה נינהו. ואלו צריכי' הכונה אינו אלא דרבנן מה הקושיא (ולע"ד ק"ק על תו' ומה הקושיא דילמא כל זה דבעינן כונה מאיש ילפינן דהא בגיטין דף ך"ג איתא בשלמא חש"ו משום דלאו בני דעה נינהו ופירש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה וא"כ ה"ה הכא י"ל מדכתיב איש ומקשינן אשה לאיש ממעטינן נמי חרש ושוטה משום דלאו בני דעה נינהו לכונת מצוה ומינה ילפינן דבעינן שיתכונו שניהם) ולפ"ז מוכח נמי דאפילו נתכונה היא ולא הוא נמי ד"ת אינה כלום ואך מדרבנן פוסלה דאל"ה הדר לא מקשה מידי. והח"צ ז"ל סוף ד"ה ובקטן מסיים ולהרמ' בלא"ה לק"מ דחליצה שלא בכונה פוסלת על האחין משא"כ לחליצ' קטן ואני תמה מאין מצא לשוי' בזה פליגי בין הרמ' ותו אי משום דחליצ' שלא בכונ' פוסלת משא"כ לחליצ' קטן אטו התו' אינם מודים בהיכרח בזה כדכ' בעצמו סוף ד"ה ואפי' ואע"ג דבההיא דאתי' לקמי' דרחב"א שא"ל חלוץ לה ובכך אתה כונס' והדר א"ל מינך איפסלה י"ל דההיא מדרבנן דלא תהא גריעה מרקיק' דגזרו בה רבנן ובחליצת קטן הא כע"מ דאינה כולם ואדרבא הא הרמ' מחמיר יותר בחליצת חרש דאינה כלום משום דלאו בר דעת הוא וא"כ הדר י"ל דלהרמ' נמי העדר הכונה עושה ביטול ד"ת ואך מדרבנן פוסלה כמו להתו' וא"כ בעניותי אין לי על מה להשען בחליצת מומר. אך אציע פה הסוגי' אמר רב יהודה אמר רב יבמה שגדילה בין האחים מותרת לינשא ואין חוששין שמא חלצה לאחד מהן טעמא דלא חזינא הא חזינ' חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא ולא היא בין שנתכונ' היא ולא הוא ח"פ עד שיתכונו שניהם הכי קאמר אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כיונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינן הא חזינן חוששין (רש"י הא חזינן דחלצה חוששין דילמא נתכונו ומיפסלא עלייהו והרי"ף פירש חוששין שמא כיונה וכן הרמ' כ' ה' ך"ח נפסלה שמא נתכונה לחליצה) (ודקא תנא בעי כונה ה"מ לאשתרוי לעלמא אבל לאחין מיפסלה) ודברי' אלו שבהג"ה כנראה לא גרס רש"י מדלא פירשם וכדאי' בח"ר שיש ספרים דלא גרסום והנה מן תי' ראשון דמשני אע"ג דחזינא אין חוששין שמא כוונו מבואר דחליצה בלא כונה לא פוסלה וממילא ודאי כדע' תו' דלא הוה כלל חליצה ד"ת ולפי הנראה הא"ד אינו מחולק אלא דבאמת חיישינן לרש"י שמא כיוונו ולהרי"ף ורמ' שמא כיונה והיינו כתי' שני שבבדה"ב ומה שכ' בתי' ראשון דלרווחה דמילת' כתבו א"י מה יענה על התירץ ראשון שבגמרא אך לפ"ז צריך טעם מ"ש דבלא כיוונו שניהם אינה פוסלה ובכיונה היא לחוד דפוסלה וראיתי בנ"י פירש מפני מראית עין ומפני שהיא מעשה יותר חשוב מרקיקה חששו למראית עין אפי' שלא בב"ד וק' חדא אם שייך מ"ע שלא בב"ד כמו כן שייך אף בלא כיונה נמי היא דאטו הכונה שבחדרי לבבה יביטו הרואים והדר קשה שמא כיונה ל"ל ותו דאם הפיסול אף אם כיונה אינו אלא מדרבנן הכל ק' למה נחוש שמא כיונה הא אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ולמה נאסור אותה מספק דרבנן שמא כיונה הא קי"ל ס"ד לקולה. אמנם בח"ר הקשה ומה התחלה לקושי' ממה דתני' בין וכו' הא ק"ל כל מקום דקתני פסולה היינו פסולה ופוסלת (והיא נמי תמיהו' הב"דה ב') ותי' הרא"מ דהני מילי בשנתכוין אחד מהן וכדקתני אבל בשלא נתכוין אפילו אחד לאו כלום היא והכי קמקשה והתניא וכו' טעמא דנתכוין חד הוא דאיפסלא הא לא נתכוין כלל לא חיישינן וכנראה לפ"ז התרצן ראשון משני דבאמת אין חוששין והא"ד משני דאי חזינן חיישי' ולרש"י לתרווייהו ולהרי"ף שמא כיונה והיא חליצה הפוסלת ולפ"ז הגירס' ודקתני' וכו' היא כולה למותיר ופי' התו' אינו מספיק כלל דפשיטא דלהכשיר צריך ידיעה ברורה אבל נראה דלא גרסו לה כנ"ל והרמב"ן כ' על פי' זה ואינו מחוור דכיון דכונת אחד מהן לא משוי לה חליצה גמורה א"כ אינה כלום ואפ"ה היא פוסלה על האחין א"כ כשלא נתכונו אחד מהן אע"ג דאינה חליצה ראוי לפסול על האחין והיינו כדהקשתי על הב"י ולפיכך פי' דהכי מקשה דכיון דבעינן חליצה בכונה נהי דבב"ד פוסלת בלא כוונה משום מ"ע אבל שלא בב"ד כיון דמדינא לא מיפסלא משום מ"ע נמי ליכא והלכך אינה פוסלת וכו' ואסיקנא דאפילו שלא בב"ד חוששין שמא כיוונו. אלא דלפ"ז נמי למותר ודקתני וכו' והרשב"א תפס גירסא זו לעיקר ונסתייע מהרי"ף שמביאה ומסיק דבאמת המקשה הבין ח"פ דקתני היינו שאינה כלום ותירצן הא"ד משיבו שאמת דאף בלי שום כונה היא חליצה הפוסלת וקשה חדא כמה מן הדוחק דנימא אף התירצן הראשון אזל במחשבה זו לפי האמת מדלא חיישינן שמא כיוונו אף אינה פוסלת ותו הא"ד גופי' מה מסיים הא חזינא חוששין חששה זו מה תהא עלה הי' לו לומר בפשוט הא דקתני ח"פ היינו פסולה ופוסלת. ויותר תימה שנסתייע מהרי"ף לדחות פי' הרמב"ן ולפירושו יותר תימה קושי' הבד"הב למה הוסיף לפרש שמא כיונה. ולהכי נלע"ד שהרי"ף לגירסתו והרמ' הכי מבארו ודאי ידע המקשן דח"פ היינו ופוסלת אלא שסבר כהבנת הרמב"ן ז"ל דכל שלא בכונת אחד מהן ד"ת אינה כלום ומה דפוסלת ע"כ אך מפני מ"ע וה"ה בלא כיוונו שניהן. ולהכי הוקשה לו כי זה רחוק מהדעת לחשו לכונת שניהן שלא בב"ד ושפיר הקשה והא"ד מסיק נהי דמודינא לן דלית למיחש לכונה דתרווייהו דהוי כמו ס"ס מ"מ הא חזינא חוששין שמא כיונה היא עכ"פ מדעבדה מעשה ודקתני בעי כונה ועד שיתכוונו שניהם לא כמו שאתה סובר שבהעדר כונת אחד אינה חליצה ד"ת ומה שפוסלה היינו משום מ"ע כי זה באמת אינו כי כל שלא ב"ד לא שייך מ"ע אלא הנ"מ למשרי מעכב כונת אחד מהן מדרבנן אבל לאחין מיפסלא ד"ת כי ד"ת היא חליצה הגונה אף בכונת אחד מהן ולהכי שפיר דחיישינן שמא כיונה מפני שהוא ספק תורה ואף שהיא בחזק' היתר ליבם ע' סי' ו' סעיף י"ד מה שארכתי ולק"מ ולפ"ר יש להוכיח נמי הכי מהרמ' והטור וש"ע שהרי הכא כתבו דנתכוין אחד ולא השני היא ח"פ ובסעיף נ"ה מבואר דכל דה"חפ עברה ונשאת לזר קודם שתחלוץ לה חליצה חולץ כשירה והיא תחת בעלה ודין זה אינו מבואר בהש"ס אלא הרמ' ז"ל המציאו וכבר קי"ל סי' קנ"ט ס"ב יבמה הנשאת בלא חליצה אפי' בשוגג תצא מזה ומזה ואלו חליצה זו של העדר כונת אחד מהן ד"ת אינה כלום ואך מדרבנן פוסלת כמשמעות תו' ק' נהי דדינא דסי' קנ"ט אך מדרבנן מ"מ איך אפשר שמחומר דרבנן שהחמירו שתפסל תתעביד קולא שלא תצא הא מ"מ זקוקה ד"ת היא הגם שיש לדחוק מפני שדינא דסי' קנ"ט אינו אלא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למד"הי זו כיון דמ"מ חלצה שוב לא מיחלפא אכתי קשה מנ"ל קולה זו הא לא נזכרת בהש"ס. אך בל"ז צ"ע כדכ' ה"המ שודאי משמע שיש כמה ח"פ ד"ת וחדא מנייהו חליצת שמאל דנפק' מג"ש דרגל ובודאי ק' לומר שפיסול זה לא יעכב ד"ת דהא הוי מעשה באיש וע' פר"ח י"ד ריש ך"ט וע"כ לבא לדחוקי הנ"ל וצ"ע. עכ"פ משמע לי להוציא מהרי"ף ורמ' שבכיונה הוה לחוד היא חליצה ד"ת ופיסולה אינו אלא דרבנן דאל"ה כמעט אין מקום לפורשם אבל משמעו' הח"צ דאף בהעדר כונת שניהן להרמ' היא חליצה ד"ת זה ודאי ליתא דא"כ למה כ' שמא נתכונה לחליצה וגם ל' הגמרא הא חזינא חוששין אין לו מובן דפשיטא אם החליצה היא ד"ת בלא שום כונה שאסורה להתיבם וא"ל להרמ' מ"ש מחרש ומשוטה לכ"ע דאפילו אחד מהן אינו בר דעת אינה כלום די"ל כי הכונה אינה נובעת מדין ח"שו אלא קבלה דהלכה למשה מסיני כן היא דלחליצת תורה צריך לכל הפחות כונה דחד ורבנן גזרו דליכוונו שניהן וחרש להרמ' ושוטה לכ"ע מדין קטן ילפינן כנ"ל והם גרועים מדאינן בני דעת כלל משא"כ פקחין הראוים לכונה. ולפ"ז אפשר לנו להשען בחליצת מומר על הרי"ף ורמ' ולמשמעות תו' ע"כ לידחוק ולומר שאינו דומה כונה זו שאינה צריכה אלא לכוין להתירה וזה הוא לשמה דידה וע' בטור א"ח סי' ל"ב מכשיר נמי בשם אביו הרא"ש ז"ל עיבוד גוי ע"פ ישראל עע"ג וע"ש ב"י משא"כ בגט דבעי כתיבה לשמה ממש וצ"ע:
וכן אם רקקה הפשוט אף שנאמר וכן אין דינה שוה לח"פ להקולה שבסעיף נ"ה אלא דודאי תצא כי איך אפשר לכנותה בשם ח"פ והיא לא חלצה מעולם כמבואר בהסוגי' ואף למה שדחקתי זו ודאי נמי שייך בה דמיחלפא ולהכי דקדק הרמ' ז"ל וכ' רקקה בלבד הרי זו כח"פ ולא ח"פ ממש:
בפני ב"ד הרא"ש ז"ל הקשה כמבואר בב"ש ס"ק מ"ה והאריך לבאר חלוקי דינן הנשמעין מהתירץ ואף דחק אליבי' לחלק בין חליצה בכל פרטיה לחלק אחד ע"ש וחזינן שבנו רבינו הטור ז"ל לא שת לבו לבאר הדינן דנפקו מתירוצו אף שבהרמזים כ' יבמה שרקקה לפני יבם חיישינן שמא כיונה ולא תתיבם בהטור משמיט אף זה. וכבר כתבתי שלע"ד הסברה מצד עצמותה תמוה רקוקה דהטעם מבואר שאינה אלא מפני מ"ע יהא נתלה בכונת הלב ולתי' הרא"ש ז"ל הא ודאי איכא למשמע דמכ"ש אם רקקה בודאי בלא כונה דאינה נפסלת ובהדי' כ' הרשב"א בב"י סי' קס"ה שאלת יבמה שרקקה וכו' וכ"ש כשרקקה דהא אפי' לא נתכונה אסורה עליו ובעיקר הקושי' תמה אני מאוד דאיך יאמרו לה שתרוק ותופסל עליו ושוב יכפוהו לחלוץ ומי עדיפה מיבמה שנדרה הנאה אחר מיתת בעלה דמבואר סי' קס"ה דאין כופין אלא מבקשין משא"כ בחלוץ לה ובכך אתה כונסת דאיהו הוא דאטעי א"ע שהי"ל לשאל פי חכמים ויגידו לו ולא דליהוי פתי יאמין לכל דבר ותו' דבזה אין היא עושה דבר שלא מרצונו אלא אחרים שמטעין אותו והוא מצוה לה לעשות כל המעשים. אבל שתרוק שלא מרצונו כדי ליפסול עצמה עליו פשיטא שהוא ממש יבמה שנדרה וזה הברור לע"ד:
אבל אם תימא יש לה טענה ע' ב"ש מסיים אבל משום ספיקא דדינא יכול לומר קי"ל וכו' והוא תימא היא מוחזקת והוא יטען קי"ל להוציא.
אבל אם נתנה כ' ב"ש אע"ג דקי"ל וכו' משא"כ שם אמרינן מסתמא אמת הוא שחייב וזה אינו כמבואר סי' פ"א בסמ"ע ס"ק מ"ה מהמבואר ריש סי' מ' דיוכל לחייב עצמו במה שאינו חייב ע"י שטר ואפי שניהם מודים שלא חייב לו כלום ואלו יוכל לטען השטאה מה מועיל. אלא דאיפכא י"ל ש"ה דמה דחקו להשטות במעשה שטר דכולי האי לא עבידו אינשא להשטות בחנם משא"כ בחליצה ומעבורו' שהוא כעין אנוס כמבואר בהרא"ש י"ל דלא גמר ומשועבד אף על ידי שטר. ובאמת אין ראי' לזה מדין מעבורו' כי שם לא מצינן אלא דבור ולכן כ' הרשב"א וקרוב הדבר לא בודאי ע' ב"י וק"ל. וע' בח"מ ס"ס רס"ד ואפשר דע' הרשב"א נמי הכי בדיני שדכן ובתשו' מיימון לנזיקן סי' ך"ב כ' לכן טוב שיעשו בשדכנות בק"ס מה שנודרים להם והיש"ש ב"ק מביאו. והברור דלדידי' בשדכנות אף שטר מהני ולהרשב"א דהכא קנין ושטר לא מהני מ"מ אפשר דמודה בשדכנות חדא מן הטע' שמחולקים הפוסקים בל"ז בשדכנות כמבואר שם ותו דבשדכנות אפשר לא מקרי כלל אנוס כמו במעבורו' וחליצה וכן נראה דע' היש"ש שביבמו' מביא דברי הרשב"א נמי להלכה. וע' תשובת ראש יוסף אישקפה דחק בהרשב"א לומר שמודה אף בגוף דין מעבורו' וליתא:
לאחר שחלצה וכו' ואנן סומכין על הפירסום ומ"מ אשה המוחזק' לזקוקה ואינה מפורסמת בחלוצה אסורה להנשא אלא בעדים ואפילו החלוץ אינו נאמן להעידה ולא מיבעי' לדידן שפוסלין חליצה בינו לבינה שאינו נאמן בהואיל ובידו לחלוץ לה כדפסקינן סי' קנ"ב לענין גרושין משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' אלא אפי' לר"ע דסובר אפי' חלצה בינו לבינה נמי כשר מ"מ מקשה הסוגי' דף ק"ה ע"ב בינו לבינה מי ידענא ולא משני ע"פ החלוץ ש"מ דא"נ אך באמת ק' לר"ע מ"ש מזה בני ומה שייכו' לומר אם איתא דחלץ קלא אית לי' במה דמתכשיר בינו לבינה משא"כ בגט דעכ"פ צריך עדים. אמנם ע' ריש סי' י"ז למה שבארתי דהרמ' יהיב טעם דלהכי אינו נאמן בגרשתי די"ל דמכוין לקלקלה כן י"ל מההוא טעמא אינו נאמן בחלצתי דשמא מכוין לקלקלה ואחר שתנשא יכחיש ויהי' לה עכ"פ לעז. ולרוב המפרשים ע"כ לדחוק דנהי דלר"ע כשר בינו לבינה מ"מ לכתחי' מודה דבעי ב"ד ושייך נמי אם איתא דחלץ הו' לה קלא: