חזקה אין אשה מעיזה בב"י מביא בשם א"ח אם ידוע בעדים שהיא אשתו ל"א חזקה זו כ"א דוקא באתו מעלמא ואין עדו' ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתי' חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא ודחה הב"י ז"ל ולע"ד אף תוספת יבמות הולכים בשטה זו שבדף קי"ו ע"ב ד"ה באותה שעה כתבו וא"ת ואמאי לא מהימנינין לה מגו שהית' יכול' לומר גרשני למ"ד בכתו' דאיתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו וי"ל וכו' וק' דמשמע לההיא תי' א' מפרשים לההוא מ"ד דכל שלא בפניו נמי נאמנת כשאמרה גרשני ואיך ס"ד הא תנן ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אמרה גרושה אני א"ל א"ו דאזלו בשטה זו ודוקא אם יש עדים א"נ משא"כ נגד חזקה נאמנת ואפילו שלא בפניו וה"ה כשנשאת ואח"כ באו עדים מפני שנשאת בהיתר שוב אף לגבי עדי' נאמנת ומקשו משום דמתני' זו דב"ה על' דמתני' שהאשה שהלכה היא ובעלה קאי דמשמע אפי' בעלה שע"י חזקה בעלמא בלא עדו' נמי משום עיגון הוא דנאמנת ומקשו וליהמני במגו ואולם לדינא העיקר כדכ' הב"י ז"ל וכתי' ב' דתו' שם שכן פי' נמי הר"ן בכתו' וא"כ אין שום ראי' לסברת הא"ח וכ"מ כה"פ דלא מחלקים:

ע' ח"מ מה דתמה הב"י על ר"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה וכו' והנה בהגהות רמ"א ז"ל איתא וי"א עוד בזה הזמן דנפישי חוצפא א"נ אלא לחומרא ויראה לע"ד שהיכי שיש אמתלא המוכיח שאומרת אמת אף בזמה"ז נאמנת כדאי' סי' קנ"ד סעי' ז' הגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוי וחומרת שניהן מהרמ"ה ז"ל נפקו וא"כ י"ל דר"י ז"ל נמי כבר תפס חומרת הרמ"ה דהאידנא לכן לא האמינה אלא בהצטרף האמתלא ע"י שלא ערער ויש לו מסייע טוב מעובדא דר"ת שבתו' גיטין פ"ט ע"ב ד"ה הלכתא ע"ש ולע"ד כן נכון לדינא:

ע' ב"ש כ' ואם היא התחיל' ובח"מ מסופק בזה מיהו י"ל גט פסול לגרש לפ"ז אם התחילה וכו' עדיין יש לחוש וכו' וע' סימן קנ"ב שם כפל הדברים דלפי ט"ז אפי' התחילה ע"ש והרמ' כתב הל' כדאיתא סי' קנ"ב בהטור בשמו או גרשה בגט פסול והיא אינה יודעת וא"כ תימ' אף היכי דאיהו אמרה גרשתני והוא מכחישה נמי ניחוש דהא ע"כ א"א להאמינה אלא שגירשה בגט ונימא דתרווייהו אומרים אמת היא מדקיבלה גט מעיזה והוא מפני שיודע שג"פ הי' אומר לא גרשתיך ותו לדבריו גם אם קיבלה קדו' מאחר אינה מקודשת וכו' כדכ' וזה דלא כסתימו' כה"פ ומכ"ש הר"י שפ' מדשתק ולא ערער דמקודשת ומותרת ומסכי' עמו הב"י אבל הנלע"ד שמעולם לא כיון הרמ' בטעמו לדינו אלא דבגמ' אית' בעל שאמר גרשתי א"נ והוקשה להראשוני' ומ"ש מהאומ' זה בני דנאמן ומתרצי' דאם איתא שגירשה קלא את לי' וק' דא"כ אשה שאמרה גרשתני נמי נימא אם אית' כו' דהא בב"ב ד' מיבעי אי אמרינן מגו במקו' חזקה עכ"פ נשמ' דמגו לא גרע מחזק' והם שקולי' ואם מבטלינן המגו מכח א"א נבטל נמי החזק' דאינה מעיזה מכח א"א וע"כ לדחוק דאין החזקות שוות אבל כנראה הרמ' ז"ל מתי' הקושי' מעיקרא דאין כאן מגו ולכן כ' בל' זה אפילו הודתה לו שגרשה א"נ שמא מכוין לקלקלה או גרש' בג"פ והיא א"י או שמא תעיז פניה כיון שהוא מאמינה ור"ל שמא כל עיקר אמרו שגרשה הוא אך לקלקלה ונמצא דאין כאן מגו כלל ושוב מפרש אופני הקלקול אופן א' או גרשה בג"פ כדי לקלקלה ומה שהיא מודה מפני שא"י ואופן ב' או שמא לא גרש כלל ומה שהיא מודה שמא תעיז וכו' וכל זה אנו חוששין ומפני שהוא מכוין לקלקלה ובזה מסלק ההואיל שבידו לגרשה כי כ"ז ל"ש אלא באומר גרשתיך שבא להתירה מעכשיו בחייו וי"ל כוונתו שתנשאו שוב יברר דבריו לקלקלה אבל יש לו בנים שאינה מועיל לה אלא לאחר מותו ל"ש שום כונה לקלקל אבל היכי שהוא לא התחיל אלא היא התחילה להעיז מה"ת לבא לידי החשש דג"פ הא סתם ספרא דדיינא וכו' וגם הבעל אינו חשוד לגרש בג"פ לכן העיקר לע"ד שמיד שהתחילה היא בהעזה לפניו בלתי סיוע ממנו כבר הותרה ומה יזיק הודאתו עד שמכח זה נחוש שמא ג"פ הי' (וע' סי' קס"ד במה שכתבתי) שוב ראיתי שאף הב"ה כבר הביא ראיה מבוארת מהרמ' גופי' דלא כוותי' ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י כו' א"כ יש ע"ש כו' א"נ דקדק לכתוב א"נ ולא אין הקידושין תופסין בה כלעיל מזה שכ' אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה ובהטור סי' קנ"ב כ' אף בזה וא"צ גט מב' לע"ד היינו מפני שהרשב"א בתשו' סי' אלף רנ"ג חולק להדי' על סברא זו שכתב על השאלה ראובן קידש אשה ובא אחר וקידשה שלא בפניו מסתברא שא"צ גט מב' וכו' ומיהו בנידן שלפנינו דוקא בשאינה אומרת עכשיו שגרשה אבל אם אומרת שגרשה אסורה מדרב המנונא ואעפ"י שהתחילה שלא בפניו לא אמרי' מתחילה לא היתה נאמנת והשתא עבידא לאחזוקי שקרא וכדמוכח בפ' האשה שנתארמלה דגרסינן ת"ר ב' אומרים וכו' ומקשינן מ"ש אמר רבא וכו' ואקשינן ואי מחצפא והאמר רב המנונא כו' כלומר אעפ"י שהתחילה להעיז שלא בפניו אינה עשוי' להחזיק שקרא השתא בפניו ונראה מראייתו דאפילו נשאת דומי' דנדון הרא"ש נמי אינה עשויה להחזיק וכו' אלא דמ"מ נראה דאין דינה כהתחילה בפניו לפסק הש"ע הנ"ל אלא בנשאת אסורה לשניהם ותצא מזה ומזה בגט ובנתארסה מגרש ראשון ונושא שני והיינו דסתם א"נ כלומר לקולה שתהא מותרת לשני אבל גט ודאי צריכה וא"ל דלהכי כ' ל' זה ומצריכה גט מפני מה דדייק הב"ח על הטור בסי' קנ"ב דשוי' נפשה חד"א. דא"כ אף כל הרשב"א ק' דמה אירי' שכ' בנידן שלפנינו כשאומרת עכשיו בפניו שאסורה לעלמא בל"ג ות"ל מטעם דשוי' נעשה חד"א במה שהתחיל שלא בפניו וקיבלה קידו' א"ו מוכרחים דברי הב"ח דלשם דלכל הפחות בנתארסה כדי שלא תפקיע עצמה מהראשון לא חיישי' למה דשוי' נפשה חד"א ומוכרח לטעמו. אמנם בנשאת דבל"ז אסורה לראשון עדיין דעת הטור ז"ל צ"ע וע"ש בב"ש ס"ק י"ב כ' לתירצו אבל להצריכה גט אין שייך לומר חד"א ודבריו קצרים באין מובן אלא שהט"ז כ' דל"ש אלא אם יש איסור בשעת דיבורה משא"כ באומרת גרושה אני דבאותה שעה מותרת לכל לדבריה אלא שאם יקדשנה אחר יתפסו הקדו' לפ"ד ותאסור על אחרים וזה לא עלת' על לבה לחשוב ע"ז עכ"ל. ולע"ד סברא כזו הבא לקדשה ע"ת וכל תשו' הרא"ש שבב"י סי' זה שמסיים תצא מזה ומזה אין שום נטי' לדעת הטור ז"ל ויותר מתפרש כמו מהראשון בגט כן מהשני וצ"ע וי"א שאם הי' קטטה ביניהם זה דעת הרא"ש ז"ל בטור סי' קנ"ב הוכיח הכי בפ' הא"ש מכתו' לחד שנויי ותמהני הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומרת גרשני כולה נשי אמר הכי פירש"י בשעת כעסן אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנינה מדרב המנונא. ואין לדחוק למוקים נמי הסוגי' דכתו' בקטט כזה שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקרא חדא דזה דחק דוחק גדול ותו דא"כ ע"כ דין הש"ע ה"נ בקטט כזה איירי וגם א"צ ליכתוב דת"ל דאיתרע חזקתה דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכע"מ בו. שוב ראיתי שהתו' ב"מ י"ז נמי כתבו תי' זה ובפ' הא"ש כנראה מש"ה נמנעו מלכתבו וצ"ע:

אפילו ע"א עי' ב"ש ועי' דף צ"ג תוס' ד"ה ע"א ביבמה מהו נראה מדעתם דתרוייהו אמת אלא דמיבעי להו איזה עיקר ועכ"ז דעתם דף פ"ח שמ"מ אינו עדות ד"ת מטעם אנן סהדא אלא מתקנות חז"ל ע"ש ד"ה מתוך ובתשו' הגאון נ"ב נרו' ראיתי בסי' ל"ג רוצה להכריע דנאמן ד"ת מהספרי שבילקוט פ' שופטים לא יקום ע"א באיש לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לאשה וכבר אף הפ"י ז"ל מביאו בכתוב' ך"ב ובגיטין דף ב' העלה בטוב טעם מדל"מ בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת' וע' נמי ספר של"ה דף קצ"ג ע"א בהג"ה כ' רמז זה לתקון חכמים כנראה מדעת עצמו ובל"ת אצלי שהספרי הזה לא הי' בהעלם מעיני כל הראשונים ז"ל אלא שמחזיקים לאסמכת' ועיין לע"ד במחלוקת הראשונים תלוי. וברש"י ז"ל מס' שבת קמ"ה איתא דאקילו רבנן משום עגון וכל דמקדש וכו' ואפקעינהו רבנן לקדוש מני' וכן איתא במהרי"ק סי' ל' בשם הרשב"א וכן משמע תשו' הרשב"א אלף קס"ב אלא שכ' שלאו בכל ענין אקילו משם עגון לומר דבטילי תדע דהא טבע במים שא"ל סוף לא אפקעינהו דאלמא לא אפקיעו אלא כי יש סמך כי ההוא דע"א ומשום דדייקא וכי לא דייקא אמרינן תצא מזה ומזה וע"ש אמנם בתשו' פ"מ סי' פ"ט הקשה איך אפשר דבע"א מפקעינהו וכו' א"כ הולד משני אמאי הוה ממזר ד"ת נהי שבא הבעל וחזינן דל"ד איכא למיקנסה בממזר דרבנן אבל בממזר ד"ת ויהא מותר בממזר' איך אפשר הא מכיון שהתירוה הב"ד ע"כ שהפקיעו הקדו' וכי בשביל דל"ד חזרו הקידו' למקומם ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קט"ז משי' עליו ולע"ד בחנם טרח שהפ"מ מקשה מן ממזר ד"ת והוא מביא ל' רש"י וגמ' לישנא דקנס ולע"ד באמת מה"ט מיאנו התו' הנ"ל בטע' זה. ולרש"י ורשב"א ז"ל ע"כ לידחוק עד"ז בודאי אם הוא חי וששקר הועד לא הפקיעו' הקדו' כדי שיהי' החומר לבסוף עליה במילואו ויהי' ממזר ד"ת אלא אם האמת שמת ומ"מ הרי הוא אסורה מג"ה ע"פ ב"ע יקום דבר בזה הפקיעו כדי שלא להצריכה עדים גמורים מש"ע ומתוך החומר סמכינן שתדוק ולהכי כי ל"ד ובא הבעל שפיר הולד ממזר ד"ת ואולם מה שבא בש"י הנ"ל ל' השאלה אמאי הולד מב' ממזר למה לא אמרינן כל דמקדש כו' זה ודאי ל"ק ע"פ תשובת רשב"א הנ"ל דלאו בפשוט אמרו כל דמקדש כ"א ביש להם סמך ומכיון שלא מצאו סמך אלא ע"י דדייקא וזה ע"פ החומר שבסוף לא הי' להם מקום לומר דבע"א יופקעו הקדו' דאז לא יהי' החומר במילואו וק"ל ובדע' הרמ' שהביא המהרי"ק ע' ק"ע דמהרח"ש אפילו עבד ואשה כו' אבל פ"ע דאורייתא פסולים ז"ל נ"י ואף דאשה ועבד נמי פסולים ד"ת טעמא משום שא"פ מחמת עבירה ולפ"ז הקשה הח"מ דהא סתם עבד נמי מוחזק לגנב ובמה שכתב הב"ש דדוקא עבד המוחזק בכשרות לא ניחא לו והדין עמו כי סתם ל"מ הכי ולע"ד אפשר דאף שהם מוחזקים לענין שא"א להלוקח לבטל המקח עבור זה מ"מ לענין פסול עדות דעביר' צריך עדות ברורה וע' בי"ד סי' קי"ח סעי' ח' ומה שהלוקח אינו יכול לבטל המקח אפשר משום דמיעוט המצוי הוא ומדלא התנה סבר וקיבל ואפילו לדברי הש"ך בי"ד היינו לחומרא מדרבנן למאכלות אסורות וע' בח"מ סי' פ"ט סעיף ב' בהג"ה ובספר או"ת שם והיינו אפי' נמי מדרבנן ובעדות נשים העמידו על ד"ת ואולם לפירש"י סוף פ"ק דר"ה מעיקר' לק"מ דז"ל ודוקא גזלן דדבריה' אבל גזלן ד"ת דחצוף לעבור בפרהסי' לא הכשירו ואעפ"י שהכשירו עבד ואשה דפסולי ד"ת (ע"כ בפרהסי' ל"ד בפני רבים דא"כ מי פסיקא לו דכל גזלן היינו שגזל ברבים אלא כלומר כל דגזל לפני עדים כבר חצוף ופרהסי' מקרי וכן ל"ד גזלן אלא כל דעבר עבירה דאוריי' לפני עדי' חציף לעבור בפרהסי' מקרי) וא"כ עבד אף דמוחז' לעבו' אינו מוחזק לעבור בפני רואים אך א"כ דבחוצפא תי' ק' ביבמו' ך"ה דמקשה על דתנן הרגתיו תנשא ואמאי הא גזלן ד"ת וכו' דילמא איירי באומר הרגתיו בצנעה וא"ל דאמירתו ברבים זה גופא חוצפא דילמא איירי באומר דרך תשובה וי"ל דבל"ז איתא במהר"י בן לב חלק ג' סי' ע"ה הובא בק"ע סי' פ"א דבע"נ ל"ב תחילתו בכשרות ומביא קושי' בשם כתבי מהרא"י על קושיית הגמ' הנ"ל דנימא דאיירי בדעבד תשו' ותי' חדא דמשמע לתלמודא דמתני' סתמא דל"ע תשו' א"נ לגבי רשע במזיד כרציחה כה"ג בעינן תחלתו וסופו בכשרות והתי' א"נ לע"ד רחוק לחלק בפיסול דעבירה לחבירתה בענין מחודש לתחילתו בכשרות וע"כ לתפוס התי' א' ואפשר דמשמע הכי מל' חכמים שאמרו מעשה בליסטים א' הרי דבשעת עדותו קוראים אותו לסטים ומשמע דל"ע תשו' וא"כ שפיר י"ל דהגדתו היא החוצפא ותו י"ל דגזלן ורוצח שהוא מלתא שבינו לבין חבירו תמיד חוצפא היא אף שלא בפני עדים דהא מעיז נגד הנרצח והנגזל ואך בעבירה שבין המקום הוא דתלוי בהעזה דלפני העדים אמנם לפ"ז משמע דמי שנתפס בגניבה שגנב בסתר או אכל נבילות והיה נראה לעדים והוא לא ראה אותם שכשר לעדות אשה ול"מ הכי מסתימו' כה"פ ואף ביבמות במקומו נמנע רש"י ז"ל בעצמו מלפרש הכי וצ"ע. פסולי דרבנן כשרים בק"ע דמהרח"ש ז"ל מביא חקירה בשם מהריב"ל הוא בחלק א' כלל ג' סימן י"ח ד"ה נדרשתי הנוטל שכר להעיד אי הוה פסול ד"ת או דרבנן וכ' דמדברי הר"ן שבש"ע ח"מ סימן ל"ד סעיף י"ח בהג"ה משמע שהוא דרבנן מדכ' שהוא קנס חכמים לבטל מעשיו משום דקעבר על מה אני בחנם וא"כ מוכרח דמפרש בבכורו' פ' עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטל מנה"מ אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכו' אכולהו מתני' קאי אף על עדים ומפי' רש"י ז"ל שכתב מנה"מ דאין נוטלים שכר על הוראה ות"ת נראה דפליג וסובר דמנה"מ ל"ק כ"א על לדון אבל להעיד פסול ד"ת מחשש דלמא יעיד שקר בשביל נגיעה וגם הקשה באמת על הרמב"ן דצ"ע דל"ל הקנס ות"ל משם דהוא נוגע וחשוד לשקר ולע"ד הפשוט דע"כ ל"א הרמב"ן דבריו אלא בשוכרו להעיד סתם שיאמר מה שיודע ונוטל מב' הב"ד בשוה ובאופן שא"א לחשדו שא"י כלל ואומר מה שאומר כדי ליטול שכר דהיינו דב' הב"ד מודים שהוא עד בדבר אלא שאינו רוצה להעיד כ"א בשכר וזה אינו אלא פסול דרבנן אבל בשוכר אחד על מנת להגיד זכותו הוא נוגע לפסול ד"ת ומה שדחקו לפרש הכי היינו דסתם ל' להעיד הכי משמע וגם המנה"מ מתפרש לפ"ז אכולה מתני' וא"כ מה שנסתפק בעובדא דידיה במי ששכר אחד לילך לעיר אחרת ע"ת אם יבוא עדות המועיל להתיר האשה ינתן לו ב' אלפים ואם לאו יקבל אך אלף לפ"ז אין ספק דנהי דמצד האיסור דמה אני בחנם בודאי ל"ש דאינו מחויב לילך לראות להעיד כמבואר בהגהו' ח"מ הנ"ל מ"מ מצד נגיעה הוא פסול ד"ת וכ"כ תשו' מ"ב ז"ל בפשוטו' לחלק דאיסור מה אני בחנם א"צ אלא היכא דאין לחשדו בנוגע ובנוגע הוא פסול ד"ת אך במה שכ' דאשה שנתפשרה עם עד שיגיד עדותו ובדבר הקצוב בין יועיל ובין ל"י דשוב אינו נוגע ומ"מ פסול מטעם נוטל שכר להעיד וכן כ' הגאון נ"ב נרו' בסי' ז"ך סד"ה למלתא בל' זה אבל שייך באשה זאת פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע אצלי מנוגע דנוטל שכר אף שודאי אינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו(א) תמהני שלא נתתי לדקדק בזה דא"כ אינו פסול אלא דרבנן וכשר לעדות אשה ונידון בק"ו מפסיל דרבנן מחמת עבירה דרבנן אמנם אופן המ"ב הנ"ל לע"ד נוגע נמי דהא יש לחשדו דא"י שום דבר ומעיד כדי ליטול שכר ואטו נימא דדינא גמר ויודע להעיד באופן שלא יועיל להתיר ומ"מ יקבל שכר ובעבור שלא חשבו לנוגע ופסלו מצד מה אני בחנם פ' דאין תקנ' לאותו עדות עד שיחזיר השכר ואח"כ יחזיר ויעיד (דלא כמו שכ' בתשובת הגאון נ"ב נרו' סימן הנ"ל ד"ה והנה בל' זה ההפרש שיש בין אם פסילי משום נוגע הוא זה דאם הוא משום שכר להעיד תיכף כשהחזיר עדותו כשר וא"צ להעיד מחדש) כי בהר"ן פ' האיש מקדש מבואר דאף בפיסול מצד נוטל שכר צריך לחזור ולהעיד אבל למה שכתבתי שהיה נוגע נמי אף לאחר שהחזיר פקפק הגאון שי' הנ"ל להחמיר ע"פ דברי הש"ך ח"מ סימן ל"ג ס"ק ט' שכ"מ שיש לחשוד דשקר העיד אף דנסתלק הסיבה מ"מ הוא חשוד משום דעביד אינש לאחזוקי שיקרי'. ואולם בגוף דין נוגע אף שהוא פסול ד"ת הגאון שי' הנ"ל שדא בי' נרגא דבעדות אשה דעיקר הטעם משום מלתא דעבידא לאגלוי ודיוק דידה י"ל דאף נוגע כשר וקצת מסתביר הכי מדקרובים ואשה עצמה נאמנים ואין נוגע יותר מזה ולא מצינן להדי' שפסלו לע"נ אלא פסולים מחמת עבירה ד"ת ול"מ לפירש"י הנ"ל דר"ה דהטעם משום דחציף חשוד לשקר אף בעבידא לגלויי פשיטא דא"א למילף מני' נוגע אלא אפילו ליתר המפרשי' דלא חלקו בהכי מ"מ אין פיסולו מחמת עבירה ונהי דעכ"ז לנכון העלה הגאון שי' להחמיר בנוגע ע"פ הרי"ף שמבאר להדי' שנוגע פסול אף במלתא דע"ל מ"מ באם חזר והעיד לאחר הסילוק ולא נשאר כ"א פקפק דברי העיטור שבש"ך בזה מסתביר לע"ד דיש להקל בשעת הדחק אחרי של"מ דברים אלו כ"א בעדות דעלמא מה"ת לומר דלא יהא הסברא במילתא דע"ל מכריע העברא דעביד אינש וכו' דודאי יותר חש אדם שלא יהא נתפס בשקרו בהתרת אשה לשוק ממה שחושש על חזרת דבריו שבקל יוכל לדחו' ולומ' אין רצוני להעיד פעמים וכן נראה מדברי התו' פ' הא"ש דף קי"ז ע"ב ד"ה לאו כתבו וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה וק' לדברי העיטור ומה בכך שתנשא דילמא בשעה שהעיד' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית ומה דנשאת היינו מפני שבתר הכי נתודע לה שבעלה באמת מיית והא דעומדת בדברי' לומ' מת חמי היינו משום דעביד להחזיק דבריו ראשוני' א"ו דבמילת' דע"ל לית למיחש להא ושפיר מקשו דבתר שנשאת והיא עומדת בדבריה לומר מת חמיא תנשאה ומשנו משו' גזירה דתנשא החמות קודם הכלה ואם אומרי' להעיד בל' זה אחר עדותך תתן האשה לך מה שתרצ' ולה אשה אין שום חיוב רק אם תרצה תתן לך כפי רצונה בזה נמי מחמיר הגאון שי' הנ"ל ע"פ דברי הב"י שבח"מ ס"ס ל"ז שכ' על מה שנסתפק בזה התה"ד ולי נראה דפשיטא דנוגע הוא וכו' וע' סמ"ע סימן קך"ג ט"ו וש"ך והנה החילוק בין דרבנן לד"ת הוא מגמר' גזלן דדבריהם כשר דד"ת פסול ויש לע' באותן המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל וקי"ל החשוד לדבר קל א"ח לדבר חמור אם נקראים עוברי ד"ת או דרבנן וע' סימן ך"ח סעיף א' בהג"ה ובח"ה והב"ש מביא תשו' ש"א וראיתי שמוציא מל' הטור שאף כונת הרמ' אינו כ"א שאסור מדרבנן והיש"ש ב"ק פ"י כנראה מסופק אם הדרשה דהתנאי האוסרים היא דרשה גמורה או אסמכת' והח"צ סימן נ"ו מחזיק לדרשה גמורה ע"פ הוכחות מסוגי' דמקבל ומס' בכורות והיא נמי הסכמת הח"מ וכ' תו' הח"צ נמצא דהגוזל את הא"י במקום שיודע הדבר נוסף על מה שעובר על לאו דלא תחלל וכו' עובר על גזל א"י שהו' אסו' ד"ת מכח וחשב עם קונה וממילא הדבר ברור שהוא פוסל לעדות ולשבועה אליבא דכ"ע ומשמע אף לע"נ הוא פסול אך צ"ע שלא השגיח ליישב שטת רש"י דדבריו ברור מללו במס' סנהדרין דאף מאן דאוסר אינו אלא מדרבנן ולע"ד תו צ"ע דאיך אפשר שהוא דרשה גמורה ואיסור תורה בלא טעם דחלול השם הא אפילו הרגיהו בשעת שלום אינה אלא מדבריהם לדעת הט"ז י"ד סימן קנ"ח דז"ל בתר שהשיג על הב"י כ' ולא היא אלא הכי קאמר שאין צווי מן התורה לבערם ורבנן אמרי שיש איסור בדבר ומכ"ש לדעת הב"י והש"ך שם אף איסור דרבנן ליתא ועד כאן לא קי"ל כמ"ד בב"ק קי"ט דממון מסור אסור לאבדו כ"א מטעם דילמא נפיק מניה זרעא מעלי' הא ל"ה סברת מ"ד מותר שרירא שלא יהי' ממונא חמור מגופי' ודכותי' פסקינן כרבא התם דף קי"ז ע"ב ברודף וא"כ איך אפשר דד"ה יהא גופו מותר לאבדו וממונו יה' ד"ת אסור אף ליקח לעצמו הא ל"ש גבי' דילמא נפיק וכו' ומזה נמי ק' לי איפכא על הש"ך דרוצה להציל הב"י ז"ל מהשגת הט"ז בנקה"כ וכ' דבסתם א"י שאינו מקיים ז"מ יהא מותר אף מדרבנן דהא שמעינן ברור כה"פ שפה אחת דגזילו עכ"פ מדרבנן אסור ואיך יהא ממונו חמור מגופו וזה א"ל עליו איך אפשר דהבריי' דאין מורידין שמוכח בסנהדרין דפירושה דאסור דאיירי במקיימי ז"מ דא"כ מה הכריח להראשונים למוקים המס' סופרי' בשעת מלחמה לוקמוה באין מקיים די"ל מדנאמר טוב משמע דבמקיים איירי וזה נמי א"ל אלו במקיים איך קתני ולא מעלין הא אפילו להחיותו אנו מצויין כדין גר תושב דאיתא בהרמ' ה' מלכים פ"ח ה' י"א דאם לא קיבל בתנאי חיוב התורה אפילו עשאן מפני הכרע הדעת לא מקרי ג"ת אך הא תו' ק' על מה שכתב וכן מוכח בתו' פ' ד' מיתות להדי' דהיכא דא"מ חייבי' מיתה ושם ל"מ ואולי חסור בדפוס ש"ס דדי אבל מ"מ איפכא רואה אני מדבריהם מס' ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה איזה ג"ת כתבו וי"ל דכ"ז שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העכו"ם ל"מ ול"מ הרי מוכח דמוקמו ברייתא זו בסתמא בא"מ דאלו במקיימים אין מקום לקושייתם מעיקר' וגם כתבו להדי' דאף דלא קיימו כ"ז שלא דנוהו ב"ד א"ח מיתה לכן לע"ד דברי הט"ז ודאי ברורי' דאף בסתם א"י איסור דרבנן ודאי הוא אך בזה אני מסופק מכח קושייתו הנ"ל ולפום הוכחות הח"צ ז"ל שהם כראי מוצק' אם לא נאמר דאף האיסור דא"מ נמי ד"ת הוא אף דל' הרמ' פ"ד מה' רוצח ה' י"א מורה קצת דאפי' איסור אינה וכדדחיק הט"ו ליישבו מ"מ לשונו שם פ"ב ה' י' משמע קצת דאפי' איסור תורה נמי הוא מדכ' על ג"ת אינו נהרג עליו בב"ד ודייק הכ"מ אבל בד"ש חייב והוציא ממכילתא והר"מ מסיים ואצ"ל שאינו נהרג על העכו"ם משמע לדינו שוה לג"ת שהיא אסור ד"ת וצ"ע וע' נמי מסכת ע"ז דף ך"ו ע"ב בתו' ד"ה ולא מורידין ובדין מסור איתא בתשובה פ"מ ח"ב שאלה צ' דלהפוסקים דגרמי וה"ה מסר קנסא דרבנן אינו פסול אלא מדרבנן עד שיכריזו ולע"ד צ"ע דנהי דלשיטה זו פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאוריי' לא תלך רכיל ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם ל' הש"ע ח"מ סימן ל"ד סעי ך"ב שכ' עליו פחותים מכותים מורה דהוא פסול ד"ת. הג"ה רק יצא קול הברה ע' ק"ע סי' רך"ג ורך"ו וגם בד"מ סי' ז' ס"ק ו' מה שכ' בשם הא"ש וצ"ע:

חוץ מה' נשים כ' ח"מ בשה"ג כו' והנה לכאורה כו' ול"ד ט"ס הוא וצ"ל בן חמותה ור"ל שאינו בן חמיה משא"כ בבת חמותה אפי' אינה בת חמיה כדאיתא במ"ל וע"ש ודברים אלו לקוחים מהירושלמי וכו' ולע"ד אף מתלמודן יש למשמע הכי דאיתא טעמא דבת חמותה דאיכא אימא דסני' לה והכא ליכא כ"א חמיה ואף דלגבי חמיה ביותר יש הסיבה לשנוא אותה דהא סופה לירשנו אלא ש"מ דבזכרים ל"ש תו כ' ועכ"ז קרוב הדבר וכו' אך מיראי הוראה אני והב"ש ס"ס י"ד כ' ולכאורה נראה אפילו מי שהוא מי"ה אין חשש בזה והדין עמו מדתנן ואין האיש נאמן לו' מת אחי שייבם את אשתו ודאי דשפיר נשמע הא יש לו בנים נאמן וא"כ מזה נמי מוכח שאין הזכרים דומים לנקבות שהרי אחות בעלה שהיא בת חמותה א"נ ואחי בעלה נאמן וע' סי' קנ"ח מה שמביא הב"ה בשם הרשד"מ ובזה ק"ק לי הירושלמי דאיתא שם יבמתה אפילו אחותה והמ"ל מסופק בהרמ' שהעתיק נמי הכי בפ"ז אם הכונה בטעם יבמתה דלא כרש"י מדאגות הצרות אלא מכח שנאה קדומה טבעיית ואז נמי ליכא לפלוגי בין יש לה בנים או דמ"מ הטעם כרש"י ויבמתה שהיא אחותה כדפי' הה"מ ז"ל משום לא פלוג ואז אפשר לספק שהלא פלוג אין דומה וע"ש והב"ש ס"ק הנ"ל החליט מל' הש"ג דביבמתה אין חלוק ואפי' יש לה בנים וכן מסקנ' המרח"ש ואיתא תו בהירושלמי אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות דתנינן תמן שאין האשה נאמנת לומר מה יבמי שתינשא מפני שאין לה בנים אבל אם יש לה בנים נאמנת וכ' המפרש אמר ר"י דר"י פליג אהא דקאמר עשו זכרים כנקבות דממתניתא מוכח דלא עשו דהרי לדידך דאמרת בן חמותה אין נאמן עליה וא"כ היא א"נ ג"כ להעיד עליו לפי ההיא כללא דכשם שאין נאמנות עליה כך א"נ עליהן והא תנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ומדקאמר שתנשא ש"מ מפני שאין לה בנים הוא דא"נ ליפטור עצמה מזיקתו הא יש לה בנים נאמנת עליו להשיא אשתו והרי יבמה בן חמותה הוא דמי לא עסקינן שהי' יבמה אחי בעלה מן אב ומן האם ועוד דעכ"פ בן חמיה הוא ובת חמיה כו' עכ"ל וק' חדא דפשוט יותר הי' לו לדייק ממתני' הנ"ל כנ"ל שאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דנשמע דביש לו בנים נאמן ומוכח דשני זכרים דזה גופא דוקיו לפי' הנ"ל דאחי בעלה נאמן לה ביש לה בנים ותו ק' על דייקו ממ"נ במה מדייק מפני שאין לה בנים אבל יש לה בנים נאמנת אם בגוונא דאיירי כשמת בעלה והניח לה בנים שאז נאמנת להעיד שמת יבמה להתיר אשתו וק' ומה"ת דלא אחרי שכבר מת בעלה והניח לה בנים ופשוט דדומה לזה אלו היא נשאת לאחר שאותו היבם אחי בעלה הראשון מעיד לה וע' לקמן אבל בחיי בעלה שפיר י"ל כמו' שהיא אינה מעידה ליבמתה אפי' יש לה בנים למסקנת האחרונים הנ"ל כן נמי אחי בעלה א"מ לה אפי' יש לה בנים ואם מדייק מפני שא"ל בנים אבל וכו' אפי' בחיי בעלה ק' חדא דזה ל"נ כלל מדיוק זה ואף הוא נגד מסקנת הפוסקים ותו עיקר הדמיון ע"פ הכלל דכל שאי וכו' לגבי הזכרים במיתתם אם נאמר דעשו זכרים כנקבות תמה אני אם הוא מוכרח ודוק כ' ב"ש ואם מת כו' כ"כ בכ"מ עי' בכ"מ ואף כי דיוקו מהרמ' בעניותי כמעט אין מובן לי מ"מ תורת אמת היתה בפיהו ומשמע ודאי הכי ל' הירושלמי שמבאר דוקא צרתה אפי' נשואה משמע אבל אחרינייתא כשמת הבעל הזה והיא נשאת לאחר מעידי' לה וכ"מ לע"ד מתלמודן דבעי למפשיט חמותה הבאה לאח' מיכן ממתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי כמבואר במ"ל דמשמע דפשיטא לי' אלו הוו ידעינן שמת בעלה היתה ראוי' להעיד לחמותה וממילא ה"ה החמות לה כשנשאת לאחר אלא שבמ"ל מסופק למה שדחה דילמא ש"ה דרגיש לה צערה אולי הדרינן וסוברין דאפי' בידוע שמת בעלה נמי א"מ למי שהיתה חמותה מפני השנאה קדומה ולע"ד ז"א דהא תינח לגבי עדו' הכלה לחמות אליבא דר"י אפשר שמרגשת מה שציערה במה שגלתה לבנה אבל שנאת החמות להכלה הא כע"מ שאינה כ"א מפני הקנאה שתירשנה הא כשמת הבן גם קנאתה גם שנאתה אבדה ולמה לא תעיד לה וא"כ ממילא נמי אז הכלה מעיד' לה דהא אינה אלא בכלל חמותה להת"ק ובדינ' לא פליגו (כן משמע מטעם פלוגתתם בהוספ' הכלה ואשת האב. אך צ"ע לפ"ז בבת חמותה ממ"נ כיון דר"י לא ס"ל כחכמים וכו' מ"ט לא תעיד היא לאחות בעלה והוה ליה לר"י ליפלג בה ואי נמי דאף בה שייך דמגלי' לאחיה מה דעבדה אשתו הי' לו למתני ח' נשים ולהוסיף אשת אחיה דלא תעי' לאחות בעלה) ותו כיון דהטעם הנ"ל לת"ק אפשר דל"א ס"ל כלל ממילא כמו שהדין להת"ק כן הוא לר"י וכן מוכח מתו' ד"ה דילמא שכתבו ה"ה וכו' ואם היינו מוכרחי' לההוא תירוצא לנוד ממה דס"ד נ"מ לדינא ל"ש ה"ה א"ו דבאמת אין נ"מ דאף לתי' הגמרא אינו פועל מה דרגיש לה צערה אלא שמכח זה מסקה אדעתה טפי לר"י ולהת"ק מעיקרא ליכא למפשט כמבואר בהמ"ל וכן מבואר להדי' ל' הטור שכ' וכן הכלה לא תעיד לחמותה ואפילו באה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שלפ"ד אינה עוד חמותה אפ"ה א"נ נשמע הא אם בלא דבריה הי' נודע שמת בעלה מעידה לחמותה וה"ה חמותה לה בנשאת לאחר תו כ' וברמ' מבאר פ"ז צרתה וכו' ואפשר לאותו בעל כו' תהי' לו ג"כ אסורה עם שלפ"ר מוכח הכי ליישב ההבדל שבין הצרה לאידך וגם ל' הכ"מ שמסיים שאינן חשודו' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד מורה קצת לכונה זו דבצרה אף שאחת נשאת לאחר חשודה לשקר כדי להפריד הנשאת מ"מ ק' תינח הנשאת לאחר של"ת להנשארת אבל הנשארת למה ל"ת להנשאת וכ"ת אין ה"נ דהיא תעיד להנשאת זו תימא דבכל הסוגיא משמע כמבואר בהירושלמי דהכלל האשה המעידה לחבירתה חבירתה מעיד לה ואי תימא דאם חדא נשארת באמת אף הנשארת ל"ת לה אלא אם תרווי' נשאת לאחרים אז מעידו' זו לזו א"כ בטל הטעם כנ"ל ואולי יש לדחוק דדוקא אם חדא נשארת דאז עדיין השנאה לגבי הנשאת על הנשארת שתהא ג"כ אסורה לו אז משום כהמים וכו' אף הנשארת שונאת אותה משא"כ בתרוויי' נשאות לאחרים. אמנם יותר מסתביר כמשמעו' פי' הירושלמי שכ' כלומר אפילו כבר נשאת לאחרים מ"מ עדיין השנאה כבושה ביניהן וזה שייך אפילו תרוויי' נשאת לאחרים ומצינן כן דבצרות אף בתר שנתפרדו עדיין השנאה כבושה דף קי"ח דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמכוונא דתיעגן הרי אפילו בתר מיתת בעלה חשודה לנקום נפשה דתיעגן וממילא כשנשאת נמי לאחר אינה מעידה לומר לאמת דחשודה דמשקרת כדי שתיעגן ומכ"ש דאינה מעידה לומר מת דחשודה לקלקלה ואפילו כבר נשאת לאחר כי דין צרות נשתנו מפני שמרגשת בצערה דגופה ביותר כמו שנשתנו בדאגת העתיד כמבואר ברש"י ז"ל כן נשתנו בשנאת העבור ואפילו תרווייהו נשאת לאחרים א"מ ואין מביאין גט זו לזו ול' הכ"מ ל"ד ואך על שארי הנשים דיבר ותדע הרי אף לפי הב"ש ק' על הרמ' שלא העתיק הכא בצרה חידש הירושלמי וע"כ שסמך על הקודם פ"ז א"כ אפשר דהכ"מ נמי סמך וקיצר פה (אך ביבמתה דהיינו תרי נשי אחי' אני מסופק אם לא יהיו בגדר צרות כדמשמע דף קי"ט ע"ב דקורא לה צרה) ועל הטור וש"ע צ"ע מדוע לא ביארו הכא כל הצורך דהא הכא עיקר בהירושלמי תו כ' וכ' בתשו' ש"א כו' ונ"מ כו' ש"מ דצרה א"נ אפילו מסלפ"ת והיא הוכחו' ש"א גופא ולמד ממנה דה"ה בכל הה' נשים ומה שכ' וע' עוד מזה לקמן ר"ל ס"ק ל"ח ורומז שאינו מוכרח אלא לשטת הריב"ש דס"ל דאפי' בלא קישור דברים מקר' לפ"ת ומוכח שיר מקושי' ודילמ' צרה היא אבל להחולקי' יש להסתפיק ולע"ד סתימו' הפוסקי' משמעין הכי ואף הוא מן הסבר' מבלעדי הוכחה כי א"א ללמוד נשי' השונאת מן א"י דאינו חשוד לקלקל בכיון כמבואר בב"ש ס"ק ל"ח בשם הט"ז משא"כ אלו דחשודים איפשר דאיערומי קמיערמא כלפ"ת ומכונים לקלקל והכי דייק ל' המשנה דתנן בישראל אפילו במתכוין ובא"י אם הי' מתכוין משמע דבכ"י א"ח בהכונה זולת בא"י ואם העידו אותם נשים וזנתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכן אם נתקדשה לאחר אם יאסור בקרובתיה ע' מ"ל וב"ש ס"ק קל"ד. תו נסתפק המ"ל אם יש ע"א כשר המעיד על טביעתו במים שאל"ס ואחת מנשים אלו מעידים על הכרתו אם נאמנת ועכ"פ דעתו נוטה להקל במסלפ"ת והניח בצ"ע ולע"ד אין לחלק בין עדות הכר' דאחר טביעה לעדות מעיקר' וע' לקמן.

הג"ה אפילו אינה עתה חמותה הרי"ף ורמ' השמיטו ד"ז וכ' הב"י ז"ל דדעתם להקל ונלע"ד אפשר טעמייהו יתר על המבואר בב"י דס"ל אך במפרבא הוא דאיבעי להו ולא נחתו למידק המנין ה' נשים לא כן שטת תלמודן להכי דחה הפשיטות בדלמא ש"ה וכו' מדנחתי לדייק כדדיקי מקודם וא"א שית הויין ובודאי דוחק גדול דחמות הבאה היא בכלל חמותה דא"כ יבמתה נמי תיהוי בכלל צרתה להכי סמכו עצמם על פשטות הברייתא וזה מצינן כמה פעמים שסומכי' על משמעו' הפשיט כאלו נפשט האיבעי' וכ"כ הק"ע דמהרח"ש שזה דעת כה"פ חוץ מר"י והה"מ באיבעי' דבת חמיה שאינה בת חמותה. ובתשו' ע"ה סימן ס"ז כ' דיש ללמוד מחמותה הבאה לשט' הרמ"א ז"ל דה"ה והוא הטע' שבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה ל"ת לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אביה ותאכל גירסא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שצרכינן לומ' לשטת המחמירין בחמות הבא' שהיא בכל חמות' כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוין כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת הבעל כי הוא בת הבעל הבא וכ' ואין לחלק בין חמותה הבאה ובין בעלה הבאה כי חמותה שונאת אותה משום גירסא דנפשה ע"כ מסקא טפי אדעתא דילמ' מיית בעל כי מאז היא מקפדת אגירס' דנפשה משא"כ בת בעלה ששונאת משום דקאכלה לגירסנא דאמה לא מסקה אדעתה דילמ' מיית בעל ז"א דכבר כתבנו אם נאמ' שחמותה הבא ל"ת היא נכללת בחמותה שבמתני' א"נ שחמות' הראשון פירושה אפילו חמותה הבאה גם בת חמותה פירושה בת של חמותי אפילו הבאה כי דוחק שחמותה דראשון ושני אין פירושם שוה ואם כן שבת חמותה הבאה ל"ת לה מכ"ש שבת בעלה הבאה ל"ת לה עכ"ל (וע"ש מביא בשם הגאון מו' פייבש שהתירה ובל"ס נמוקו היה עמו) וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בס' למחמירים בחמות הבאה דין בת חמות ובת הבעל הבאה וכ' ול"מ גלוי בשם פו' ובתשו' צ"צ פ"ק כ' דיש גלוי מהטור סי' קנ"ח לבת הבעל הבאה וע"ש כי דחיתי בטוב שאין שום גלוי שם וע' סימן קי"ח הבאתי ל' הרא"ש בתשוב' ושנסתייע ממתני' דידים דתנן אין דנין דברי סופרים זה מזה להכי נלע"ד להמצא דין מחודש בבת חמות ובת הבעל הבא' מדמינן חמות הבאה בודאי קשה ובפרט שהע"ה עצמו מחלק בסברה ולא נשאר אלא הדיוק מל' חמות שיהא שוה וצ"ע רב לעגן מכח זה כי יש לומר מה דמסתביר מכנסינן ומרבינן בל' חמות ומה דלא מסתביר לא וכה"ג מצינן כמה פעמים בדרש' דקרא ולע"ד כדאי סתימות הראשונים ליסמוך עליהם להקל במ"ע ובפטר בזמה"ז שאין מייבמין וע' ח"מ וע"ה שם:

ובת חמותה כ' ב"ש אומרת זו יורשת עמל אבי ואמי ל' זה נמי בפירש"י ונ"י בהמשנה ודקדק התי"ט ממה דנקטינן לחומרא דל"ד בת חמותה ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה וצ"ע על הטור ורמ"א ז"ל איבעי' דחמות הבאה הזכירו וזו לא וע' במ"ל מבואר דבת חמו' שאינה ב"ח פשיטא דאינה מעידה:

אבל אם אמר העד או האשה כו' שואלין אותה ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צרכינן לשואלה סיבה המיתה כמבואר הכא וא"כ ק' איך יתי' הרמ' קושי' רש"י ז"ל ריש הא"ש דמה מיבעי החזיקה מלחמה דא"כ המתני' דקתני שלום בעול' נאמנת ממ"נ אי אמרה מת על מטתו אפילו במלחמה נמי ואי אמרה במלחמה הרי החזיקה מלחמה ותירצו דבסתם לפי הנ"ל ל"ש אחרי דשאלינן סה"מ והב"ש ס"ק מ"ה תי' לשטתו דבמלחמה אפי' בקברתיו א"נ קושי' רש"י בד"א ע"ש ומלבד מה שהקשה לנפשי' לע"ד אינו עולה כלל בפשט המתני' ומכ"ש בל' הרמ' פ' י"ב ה' ט"ו שכ' ושלום בינו לבינה ובאה ואמרה מ"ב נאמנת. ואם החיוב לשואלה סה"מ ק' במה איירי אי משיבה במלחמה הרי פו' פי"ג ה"ג דבהחזיקה לא תנשא ואם משיבה על מטתו אפי' במלחמה נמי ולתי' ב"ש ע"כ שמשיבה במלחמה וקברתיו וזה תימא ואילולא דמסתפינא היה נלע"ד אחרי שדקדקתי בלשונו שבפי' י"ב כ' דין נאמנת האשה עצמה בשעת שלום ובפ' י"ג התחיל בדינה בשעת מלחמה. אח"כ הל' ח' כ' כבר בארנו שעד מפי עד וכו' והיינו מה שביאר פ' י"ב אחרי דין נאמנת האשה עצמה ושוב כ' ה' ט"ו כבר הודיענו שהעד שאומר שמעתי אפי' מאשה ועבד אבל אם אמר כו' העד או האשה או העבד מת פלוני שואלין אותו כו' הרי שלא דיבר אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא וי"ל דבאש' עצמה בשעת שלום מודה דבסתם א"צ לשאול אותה סה"מ והיינו מפני המבואר בהה"מ שהוציא דינו מפלוגתא דר"ט ור"ע וזה לא איירי אלא בעידי מיתה והאשה עצמה אינה נכללת בשם עד ומכ"ש דיש לדייק הכי מסידור הש"ע שבסעיף ג' פירט כל הכשרים לעדות ונאמנות האשה עצמה משמיט והכא כ' דין זה ובסעי מ"ג הוא דכ' נאמנותה על עצמה משמע דדין שאלות סה"מ לאו עלה קאי מדלא הזכירה בסעיף ג' כדי לכוללה נמי הכא וטעמא נמי אמינא כיון דבסתמא רחמא לי' ליכא למיחש דמעידה על דברים שרובם למיתה ובזה היה מרווח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה ההולכ' עם בעלה למדינה אחרת ואח"כ היא לבדה שבה אל מקומה ואל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שהיה הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התרוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשע' שלום א"צ שאלת סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע אמנם היכי שיש מקום לספוק שאומרה בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד דומיא דשע"מ דסתמא א"נ עד שתאמרה מת על מטתו וה"ה נהרג או נטבע ונמצא והיא מעידה על ההכר' וז"ז הרבה אופנים:

וע' חדושי רמב"ן ריש הא"ש כ' על קושית תו' ד"ה מי אמרינן ואיכא דאמרי ש"ה שהיא צריכה לפרש (ר"ל מת ע"מ) אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לה לשקר אי בעיא שותקה מבואר שבשעת שלום א"צ לשואלה סה"מ כלל וע' תו לקמן:

הג"ה עד שיודעין בו שמת כ' ב"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת כ"כ הרא"ש והמרד' והאגודה וע' בי"ד סי' של"ט וכפל הדברים סס"ק צ"ד קצת בסגנון אחר מפני שראה שם סתירו' לדעתו זו וכ' שם ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ ב"ה עכ"ל וז"ל הרא"ש פ' ואלו מגלחין תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכ"ד מעשה באשה שהית' רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגדו הנחנו את אישך גוסס והורה ר"מ שתתאבל והביא ראיה מדאמרינן פ' כל הגט אבל גוסס לא דרוב גוססים למיתה ומה שנאמר בשבעות מהד"ת ר"ג למיתה קמ"ל הפיר' קמ"ל אף על גב דרוב כו' מ"מ כשהוא לפנינו הגוסס ה"ה כחי אבל כשאינו לפנינו והניחו גוסס תלינן שכבר מת א"כ בנ"ז ר"ג אינם חיים ג' או ד' ימים עכ"ל הרי מבואר שלא פסק כ"א ע"פ רוב א"כ להתיר האשה להנשא פשיטא דלא אפשר ע"י רוב כמבואר סעיף ה' אם כן בגוף נדון דמהר"מ ז"ל הברור אצלי שלא התירה להנשא ולהב"ח הוקשה מהמבואר סעיף ה' בהג"ה דהיכא דאסורה להנשא אסורה נמי להתאבל ולא תי' ולע"ד ע"כ היינו מפני שלא היה רחוק יותר ממהלך ד' ימים ובל"ס היו שיירו' מצוים והיה ברור לו שתוך זמן היתר נשיאות אשה יתברר אם מת או הבריא ולא היה חושש כלל שישאר הס' וליכא תקלה אבל אלו הי' בדלא שכיח שיירו' והיה באפשר שישאר בס' עולם בודאי אף היה אוס' עלי' להתאבל ובודאי נמי אלו היה רחוק י"א או ב' והגידו שהניחוהו גוסס שעה אחת דלא הי' מזמן הגסיסה כ"א ב' ימים לא היה מורה שתתאבל מיד ע"י ר"ג למיתה שאולי עדיין הוא גוסס עד אחר ג' ימים לגסיסה (אך הסוגי' דפ' כה"ג ל"מ בזה כוותי') אז שפט דר"ג אינם חיים ג"י והם הרוב דמתים אבל המיעוט אפשר גוססים ד' או ה' ימים ויש מתים אח"כ ויש נמי חיים מחולי זה עכ"פ נשמע מזה ברור שא"א ללמוד מהוראתו היתר לעדות אשה ומכ"ש מה שכ' ס"ק צ"ד ואם הוא גוסס נ"י מעידים עליו דמשמעותו שהעד מעיד שראה אותו ג"י גוסס והניחו גוסס א"כ הרי יצא מן הרוב לדעת מהר"מ שכ' שר"ג א"ח ג"י וי"ל נמי שהוא מהמיעוט וחי' מחולי זה והתו' יבמות ק"ך ע"ב ד"ה למימרא ודף קכ"א ד"ה ולא היא החליטו דא"מ על הגוסס וגם דחקו עצמם ובקושייתם ולא מוקמו הא דקתני ואפי' גוסס דמשמעותו טמוי הוא דלא מטמא הא מחיה לא חי בגוסס ג"י ש"מ דאין לחלק כלל ואף דהרמ"א ז"ל בי"ד הוסיף ל' דודאי מת ע"כ זה ל"ד דא"כ נשמע מיני' דבדין המוזכר שם בהניחיהו גוסס שעה אחת זה ג' ימים דתנשא אשתו וחלילה לומר כן כמבואר בתו' הנ"ל ע"פ תוספתא ברורה אלא מפני שהוקשה אחרי דקיי"ל למיזל באבל בתר המקיל ואין מתאבלין על מת תוך ל' דחיישינן למיעוט נפלים וה"נ ניחש למיעו' ולא תתאבל כ' דודאי מת כלומר דהוא מיעוט שאינו מצוי ולא חיישינן לו אפי' לר"ע ובעדות אשה מחמרינן משם חומר עריות וכדכתבו תו' יבמות ל"ו ע"ב משא"כ נפלים אפשר חושב למיעוט המצוי גם י"ל למה שכתבתי שלא הי' בנ"ד חשש תקלה של ערוה ובתו' יבמות ק"ט ד"ה מחוורתא כתבו מה דקיי"ל בנפלים שלא להתאבל התם משום חשש תקלה של חליצה א"כ בנ"ד שלא היה חשש תקלה פ' להתאבל יהיה איך שיהיה דברי ב"ש בזה לע"ד אינם הלכה וא"א ללמוד כלל מי"ד וגם הב"ה שמביא לסייעתו הוא עזר כנגדו והוא תימא. שוב ראיתי אף היש"ש פ' כה"ג סי' ח' למד מפסק מהר"מ ז"ל להתיר אשה ע"י עדו' שהניחו אותו גוסס וכמדומה לי שנעלם מעיני כבודו אז כל דברי תוס' הנ"ל ובק"ע דמהרח"ש הרבה להקשות על גוף פסק זה דאבילות ע"ש דף נ"ו העולה מדבריו דבגוסס אפי' נשאת תצא ומעולם לא עלה על רעיוני ללמד משם כחילוק הב"ש בין גוסס ג"י לגוסס שעה אמנם מדברי התי' הנ"ל וכן בכורות ך' ע"ב ד"ה חלב משמע לע"ד דלא כמהרח"ט ז"ל בזה אלא דדינו שוה למים שאל"ס לענין אם נשאת אבל להנשא הברור דאסורה בכל ענין:

הג"ה שמעידים כו' כ' ב"ש ובט"ז מקיל ע' בק"ע סי' פ"א ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשו' גמורה אין ליסמוך על עדותן ראיתי בתשו' כ"י של הגאון המנוח מוה' חיים ראפפרט ז"ל אב"ד דק"ק לעמברג שת"י על עסק עגונה שהוגבה עדות בב"ד דק"ק לונדן מפי איש אחד שהי' מומר ואח"כ שב לדת ישראל כ' בל"ז ואין לפקפק מכח שהיה מומר ובסעי' ו' כ' הרמ"א כנ"ל הנה בש"ע ח"מ סי' ל"ז סעיף ך"ב מביא הרמ"א מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין וכ' הסמ"ע וז"ל בת"ה מפרש הטעם כיון שהמומר הי' מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה ולכאורה סותרין הדינן זא"ז ונלע"ד דהא בא"ע היינו בידוע של"ח בתשובה גמורה כגון שראו בו שעדיין מקיל באיסורן ול"ח רק מע"ז לבד בזה אין לסמוך על עדותו ובח"מ איירי מן הסתם וכמשמעות ל' ואוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה הרי שכ' ומוקמינן דמשמ' מן הסתם מוקמינן לי' בח"ח ובא"ע משמעות הל' שיודעין בו של"ח בת"ג נמצא לפ"ז דסתם מומר שחזר לד"י נאמן בע"א כ"ז שלא ידוע של"ח בת"ג והט"ז נמי לא החמיר רק בעדות שראה באותו פעם כשהי' רשע דבזה לא מהני אפילו בשאח"כ עשה ת"ג אבל בנ"ד שתחילתו היה בשכבר חזר נאמן עכ"ל ואחרי עיוני במקור הדינן ראיתי כי האמת הסמ"ע ז"ל במח"כ הרמה נתן קצת מכשול לפני המעייני' לפ"ר במה שהעתיק דברי התה"ד לדין דשם ולא נזכרו דברי התה"ד שבסימן קצ"ח כלל לטעם והוא ענין בפ"ע שעל מומרים לעכו"ם החוזרים אין מעמיסי' בסיגופי' כראוי לפ"ע העבירו' שעבר וזה מועתק בי"ד סי' קנ"ח וכן מבואר נמי בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' ק"פ. ומה שהוסיף הסמ"ע ז"ל וכ' ומחזקינן וכו' אינם דברי תה"ד ואינם נצרכים לדין דשם כי לדין דשם הנובע ממהרי"ק שורש קפ"ה כ' על ענין אשת מומר ששב שרצה אחד להתיר אשתו לשוק בלא חליצה ע"ז כ' כ"ש וכ"ש ששב בתשוב' וכ' המרדכי הארוך וז"ל משומד שחזר בו וכו' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אע"פ שלא סיים כשחזר בו וקבל עליו תשובה מיד חוזר לכשרותו דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש אלמא כיון שחזר בו כשר עכ"ל והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה שחזר לכשרותו וה"ה כישראל גמור ופשיטא שאשתו מקודשת עכ"ל מהרי"ק הצורך להעתקת רמ"א ז"ל בח"מ ומה שכ' וקבל עליו תשו' היינו קצת סיגופים ותעניות שסידרו לו ב"ד כשר מיד אע"פ שלא עשה עדיין והם דברי המרד' ממש ומה שכ' הכא ריקי' ופוחזי' הממירי' שחזרו בתשו' ר"ל שחזרו לד"י אך לא בתשו' גמורה ר"ל שלא בא לב"ד או מורה לסדר לו תשובה כראוי לו בסיפוגי' ולהכי מכנו אותם בטובל ושרץ בידו כמבואר הפלפל במהרי"ו סי' קס"ד ובתה"ד סי' ר"ך והיה נראה לתה"ד להוכיח מתשובת מהר"מ שאינו כ"א פסול דרבנן הכשר לע"א ומהרי"ו השיב כיון שלא חזר לכשרותו עדיין הוא פסול ד"ת וחשש הרמ"א להחמיר כמהרי"ו ולשאר עדיות ליכא מאן דפליג בזה שאנו עוסקים בו דפסול לכל הפחות מדרבנן כמבואר שם נמצא שהענינים שבח"מ ודהכא אין להם שייכות כלל ובזה נלע"ד ברור דמומרים ההולכים ממדינה למדינה ומחזיקים עצמם שם לישראל כשר ואנן ידעינן שהיו מומרים סתמייהו פסולים אף לע"נ עד שיודעי' בו שבא לרב או מורה והתודה וקבל' תשו' בסיגופים וכדדייק ל' המרדכי שבמהרי"ק שכ' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית וטרם זה אסור לקבל עדותן בסתם מכח החזקה גרועה שהוחזק בה עד דידעינן דנפיק מינה. ואולם בנדון הגאון הנ"ל שדן על גביו' ב"ד דק"ק לונדן והיה מוזכר שהיה מומר לא היה צריך לזה כיון דב"ד בתר ב"ד לא דייק מסתמא ידעו בו שכשר דאל"ה לא היו רשאין ליגבות העדות וליתן חתום ביד האשה אמנם זאת לדעת שהגאון הנ"ל כ' זה בק"ק פילטץ בעת הוועד ולא היו ספרים מצוים אצלו זולת הש"ע ומסיים נמי להכי שכ' אך להלכה ולא למעשה ובזה אין להאשימו מאומה:

הרגתיו ע' ב"ש וזה נמי ל' תשובת רשב"א סי' אלף רכ"ז ובהרגתיו ג"כ אעפ"י שיש במשמ' סתם דבריו שהרגו לרצונו או אפילו אמר בהדי' הרגתיו לרצוני פלגינן דיבורי' ואמרינן לא לרצוני אלא לאונסו או בשוגג עכ"ל:

אבל אם בא העד כ' הח"מ ויש להסתפק וכו' ומכחשת אותה והב"ש מביא בשם ש"י דהראשון יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי לך א"כ ק"ק למה לא תהא נאמנת להכחישה במגו דשקר הגדתיך וי"ל דל"ח מגו לעשות עצמו רשע במעיד שקר ואף חוץ לב"ד וכן משמע מדדחיק הב"י בי"ד הביאו הב"ש סימן קט"ו ליישב הרא"ש לחלק בין איסור לממון ולא משני בפשוט דלהכי פוסק לענין איסור כקבלת הרמב"ן משום דיש לו מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך משא"כ לענין הפסד כתו' פשטא דאלו הי' אומר שקר הגדתי לך דל"ה מפסידה כלום דמה הו' לה למיעבד אלא משמע דזה ל"ח מגו וע' ש"ך סימן פ"ב דיני מגו אות ך"ד.

הג"ה ואין הב"ד צריכי' וכו' הח"מ ז"ל משיג ודעתו דלדברי הה"מ ה"ה הכא בדאפשר מחויבים לשלוח אחריו והב"ש ז"ל פירש דאיירי שהעד הב' מפרש עידותו ואף הסוגי' דתינוקת דחק לפרש והמע' במהרי"ו יראה להדי' דעובדא דידי' היה שהעידו בשם ר' אהרן ור' מושל איך הגידו להם שר' דוד גנז נהרג לא יותר וזה ודאי לא נקרא מפרש דהא לא הגידו כיצד ידעו אם נהרג בפניהם או נמצא הרוג והכירוהו ויש לספק דלמא אמרו דבריהם על דברי' שרובם למיתה יותר מאם מעיד פלוני מת לפני ואני ראיתי שמת ומ"מ לא הצריך לשאול פי ר"א ור"מ א"ו יפה הבין הח"מ שדברי הרי"ו ז"ל אינם מתקיימי' עם דברי הה"מ ואמת שראיות מהרי"ו חלושות מאוד שכ' ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתניהו ופשיטא דלהה"מ ע"כ איירי בהכי ואין זה דוחק כלל תו מייתי ראי' מפ"ק דמכות כל מקום שיעמדו ב' ויאמרו מעידן אני באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני הרי זה יהרג ואמאי לא אמרינן לישדר לב"ד ולישלינהו ואינו מבין כלל ראי' זו שמסיי' א"ו בתר סהדי לא דייקינן וה"נ ל"ש ולע"ד שני ושני דשם יש ב"ע בדבר ברור דלית לספוקי בי' משא"כ בנ"ד דלהרמ' המעיד בפנינו מכיון דאפשר חוששים על דברים שרובם למיתה מה"ת לא נחוש בדאפשר לשאול פי הראשון סה"מ ותו הקרוב דאף הרמ' לא אמר דשואלין כ"א בע"א ולא בב"ע וכדמחלק במלחמה ובנ"ד כל אחד העיד מה ששמע מאחד ולכן יראה לע"ד עכ"פ להליץ בעד הרמ"א ז"ל אחרי שבל"ז דקדק הח"מ שדברי הרי"ו אינם אלא בשהעד הא' במדינה אחרת ואם אמנם שלע"ד אין לחלק בין עיר למדינה במקו' דאפשר מ"מ אין מדרך הרמ"א ז"ל להוסיף דברי תו' יש לדקדק הג"ה זו אין כאן עיקר מקומה אלא אחר סעיף ג' על כן אולי י"ל דלא מדברי הרי"ו לבד יצאו הדברים אלא מהר"ן בש"ע סעיף זה שכ' פ' שבועות העדות גרסינן בגמ' הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כלומר ע"א היודע באשה שמ"ב והשביעתו שיעידה כדי שתטול כתו' שהוא פטור שלא הפסידה ממון כיון דאמר לה חוץ לב"ד שוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי וכו' ע"ש ומה שכתב שיכולה לומר לב"ד מ"ב ע"כ ל"ד דהא חלילה לה לשקר ולומר אני מעיד שמ"ב שמשמעותו מת בפניה דהא זה שקר ול"מ לדע' הח"מ הנ"ל שאפי' לאשה עצמה שואלין סבת המיתה א"כ אם נשאל אותה מה תענה אלא אפי' למה שסברתי דאשה עצמה חלוק בזה כנ"ל מ"מ לא נראה שתהא רשאה לשקר לומר ל' המורה מת בפני והוא אינו ומכ"ש לשקר לומר שמעתי שמת ואינו יודע ממי שכמעט היא נמי בכלל קול הברה אע"כ שתבא לב"ד ותאמר האמת איש פלו' הגיד לי שמ"ב ול' הר"ן ל"ד ובודאי שמשמעות ל' ר"פ היינו כשהמגיד היה בתוך העיר ואך חוץ לב"ד ואלו הדין שצריך הב"ד לשלוח אחרי הראשון מה היה מועיל הגדתה בשמו ואנן היינו שולחין אחריו והרי כהוגן השביעתו אלא משמע שאפי' בעיר א"צ לשלוח אחריו ולכן סידרו הרמ"א ז"ל הכא שממנו נפיק וא"כ אלו מה שסברתי בדע' הרמ' לעיל נכון שהאשה עצמה עדיפה דא"צ לשואלה סה"מ ומן הטעם דחזקה דדייקה וסתמא אינה מעידה על דברים שרובם למיתה היה אפשר נמי דמהרמ"א ז"ל מודה בעד מפי עד שהחיוב לשאול פי ראשון אם אפשר על סה"מ ומה"ת יהא עדיף מעד המעיד ראיתיו שמת אך באשה עצמה מעידה מפי עד סמכינן על דיוק שלה שמסתמא דורשה מהעד שאינו מעיד על דברים שרובם למיתה ובזה היה יותר נכון הסדור פה אך על עדו' אשה מפי עד ומה שמסיי' אלא סומכין על עד מפי עד לכתחל' לא לכללא בכל עד מפי עד כ"א להורות שאין חשש מה שהאשה היא עד מפי עד ואפשר לשאול פי הראשון שהוא עד גופי' ואולם החשש בסבת המיתה זה אך מפני שהיא האשה עצמה ומ"מ עדיין צ"ע כי באמת אף ל' הר"ן ז"ל אפשר לדחוק ולפ' כדפי' הב"ש כגון דהעד פירש לה בירר המיתה וכ"ז היא יכולה לומר בשמו ולדינא ודאי דברי הח"מ וב"ש צדקו יחדיו דהיכי דעד הב' אין מעיד ששמע מהא' דבר ברור ואפשר (ולע"ד אף ע"י כתב ממדינה אחרת) החיוב לשאול פי הא' סה"מ אבל אם הב' מעיד בשמו דבר ברור אפילו הא' בהעיר א"צ לשלוח אחריו וסומכים על עד מפי עד לכתחי' וע' לח"מ וק"ע דמהרח"ש התמיהו על הרמ' שלא העתיק דינא דר"פ הנ"ל וע' תשו' פ"מ חלק ב' סימן קי"ג:

א' אומר מת כו' כ' ב"ש וח"מ הבין וכו' ה"נ כיון שראה שאינו חי אינו מדקדק בסיבה מה מת ואף דא' אומר בסייף וא' אומ' בארירן נמי עדותן בטילה ומשום דנחשוב דרישה נלע"ד דשם החיוב והפטור תולה בזה דאלו בסייף א"צ אומד ואלו בדבר אחר צ"א כדאי' בה' רוצח פ"ג וכן מה דתי' הגמ' בסנהדרין מ"א. בסודר שחנקו בו אפשר נמי מה"ט אם הי' ראוי להחנק בו (ודברי התו' חולין י"א ע"ב שכתבו היינו משום דסייף וארירן ל"ש כ"כ בגוף העדות צ"ע) והכי מבואר בהרמ' פ"א מה"ע החקירות והדרישו' הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטור משא"כ הכא דבין מת לנהרג אין שום נ"מ לא מקרי דרישה וא"כ ע"כ היינו נמי טעם הרמ' דמיחשב יין ושמן הכחשה בדרישה מפני שלזה פטור מיין ולזה משמן. וכן מבואר בהר"ן סנהדרין בס' ה' שטות דף ל' כ' בל' זה והא דאמרינן בזה אמר חביות יין וזה שמן דהויא הכחשה וכו' ואע"ג דבפ' חזקת אמרינן בין חיטי לשערי לא דייקי היינו בזה אומר אכלה חטים וזה אומר שעורים שהכחשה היא בבדיקות לפי שאין הדבר התלוי בכך שהחזקה כמו כן הוא חשובה בחטים כמו בשעורים וכו' ע"ש כי אין בין הר"ן להרמ' אלא שהר"ן קורא להכחשת יין ושמן בדיקו' כבידות שפסולים אף בד"מ ולהרמ' הם בכלל חקירות ומה שהרמ' מונה נמי בכלל חקירות אכילת יה"כ באיזה מאכל אכל ע"כ דנמי יש נ"מ אם לא הי' אכילה שאינה ראוי' וכן בכל העניני' שמבאר יש נ"מ אחר העיון. ולפ"ר יש סעד לדעת הרמ' דמה שהענין מבאר גוף העדות מקרי דרישה מדמקשו סוף יבמות ור"ט לא בעי דריש' מן בריי' שדרש המעיד אם הארי' אמר על מי שמעיד או על הכפר ומוקי' כמאן דבעי דרישה הרי שזה בסוג הדרישות והיינו מפני שעפ"ז ידענו על מי מעיד והא דכ' הר"ן בתשו' מ"ז דאף אם יש הכחשה בהשם חשוב הכחשה בבדוקות שכשירה בד"מ היינו מדהי' ידוע מבלעדי השם על מי מעידים שהרי כ"ע ידעו שלא הי' להבעל יותר מאח אחד ושניהם העידו במיתת אח הבעל ושוב אין ד"מ בהשם. ובזה צדקו לע"ד דברי הש"ע והתי' ב' שמביא הב"ש בשם הפ"מ כבע"נ די בע"א אפילו מכחישים בחקירות וכו' ומסכים בו השב יעקב סי' ח"י הב"ש עצמו סעיף ך"א מחליט דבחקירות עדותן בטילה אף גם מה שסובר הב"ח בתשוב' צ"ד דבע"נ שהקילו מטעם מלתא דע"ל ודיוק קל מד"מ ואפי' הוכחשו בחקירות אינו בטל כבר כ' הש"י הנ"ל דאין ל' הר"ן וש"ע סעיף ך"א מורים הכי אמנם הבאר היטב כ' א' אומר במקום פ' מת וא' אומר שמת במקום פ' לא הוי הכחשה מהר"י קארו. וצ"ע בגוף הספר דזה מוכח בהב"ח ודע דעל סברת פ"מ הנ"ל הקשה הגאון נ"ב נרו סי' מ"א ממה דכ' הסמ"ע סי' ל' סק"ט דעדותן בטילה ואפי' שבועה א"צ והרי לשבועה ג"כ סגי בע"א ותי' דבשלמא בד"מ בעינן עדות ממש ובלי עד א"א ליפסק ולא מהני אמיתת הענין והתורה פסלה עדות הקרובים אפי' במשה ואהרן אף שהדבר ודאי אמת וכיון שאלו ב"ע מכחישין זא"ז וא' מהן משקר והוא פסול בטלה גם עדות הב' אבל בעדות אשה לא בעינן עדים רק שנדע שמת א"כ באמת אם רבים העידו ונמצא א' פסול בעבירה אפ"ה נלע"ד דמותרת וא"כ גם במכחישן בחקירות כיון שלדברי שניהם עכ"פ מת וא' מהן אומר אמת מותרת ע"פ עד האמת יהיה מי שיהיה עכ"ל ואם שמה שכ' דבד"מ בעינן עדות ממש ול"מ אמיתת הענין צ"ע דהא קי"ל לא נבראו סהדא אלא לשקרא כמבואר בח"מ סי' קצ"א סעיף א' ודוקא גיטין וקידושין הוא דאין להם קיום בל"ע (ועיין ח"ר סוף קידושין) אבל בממון פשיטא דאמיתות הענין הוא עיקור (וע"כ ר"ל חיוב שבועה ד"ת אינה כ"א ע"פ עד כשר) וג"ה של קרובים ע"כ הגזירה שיהיה עדותם כאילו לא הגידו דממילא אמיתת הענין לא נודע ומדברי העיטור שבש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט' משמע נמי דהגזירה אף לחשוד משה ואהרון במשקר דאל"ה מה כ' מסתביר כיון דאיפסק איפסק ולא סתר דינו דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא מעולם לא נחשד במשקר אלא דבשעת ההגדה הי' פסול מג"ה ועתה שנתרחק והגזירה בטלה והיא תחילתו וסופו בכשרות מ"ט יש לפוסלו א"ו דהגזירה היא לחשוד אף משה במשקר וכ"מ יותר ל' הש"ך שכ' שבודאי יאמר בדבריו שלא הא כשקרן אך זה ודאי אינו כמבואר בח"מ מ"ו סעיף ל"ה אבל אחרים מעידים שמכירים וכו' והטעם משום דפסול קורב' איני משום דחשוד לזייף אלא גזירות מלך ואם אינו חשיד לזייף פשיטא דנמי א"ח להעיד שקר ודברי העיטור באמת צ"ע וע"כ לידחוק כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה ובודאי ידעינן אף טרם שמעיד שנית שיחזיר ויגיד כבראשונה לא חשוב הגדה חדשה אלא כולה חדא הגדה וכיון דאיפסק איפסק וזה ניחא אם כבר נפסק אבל אם לא נפסק מה"ת דניזל בתר הגדה א' ניזל בתר ב' שהיא תחילתה וסופה בכשרות ונפסק ע"פ השנייה ובזה מיושב מה שכ' הש"ך אבל אין טעם לחלק בין נפסק או לא דודאי למשמעותו דיש חשש שקר שפיר כ' אבל ניחא ודוק וא"כ דהגזירה היא שיהיה עדותם כלא הי' עד דממילא אמיתות הענין לא נודע היה אפשר נמי לומר דאף בע"נ שע"פ הגזירה של נמצא אחד מהן קרוב פסול ע"כ הו' עדותן כלא היה וממילא אמיתות הענין לא נודע. מ"מ יפה דיבר דבע"נ ל"ש הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול דל"מ להסוברים דבע"נ ד"ת אחד כשר פשיטא דל"ש כלל ההיקש בעדו' זה דמה שנים וכו' אלא אפילו לרה"פ דד"ת בעי ב"ע וא"כ ד"ת היה שייך אף ההיקש מ"מ מאחר שהחכמים הכשירו כל הפסולים ד"ת זולת הפסול מחמת עבירה של תורה לא גרע זה הנפסל מכח הצרוף פסול מחמת עבירה מן אשה ועבד דהא מ"מ איהו לא עביד עבירה וכן כ' המחבר נרו' בפשוט סי' מ"ה וא"כ אלו היה טעם הסמ"ע ברור מכח נמצא א' מהן כו' שפיר תי' אך לע"ד צ"ע כי משמע לי דטעמו דלאותו עדו' שהוכחשו בו חשבינן תרווייהו פסולים כדאי' בהרא"ש פ' זה בורר ה' ל"ד שכ' על דברי הרמ"ה לכאורה היה נראה דאפי' שבועה דאורייתא ל"צ כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שקרא הוי עדות מוכחשת וחשבינן תרווייהו פסולין לאותו עדות ומיהו כו' ואלו טעמו משום נמצא א' מהן וכו' ומה ק' הא ליפסול זה צריך כיוונו להעיד ודלמא הרמ"ה איירי בשהעידו על הלוואה שראו בלא כיון להעיד ואף שסמ"ע הי' מוכרח לחלק בהכי אמנם שוב עיינתי בהסמ"ע שם ס"ק ך"ה כ' על דברי הרא"ש הנ"ל ולא אמרינן שאלו עדים יחשבו כמוכחשין ויהיה עדותם בטלים (כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה) מזה נראה בעליל שהבין כונת הרא"ש נמי שלהכי מהראוי שלא יגיע ש"ד משום דהוי כנמצא א' מהן קרוב פסול שהרי בסימן שאח"ז ס"ק ב' מבאר להדי' טעם זה כמ"ש וכמ"ש הרשב"א בתשובה שכ"ב ע"ש וק"ל. וגם בסימן ל"א לא שייך כלל אלא טעם זה אבל תמיה לי טובא שהרי הרא"ש פו' בדינא דנמצא א' מהן דתרתי בעינן ואף כיונו מתחילה להעיד כמבואר סי' ל"ו בשמו ותו דאפי' אם כיונו להעיד נמי לאו מידי הוא שהרי אך נתכחש א' מהן בשעת הגדה מפי המלוה ובשעת ראיה תרווייהו בחזקת כשרים היו ומה ענין לזה שיופסל הכשר ע"י צירף הפסול ובפרט למ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ט' בל' זה דמה יועיל כיונו להעיד כשלא ראו כאחד דבמה נצטרפו הא זה ודאי ל"ש בנידן הרמ"ה שהעידו על זמני' מתחלפין ואין לדחוק שהרא"ש כ' דבריו לשטת הרמ"ה שבטור סי' ל"ו דאף בהעידו בב"ד לבד סגי שהרי מעולם לא הביא דעת הרמ"ה הלזו אף במס' מכות ותו דאפילו להרמ"ה לק"מ ל"מ לשטת הרי"ף שבסי' ל"ו דבעינן שיכיר הכשר בהפסול אלא אפילו לשטת החולקים הא זה הנכחש ונפסל אך בשעה הגדה הרי הכשר ממש אנוס היא ואפילו שוגג לא הוי וא"כ מה לו לשנויי ולחלק הכחישו העדים זא"ז לבין נתכחשו מפי המלוה ות"ל דאפילו הכחישו העדים זא"ז בחקירו' נמי ל"ש ליפסל הכשר מפני צורף הפסול מטעם דאנוס הוא א"ו לע"ד משמעו' הרא"ש פשוט שלאותו עדו' שנפסלו בשבילו מכח הכחש' הם בטלי' לגמרי מצד עצמותם (אך צ"ע מנ"ל הא וע' לקמן) והתימ' על הסמ"ע לסברתו איך פ' לההיא דינא בסתם בסימן ל' ס"ק ט' לדידן דממש כה"פ מסכימים דבעינן כיונו להעיד בשעת ראיה ומדברי תו' פ' זה בורר דף ל"א ד"ה שב"ש אף דמוכח דלא מצרכו כיונו להעיד תירצו באופנים אחרים ובמס' ב"ב באמת משנה טעם דלא כיונו ע"ש ודוק וא"כ להבנתי בהרא"ש אין תי' הפ"מ עולה אך ע' או"ת דשדא בי' נרגא בגוף דין הסמ"ע ע"פ דעת חכמי לוני' וצ"ע וע' לקמן אמנם שוב מצאתי חידוש גדול בס' הגאון נ"ב נרו סי' מ"ו מביא ראיה ברורה לש"ג מן הירושלמי דעל מתני' זו דפ' הא"ש שהוא בל' זה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' חולא בשם ר' ליעזר מודה ר"מ בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין שניה מה בין ראשונה ראשונה לא עשו בה דבר זה אצל חבירתה כלום אמר לעזר מודה ר"י ור"ש בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אילו אמר לעזר מני שמעה ואמרה עכ"ל ופי' הפ"מ דמודים ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה אומר לא מת אף פירוש מני שמעה זה והגאון שי' הנ"ל כ' שטעה שהרי ר' אלעזר בהירושלמי אומר דמודה ר"מ בראשונה וא"כ רישא דאחת אומרת מת ואחת ל"מ ד"ה היא ולא הזכיר ר"י ור"ש באחת אומרת מת ואחת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים דמשמע אעפ"י שנחלקו בצרות מודים בעדים והרי לא נחלקו בצרות כלל ופי' דמה דקאמר לעזר מודים נ"י ור"ש עדי' היינו עד אומ' מת ועד אומ' נהרג וכ' הוי ואף מה דאמר בירוש' דר' אלעזר סובר דמוד' ר"מ בראשונ' בזה תלמודן סותר הירושלמי שהרי בתלמודן אמ' ר"א במחלוקת היא שנוי' ור"י ור"ש היא הרי דר' אלעזר דאיהו ר"א שבירושלמי סובר דרישא ג"כ ר"י ור"ש היא ור"מ פליג גם בראשונה מ"מ בהא דקאמר ר' לעזר דמודה ר"י ור"ש בעדים דלא אשכחן בתלמודן סתירה בודאי א"א לסתור הירושלמי ואפילו אם נרצה להפוך הגירס' כדי להשוותן עם תלמודן וכן היא הגירס' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אמר מודה ר"מ בראשונה ר' חילא בשם ר' אלעזר אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה וכו' היינו לפרש דעת ר' יוחנן ובגרסה זו שוה לתלמודן וא"כ שוב קים לי' פי' הפ"מ דמודה ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה ל"מ מ"מ א"א דהרי מסיים עלה אמר ר' יוחנן אילו אמר ר' אלעזר ממני שמעה וא"כ מר"י שמע דמודה ר"י ור"ש בעדים ולר"י לא נחלק ר"מ ור"י ור"ש בצרות באחת אומרת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים א"ו דמודים בעדים היינו א' אמר מת וא' נהרג ולדעתי אחרי מחילות כבוד מורינו ורבינו מאור הגולה הרא"ש ובנו רבינו הטור ורבינו הב"י והאחרוני' כולם נעלם מהם הירושלמי ודברי ש"ג עיקר עכ"ל ולע"ד אף דפירושו ברור כאשר אבאר מ"מ ק' הטעם אחרי שר"י סובר דמודה ר"מ בראשונה ומשום דהכחשת צרה לאו מידי היא ולהירושלמי אף ר' לעזר הכי ס"ל א"כ ע"כ מה דפליג ר"מ באחת אומרת מת ואחת נהרג היינו מטעם שבתוספות כיון דשתיהן באין להתיר ליכא למחשבינהו לקלקל אלא משום דאמרו בדדמי וטעמייהו דר"י ור"ש ע"כ דמ"מ דבריהם מכווני' בגוף הענין שאינו קיים וא"כ מה"ת לפלוגי לומר דבעדים מודו דמ"ש הא מ"מ דבריהם מכוונים בגוף הענין והטעם הכחשת צרה הא ר"מ מודה אליבא דר"י אלא דס"ל דהיכי דשתיהן באין להתיר ל"ש זה והן הן דברי הב"ש שכתב על הרא"ש והיינו כתי' ר"י וכו' וע' בסוגי' ותבין ודלא כמו שתמה הגאן נרו' נמי על הרא"ש מסברה ע"ש כי הפשוט כדכ' הב"ש דלר"י הענין מוכח מצד עצמי כי אין טעם וסברה לחלק לר' יודא ור"ש בין עדים לצרות ולפירושו ק' זה על ר"י ור' לעזר דירושלמי תו תימ' לו אשא את חרפתי מרבותינו כולם שמן הרא"ש ואילך שנעלם מהן הירושלמי וכי נימא שאף מהרי"ף ורמ' תי' בהעלים הלא הן הן המאירים עינינו בשני התלמודן להעתיק מהן להלכה ואלו בירושלמי הלזה שהיא ערוך במקומו יעלימו עיניהן מלהעתיקו אמנם ז"ל הירושלמי שם בתר הכי תמן תנינן מי שהיו וכו' רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה ר"י אמר בטלה (פי' הפ"מ בתוך עדות הכחש' שהיא בגופ' של עדות לא בטל' וכגון בב' כיתי עדים כדמפ' לקמן) ר"י כדעתי' (פי' לטעמי') דמר ר' חייא בשם ר"י הוחזק המונה זה אמר מן הכיס וזה אמר מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות ואף רב מודה שבטלה העדות מה פליגן כשהיו ב' כיתי אלו אומרים מן הכיס ואלו אומרים מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות בטל העדות וכבר לא בטלו כו' חיילי' דרב מן הדא ר"ש ור"י אומרי' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים ינשאו ולא שמיע דמר ר' לעזר מודו ר"י ור"ש בעדי' מה בין עדי' מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום (פי' המפרש חיילי' דרב ראייתו דרב דאמר דאפילו בגופה של עדות לא הוי הכחשה מן הדא דר"י ור"ש שאומרים כנ"ל דלא הוי הכחשה הואיל ומודים שאינו קיים והכי נמי כב' כתי עדים דמי דהרי נאמן כאן ע"א ופריך עלה דלא מסייע לרב ולא שמוע לי' מה דאמר ר' לעזר לעיל דמודו ר"י ור"ש בעדים הוי הכחשה דלא אמרו אלא בצרה וכו' וכדפרישת לעיל) מתני' פליגו על רב אחד חקירות וא' בדיקת בזמן שהן מכחישות זה את זה עדותן בטילה אמר ר' מנא פתר לה רב עד בעד (פי' מתני' קתני דאפילו בבדיקו' עדותן בטלה וק' לרב פתר לה עד בעד דבכת אחת מודה דע"ב) עכ"ל וע' תו' שם ובתו' של הפ"מ הרי מזה מבואר כדפי' הגאון נרו ומן התימ' על הפ"מ שלא הביט אחרית הדבר מראשיתו ואולם הרי להדי' מבואר נמי דרב ור"י תרווייהו ס"ל דבעד ועד זה אומר מן הכיס וזה אומר מן הצרור הכחשה בגוף העדות חשוב וע"ב ולא פליגו אלא בב' כתות וזה ודאי היינו מה דנקרא בתלמודן הכחשה בבדיקות דזה אומר ארנקי שחור וזה אומר לבן שכשירה בד"מ כמבואר בחה"מ סימן חל' ש"מ שמחולקים עם מסקנת תלמודן וסוברים שאף בד"מ אם הכחשו בבדיקת ע"ב ולהכי שפיר דן ר"י לשיטתי' דמוד' ר"י ור"ש בעדי' ורב לשיטתי' שלא רצה לחלק בין צרות לעדים שפיר יליף מזה לחלק בין כת וכת משא"כ למסקנת תלמודן כמו שדנינן בארנקי דעדותן קיימתן בד"מ ה"ה בעדות נשים דכד"מ חשוב אף בעד ועד שא' אומר מת וא' נהרג שכבר הוכחתי דאף להרמ' אינו אלא בדיקו' כמו חטים ושעורים נמי עדותן קיימת לכ"ע ולהכי אפקי להירושלמי מהלכה וסתמו המתני' להורו' דאין חילוק ואפילו בעד ועד כדפסק הרא"ש זיל אך הרא"ש וטור חה"מ סימן קמ"ה שמחלקו בין חטים ושעורים לבין חטים וקטניות דלא הוי חזקה משום דלא טעו כולי הא לדידיה ק"ק דליהוי מת ונהרג בדמיון קטניות ושעורים ויש לדחוק וצ"ע. עכ"פ זה יצא לנו מהירושלמי מדחזינן לר' יוחנן לשיטתי' מודה ר"י ור"ש בעדים אף שבאמת הם בדמיון כת וכת ומשום דאף בכת וכת סובר שבטל ש"מ דס"ל כדברי הרא"ש דלאותו עדות שהוכחשו בשבילם חשבינן תרווייהו פסולים אותן עדות וידוע דהלכה כר"י לגבי רב וממילא ה"ה לדידן בהכחשה דחקירות כמו יין ושמן שפיר כ' הב"י דאפי' כע"א לשבועה לא קם וע' באו"ת הנ"ל כי אין דבריו מוכרחים שהרי הר"ן סנהדרין הנ"ל סובר ממש כהר"מ שעדי ד"מ שהוכחשו בחקירות ע"ב לגמרי דלא כהכרעת חכמי לוניל ע"ש ודוק:

מצאו כתוב כ' ב"ש ואפי' אם כ' להב"ד ששמע מאח' מהני אלא כשכות' לזכרון ואינו כות' למעשה אז לא מקילי' בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות דבריו קצרי' ואעתיק ל' הג"מ דהכי הוא פעמים רבות תמהתי איך מתירין לינשא ע"פ כתב ומצאתי בירושל' כו' כבהרי"ף והשתא יש לתמוה לרבי בון איך אנו מתירן ע"פ כתב ואפילו לר' ירמיה צ"ע דשמא ההוא דירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם דומיא דמלוה בשטר דמייתו עלה ואלו העדים כתבו על עד מפי עד או גוי או אשה והייתי מחלק ליישב המנהג דהירושל' מיירי שמאליהם כתבו ולא לפי צורך ולא לפי מעשה אלא לעמוד לראיה ושטר כה"ג אין לו דין שטר (ותו כ' ריש כ"ג בצירף לזה) אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמיתת העדות ואלו העידו כן בפני ב"ד התירוה גם אנחנו שליחותייהו עבדינן ונתירה וכה"ג תי' הריב"א פ"ב דכתו' גבי כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה לא והקשה ריב"א אמאי לא ישלח עדותו לב"ד ויהיה כשטר ויקיימוה כדאמר בנמחק שט"ח ותי' דהתם נעשה במצות הלוה והמלוה ויש תורת שטר עליו אבל שטר שהעד עושה מאליו ואין תורת שטר עליו והוי מפיהם ולא מפי כתבם והביא מדרשים שהבאתי ודקדק מדאמרינן ועכשיו משיאין עד מפי עד דכותי' ע"פ כתבים משיאין משמע הא אם אין עד מפי עד ע"פ כתבים א"מ ואמאי לא יקיימו חתימתם אלא כה"ג לאו שטר הוא עכ"ל. מזה הוציא הב"ש דאפי' אם כ' להב"ד ששמע מאחר מהני דזה ל"ש לפלוגתא דירושלמי דזה שטר הוא ואין בו קולה דמפי כתבם משא"כ כשכותב לזכרון ולא למעשה דאז שייך לפלוגתת הירושלמי (וכדפי' נמי הר"ן דבהני איירי) אז אף דפסקינן כהמתיר מ"מ תופס לחלוטין מה שהניח הג"מ בצ"ע דשמא ההוא בירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם ולא מקלינן בעד מפי עד משום דהוי ב' קולי עד מפי עד ומפי כתבם ולע"ד באמת צ"ע שהרי המתיר נסתייע מן בריי' דעכשיו משיאין ע"פ ע"א וה"ה מפי כתבים ובע"א לא מחלקינן ואפילו עוד ב' קולות מפי עד ומפי עבד וה"ה במפי כתבם דאין לחלק בין קילא אחת לשתים ומה שתי' הג"מ דכשכותב עדות לב"ד אין בכלל מפ"כ מדהוי שטר אף דפסקינן בחה"מ סימן ך"ח דאין לשלוח עדות בכתב משום דחשוב מפ"כ צ"ל דהיינו דוקא להעיד טובת אחד ולא נעשה במצות ב' הבע"ד. או בע"א דזה ל"ח שטר (וע' סימן קמ"ב מה שהבאתי בשם הריב"ש) משא"כ הכא דל"ש רצוי הבע"ד דמי הוא הצד שכנגדו וע"א בעדות זה חשוב כב' כל שכותב עדותו לב"ד חשוב שטר ולא מפ"כ וע"כ נמי לדחוק ולפרש מה שכ' גם אנחנו עבדינן שליחותייהו כלומר שאנו מקבלים כתב זה בתורת שטר דאל"ה אינם מובנים והנה ידוע דכל עדיפות ששטר לא חשוב מפ"כ ואפילו מתו העדים היינו משום דחשוב בשעת הכתיבה כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואז היה יכול להעיד משא"כ אלם פשיטא דאפילו חתם עדותו בשטר דלאו מידי הוא דמה בכך דחשוב כאלו נחקר הא אף אלו נחקר אז בב"ד מ"מ התור' פסלו והוא אחד מהפסולי' כמבואר בחה"מ סי' ל"ה סעיף י"א ופשיטא אף אם חתם בשטר דלאו מידי הוא וא"כ א"י מה ק' להב"ש שכ' ולכאורה ק' איך מפשט ד"ז משם דהא הר"ן מפ' הפלוגתא בירושלמי כשכו' לזכרון ובזה מתי' הטור שכ' שהרא"ש לא הכריע דמה בכך שהאלם א"כ לזכרון הא מ"מ מפ"כ הוא וכל ריעות' דלזכרון הוא דחש' מפ"כ. משא"כ כשכות' להעיד דיש לחשבו שטר וכנ"ל וא"כ כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו דאלם יוכל להעיד בכתבו ממילא מוכרע דה"ה בכתב לזכרון דנמי מועיל לעדות אשה ויותר מסתבר לע"ד דאף הטור לא כ' כ"א ולכאורה ממקומו היה נרא' ליפסוק למימרא והר"מ כ' וכו' ומודה לו ודע שמלבד מה שדקדק הר"ן ז"ל דל' מצאו כתיב מורה דמדבר מכו' לזכרון לע"ד ממקומו מוכרע דאלו בשטר גמור חתום בב"ע להעיד תמה אני מה מקום יש ליפסול לע"נ וכי ס"ד להחמיר בע"נ יותר מבממון הא אפי' פ"ע לממון כשרים לע"נ ומכ"ש שט"ג דבממון ל"ח מפ"כ ומה שמחמרינן בסימנים יותר מבממון היינו כמבואר בבכורות מפני שהוא תחילת עדות אבל בסופן הא מקלינן א"ו כדפירשו בכו' לזיכרון או בע"א (וע' בחה"מ סימן מ"ו סעיף י' בהג"ה) אם לא שנאמר היפך סברת הג"מ הנ"ל אלא דבשטר ע"כ כיון דלא נעשה בדרך שטר בין ב' בעלי דברים המצוים לכתבו תמיד חשוב מפ"כ ויהיה איך שיהי' עכ"פ נפשט מאלם דמפ"כ כשר וה"ה בכל אופנים. ודע דלפירושם דהירושלמי לא איירי בשטר גמור ע"כ לידחוק בל' המתניתא המסייע להאוסר שכ' ברישא יפה כח עדי' לענין ע"נ וזה בשטר גמור ובסיפא קתני ויפה כח השטר לענין גיטי נשים או משועבדים וזה ע"כ בשטר גמור אך אין כ"כ קושי' דאף העדים שיפה כחם לעדות נשים נמי בעדים גרועים איירי וק"ל. תו כ' והנה שם קתני כשם שבודקין ולמה דקי"ל וכו' נראה וכו' והיא נמי קושית הק"ע דמהרח"ש על הרשב"א גופי' דז"ל דף ז' ע"ב ודייק הרשב"א מדסיים הרי"ף דבשאר עדות מפיהם ולא מפ"כ משמע דבע"כ מפ"כ מהני ולפי דיוק זה צ"ל דא"כ סובר הפוך סברתו גבי גיטין דלפ"ז סובר הרי"ף דגבי גיטין דכתב מהניא כו' והרשב"א הוכיח דכתב ל"מ בגט אפי' דפקח עכ"ל ולע"ד לק"מ דנהי דבגט הרכנה עדיפה מכתיבה ע"פ הירושלמי א"כ אדרבה יותר ק' לן טעמא דמעיטה הברייתא אלם דפטור מקרבן משום דאינו יכול להגיד הרי יכול להגיד בהרכנה ואף דהתו' גיטן דף ע"א ד"ה אמר ר' זירא דחקו ליישב הקושי' לר"כ דוקא מ"מ לתי' אביי דשני עדות דרחמנא אמר מפיהם ודאי נמי זה הטעם שא"י להגיד בהרכנה אף דעדיף מדכתב משום הג"ה דמפיהם דוקא והיינו דמסיים הרי"ף אבל בעלמא לא דמפיהם וכו' ר"ל כמו דכתבם ממועט בג"ה דמפיהם כן הרכנותו וא"כ משחזינן דלגבי ע"נ מועיל הרכנה ולא משגחינן בההקפידא דמפיהם ממילא ה"ה בכתב משא"כ בגט דהקפדתו לאו מג"ה דמפיהם נפיק שפיר יש לחלק כדחילוק הירושלמי דהרכנת הראש שהוא מעשה בגופו יותר דומה לקולו מכתב ידו ומה דקתני כשם שבודקין לגיטין לא נאמר להשוות דין ע"נ לגיטין אלא להשוות דין הבדיקה לע"נ כשם שבודקין לגיטין וק"ל ולפ"ז בלא הנ"ל נמי ל"ק מה שהקשה על הר"ן דבפ' מ"ש לא איירי בכו' לזכרון דמה בכך דהא עיקר הפשיטות מדהרכנה מועיל בע"נ ש"מ דלא דייקינן בעדות זה מפיהם וממילא מפ"כ כשר דהיינו כו' לזכרון:

אפילו אינו מקוים כ' ב"ש וע' תשו' מ"ל כ' ג"כ וכו' צ"ע כי ל"מ מבואר בדבריו. תו כ' מיהו קיום ע"א מהני משום בעלמא כו' דהוי כעד מפי עד תמהני דבעלמא הטעם פשוט דצריך ב"ע כמו לכל העדיות שאינו נתקיים באחד כ"א לשבועה (ומה ענין לעד מפי עד דאפילו בב"ע פסול) משא"כ קיום לע"נ לא עדיף הקיום מגוף העדות ולהכי סגי בא' וזה הפשוט כונת הה"מ ובק"ע דמהרח"ש דחק לחלק בין אם העדים מקיימים ע"י הכרת חתימה אז צריך ב"ע ובין אם אחד מעיד שבפני חתם אז' די בא' וליתא אלא כהבנת המ"ל וגאוני אחרונינו ולהרמ' צריך כו' כ' ב"ש היינו שכ' בדרך מסל"ת כ"כ המגיד והיינו חידוש כו' ובב"י כ' ע"ז ואין לו טעם שאם כתבו כתיבה בדרך מסל"ת למה יגרע ולע"ד הה"מ לשיטתי' שמחזיק בהל' י"ג בשיטת הריב"ש שהיא דעה א' שבסעיף י"ד בהג"ה ופירש הכי אף הרמ' דאפילו בלא ק"ד כל בלא שאלה(א) מקרי מסל"ת הוצריך לדחוק בחדוש ד"ז אבל לדעה ב' שהוציאו מל' הרמ' שמצריך דוקא ק"ד י"ל בפשוט שכ' זה לפי' על דין התוספתא שהעתיק בלשונה מצאו כתוב בשטר פ' מת שמשמע לא יותר אלא כמודיע בלא שאלה דבר חידש דאינו מסל"ת מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל ומודה בשהי' עם ק"ד שאפילו כתב גוי שפיר ויוצא לנו מזה אם יש לאשה כתב גוי במסל"ת עם ק"ד וגם גוי המעיד בע"פ בלא שאלה ובלא ק"ד שרי היא ממ"נ בלי פקפק:

הג"ה ואפי' אם יודעים כו' אם י"ל שכתב וכו' כ' ב"ש ובט"ז מדייק ז"ל הט"ז מפני הקול שיצא ואפילו נמצא בכתב שכ' א' לחבירו שפ' מת ולא נזכר הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת קול כ' כן ובאמת אין ממש באותו קול כיון שהמים אין להם סוף כן הוא בהדי' בת"ה שם ומשמע מזה דאם יצא קול על א' שמת ואח"כ נמצא כתב ישראל שמת אעפ"י שאותו קול לא הי' בו בירר לא פסלינן הכתב לומר שמחמת הקול כ' כן דהא אם הקול אמת אין כאן ריעותא כמו שיש בההא שזכרנו שטבע במים עכ"ל וכל ל' זה שהעתיק ל"מ בת"ה שלפני ואולם בגוי מסל"ת על אדם שנהרג אחר שיצא הקול עליו שנהרג דאיכא למיחש דבדדמי אמר כן איתא בפוסקים סי' קס"א:

אבל אם שמע מתינוקות כו' כ' ב"ש ולמ"ש בסמוך דבעינן מסל"ת י"ל דאיירי כאן דלא הי' מסל"ת ע"כ ר"ל דלמ"ש בסמוך ס"ק ד' דהדין דבבא דסיפא שמע מהתנוקת איירי דוקא במסל"ת וע"כ לומר דסתם אמירה זו היא לפ"ת דהא לא נזכר במשנה ורמ' מסל"ת י"ל הא סתם אמירות מת להכי לא מהני משום דלא הו' סתמא לפ"ת הא ידעינן שאמר מת לפ"ת נמי מהימן ומה שאין כן אלו הסיפא איירי במתכווין להעיד א"כ נאמנת קטן במסל"ת אין לו מציאות כלל במשנה ובכל ענין בשאומר מת סתם לא מהני (וזה ל"ש אלא לדעה א' שבהג"ה סעיף י"ד) תו כ' ובפרישה וכו' אמת של' הטור מורה הכי מדהפסיק וכ' בין כיוונו טרם שכ' ואם שומעי' מהם וכו' אבל ל' המשנה מורה להיפך שהרי על אמירות אנו באים נאמר בין מתכוין וכן לשון הרמזים שנסתייע ממנו הט"ז שכ' שמע מהנשים שאמרו מת או מן התנוקות או שאמרו הרי אנו באין מלקבור בין כיוונו לשם עדות בין לא כיוונו יכול להעיד שמת והוא שאמרו כך וכך ספדנים הרי דאף חלוקה דאנו באים כולל דבין בכיוונו וכו' והיינו כדכ' הב"ש ס"ק ל"ד בטור משמע וכו' וע"כ דבאמת אף באמירות אנו באים אף להפרישה ל"צ לפ"ת אלא דצריך כך וכך ספדנים להוציא מחשש קמצא וע' ס"ז והיש"ש ז"ל אף שג"כ מפרש הטור ע"ד הפרישה מ"מ כ' ואומר אני שהמתיר האשה בעדות קטנים המכונים להעיד ראוי לשמתא ואפילו יש לה כמה בנים תצא וכ' תו ולפ"ז נראה לכאורה דאפילו במסל"ת לא מהימן הקטן אלא בסיפור דברים ממש כעין המשנה שהענין תולה במעשה קטן עצמו אלא שהא"ז שכ' קטן מסל"ת לאלתר כשר אכן נראה דל"נ מסל"ת בקטן אלא בהקדמה לו דבר קצת ולא שיאמר מבלי הקדמה וקישור פ' מת אף שלקמן אפרש שדעתי נוטה להקל גבי א"י מסל"ת דאפילו בכה"ג מהימן אמנם קטן שאין לו דעת צריך ק"ד לכ"ע ודוקא שאינו אומר לאלתר אבל אם בא והגיד המאורע לאלתר בלי שיכוין לעדות אז אפילו סתם מסל"ת נאמן ובזה יהא הכרע בין ראב"ן לראבי' דשפיר בעינן לאלתר במסל"ת היכי שאומר סתם פ' מת אבל היכי דהוי הענין במסל"ת ובהקדמת דברים אז מהמן לאחר זמן ובזה כבר מבואר בהגהות רמ"א ז"ל דלא כותי' אלא אפילו כשאומרים ספור הענין צריך לאלתר ואולם מה שכ' דבקטן לכ"ע לא הוי מסל"ת אלא בק"ד זה ודאי משמע לדעת הרמ' וש"ע שהרי לדידהו קטן במתכוין להעיד א"נ בשום אופן וע"כ הבבא דשמע מן התינוקית איירי לפ"ת ומשמע הא מת לחוד אפילו לפ"ת א"נ ודלא כהס' של הב"ש הנ"ל שכ' ולמ"ש בסמוך וכו' אלא דבמסל"ת דקטן בעי ק"ד (ובזה תמהני על היש"ש ב"ק שם שכ' על תי' כגון שהיו בעלים מרדפים וכו' ויש לי תימה מה פריך רבינא לר"א דלמא שני נחיל דיש תרתי רדיפות הבעלים ומסל"ת וממציא מכח קו' זו דין מחודש דהיכי דידוע שלא נתייאשו א"צ רדיפות הבעלים ובזה הסוגי' מוכרחת לע"ד דלא כותי' ואף הרמ' פ"ו מה"ג אינו מחלק כלל ולדבריו פה לק"מ אלא הרדיפה הצריך משום קטן במקום הק"ד ובצירף הרדיפה שהוא רגלים לדבר הוא דמקרי מסל"ת ובזה ניחא מה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש מימרא דר"א דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה שמע מן התינוקות ולא בעדות א"י כדדחק הק"ע דמהרח"ש לפרש לשטת הטור וש"ג שמביא א"ו משום שבא"י מל"ת לשטת רה"פ ל"צ ק"ד וא"כ לא היה עולה הקו' על ר"א מנחיל דיש תרתי רדיפה ולפ"ת משא"כ אם ר"א איירי בלפ"ת דקטנים שהוא עם ק"ד אמירות אנו באים שפיר דדומה לרדיפה ומקשה שפיר שוב מצאתי בפר"ח י"ד סי' ס"ט ס"ק מ' פירש נמי תחלה כדפרשתי ומ"ש א"נ לחלק בין ממון לאיסור אין לו מובן דא"כ מה מקשה מנחיל דיש תרתי על מימרא דר"א ומ"ש ותדע וכו' למ"ש זה אינו כי שם יש ק"ד שהוא כמו בנחיל מרדפים) ודע דרש"י ז"ל הכא ביבמות וכן הנ"י פירשו בין מתכוין לעדות וכ' התי"ט דאתו לאפוקי כיון להתיר והניח בצ"ע ואם דיוק זה דוקא היה משמע שמפרשו נמי כהטור דקאי על העדות הקטנים דאלו מלתא באנפא נפשא מה"ת שלא יהיו גדולים נאמנים מתכונים להתיר אבל לע"ד זה אינו כדמוכח מפירש"י ב"ק שמפרש הרי אנו באים מלקבור דהיינו מסל"ת אלא דדיוק זה ל"ד או דנקיט לעדות משום דיוק דבא"י במתכוין אינו עדות אפילו במתכוין להעיד כמסקנת הסוגי':

תו כ' הב"ש וכ' בט"ז דוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטו' אבל פחות מזה לא מהימן אפילו מסל"ת הנה העתק אך החומרא אבל ז"ל ונלע"ד דבאמת אין מחלוקת לדינא בין הטור לרמ' דאותו קטן דמהני להטור היינו בהגיע כו' דפסול קטן אינו משום דאינו בת"ע (דהא עבד כשר) אלא משום דאינו בר דעת ודומה לשוטה ואפשר דבזה לא מתכשר גם במסל"ת דהמשנה לא"מ זה (ולע"ד ודאי משמע מקושית הגמרא ודילמא קמצא דלכל הפחות אף מלא הגיע נמי איירי המשנה דבהגיע לעונה זו שמקחן מקח שוב אין דרכם בצחוק כזה) ולהרמ' ודאי מיירי המשנה בכל קטן ומהני דוקא באמירת היינו באים וכו' אפילו לא הגיע אבל בהגיע מודה דמהני כשאומר בפי' מת וכדאי הוא עכ"פ רבינו הטור לסמוך עליו בהגיע עכ"ל ונהי דלע"ד אין במשמע' הרמ' דמודה בהגיע מ"מ בזה אני מסופק אם מצריך דוקא גדול ממש בשערות או דנימא דלגבי עדות אשה יהי' הדין כדאי' בא"ח סי' נ"ה בהג"ה דכל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואמרינן סתמא הביא שערות (ומקור המנהג שם לע"ד מן מס' סופרים פ' י"ו דאיתא ואין קטן עולה מן המנין ברכו קריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג ואין נבדקין באלו) ותו אפשר לספוקי ביותר דעכ"פ מודה הרמ' בהגיע לשנים שא"צ כלל שערות מדתלה פיסולו מפני שאינו בן דעת ובה"ע פ"ט ה' ז' כ' בל' זה אפילו הקטן נבון וחכם ה"ה פסול עד שיביא ב' שערות משמע דהכא לאו בשערות תלי' אלא בדע' וע' תשו' הגאון נ"ב נרו סי' מ"א מחליט דצריך דוקא שערות ובבדיקה ולשטתו מה שכתב שנאמן על עצמו מק"ו דנאמן להעיד בגדלו שיצא בהינומ' מטעם רוב נשים בתולות נשאת ק"ו שנאמן שהביא ב' שערות שהרי הרוב מסייע לו וק"ו אם יובדק עתה וימצא לו שערות נרא' דתחילה דן ק"ו אפילו לא יובדק כלל ולע"ד זה הק"ו פריכא דמהראיה שסמכינן על הרוב במה שמעיד על אחרים בזמן שהוא גדול למעיד על עצמו ובמה דאפשר שבזמן שמעיד הוא נמי קטן ואם הוא קטן אין בדבריו כלום ולא מצינו בכל התורה עדות ע"ע זולת אשה במיתת הבעל ואולם בל"ז גוף הדין לע"ד צ"ע ומשמע לי יותר דא"צ שערות כלל וע' י"ד סי' ס"ה בהג"ה כ' ומקרי קטן עד שיהא בן י"ג ויום א' ולאפוקי ממה שמביא בד"מ דיש מתירן בקטן שהולך לשנת י"ג וק' הרי קיי"ל תוך הזמן כלפני הזמן א"ו דכ"ע לא בעי שערו' בעדות שדי באחד והכרו"פ דחק בהש"ע וא"י מה יענה להיש מתירין שבד"מ הנ"ל:

וכן אם אמר פ' מת כ' ב"ש ובתשו' ש"א כו' עכ"ל ולק"מ כו' ואני תמה שקושי' ראה והביט וכבר מבואר אף התי' שם ויותר היה לו להעתיק נמי הנאמר שם נמי בשם מהרלב"ח דאין משם הוכחה דדלמא חד מנייהו נקיט ובתי' התרצן מתורץ נמי החשש דדלמא א"י הוא מדתנא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבים אע"פ שא"מ והמ"ל הל' י"א כ' ואני תמה על דחיי' זו דראייתו מהמקשן אדמותיב ודלמא צרה ליתיב ודילמא א"י ולע"ד אף ל"ק דאלימא לי' לאקשוי מצרה דחשש כיון לקלקל נמי אית בה משא"כ א"י כדאי' בט"ז אלא נראה שהריב"ש בשטת הגאון שבסעיף י' אזיל דלדידן חיישינן שמא שד הוא וע"כ דמחלק בין צרה דלא שכיח לא חיישינן במ"ע לבין שד בשדה דשכיח ואם כן שפיר מקשה אף במסקנה דניחש לא"י דשכיח טובא והב"ח דוחה דדילמא איירי בלה"ק ובמקום דל"ש דידעי לי' הא"י וכן מהרח"ש דוחה דא"י כיון דאינו חשוד לקלקל עלייתו וההכרזה פ' מת זה גופא חשוב ק"ד ואולי זה נמי כונת הט"ז והוא דחוק:

הג"ה ב' אבל שאר הכותים כ' ב"ש ונראה הנהו ג' פסקים כו' הנה א"כ א"א ליפסוק עכו"ם מסל"ת מפי מסל"ת נאמן זולת אם נפסק נמי ברור דעכו"ם ששאל לעכו"ם שלא בפני ישראל חשוב מסל"ת ומטעם דמסתמא החיוב לחוש דילמא ע"י שאלת הא"י לא"י השיב לו ולע"ד להדיא מבואר בת"ה להיפך שהרי תחילה כ' וא"כ נ"ד דילמא ע"י שאלה מ"מ נרא' החילוק בין ישראל השואל לא"י השואל אח"כ כ' ותו נראה דלא תלינא להחמי' ולומר ע"י שאלה סיפר הרי שכ' הותו לאת"ל דאף א"י ששאל ל"ח מסל"ת מ"מ לא חיישינן לדילמא הי' ע"י שאלה ואלו דבריו בכונת הת"ה מה שכ' דל"ח דילמא היה ע"י שאלה היינו בפני ישראל באופן דלא היה מסל"ת אבל ע"י שאלת א"י שפיר חיישינן אלא דאין מזיק למסל"ת א"כ אין שייך ל' ותו ע"ש:

הג"ה אבל שאלו עכו"ם אחר כ' ב"ש ולדברי הה"מ צריך לחלק כו' ההוא חלוקא ודאי לא מסתבר כמבואר בק"ע דמהרח"ש דף י"ד ע"ב וע"ש כי מביא ראיה מריב"ש לסברת הח"מ שהיכי שהיה המעיד במעמד השאלה לחבירו ומשיב דלא חשוב מסל"ת ולדינא ודאי צ"ע וכן בכ"מ דאיכא פלוגתא וכו' ע' ב"ש וע' בהג"מ פ' האשה כ' גבי פלוגתא דמצא כתוב איש פ' מת ונראה דהל' כדברי המקיל בע"נ ולפ"ר אפשר נמי דהיינו טעמא דהרי"ף והרא"ש ולא הכריעו בפלוגתא זו דלומר דדעתי להחמיר לזה מספיק ראיות הר"ן ונ"י מפ' מ"ש ולומר שסמכו על שם נמי קצת דוחק ולהנ"ל ניחא ובדין איבעי דלא איפשטא בק"ע דמהרח"ש דף ל"ב כ' הרי"ף ורא"ש השמיטו האיבעיא דחמות הבאה והטור פו' לחומרא והה"מ כ' ולא נתברר לו טעם נכון ונראה דמטעם משום ההוא דאמרינן בבכורות כי הקילו בסופו אבל בתחילתו לא דדוקא בתחלת העדות כלומר גוף העדות שלא העידו עדות ברור שמת הוא שיש להחמיר אמנם בסוף העדות פי' שנחקר יפה והעידו ברור שמת אך דיש לספוקי בעדים אם כשרים או פסולים מקלינן משום עגון וכו' ואפשר לזה כיון הב"י עכ"ל ולע"ד ד"ז בס' בעדים תליא בפלוגתא אם עדות אשה וע"א הוא ד"ת כדעת הנ"י בשם הריטב"א ומהרי"ק שורש ל' בשם הרמ' ז"ל או משום דאפי' ד"ת נאמן ע"א כיון שהדבר עשוי להתגלות כדמשמע מדברי רבינו משה (וע' ברמ' פ"ה מה"ע ה"ב מבואר שהוא מדבריהם וע' פ"י מ"ס גיטין דף ב' ד"ה וא"ד שבערוה) דא"כ מה שהחכמים פסלו עדים דומיא דה' נשים י"ל שהוא אך מדרבנן ואם מיבעי לן אם זה נמי פסלו י"ל שהוא ס' דדבריהם ולקולא אבל לשטת רה"פ דכל עדת ע"א ואשה אינו כשר אלא מדרבנן א"כ מה דמבעי לן אם זו נמי הכשירו אם לאו הרי אם לא הכשירו נשאר בדינו ופסול ד"ת וספיקא לחומרא וע' ב"ש ס"ק ק"ס וק"ל:

ובלבד ששאלו אותו שלא בפני הישראלי' כ' הח"מ וע"כ כ' הר"ן אם השליח שאל וכו' ובחנם וכו' והב"ש כ' דשפיר מוכח שהר"ן חולק דודאי ליכא למיחש שהשליח שאל בשם ישראל ולע"ד אי מש"ה ל"א דכיון שהר"ן תפס בפשיטות דמסתמ' לא הגידה הגוי' לגוי מת בעלי בלא שאלה אף זה מסתמ' נמי ברור שאין מדרך שליח גוי הבא מרחוק לשאול לגוי' שלא ראה מימיו בעלך חי או מת מבלי שיטעים דברים המביאים אותו לשאלה זו וא"כ כבר הצריך לומר מה שהאשה חפיצה גט ממנו ושפיר כ' הח"מ אמנם עכ"ז יראה לע"ד מוכח כדהבין הב"י ז"ל שהר"ן חולק מדכייל שכל המשיב ע"י שאלה ל"מ מסל"ת ולא הטיל בו תנאי אם הוא מרגיש שיש לישראל נ"מ ש"מ דס"ל דה"ה לנ"מ דגוי יהיה מה שיהיה חשוב למשקר מאשר פיהם וכו' ולא האמינים אלא במסל"ת ממש בלי שום שאלה וכן נוטה לע"ד משמעו' הגמ' דלהעיד מקרי הכל אפילו בלי שום חשש היתר לישראל וחלילה לי ליפלוג על התה"ד ז"ל אלא שדומה לי שהר"ן פליג עליו ומה שהקשה הב"ש על הרמ"א שפו' לקולא י"ל דלהכי מביאו בשם י"א להורות די"ח ומ"מ נ"מ טובא צירף דעתו לעת הצורך וע' בק"ע דמהרח"ש דף ט"ו כנראה נמי נוטה להחמיר:

והגיד אומדנות ע' ב"ש מסיים וחולק על מהרי"ק שורש קנ"א שהקיל בזה יע"ש כי כ' ברוצה שמתודה בעצמו בשעת צאתו להריגה מה שחטא והזכיר הישראל שרצח זה וודאי לפ"ת מקרי ולע"ד בזה ליכא מאן דפליג:

והם מסורים בקולר כ' ח"מ אבל רש"י פירוש חבורה משמע דמנין י' בלחוד הוי סימן וכו' וכן משמעות המ"ב סי' מ"ד ד"ה ועוד נראה מביאו הב"ש ומביא נמי הט"ז שחולק דמנין לחוד אינו ס"מ ביותר להועיל לעדות אשה ולע"ד מוכח כן מקושי' הגמ' ב"מ דף ך"ח אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות וכבר מסיק דף ך' ע"ב דשטרא מכריז ופירש"י וזה יאמר כך וכך היו ואם מנין הוי ס"מ ביותר והוא ד"ת לא מקשה מידי א"ו אף אם נדקדק מפירש"י מנין היינו בצירף מקום ההליכה שהלכו לכרכים ביתר או לאנטוכי' ולזה רומז הב"ש ס"ק נ"ה במה שכ' אחרי דברי הח"מ וע' עוד מזה לקמן ר"ל ס"ק ע"ב מה שמביא בשם מהריב"ל תו כ' הב"ש סס"ק הנ"ל וכ' בתשו' מ"ב אם כותי מכיר א' מהן ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמא אותה חבורה היה ותימא לי הא המ"ב למד זה מן תשוב' הרא"ש שכ' אעובדא דאבא יודן ולא הוזקקו ב"ד לחקור מן הנכרי אם הי' אותו שנתלוה עמו כי שמא יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר וכו' ומזה למד דה"ה במכיר א' מן החבורה ל"ח שמא הלכו הראשונים ונתלוו עמו אחרים וא"כ ק' סס"ק נ"ג כ' ובתשו' מ"ב פ' כהרא"ש וצ"ע וט"ז מאריך בזה ופו' לא כהרר"ש והכי מעתיק המ"ב בסתם:

בא א' ואמר לנו וכו' וא"א שמא יצחק בן מכאל אחר הוא שמת אחר ל' ז' דהרמ' כ' בטור וי"א דוקא בשלא הוחזק אחד באותו מקום בזה השם וגם לא שכיח שיירות שעוברם שם הא איכא חד מינייהו אין משיאין ורב אלפס כ' אפי' שכיחי ב' בההוא שמא או שכיחי שיירות משיאין עד דאיכא ב' לריעותא וכן הוא מסקנת א"א וע' ב"ש ופי' הט"ז שמביא יש לו פנים בהסוגיא כמבואר בק"ע דמהרח"ש באריכות ע"ש ומה שמקשה הב"ש למה ל"ח שהשני שהלך לדרך אחר חזר והלך לעיר הזאת כמ"ש סי' קל"ב דחיישינן שמא אתא על גלמא פירחא ור"ל דשם כ' בסעיף ד' ואפילו אם עדים מעידים וכו' ובהסוגי' יש טעם א' דילמא בגמלא כנ"ל ודחק מאוד ולבסוף כ' ול' דש"ס דף קי"ו רבא אמר צריך ישוב ור"ל דהא רבא עצמו כרבה ס"ל אף בגט דבעינן ב' לריעותא וא"כ למה חשש לדלמא בגמלא אתא ולע"ד להטעם שבסוגי' לדילמא מילי חסר שהוא העיקר כבתוספות מעיקר' לק"מ וא"ד כלל דשם החשש מבלעדי שבא כלל וא"כ על הש"ע לק"מ אלא מן הסוגיא לטעם דילמא בגמלא וזה נמי לע"ד אפשר ל"ק כמבואר פה בהמלחמו' דז"ל ורבא אמר אפילו לדידי דאמינא כאן נמצא כאן היה והדין עלי לומר לא יצא זה מנהרדעא אעפ"כ כיון שהאחר נהרדעא הוא שבא וכ' גט בסורא חוששנו אף לזה שהיה בנהרדעא באותו יום הרי דשם להכי חייש לביאתו מדבל"ז ע"כ הכותב בא מנהרדעא לסורא י"ל גם הב' בא משא"כ בזה שאחד הלך ודאי לאספמי' מקום שהמת נמצא והב' ס' י"ל דדומה לסברת התוס' גיטין ד"ה כאן שכתבו וי"ל כגון דידעי דמזה יב"ש נפל וכו' דאין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ואף דרבא עצמו כרבה ס"ל חייש לדילמא בגמלא אתא א"ו ש"ה כנ"ל אך מ"מ אין מוכרח דדומה לתי' תוס' כי שם ידוע שמזה נפל באותו מקום ואלו נחוש להב' המוחזק מוכרח שגם זה בא וגם נפל ממנו משא"כ הכא שאין החשש כ"א שבא נמי להכא ואולי מ"מ י"ל דהעדר מציאת זה האיש בעולם הוי דומי' דנפילה ושפיר אמרינן אחרי דידוע שזה אחד היה באספמיא וזכרו נאבד מן אספמיא ואילך אין לחוש שגם הב' בא לאספמי' ומשם נאבד זכרו:

אך עיקר פי' זה להכניסו בהטור לע"ד רחוק מאוד מצד סתימות הל' אף גם הי"א שמביא צ"ע למי רומז וכבר הירגש הק"ע הנ"ל דף ך"ו ע"ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא דהטור אינו מפרש השגות הראב"ד ע"ד הה"מ שהקפידתו אך שלא יהיה מוחזק עוד א' בשם זה שלא ידעינן אם הוא חי או מת דזה פשיטא כדכ' הה"מ שמודה בו הרמ' אלא דעתו דאפי' בהוחזק עוד א' כשם הזה ודאי חי מ"מ חוששין כמו שמוחזק א' כן אולי יש יותר בשם זה דלא ידעינן והו' המת וסברה זו נזכרת בח"ר גיטין הבאתי לשונו סי' קל"ב ע"ש שמפרש בה טעמא דרבה דבעי ב' לריעותא הוחזק ושכיחי שיירתא ומדחזא להראב"ד שהקפיד על חדא לריעותא של מוחזק סובר דפו' כולו דלא כרבא דהכ' אלא כר"ז וה"ה בשכיחי שיירתא ולא הוחזק כלל והן הי"א וע"ז כתב שהרי"ף מדסותם כרבא דלא חיישינן והיינו בשכיח ולא הוחזק כן נמי לא חיישינן בהוחזק ולא שכיח אבל אם המוחזק בס' אם חי אם מת מזה לא איירי דמה"ת להתיר זו יותר מזו אך משמע' ח"ר גופי' דר"ז לא ס"ל כלל ההיא סברא ודברי הטור ז"ל עדיין צ"ע.

תו כ' הב"ש וטעם דמחמירן בגט וכו' משום דאפש' באחר טעם זה כתבו הבעהמ"א והרא"ש ליישב הרי"ף ולפ"ר מוכח נמי הכי מן הסוגיא שהרי מבואר מן התוספתא לכל הפחות בעדות שמו ושם אביו ועירו סגי ולא חיישינן לב' שווירי ולב' יב"ש וכ"מ פשטא העובדא דסוף המס' דיוחנן ארי' דמכפר סיחון ואלו למשמעות פשטות הסוגיא דגיטן לר"ז לאיכא דאמרי חייש אף לב' שוירי במקום דשכיחי שיירתא (וע' סי' קל"ב ב"ש סעיף ד'). וא"כ ודאי ק' קושי' המלחמות דלא משמע מהסוגיא עכ"פ לחלק בין גט למיתה דאם כן מה מייתי אביי ראיה מגט ורבא הי' יכול לומר אפילו לדידי דלא חיישנא במית' בגט חיישנא אבל ע' סימן קל"ב למה שכתבתי ליישב תמיהו' הב"ש שבסעיף ד' הנ"ל שפיר דמדין גמרא באמת אין חילוק אלא דהרי"ף ז"ל נקיט הכרע' זו לנפשי' לדינא ולפי' המלחמות שהיא שטת הרשב"א ונ"י שמביא הב"ש ודאי דאף שמו ושם אביו ושם עירו א"א להתיר אם נמצא במקום דשכיחי שיירתא כי חיישינן לב' יב"ש ולב' שוירי וע' ק"ע הנ"ל מה שהוכרח לידחוק אליבייהו ליישב התוספתא ועובדא דארי' הנ"ל ואליבייהו העובדא דיבמות ריש גלותא ע"כ שהעוד ושמת אותו שהיה ידוע להם שיצא מקורטבא פלונית הידוע באופן דליכא לספוקי לקורטבא אחר אבל כ' דף ל"א ומ"מ כבר כתבתי דלא ראיתי בשום פ' הקרובים לזמנינו מי שהזכיר זה דלהרמב"ן ורשב"א ונ"י בשלא סיים העיר שיש להחמיר בכל גוונא עכ"ל ואולם היכי דמוחזק לנו ב' עיירות שוים בשמם בזה ודאי צריך יישוב להתיר בפשוט ע"י שמו ושם אביו ועירו והב"ש קיצר פה בהעתקתו שכ' הטעם בגט משום דאיירי בנמצא שלא במקום הכתיבה דאם היה נמצא במקום הכתיבה היה אמרינן כאן נמצא וכאן היה ולא אמרי' שמא מאחר נפל ומשמע דבלא הוחזקו באותה עיר לא חיישינן כלל לב' יב"ש להצריך בדיקה וזה ודאי אינו דא"כ מה פשט רבה בגיטין מכל מעב"ד יחזיר דאטו מבואר דאיירי בב"ד שלא מאותה עיר אלא שקיצר ודעתייהו אינה אלא לחלק במה דחיישינן בגיטין אף לב' שוירי בשיירות מצויות ואפילו לא הוחזק משום דנמצא הגט שלא במקום הכתיבה ול"ש כ"נ וכ"ה משא"כ הכא ידוע היה שיצחק ר"ג יצא מקרטובה זה דוקא ולא היה הס' כ"א שמא זה שחסר בקרטובא אזיל לעלמא וזה שיצא ומת אחר הי' שבא לקרטובא ויצא משם לזה ל"ח מטעם כ"נ וכ"ה אבל ודאי אף בנמצא במקום הכתיבה במקום ששיירות מצויות חיישינן לר"ז שמא מאחר נפל ואפי' לא הי' ב' יב"ש עד דבדקינן אותה עיר א"כ אזלה שפיר ראיות רבה ממעב"ד כמו דשם בלא הוחזק ל"ח לב' יב"ש ולא מצרכינן בדיקה כן בשוירי דלא היה חשש כ"א לב' שוירי לא מחזקינן ול"ח וכן בסי' קל"ב קיצר בהעתקת שטה זו וע"ש ואולם באמת נראה מסתימו' הטור וש"ע דסי' קל"ב דלא תפשו פי' זה כלל לעיקר:

וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד וכו' בהרמ' פי"ג שכ' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ובלשון זה נמי העתיקה המהרי"ק אבל בדפוסי אמשטרדם שלפני סוף פ' י"ד דיבמות היא בל' זה א"מ עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו א"כ הוא ממש דע' י"א אלו אך לפ"ז הי' ק"ק מה חייש אביי אטו יצחק ר"ג בר אמתי' דרב"ב לא חשוב כשמו ושם אביו שבתוספתא וצ"ע:

דחיישינן לשאל' כ' הח"מ סתם וכ' וכו' ול"ד שאלה ה"ה למכירה או לאבידה חיישינן הכא ר"ל דדוקא הסוגי' משני לשטה דסימנים ד"ת אז בכלים דלא מושלי נמי ל"ח לשאל' ומכ"ש למכירה וגניבה דלא שכיחא אינשא דמזבין כליהם זולת העשוי לימכור כלים וגם גניבה ל"ש אבל אי סימנים דרבנן הא באיסור א"א בעינן מ"מ ביות' אף ע"י חששות רחוקות לא נחשב אלא סימן בינוני דלא מהני וזה סברת רבינו ב"י ז"ל בתשו' כפי שהעיד בשמו הב"ש והספר א"א ואולם מה שכ' נמי והיינו נמי שטת הריטב"א שבב"י בעניותי ל"מ והקשה הב"ש ממה דפ' סי' קל"ב שחזקת כלים אלו שאינו משאילם ותי' ואפשר בגט שהבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל ל"ח לשאלה (י"ל אף בדלא פירש שיודע שלא השאיל) אבל כאן חיישינן שמא השאיל אפילו בכלים אלו ר"ל ע"צ הדוחק כפי דבריו או ע"צ דרך הח"מ דילמא מכר או נגנב ממנו וכ' מיהו הסוגי' עדיין אינו מיושב ר"ל לע"ד דאם יש בזה לחלק דביש הבע"ד לפנינו ל"ח מן הסתם א"כ מה הוצרכו הסוגי' לבא לכיס וארנקי לא מושלי הא י"ל ע"כ ל"ח לשאלה אפילו בסתם כלים אלא בשהבע"ד אינו בפנינו.(א) והגאון נ"ב שי' סי' ל"ב ד"ה עכשיו הקשה נמי על פסק ב"י ז"ל דא"כ מה דחה על הפשיטות דסימנים ד"ת ממה דמהדרינן חמור בסימני אוכף דלעולם ס"ד ואימא בעידי אוכף אכתי ק' הא אי ס"ד חיישינן לשאל' אף בכלים דל"מ ולפ"ר הי' קו'(ב) עצומה אלא שהגאון שי' מייחסה להב"ש ולע"ד כונת הב"ש כדכתיבנא וקו' הלזו יש לדחות דההיא שקלא וטרי' דלא נחית לסברת שאלה כלל שפיר משני אלא(ג) דאנן אחרי דחזינן דאם סימנים ד"ת יש הוכרח לחוש לשאלה ולחלק בין כלים לכלים אף אמרינן דאפשר אף כלים דל"מ לא הוה ס"מ ביותר מחשש שאלה דל"ש אלא דצ"ע ראייתו ואולי משום דמשמע לי' להאמת ובכליו דתנן סתמא בכל הכלים וכאשר דחקתי לייש' הב"י כן נמי ההוכרח לידחוק עד"ז לשטת הב"ש במה שמחולק עם הגאון מו' הילמן ז"ל ליישבו מה שהקשה שם הגאון נר"ו עליו תוך ד"ה ואני אומר ע"ש ומה שמביא הגאון המחבר נר"ו ראיה מהרמ' לדעת הגאון מ"ה מדנקיט בפ' ד' מה' גזילה למה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת והרי מרדעת לא מסקב לחמרו א"ו משום דפ' ס"ד ואז ל"ח לשאלה ולע"ד אין בזה ראיה דנהי דלההי' תירוצא נקיט הבריי' בדיוק אוכף דהוא כלי דל"מ מפני שהתנא מפ' בו הקרא ומדאוריית' בכלים דמושלי אף בממון חיישינן לשאלה מ"מ לדינא דלגבי ממון ודאי ק"ל דל"ח כמבואר בתו' יבמות פשיטא דשפיר נקיט מה"ט מרדעת להורו' דלגבי ממון ל"ח לשאלה ואסמכי' אקרא ואולם הח"צ ז"ל מתיר נמי בסימן בינוני בגופו וס"מ או ט"ע בכליו מטעם דאף הסוברים דחיישינן היינו לשאלה דרבים ר"ל שזה הנעלם השאיל למי שהוא אבל לשאלה דיחיד שזה שיש לו הסימן בינוני השאיל למיוחד נמי בסי' זה להא ל"ח וכדאי' בפ' ג"פ דף קע"ב דאף דחייש אביי לנפילה דחד ל"ח וכו' ואף דאיסור מממון ל"י הא כתבו תו' ורש"י בהא"ש דף קי"ו דילפינן שפיר איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק אלא שהקשה לנפשי' סוף ד"ה וא"ת שני וכ' ובזה (ר"ל עם דברי הרא"ש על פסק הרי"ף לחלק בין גט למיתה) מיושב דל"ת הא דאמרינן בפרק א"מ דף ז"ך ע"ב ואי ס"ד חיישינן כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחש לשאלה והא לפי דרכינו לשאלה כי הא שיהו שמות המשאיל ושואל שוים ל"ח אלא דשני גט דאפשר באחר עכ"ל וע' סעיף י"ח כתבתי שזה א"א לחלק בין גט למיתה מדין גמרא מכח קושי' בעה"מ אלא דהרא"ש להכרעת פסק הרי"ף הוא דכ' והאמת שאלו סברתו דשאלה ונפילה בסוג אחד הן הי' מוכרח ע"כ הי' יותר נוח לי ליישב קושייתו דהקו' בפ' א"מ אזלה לרבה ולל"ק דר"ז גיטין ך"ז דמוקמו מתני' זו דמצאו בחפיסה וכו' בהוחזקו והוי איסורא דהוחזק דסובר הסוגי' בפשיטות דל"י מממון דהוחזק אך מעיקרא דדינא יש לע' בסברתו דהרי חזינן שביבמות קט"ו הנ"ל משני הסוגי' ואביי למה ניחש אי לנפילה מוזהר זהיר בה ולמה דפירוש התו' דע"כ היינו דל"ח לשמא מצאתי ששמו כשמו דהיינו לנפילה דיחיד אבל לנפילה דרבים חייש הא ק' איך קאמר לנפילה מוזהר זהיר הא אביי מ"מ חייש וע"כ דתרווייהו צריכי דמפני דחשש נפילה מצד עצמו ל"ש מדמזהר זהיר די אם נחוש לנפיל' דרבים ולא לדיחיד א"כ מן יימר דשאילה מצ"ע ל"ש דומי' דנפילה דממזהר זהיר בה ואם גוף הענין שכיח אפשר דחיישינן לחד ל"ש דהיינו שהשאיל למי שיש לו ס"ב כמותו ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע ל"ש דומי' דשאילות כלים רבים וכיוצא בו ודאי יפה דיבר ובל"ז לע"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד וע' ש"ך ח"מ סימן ס"ה ס"ק ך"ה וגם הק"ע דמהרח"ש צווח ככרוכי' על רבינו ב"י דמנ"ל דהרי"ף ור"מ חוששים לשאלה והיש"ש נמי פי' בפשוטו כמהר"ל מפראג מטעם פשיט דסימנים בינונים בגופו וסימני כליו ביחד חשוב ס"ח תו כ' הח"צ ז"ל דיש מקום להתיר ע"י ס"ב בגופו אלו נמצא במקום דאין שיירות מצויות ואנן ידעינן שזה בעלה של זו הי' באותו מקום דמדמה ס"ב זה לשמו ושם אביו דלא הוחזק והוי תרתי לא הוחזק ואין שיירות מצויים דודאי ל"ח וע"ש:

ואפילו מאה סימנים וכו' הב"ש כתב אבל סימנים אמצעים מצטרפים והב"ה מביא בשם הגאון מו' עוזר שהוכיח בראיות דמצטרפים והיא בדפוס סוף הש"ע ולע"ד יש להשיב על ראייתו שהיא תחילה מתכריך של שטרות ומתי' קושית הרא"ש דהתם מפני שהם ב' סימנים הם ד"ת ולדבריו שטרות כיון דלא שייך הטעם דניחא לבעל אבידה א"א לאהדורי אלא בב' סימנים דליהוי סימן ד"ת ולדברי כה"פ בח"מ סימן ס"ה מוכח איפכא ואדרבא המחמיר לא החמיר כ"א בששניהם של חד לוה ומלוה ומן הטעם שמסיים וע"ש בש"ך ותו שמפרש הסוגי' בדרך רחוק דדוקא למה דס"ד ל"ח לשאלה הוא דק לי ומשום דהוכיח ממתני' דקתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ דצירוף סימנים נמי לא מהני דליהוי ד"ת משא"כ לדידן מחלקינן וא"כ בע"כ מפרשינין המתני' סימנים בגופו ובכליו היינו סימן א' בגופו וא' בכליו ודכלים לא מהני מדחיישינן לשאלה ואם הדיקדוק דסימנים דוקא תרי משמע ולא סימני' דעלמא ודאי משמע נמי אפילו הרבה סימנים בגופו נמי ל"מ כמו דל"מ הרבה סימנים בכלים העיקר לע"ד כדמפ' הרא"ש תחילה דחזינן דרבא עצמו לא סמך על הקו' ואף שהטעם נעלם לו מ"מ י"ל דסימנים דרבנן תו מביא ראי' ממאכלו' אסורות ולבסוף ראי' ג' מכלאים ולע"ד משם מוכח איפכא דהא לדבריו ק' מה הוכיח דסבר סימנים ד"ת דמה משמעות יש בל' ר"ח דאמר עיין להנך דדמי דלאו בכולהו קאמר באודני' וגניבתי' וקלא ואדרבא מדלא אמר דליבדק בסי' אלא דדמדיין משמע בכל החילוקים שביניהו אלא משמע דאין לחלק ומזה נלע"ד דלהכי פ' הרמ' פי"ג מה"ג דסימנים שמחזירים בהם אבידה הם ד"ד בכ"מ לאתוי כלאים ומאכלות אסורות וכדמסיק הגמ' פ' הזרוע זולת בגיטין וסימני איש להתיר אשה מדחזינן שביבמות וגיטן שקלו וטרו והניחו בס' כדי להחמיר ולזה מדויק הל' פ"ז מה' נחלות ודלא כפי' הגאון הנ"ל בדרך רחוק אלא כפי' הה"מ שהוא האמת וכן הסכים הק"ע דמהרח"ש מ"מ לע"ד נראה אחרי שכבר מוחלט דעת כה"פ שיש ס"מ ביותר שהם ודאי ד"ת והשריש המ"ב שבב"ש ס"ק ע"ב הכלל שלא ימצא א' מאלף א"כ הדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו אם לדעתם הב' סימנים שביחד נמי א"א להמצא בא' מאלף אף שא' מהן אפשר בדרך אמצעי להמצא יוכלו לעשות מזה ס"מ ביותר וזה היתד שהכל תלוי בו לע"ד:

אבל אם טבע במים וכו' אפילו אחר כמה ימים ל' הרי"ף אבל במים אפשר שישהא ד' או ה' ימים ואינו משתנה וע' בק"ע דמהרח"ש דף מ"ד ע"ב יש נסתפקו אם דוקא ולא יותר או ל"ד ועיין בהרמ' ה' סוכה בדין אתרוג המנומר ובכ"מ ומ"ל שם ויש ראיה משם דל"ד:

אלא לאחר זמן מרובה כ' הח"מ נ"ל דלעולם כ"ז שאין מתקלקלת צורתו וכו' ובק"ע דמהרח"ש דף מ"ה ע"ב כ' אך מה שיש להסתפק אם ראו לאלתר ונתפח מה דינו אי אמרינן דמעידן דבגמ' ל"א דא"מ אלא באשתהי דוקא א"ד דבגמ' לא איירי אלא דלא ראינו שנתפח ובזה דוקא אי אשתהי חיישינן דילמא נתפח או תלינן דסתמא נתפח כדברי הר"ן על הרמ' אבל לאלתר לא חיישינן הא ראינו דנתפח אפילו לאלתר אין מעידין דזיל בתר טעמא היכא דאשתהי טעמא דא"מ דילמא נתפח ממילא שמעינן דהיכא דחזינן דנתפח אפילו לאלתר א"מ וזה נ"ל יותר וע' ברשד"מ סימן ר"ד עכ"ל ובתשו' מהר"א ששון מעתיק תשו' בשם הרב רשב"ם (וקרוב שהוא ט"ס וצ"ל הרשד"מ והיא התשו' שרומז עלי' הק"ע) דז"ל ועתה יש להקשות כי איך אפשר להכחיש שמי שעומד בים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים שנכנסים דרך פיו ודרך הנקבים וא"כ איך אפשר להעיד עליו אלא שנראה דנהי שהגוף נתפח מצד המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידין צורתו וכ"נ דקדק ל' הטור ורש"י עכ"ל ומשמעו' הח"מ הוא כמשמעו' תשו' זו דאף דנתפח כל שראוהו לאלתר וצורתו אינו מתקלקל מעידן עליו. כ' ב"ש ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים הוי כאלו נטבע במים רשד"מ וע' ק"ע סי' ר"ה ושם מסופק אי אמרינן בענין זה מצמית צמית דהיינו לאח' ג' ימים ולדידי יש נמי ספק איפכא אם שהה אחר שהעלוהו שעה אם נאמר בזה מתפח תפח די"ל זה אינו אלא כשמת תוך המים כי ז"ל הריב"ש סי' שע"ח ועוד דזיל בתר טעמא כיון שאין אנו צרי' ג' ימים במי שמת במים מפני שנרטב מה לו יום א' מה לי כל שהוא (כ' זה לאפוקי ממי שרצה לחלק בין שהה ג"י במים אז בעינן חזיוהו בשעתי' לבין לא שהה אלא מעט) שהרי כיון שטבע ועמד במים עד שמת שם מחמת המים הרי באו המים לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנית צורתו. ואע"ג דמים מצמית צמית בשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו עכ"ל משמעות ל' דוקא מת במים וצ"ע וכ"ז להעיד עליו בט"ע אבל ע"י ס"מ אפי' אשתהי מתירן אשתו היינו בין ביבשה אחר ג"י ובין אחר שעה שהועלה מן המים וכ' ב"ש ומה שמציין על ד"ז טור ליתא בטור אלא בב"י ד"ז בלא ראי' ובסוגי' דסימני' דאוריי' במס' ב"מ איתא בספר א"ז ד"ה והכא בשומא מצוי' בב"ג כו' אבל בשהעמידו חלוקתן בשומא ס"מ ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת או שאר חדושין שאינו מצוי באדם ס"מ הוא וכן בסימנים עשוין להשתנות לא"מ דוקא שומא שאינה שנוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהם מן העצמות ומן עובי הבשר כגון בעל חטוטרו' וראשו שקוע ושקפם וכה"ג ודאי אינה עשוי להשתנות הראב"ד עכ"ל מל"ז ודאי איכא למשמע דכל שהוא מן העצמו' ועובי הבשר מדא"ע להשתנות אף בשהה ג"י ביבשה או אחר שהועלה מהמי' אין לחוש אף דמתפח תפח כי דוקא צורת הפנים הוא דנשתנה ואינו ניכר וכ"מ בכורו' דף כ"ח דאיתא במומין שבגוף מותר מפני שאינן משתנין משמע לעלם אף יש למשמע מזה דאין חילוק בין ס"מ ביותר לס"ב לע"ז דהא מ"מ תרווייהו בעובי הבשר או העצמות אלא שזה מצוי וזה א"מ ומל' הרמ"א ז"ל דנקיט ס"מ וכן המרדכי א"ר כי הם דברו על ההיתר לכתחי' אבל לעולם י"ל דה"ה לענין דיעבד דאם נשאת ע"י ס"ב דל"ת (וע' ב"ש ס"ק ע') נמי אין חילוק ואפי' אשתהי. אמנם הב"ש דחק להסכים דברי התוספת עם הלכה זו ומלבד שפירושו בתו' ע"ד המרדכי הוא ממש העלאת פילא בקופא דמחטא שהרי תחילת דבריהם הוא לפרש וקאמרו סימנים שלא ע"ד וא"ו המחלקת עכ"ז נמי מוכח מדבריהם לפ"ז לחלק דבס"ב שייך לחוש לאשתהי שהרי כתבו ואי סימני' ל"ד וכו' דמשמע הא אי סימנים ד"ת שפיר פירושם שהתחילו בו דסימנים צריך מפני שידעה מהטביעה בקל יש לחוש דמעידים בדדמי ש"מ לפ"ז דמ"מ ניחא להו וחזינהו לאלתר ואל"ה אין סימנים מועילים וזה רחוק לע"ד מן הדע' לחלק בענין אשתהי בין ס"מ לא"מ ויותר נוח לי שלהתו' תמיד באשתהי מדמתפח תפח אף יש סימני' מובהקי' ביותר שאינם מועילים אף דודאי בכלל ס"מ יש חסר או יתר אבר שבלי ספק אין לחוש לאשתני מ"מ מדיש נמי ס"מ התלוים בעובי הבשר מה דאפשר להשתנו' לדעתם ע"י נפיחה נקיט חזינהו לאלתר כדי למוקים בכל עניני סימנים המועילים ואז דברי התו' כפשטן ויהי' איך שיהי' לע"ד פסק הש"ע נכון לדינא כי הרא"ש אינו תופס כ"א תי' ב' של תו' בשם ר"י ולענין דיעבד בס"ב ואשתהי צ"ע:

מצאהו הרוג וכו' י"א שתולין כתב הגאון נ"ב נרו' סימן ך"ח ד"ה עוד נ"ל יש לתמוה בההיא דדגלת דקאמר רבותא דאנסבא בתר ה' ימים והקשה דעביד כמאן ע"ש וקשה איך מיירי האי בתר ה"י אי שראו שבעל אשה זו נטבע ואחר ה"י מצאו א' בדגלת והכירו שהוא בעל אשה זו מה בכך שהוא אחר ה"י ממ"נ מותרת אם הנטבע שוב לא עלה הרי שהה יותר מכדי שתצא נפשו א"ו אנו חוששין שעלה א"כ אומר אני הרי אם לא היינו יודעים משום טביעה ואנו מוצאים במים איש א' שניכר בט"ע שהוא בעל אשה זו הרי זו מותרת אף אם לא היו המים מצמתין דהרי לדעת ר"ת תלינן שהוא תוך ג' ימים א"כ אם הי' א' נטבע לפנינו והי' עולה לפנינו חי ואח"כ אירע שמצאו במים איש שטביעות עינו כהנטבע שעלה בפנינו הרי אשתו מותרת דאף שעלה אז מ"מ כיון שניכר עתה בט"ע שהוא פלוני שוב נטבע מחדש ומת במים וא"כ במעשה דדגלת שאתה אומר שהוא בתר ה"י ובעלה נטבע אף שאמרינן שעלה מ"מ כיון שניכר בט"ע שהוא זה אמרינן שנטבע מחדש ואין כאן עדיין ג' ימים ושפיר ניכר בט"ע ואם אתה אומר שהוא אחר ה"י ולפי שנטבע זה ה"י ומאז מונח שם א"כ פשיטא דמותרת וע' בש"ע סעי' ך"ז ודוק היטב ועפ"ז פי' שהעובדא הי' שכבר היו עדים ע"י סימנים שזה שנטבע זה שהועלה והם לא ידעו אם הי' בעל אשה זו והשושבין הכיר בט"ע שהוא בעלה ומן הסימן לא ידע ולע"ד הוא פי' רחוק דהא כאשר המעשה מבואר אין שום קו' והמוכרח להקו' חסר העיקר ואף ק' מנ"ל להקשו' דלמא כפשוטו אלא נלע"ד דמה שכ' לא יהא עדיף מראינו בעינינו שעלה ודאי עדיף דאם ראינו שעלה ועתה נמצא א' וניכר בט"ע אמרינן סתמא נטבע מחדש תוך ג"י ההכרה היא אמיתות אבל(א) בנטבע זה ה"י נהי דאם לא נמצא חוששינן לחומרא למיעוט שעלה אבל לקול' מה"ת דהא רובא א"ע וא"כ כי נמצא והוכר אמרי' איך אפשר שההכרה זו אמת והוא זה שנטבע זה ה"י הא בתר ג"י לית לי' הכרה א"ו הכרה זו דמיונת בשקר ואין כאן עדות (דומי' דבכורות ך"ח ע"ב נ"מ לאכחושי סהדא) ונשאר החשש רחוק שמא עלה וע"פ עדות זה יתברר של"ע ז"א דאם ל"ע איך יש להם הכרה בתר ג"י ולומר שהכרתם אמת הא א"א אא"כ עלה וחזר ונטבע ולקולא ל"א עלה ודוק. ובק"ע דמהרח"ש דף ס"ד איתא המנהג להקל כדעה א' והדעה ב' היא דע' הרשב"א שמסופק כדאי' בב"י ובל"ס הנוהגים להקל נמוקים עמם וליתר שאת אמינא סמך להמנהג ואומר דהרשב"א ז"ל לשיטתי' שפיר מסופק אבל לדידן יש ראי' לקולה דאיתא נמי בק"ע הנ"ל דף מ"ה ע"ב בשם תשו' הר"ן שמה שכ' הרמ' ואם שהה אחר שהושלך מן המים ביבשה ונתפח לאו לאקולי אתא שיהא צריך ודאי נתפח אלא ר"ל שעל הסתם אי אשתהי ודאי נתפח אעפ"י שאינו ניכר וכ' ולפי דבריו יראה דהרמ' מחמיר שסובר ודאי נתפח והרשב"א לא כ' רק דס' דילמא נתפח ואפשר דבזה לשיטתייהו אזלו דאיתא בש"ך י"ד סי' ק"י בשם תשובת רשב"א דספק דרבנן היכי דאתחזיק איסור לא אזלינן לקולא והפר"ח ומ"י פסקו לקולא ע"פ הרמ' ולכן להרמ' הוקשה הא כיון שכבר נטבע הותרה מן התורה ולא נשאר כ"א א"ד ולמה נחיש לדילמא נתפח ומוכרח לבאר דודאי נתפח והרשב"א א"צ לכך דהא מ"מ עדיין בחזקת א"ד עומדת ונראה לפ"ר מדמשוו כה"פ לאחר ג' ימים ביבשה לאשתהי אחר שהועלה מהמים דלהרמ' אחר ג"י ביבשה נמי ודאי נתפח דלא כמשמעות שאר הפוסקים דאף ספק הוא ומה דלא מבאר נמי הכי ביבשה משום דל"צ להנ"ל ואולם לשיטתי' ק' מה מקשה בעובדא דדגלת אינהו דעביד כמאן דילמא באמת טעמא דא"מ בתר ג"י אך מס' משא"כ בנטבע והוא ס"ד אזלינן לקולא וצ"ל דס"ל לתלמודא דע"כ הטעם דאחר ג' ודאי נשתנה דאלו אך מס' אף בדבר תורה אין מהראוי לחוש מספיקא דילמא נתפח ולאחזוקי סהדי במסהוד בדדמי ובפרט ב' עדים דאדרבא הסבר' נותן דעדו' העדים מברר לנו הספק דלא נתפח א"ו דאחר ג' ודאי נתפח ושפיר ויראה נמי דנהי דמחלוקת התו' והרשב"א במשמעות המשנה מ"מ מחלוק' הסברה תלי' עיקרה בזה דלהתוס' העדאת העדות מוציא לנו מהס' דאחר ג' ואמרינן סתמא תוך ג' הוא ולהרשב"א ע"כ מפני הס' חיישי' ומחזקינן העדים בדדמי וא"כ הרשב"א לשטתי' יוכל לספוק ומ"מ הגמרא שפיר מקשה משא"כ להרמ' הא ק' כנ"ל ומוכרח כנ"ל דסובר בפשיטות דמס' לא מחזקינן העדים בדדמי ומזה הוכיח דאחר ג' ודאי נתפח וממילא ה"ה בס' דתוך ג' או אחר ג' נמי לא מחזקינן העדים בדדמי ואמרינן תוך ג' הוא וא"כ להסכמת הפר"ח ומ"י כהרמ' יש מקום להקל:

ע' ב"ש מה שמביא בשם הט"ז לתי' הש"ע ביצא קול ולמה שתרצתי קושי' הגאון נ"ב נרו' כנ"ל ודאי צ"ע דאיך אפש' לצרף הקול דהא אם אנו רוצים להתיר ע"י הכרה זו הא ע"כ הקול שקר דאם הוא אמת ההכרה דמיונית ושקר מדהוא אחר ג' וא"כ מה יהני הצורף:

י"א בשם ר"ת כ' הח"מ תוך התשו' לתי' קושי' הריב"ש ויש לדחות כי אכתי ק' דלמא הי' בהם ס"מ ולע"ד זה לק"מ דודאי חדוש דין זה קבלה הי' בידם לחדושו ואלו בס"מ מה חידושו דבתר ה"י משא"כ לר"ת דע"י ט"ע התירו שפיר יש חידש לע"ד יש לדחוק דודאי הי' נמי אפשר לתירץ ש"ה דכל גופו שלם אלו הי' מקובל להם דהכי הוה אלא מפני שזה לא הי' מקובל והסברא דמיא מצמית פשיט להו אף מבלעדי דוחק הקושי' כדפשיט לר"ת הסברא דכל גופו שלם תירצו במה דברור להם.

הג"ה ויש מחלקים ע' ב"ש כ' שהיא ע"פ פי' הרא"ש שמפרש וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים היינו מי שראה הטביעה שאז אומר בדדמי ולהכי ל"מ ט"ע אלא ט"ע בהדי סימנים וראה אותן מיד והיינו סימנים שא"מ אז צריך שיראה אותן מיד אבל אם יש בו ס"מ א"צ שיראה מיד וע' נמי בתו' שם גם מדבריהם מוכח ח"ז דאם סימנים לאו ד"ת צריך צירף ט"ע ובלא"ה אף כי ברור שנטבע אין מועיל סימן שא"מ אם סימנים ל"ד ובספר הגאון נ"ב נרו סי' מ"ג כ' בל' זה ואומר אני שאם שהה עליהם עד שתצא נפשם ואז ד"ת שרי ומדרבנן אסור אף לכתחי' וא"כ שיש רק א"ד ודאי סמכינן אסימנים וראי' שהרי הרא"ש בתשו' כלל ב' סי' י"ו הקשה על מה שפ' הרמ' כלאים דהנהגה אינו לוקה אלא בטמאה וטהורה אבל ב' סימנים טמאים או טהורים אינו לוקה מחולין דף ע"ט דאמר ר"א לשמעי' כי עיילת לי כודנייתא בריספק מ' בהנהו דדמיין אלמא קסבר אין חוששין לזרע אב וסימנים ד"ת ואם ליכא איסור תורה היכי פשט דסימנים ד"ת ואפי' הוי דרבנן סמכינן עלייהו בא"ד וגם א"ל דהרמ' פליג וס"ל דגם א"ד אין סומכין על סימנים אם אינם ד"ת כי בודאי א"א לחלק בזה והרי ביבמות אמרו סימנים ד"ת או דרבנן נ"מ לאהדורי גט בסימנים הרי דדוקא איסור תורה נקטו בלשונם עכ"ל ותמהני איך לא שת לבו להמבואר הכא בתו' ורא"ש עצמו להיפך ובודאי משמע בלשונם דלשטת הרמב"ן בסעיף ל"ד דבמי' שאל"ס ההיכרח נמי לעמוד בכדי שתצא נפשו. אף ההוא עובדא הי' כן דאל"כ מי הכריחם לומר ואי סימנים ל"ד איירי הכא בסימנים מובהקים נימא דהיו עומדים עד שתצא נפשם א"ו משמע ברור דעתם דאפי' בידוע הטביעה ברור מ"מ אינה נתרת ע"י ס"ד לחוד. והראי' מתשו' הרא"ש לע"ד אינה חדא דאינו דומה א"ד שאין לו עיקר כ"א משום גזיר' לא"ד שהוא מספק א"ת שי"ל החכמים עשאוהו כודאי א"ת לענין לכתחילה וע' בדברי או"ה שבש"ך י"ד סי' ק"י ותו דשם הא לא אתחזיק שום איסור וכבר ק"ל ס"ד לקולא נמצא בפשוט נמי יש היתר להרמ' אלא דזה לא רצה להקשות למה הצריך לעיין ות"ל דס"ד לקולא כיון דבקל יש לברר הוי כמעלים עי' ועושה בכיון א"ד אבל פשיטא דליכא לאוכוחי סימנים ד"ת דלא יהא דרבנן כיון דא"א לברורי יותר שרי מטעם ס"ד משא"כ בנטבע והחכמים אסרוה מס' הרי עכ"פ בחזק' א"ד עומדת ואתה רוצה להתיר ע"י סימנים דרבנן סברו התו' והרא"ש מהסוגי' דאמרי' כל דתקון רבנן כע"ד תיקנו ולא שרי' אלא ע"י צירף ט"ע כמו אלו לא נטבע וע' סי' קל"ב ומס' גיטין ס"ה ע"א ופסחים דף ל' ע"ב. ולפ"ז יראה דיש להציל הרמ' מקושית הרא"ש דהא אף לשטתו ק' הא מסיק שם דאף לר' יודא מספק' לי' אי חוששין לזרע אב. וא"כ אף דסבירא לן כר"י כמבואר שם כתו' דהלכתא כר"י בפרידות אכתי הא הוי ס"ס שמא חוששין לזרע אב וכולהו פרידות שריי' אהדדי ואת"ל א"ח שמא שניהם בני סוסי' או בני חמורה ומה דקאמר לע' נמי אך כדי לברר מה דאפשר בקל וע' ש"ך י"ד ק"י ס"ק ס"ו. ומדקבעינן ההל' כר"י ודאי שאין להכניס ס' זה בחסרון ידיעה דהא הוי ס' לכ"ע ומה יש להוכיח מזה דסימנים ד"ת ולהכי ע"כ ההוכחה היא עד"ז דמשמע דר"א לכתחילה סמך עצמו על בדיקה זו ולא חש כלל להפרידם מתחילת לידתם הנולדים מן הסוסי' והנולדים מן החמורה שלא יתערבו וזה ודאי דאסור לערוב כדי שיהא ס"ס א"ו דסמך על הסימנים שהן ד"ת וא"כ אף להרמ' ניחא דאף א"ד אסור לערב כדי שיהא ס"ד:

תו כ' הב"ש דה"ה במי שידע וכו' בסברה זו שידיעה הוא כמו ראי' אפשר לתי' קושי בעל מלחמות על בעהמ"א והיא נמי קושי צ"צ סי' מ"ה על הרא"ש דלמה מוכרח הסוגי' לומר וקאמרו סימנים לימא דלא היו בשעת הטביעה ולכן די בט"ע לחוד ולהנ"ל י"ל דהא ס"ד דרבא פרק האשה בתרא דצורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי' ונהי דמסקינן דלא כוותי' היינו לקולא אבל לחומרא אמרינן בת"ח דקלא יש לטביעתם וכ"ע סתמא ידעו:

תו כ' לפ"ז איירי הסוגי' סוף יבמות וכו' והיינו דהי' לו ט"ע וסימנים דאל"כ ל"מ כיון דראו הטביעה כן מבואר נמי כבר בק"ע דמהרח"ש ומ"מ דחוק מאוד דא"כ ע"כ לומר דמשמע להגמ' דהסיפא דקתני אין מעידן אלא עד ג' ימים עלה דרישא הדר דמה דקתני ברישא דא"מ אלא על פרצוף פנים עם חוטם אפילו יש סמנים זה העדו' נמי לא הותר ואפי' עם סימנים כ"א בג"י דאל"כ לא משמע מידי דדילמא ההכרה ע"י סימנים עדיף ומהני אף אחר ג"י וא"כ הבבא אמצעות דקתני אעפ"י שיש סימנים מהראוי שתהא בתר ההיא דא"מ אלא עד ג"י:

אבל מי שלא ראה טביעתו כו' כ' ב"ש והרב רמ"א לא כ' וכו' ולע"ד אף רוב חכמי ישראל חולקים על קולא זו כמבואר ביש"ש ודע' הרא"ש ז"ל עצמו הוא מסופקת כמבואר בדברי ב"ש עצמו מיד ב"ה:

שמא יצא ממקום אחר כ' הרא"ש פ' החולץ הל' ה' ולא אזלינן בתר רוב ולדות שהן בני קיימא משום דמיעוטה דנפלים שכיחא וחיישינן למיעוט דשכיח כמו גבי מים שאל"ס דאשתו אסורה ונראה כסותר למה שכ' פ"ק דחולין הל' י"ו שם מסיק דלהכי אם נשאת ל"ת במשאל"ס ולא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה דא"א משום דמיעוט דנמלטין לא שכיח (וע' במשמרת הבית דף ח') וכן העיקר דל"ש ומה שלכתחילה אסורה היינו כמבואר בתו' חולין שם ובכמה מקומו' ביבמו' ובבכורו' דף ך' ובמס' ב"מ ך' ע"ב דמשו' חומרא דעריו' הוא דמחמרינן לכתחי':

ושהה כדי שתצא נפשו ע' ב"ה מביא בשם הריב"ש משמעו' דהשיעור הוא ב' שעות ודברי מהרי"ט שמביא מרפסין איגרא דלדעתו תורת כ"א בידו וע' תשו' ב"ח סי' ע"ט כ' מאחר שעמדה אצל הנקב שנפל בו לערך שעה וראתה שבמקום שנטבע לשם כו' א"כ עמדה ושהתה יותר מכדי שתצא נפשו שרינן לאשתו להנשא וצ"ע שעורא דשעה מנ"ל וכנראה ששיער נמי כפי אומד דעתו ועובדא דר"ח בן דוסא שממנו למדו התשוב' הנ"ל שעור ב' שעות דחק לפרש באופן אחר ע"ש כי למעשה צ"ע:

מארכוב' ולמעלה משיאין את אשתו נקיט הרישא למידק הא בארכובה גופא אין משיאין ואף דבמתני' נמי נאמר מארכובה ולמטה א"מ ויש לדייק איפכא מ"מ מדק' הדיוקי' אהדדי החיוב להחמיר ואין זה כב' חומרא דסתרן ממה דפסקינן בי"ד נ"ה דאם נחתך בארכובה טריפה כי כן השיב הרא"ש ז"ל בתשו' לבנו כלל ך' סי' י"ו בל' זה דאין כאן פסק הלכה ידוע אלא דמס' עבדינן לחומרא בכ"מ אמנם אף דבי"ד מספקינן נמי ע"פ מחלוקת רש"י ורי"ף אם ארכובה תחתונ' או עליונה היינו בבהמה מצינן בגמ' דיש לה ב' ארכובות אבל באדם אין ספק אלא הארכובה הוא למעלה מן השוק המקום שבין השוק לעצם הקולי' כמבוא' פ"ק דאהלות והוא הנקרא בלע"ז קניא ואין לו אלא אחת אך הא ודאי צריך ביאר מה נקרא בארכובה ומה למעלה מארכובה כי למה דתפשו הש"ע ורמ"א ע"פ הריב"ח דתוך הארכובה אינו אלא בין הערקום לבין השוק הכל כל שלמטה מזה הוא מארכובה ולמטה א"כ ה"ה הכא לא נקרא למעלה מארכוב' אלא דוקא תוך העצם הקולי' משא"כ לשטת הש"ך ופר"ח שתפשו עיקר פירוש הרא"ש בתשו' דהערקומו' הם הנקראים רכובה ומבואר בפר"ח כל' זה ולפ"ז העיק' כפי' הרא"ש קמא ואם נחתך בין פרק התחתון לערקום כשרה מבואר דסו' לפי זה הוי פירש המתני' דמן הארכובה וכו' כאלו כתוב מן הערקום ולמעלה טריפה מן הערקום ולמטה כשירה דא"כ שפיר דבין פרק התחתון להערקום ודאי דהוי בכלל מן הארכובה ולמטה וממילא לפ"ז דה"ה נחתך בהפרק של מעלה דבין הערקום לשוק דודאי טריפה ואין הס' אלא בנחתך תוך הערקום וממילא יצא לנו הכא לקולא דאם נמצא הרגל והערקמו' מחוברים בו דהרי עכ"פ הוא נחתך למעלה מן הערקומו' משיאין אשתו אמנם לע"ד ז"א מתרי טעמ' חדא דהפר"ח דחה דברי מהריב"א ולע"ד עכ"פ אין לדחותם כי ז"ל הש"ך אבל באמת מוכח מהרא"ש בפסקיו שנחתך בתוך הערקום טריפה ואינו מבאר איך מוכח אבל הפר"ח ביאר דברי הרא"ש שבדרך הא' שהוציא הדין מהדיוקים ודאי דדן על הערקומו' ואותם קרא רכובה וכדבריו בהתשובה בדרך הב' שהוציאו ע"פ הפירש דהעצם התחתון הוא הנקרא רכובה מחמיר יותר שאפילו נחתך תוך הפרק שבין התחתון להערקומות נמי טרפה ואני אומר שא"א להעלות זה בדעתו דא"כ לדרך הב' ודאי ק' קושית התו' שם דמה מקשה וכן שניטל צ"ה דהא לפיר' זה מבואר בהמתני' דמיד למעלה מעצם התחתון טריפה ושם ליכא למ"ד דיש צ"ה בשלמא לפירושו בתשוב' דעל גוף הערקומות דן אין להקשות זה כדמקשה היש"ש דנהי דודאי לא מסתבר דעולא סובר כמ"ד דערקומה גופה אלא כדפסקינן היכי דפרעו טבחא דהיינו התחלתם מסוף הערקום וא"כ למה דפסקינן ע"פ דיוק הסיפא דבכ"מ שנחתך תוך הערקום דטרפה זה הוא למטה מצ"ה מ"מ יפה דחו קושייתו דזה לא נשמע כלל מהל' מארכובה ולמעלה דאינו מורה אלא על למעלה מהערקום ושם צ"ה ושפיר מקשה דכיון דתנן וכן שניטל צ"ה מארכובה ולמעלה ל"ל כדפירש"י ז"ל דזה עיקר הקושי' אבל להדרך הב' הא ודאי ק' כנ"ל ולע"ד לית נגר דיפרקינהי א"ו דלדרך זה חשיב כל הערקומות לראש עצם התחתון כדכ' הט"ז ע"ש הגה' או"ה ולא דן כ"א על הגליד שבין הערקומות לשוק ושפיר ומוכח לפ"ז שתוך הערקום ס"ל כשר שהרי הם נקראים לפ"ז רכובה התחתונה כמו גוף העצם התחתון וא"כ אלו דבדרך הא' אזיל בדרכו שבתשו' וקרא להערקום רכובה מה זה שכ' ועוד לסייע בעיקר הדין הא אדרבא לדרך הא' תוך הערקום טרפה ולדרך הב' כשר א"ו שהפסק' עם דבריו שבתשו' אינם אחדים ובהפסקים בדרך הא' קרא להגליד שבין הערקום לשוק רכיבה ועליו דן והטריף מהדיוקי' ובדרך הב' נמי הטריף אותו מקום מצד שקרא עצם התחתון בצירף הערקומות רכובה עכ"פ לפסקיו תוך הערקום כשר וע"ז סמך הריב"ח דלא כהתשו' מפני שהפסקי' עיקר וממילא אף הכא אין משיאין ותו דאף בפי' הפר"ח ובהתשו' לא ניחא לי נהי דנזכר פעם בל' התשובה ור"פ ועולא קורין לרכובה עצמות קטנות שבין עצם אמצעי לשלישי דמשמע כהבנתו דרכובה דמתני' היינו הערקום מ"מ א"א חדא הראי' גופא שמביא לפי' זה מאהלות דהנן ה' בארכובה אינו מורה כלל לפי' זה אלא דארכובה הוא שם הכולל להמקום שהה' עצמות מונחים ולא שהמה נקראים רכובה ותו דמיד בתר ל' הנ"ל כ' נמי בל' זה כי כל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך ורכובה הרי דלכל המקום הנכפף קורא רכובה ולא לבד העצמות וכן כ' תו כי אליבא דכולהו הפרקים המחברים עצמות נקראים רכובה ור"ל לע"ד דכל המקום שבין עצם התחתון לבין השוק הוא בכלל שם רכובה שם העצמות כי כ"מ זה נכפף ונברך ולא בא אלא לאפוקי ממה דס"ד דבנו והוא בפסקי' בדרך הב' כדהתחיל וכ' דע לך בני כי העצם התחתון א"נ רכובה וע"ז סובב הולך אבל כ"מ של מעלה מעצם התחתון עד ראש השוק הכל ביחד עם העצמות נקרא רכובה ובכל מקומו' אלו יש הס' בין בהגליד שלמטה מהערקום ובין בהערקום ובין בהגליד שלמעלה מערקום והוא טרפה אך מס' וכן מוכח ממה שהשיב לבנו כנ"ל להחמיר הכא נמי מס' ואלו לפי הפר"ח ענין זה רחוק המציאות שימצא הרגל חתוך באמצע הערקום וא"כ נחזי אם הערקום מחובר להרגל הרי תנשא ואם לאו הרי ודאי ל"ת ודוחק לומר שדן על מציאת רגל עם מקצת ערקומות ומקצתם חסרי' וכן בתשו' זו עצמה שכ' ומה ששאלת אם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון היינו ספיקא דדי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד (כלומר ועור ובשר חופין) דלא גרע מכל עצם האמצעי דאם עור ובשר חופין דכשר אלא אם נתפרק ואין חופה טרפה והיינו מס' להפר"ח נמי ע"כ לידחוק דר"ל דנתפרק באמצע הערקומות ומקצתם מחוברים לעצם התחתון ומקצתם להעליון ובוודאי אין זה במשמע הל' והעיקר לע"ד כדפרישנא ולע"ד אף האו"ה שמבי' הט"ז בל' זה הגליד הוא נקרא רכובה נמי ר"ל כ"מ שבין עצם התחתון להשוק נקרא גליד דהוא בלה"ק פרק ולא כדהבין הט"ז דווקא להגליד שבין הערקום לעליון אלא שצ"ע בגוף הספר שא"א וזה המכוין בהטור להמדייק בלשונו ולא כדדחק הפר"ח אליביה עי' ודוק ואם כן וודאי בבהמה יש להטריף ואפילו תוך הפרק שבין התחתון להערקום ע"פ דבריו שבתשו' והכא אין משיאין אלא דווקא ממש תוך השוק וא"ל דבנמצא הרגל עם הערקומית מחוברים בו הרי עכ"פ נפסקו הצ"ה מדפסקינן י"ד ריש נ"ו כמ"ד מקום צ"ה דעילוי ערקומה ופירש"י והאי שיעורא נפש מכולהו כו' ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקו' טרפה וא"כ ניחא דהכא משיאין דז"א חדא דשם אך מס' מחמרינן כההוא מ"ד כמבואר ברש"י שם וממילא הכא יש להחמיר איפכא כמ"ד דאיגרמ' ולגב ותו בעניותי א"י אם באדם הצ"ה הם באותו מקום הארכובה דהא בבהמה הם בסוף עצם השוק שהיא ארכובה תחתונה והכא על ארכובה שבבהמה נקראת עליונה אנו דנין דהיינו סוף עצם הקולי' כנ"ל ודע של' הש"ע י"ד הנ"ל סוף סעיף א' שכ' וכן אם נחתך בתוך הפרק כו' בין הערקום לשוק טרפה לדעת זה לפירש"י הנ"ל צ"ע דנחתך במקום זה בלא זה טרפה לכ"ע מטעם פסיקת צ"ה ומה לדעת זה דנקיט וע"כ דנחתך ל"ד אלא נשמט והצ"ה מחוברים בהערקום ואין עור ובשר חופין וסובר נמי כשטת תשו' הרא"ש הנ"ל והיא בהג"ה שם סעיף ג' ודוק:

עד א' אמר כו' אם אמר קברתיו מזה דקדק הה"מ שהרמ' אינו מסכים עם הרי"ף להצריך אף בב' עדים קברתיו אבל ק' לי למה דמפרשו הכ"מ והח"מ שמה שכ' או שנטבע בים הגדול ומת כלומר ששהה עליו כדי שתצא נפשו חדא מדוע שינה בהל' הכא ומת ובסעיף ל"ד ולא עלה ותו דבשלמא בסעיף ל"ד י"ל דלהכי נקיט ע"א לרבות' דאפ"ה א"נ ל"ת אבל הכא איך כולל בהדי מלחמה או שנטבע בים הגדול ומת הא במלחמה מדייק ע"א להורות הא ב"ע א"צ קברתיו ובנטבע בים הגדול אטו כי אמרו ב"ע נטבע ומת דלפירושם ששהה וכו' מי שרי' להכי נלע"ד דההוא ומת פירושו ראיתיו אחר שעלה מונח מת דבב' עדים שרי' משא"כ בע"א דיש לחוש שמעיד על מה שרובן למיתה ואולי חי היה ומים בלבלוהו והוי דומי' דמלחמה דצריך קברתיו דהיינו לפי' הריב"ש אסקוהו קמן דהוי דומיא דקברתיו או קברתיו ממש אם אמר קברתיו נאמן הנה להפוסקים שאינם חוששין לבדדמי של חילוף כ"א לבדדמי של מת ולא מת והיא שטת המרדכי בשם הר"י והיש"ש הכא אם ראוהו מיד שהועלה דתו ליכא חשש נפיחה אז בקברתיו סגי להוציא מחשש ל"מ ולשטת הרא"ש הכא דאיירי שמעיד נמי על הטביעה וידע בה צריך לצירף ההכרה סימן בינוני וכן נמי לשטתו אף במלחמה בע"א אפילו תוך ג' ימים אם אמר קברתיו ע"י הכרה שהכרתיו אחר המלחמה צריך צירף סימנים מהחשש דילמא אמר בדדמי מדמסמך בנפשו כל הנהו דאיקטל איהו פלט אומר בדדמי זה(א) שהיה במלחמה זהו הוא שנמצא מת וכן איתא להדי' בש"ג ריש הפרק והוא בד"מ סס"ק ל"ח לענין אשה המעידה על בעלה במלחמה ולמד מלחמה מן מים שאל"ס וה"ה לשטת הרא"ש בע"א ומה שהש"ג שם ע"ב פוסק בל' זה וכן אם העד העיד שטבע בעל' במי' והעלוהו משם מת והכירו העד ה"ז נאמן אע"פ שלא הכיר ע"י סימנים אלא בט"ע שאין העד אומר בטעות היינו דפו' כהרי"ף ורמב"ן ויש"ש דבע"א נפשט האיבעי' א' דאם אמר קברתיו נאמן משא"כ לשטת בעהמ"א והרא"ש דבידע הטביעה צריך נמי סימני' בע"א ה"ה במלחמ' ודברי הח"מ קצרים ודברי הב"ש צ"ע שכ' ואם נטבע במים כו' צריך שיהא לו בו סימן דמשמע דרוצה למעט דבמלחמה בקברתיו לחוד סגי וזה אינו דמלחמה ומים דין אחד להם כמבואר בש"ג וכ"מ להמע' בהסוגיא וגם מה שכ' במים שאל"ס אינו מדויק דה"ה ביש להם סוף ולא עמד כדי שתצא נפשו דנמי צריך לבא להכרה היטב עם ס"ב לשטת הרא"ש מחשש בדדמי של חילוה ולקברתיו מחשש בדדמי דל"מ וע"ע סעיף מ"ח:

הג"ה או אפילו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שת"נ דבר זה מתורת משה רבינו הרמב"ן ז"ל למדנו ובאמת צ"ע מה פעולה טובה יש בשיהה זו הא מ"מ יש לחוש שיצא תוך שעור זה במקום דלא שלטה בו עינו וא"כ אף אם נשאת תצא כמו ביש להם סוף ולא שהה אלא ע"כ דהעליי' מן מים שאל"ס ל"ש להכי ל"ת כן י"ל דאף דלא שהה נמי א"נ ל"ת ושאני יש להם סוף דתצא אם לא שהה דהעליי' מהם שכיח וכן תמה המרח"ש וכן משמעות הכ"מ בתחילת דבריו ע"ש וראיית הרמב"ן ז"ל מן ספינה שטבעה שבסעיף ל"ו אפשר לדחוק דדוקא ספינה שלא ראה בירר שזה נפל להמים ואפשר שנמלט הוא דנותנים עליו חומרא חיים אבל בראה שזה נפל להים י"ל דלא בעינן ששהה מטעם הנ"ל וע"כ לידחוק מאוד דוודאי זה רחוק שישוט תחת המים למרחוק ממה שעיניו שולטת ושם יצא ולהכי א"נ ל"ת אבל במקום הנפילה אינו רחוק כ"כ שיעלה להדי צריך לעמוד שעור הנ"ל ודברי הח"מ שבס"ק ס"א אינם מספיקים וע' תשו' ב"ח סי' ע"ט:

ה"ז לא תצא מהיתיר' כ' ב"ש והא דבעינן כי' תירצו תי' וכו' ועפ"ז כ' סי' קע"ח על הש"ך שכ' המבואר בתו' וע"ש כי אדרבא התו' בסוטה נמי מבארים אליבא דר"ח דלא מקרי זא"ז אלא בשהורו בנתיים וביבמות וכתו' לא כתבו סברה זו כ"א לתי' עולא גופיה דלגבי סוטה ס"ל דאף בבת א' אמרינן כ"מ כו' ואיך יתורץ מתני' דיבמות דמוכרח דוקא התירוה וחילקו כיון דאין נאמנותי אלא דרבנן מודה דל"א כ"מ וכו' כ"א בזא"ז ולעולם י"ל לדידן דפסקינן בסוטה כר"ח ובעי נמי זא"ז היינו נמי הורו בנתיים אלא דאפשר להעלות חילוק תי' אף לע"ז אליבא דר"ח נמי דבד"ת א"צ הוראה ובדרבנן כל שלא נתקבל עדותו בהוראה מקרי בבת א' כדי להציל רש"י מהשגת התו' סוטה וליישב בזה נמי משמעות הטור סי' קע"ח והן הן דברי הש"ך ודע דלתי' תי' יבמות וכתו' א"ל א"כ דיש חילוק בין דין תורה לדרבנן בדינא דעולא מה מקשה ביבמות טעמא דנשאת וכו' האמר עולא דילמא כל עיקר דינו ל"ש בדרבנן דז"א דא"כ כי נשאת אמאי ל"ת הא הבא עליה באשם וזה הפשוט ובזה נדחה הגהו' מהרש"א נמי וע' לקמן:

הג"ה מיהו משום לזות כ' ב"ש לפ"ז נראה וכו' לפ"ז צ"ל מ"ש תו' יבמות ע"ח בזא"ז ל"ת ומשמע אפי' לא התירוה אתי לתי' ר"י ועל משמעות זה דמה שכתבו תו' בזא"ז ל"ת היינו אפי' לא התירוה כ' ס"ק קי"א דתו' כתבו דל"ת כ"א דוקא בשבאו שניהם בפעם א' כשטת הש"ג ור"ל בפעם א' היינו דוקא תכ"ד של חבירו ולדדי ק' מאוד א"כ מה שכתבו בת' הכי אחד ואח' בבת אחד ל"ת ובזא"ז מותרת להנשא מן התורה אי לאו משום לזות ולמשמעותו ע"כ הפי' בזא"ז הראשון היינו בלא התירוה והשני בדהתירו' והעיקר חסר ותו לדבריו דברים אלו אזלו לשטת הר"י דלזות אינו איסו' כהוכחות המהרש"א ז"ל בתי' ר"י וכל מעיין יראה דהוכחות מהרש"א היינו משו' דנרא' דלפי' ר"י גבי סוטה בבת א' ממש נמי הנאמן כב' חשוב כב' ה"ה בעדות אשה אפי' בבת א' חשוב המתיר כב' מן התורה והחילוק אינו אלא דרבנן ולהכי מסתביר ליה דמה דתנן עד ועד ל"ח אינו כ"א איסור דרבנן וממילא בהתירוה ע"כ האיסור לזות קל אפי' א"ד אינו אלא עצה טובה (ולע"ד אף הגהות מהרש"א ופירושו אין צודק כי מה שכתוב דמוכרח דאף היכי דעד נאמן מדרבנן חשוב כב' מדלא תנן בעד אומר מת וב' אומרים ל"מ דהולד ממזר כנרא' מדעתו דבאמת אינו עכ"פ ממזר ד"ת משום דהאומר מת חשוב כב' והוי ב' ו"ב וזה לע"ד ודאי אינו ופשיטא דהוא ממזר גמור ד"ת כי דינא דעולא ל"ש כלל במקום ב' כדמוכח מקושי' פשיטא דאין דבריו של א' במקום ב' וע"ש פירש"י ולדעתו הי' לו לומר פשיטא ב' וב' נינהו וזה נמי ק' על פי' מ"ל ז"ל ע' ודוק ובל"ס אצלי דט"ס יש בתו' ועיקר כונה ר"י כמשמעו' הפשוט לתי' הקושי' א' דמשמע לי' הא ל"נ ל"ת מדינא ולא משום לזות וככונת הרא"ש דלזות אינו כ"א ע"ש כן ס"ל לסתמא דתלמודן הכי ומק' שפיר ומה דאביי בכתו' משני הכי לדר"י דאמר לא תנשא נדחה ע"פ תי' רבא שם וכסברת הרמ' ואפ"ה כ' הרא"ש הלזות דע"ט ע"פ דברי רב אסי שודאי הם הלכה ויתר הדברים הם בטעות) וא"כ מה זה שכתבו א' וא' בבת א' שרי' לכן לע"ד דבריהם אלו סתומים אבל מבואר יותר כונתם מס' כתובות וסוטה דלא נקרא בזא"ז אלא בהתירוה וכל שבא עד שלא התירה נקרא בבת א' ואפילו נשאת תצא אלא שבזה מחולקים עם הרא"ש שהם עושים מן הלזות איסור והרא"ש כדי לייתר קושי' תו' עושה הלזות אך לע"ט. והנה דרך זה דכל שאין היתר בנתיים דינו כבבת אחת ואפילו נ"ת ומשום דדין עולא ל"ש בעדות אשה שהוא דרבנן כ"א בזא"ז ע"י היתר הוא מוכרח בכתו' דאל"ה אלא כש"ג דכל בזא"ז אפילו בלא היתר לא תנשא וא"נ ל"ת ק' מהיכי הכריח בכתו' לר"י דהלא תנשא הוא משום לזות ומה מקשה א"ה אפילו לכתחילה נמי (והאמת שהש"ג אינו מזכיר הלזות ומתיר בהתירוה אפילו לכתחילה וי"ל בדעתו מה שכתב בלא התירוה לא תנשא היינו משום הלזות ומחלק בהלזות בין התירוה ללא והיא אמנם סברה דחוי') אבל להתו' יבמות דמבואר דאף בהותרה יש לזות והיינו מוכח ר"י איך אפשר דבלא התירי' ל"ת מדינא וא"נ לא תצא דא"כ מה מקשה א"ה אפילו לכתחילה נמי מנ"ל דר"י איירי בזא"ז עם היתר דילמ' בלא התירוה א"ו דכל בלא התירוה היינו בבת א' ממש וא"נ תצא וע"כ דאיירי עם ההיתר ושפיר מקשה ומוכרח הלזות וע"ד זה ע"כ נמי לידחוק בדע' תו' יבמות ד"ה עד א' כדי שלא יסתרו דעתם המבוארת במקומ' הנ"ל ואפשר הוא ע"ש ומה שכ' ס"ק קי"א וכ"מ בטור כי ברישא לא כ' א"נ תצא דיוק זה לאו מידי הוא כי מאחר שפו' כהרמ' דאפילו בבת א' א"נ להעד ל"ת ודייקו הכי ממתני' דלהכי לא תנן עד אומר מת ועד אומר ל"מ ל"ת ואם נשאת תצא משום דלא פסיקא לי' כן הטור להכי לא כ' ברישא כ"א אבל בא העד קודם שהתירו לא תנשא דהיינו ל' המתני' היינו דינו שכ' בתר הכי עד אומר מת ועד אומ' ל"מ וכו' ולדיוק הב"ש הי' מחויב ליכתוב בפי' עכ"פ בבת א' אלא ש"מ לדע' הטור אין שום חילוק בין בבת א' ממש לזא"ז בלא היתר ומ"ש תו וכ"כ הרמ' דאם באו ב' כאחד תצא ק' אדדייק מסיפא לקולא לידק מרישא לחומרא דהא ברישא כ' והתירוה ולדעתו דיש דין אמצעי דלא תנשא או"נ ל"ת דהיינו בזא"ז בלא היתר למה לא ביארו א"ו מהא ליכא למשמע וכל שלא הותרה באו כאחד קרא לי' וכתו' סוטה דלא כפירש"י שם דלפירושו לא מקרי באו כאחד אלא בתכ"ד ואלו כונת הרמ' כב"ש הי' לו לבאר תכ"ד וגם הי' ק' עליו מה שהקשתי כנ"ל מכתו' וכן מצאתי בתשו' הרמב"ן סי' קי"ט וכן בתשו' הר"ן ס"י מ"ז דכל שלא הותרה הוי כבבת א' וא"נ תצא וכן מוכח מהירושלמי שמביא הה"מ דאיתא שם עד אומר מת ונשאת ובא ע"א ואומר ל"מ ה"ז ל"ת מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד של"נ תצא ועד כאן לא פליגו חכמים אלא מפני שנשא לעד המעיד הא נשאת לאחר מודו דתצא וק' הא ודאי דאמר עד שלא נשאת היינו דומי' דנשאת ואח"כ אמר דלא הי' כ"א בזא"ז וא"כ דבזא"ז בלא היתר נמי לא תצא מדוע תצא זו אפילו בנשאת לאחר ומכ"ש לר"מ בשנשאת להעד אלא ש"מ דכל בלא היתר ממש כבבת א' והש"ג לע"ד דע' יחיד ואינו הלכה ולע"ד מהירושלמי הלזה יש לדייק לפי' הרמ' נמי דאם נשאת מעצמה לאחר אמירו' העד בלא היתר ב"ד ואח"כ בא עד ואמר ל"מ דתצא ואין הנשואין חשוב כהיתר ב"ד דהא ר"י אמר זו דברי ר"מ ולא התיר נשאת ואח"כ אמר כ"א מפני שנשאת להעד אבל לאחר תצא ואי הנשואין מעצמה חשוב כהיתר ב"ד אפילו לאחר נמי לא תצא והרבנן דפליגי עלי' נמי ל"פ אלא בנשאת להעד דאפי' בבת א' ממש נמי לא תצא אבל לאחר משמע דכע"מ דאפי' נשאת ואח"כ אמ' דתצא וע' ב"ש ס"ק קך"ג והי"א שבש"ע שם ע"כ חולקי' על הרמ' בפירוש הירושלמי שוב ראיתי שבחדושי רמב"ן כ' על הירושלמי ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון שהתירוה לינשא ול"ל דעולא וא"כ דל"ל דעולא אפשר לדידן דאית לן דעולא נשואין נמי הוו כהיתר אבל כבר העיד הה"מ שאין פי' הרמב"ן עיקר ולי בעניותי אינו מובן לי כלל וצ"ע בריב"ש סי' שע"ט:

והיא אומרת ברי ל"ת ע' ב"ש ס"ק קי"ג הכריח דר"ח סובר בדינא דעד המעיד אם נשאת תצא ולע"ד אין מוכרח וי"ל דסובר שם ל"ת והיינו משום דמדמינן זה לנטען על השפח' ולא לנטען על א"א כדאיתה בנ"י שם דבנטען על א"א איכא עידי כיעור ורגלי' לדבר משא"כ בעד המעיד ודבריו מועתקים בב"ש סי' י"ב וי"ל דוקא במעיד לחודי' וליכא דמכחיש הוא דיש לפלוגי בינו לבין הנטען על א"א אבל ביש נמי מכחיש יש לדמותו לנטען על א"א דזה נמי רגלים לדבר מקרו ולכן א"נ תצא ומה שמדייק מן תשו' הרא"ש לא הבנתי כלל דהא נ"מ אם הי' להעד אשה כמבואר סי' י"ב סעי' ד' והר"ן חדא מב' טעמא נקיט ולא בא להורות דעתו ודעת ר"ח ונ"מ בשלא הי' לו אשה ולפ"ז אפשר דאין כאן שום מחלוקת ואף הרמ' דפוסק סי' י"ב דל"ת אפשר דמודה הכא במכחיש דתצ' כר"ח ומ"מ א"צ למוקי' בדאיכא ג' עדי' רק דמוקי בשהי' להמעיד אשה וק"ל:

הג"ה ודוק' שהי' שותקת ע' לח"מ דתמה כהוגן מדוע השמיטו כה"פ ההו' דינא ואף מדייק מהרמ' דלא ס"ל מדכ' בה' ך' כללא דכל שהי' הע"א שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו דאף א"נ להעד המעיד כגון שהי' גזלן דדבריהם דכשר לעדות אשה ונשאת לו ואח"כ באו ב' כיוצא בו ואמרו לא מת דתצא ואמאי הא היא מכחישת והוי בו"ב וצ"ע אבל הבעל ע' ח"מ ובמה שכתב הב"ש אבל הבעל שנשא אשה אינו נאמן אחר הנשואין נראה שרוצה ליישב קושי' הח"מ שכ' אבל קשה וא"כ א"י מה שמסיים מיהו הרמ' וכו' לא ס"ל כן במה מחליט זה אבל האמת ל' הנ"י אינו מתפרש אלא כדפירשו הח"מ וצ"ע:

י"א ל"ת כ' ב"ש ולכאורה ק' וכו' ולע"ד אפשר ליישב ע"פ דברי הרמב"ן וח"ר שכתבו לידחו' ראיות הרמ' שס"ל עד ועד בהכחשה א"כ ל"ת מדלא קתני מתני' נמי א"נ תצא כ' משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר ל"ת מהתירה הא' עכ"ל וא"כ נמי לא מתוקמה בנשאת בלא רשות ב"ד דהיינו נמי באיסור תו י"ל מדפשיטא להר"ן דמעשה נשואין בלא רשות ב"ד עדיף מהיתר ב"ד בלא מעשה מקשה שפיר טעמא דנשאת ממש דהא הי' לו להתנא לאשמעינן דינא דעולא דהוא חדוש יותר ומשני דנשאת לאו דוקא אלא התירוה ולא נקיט ונשאת אלא להשמיענו דצריך היתר נשואין וק"ל ואולם בדבור הקודם לע"ד הבאתי ראיה נכונה מהירושלמי כהרשד"מ:

אבל בפסולים וכו' במהרי"ו סי' קס"ד כ' קושיא על הת"ה שסובר המוהר"מ לא החזיק המתועב אלא לפסול דרבנן וכשר לע"נ דא"כ מנ"ל למהר"מ דאזלינן בתר רוב דעות דהיינו ג' א"י מסל"ת נגד היהודים דילמא הא דאזלינן בתר רוב דעות להתיר דוקא היכא שהמתירי' פסולייהו כהאוסרים כגון ב' א"י אומרים מת וא' אומר ל"מ או ב' נשים ואשה אבל בנדון מהר"מ אם איתא שהוא עד כשר להעיד ד"ת מנ"ל דאזלינן בתר ג' עכו"ם לקולא שהם פסולים ד"ת כדמשמע ל' הגמרא ותירצה לר"נ הכי ר"נ אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר ר"ד ועשו ב"נ באשה אחת וכו' הרי דלא נקיט אלא פיסולייהו שוה. ולע"ד סתימות כה"פ משמע דלא נחתו לחלק בהכי ואף ל' הש"ע סעיף ל"ז שהוא ל' הרמ' משמע דלא כותי' שהרי כ' בד"א וכו' ובאו ב' נשים או פסולים דדבריהם ל"מ וכו' אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולים אומרים ל"מ ה"ז כמחצה ע"מ וד"ז נובע מתיר' איבעי' אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקר' אפילו מאה נשים כע"א דמי' ולדברי מהרי"ו ק' בזה נמי נימא דוקא נשים דפסולי ד"ת הוא דמאה כחד אבל פסולי דדבריהם נימא כיון דד"ת כשר ולעדו' נשים אף מדרבנן כשר ליהוי כחד לגבי תרי ולא כמחצה ע"מ אלא משמע דלא דייק זה של נשי' כ"א ל' דגמ' בבפסולי עדות דמשמע כל פ"ע שכשרים לעדות נשים שווים וה"ה לגבי מועוט ורוב דתרווייהו פ"ע אף שזה פסול תורה וזה דרבנן שוים והולכים אחר רוב וצ"ע:

ב' עדים וכו' והיא אומרת ברי לי רש"י ז"ל פירש ברי לי אין לבי נקפי שברי לי אלו הי' קיים הי' בא והקשה הר"ן ז"ל כיון שא"י בבירר באשם קיימא ומזה כבר נשמר ופיר' דאין אשם בא אלא למי שלבו נקפו אך ק' תינח הוא והיא אבל מה נעשה להבנים שיוולדו הא ליהוו ספיקא ממזרים ונהי דס"מ ד"ת שרי מ"מ הדבר תמוה להרבות ס"מ דתרי ותרי בישראל משא"כ לפי' הר"ן לפ"ר ניחא דעדותה שאומרת ברי מועיל נמי להכשיר הולדות כדקי"ל סי' ד' ולפ"ר הי' נלע"ד שאם מת בעל אשה זו שהי' אחד מעדיה אף דשוב נודע שבעלה הראשו' נמי ודאי מת אלא שהספק עדיין אם בשעת הנשואין הי' מת לא מיבעי' ע"י ברי דרש"י שאסורה לכהונה מכח הס' דבו"ב דהא להכת האומרת ל"מ נעשתה זונה אלא אפילו בברי דהר"ן דהוי' טוענת ברי לכשר נבעלתי מ"מ לכתחילה הא ק"ל דלא תנשא ואפילו ברוב כשרים ומכ"ש בס' דבו"ב אך ע' סי' קנ"ב סעיף ג' הוכחתי דלא שייך כלל הכי לבא מצד נאמנת ברי דידה ואפ"ה בטוענת ברי הבנים כשרים וע"ש ע"כ מטעם אחר א"כ אפשר שתמיד נמי כשרה לכהונה וצ"ע:

הג"ה אין מוציאין וכו' ד"ז איתא יבמו' צ"ב אמר רב אשי ולקלא לא חיישינן ופירש"י אם נשאת בב"ד ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו ל"ב ומקשה הי קלא אילימא דבתר נשואין הא אמר ר"א חדא זימנא מהו דתימא הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא דקמא נשואין דמי ותתסר קמ"ל נשמע מזה הא אי לא נשאת אלא שהתירוה ע"פ עד א' ושוב יצא קול שחי תצא מהתירה ואסורה להנשא ואם מ"מ נשאת תצא דאל"כ אלא שלענין זה נמי לא תצא מהתורה ולא חיישינן לקלא הא טובא קמ"ל וכ"מ מדלא אמר דינו כ"א אמתניתן דקתני תצא היכי שבא בעלה דהיינו אחר שנשאת והסוגי' נמי מש"ה לא מוקי דאיירי בקלא דקמא נשואין בתר ההיתר ונשאת דלא תצא א"ו משם דבאמת באופן זה תצא ואף דבמהרי"ו סי' פ"א איתא בע"א שהעיד לאלמנה שאינה זקוקה ליבום מחמת שראה בת בעליה חי שנאמן נגד הקול שיצא שמתה הבת בחיי אביה ומביא ראיה מכתו' ך"ו דאיתא כגון דמוחזק באבוהו דהאי דכהן הוא ונפק עלי' קלא דב"ג הוא כו' ואסקינן אלמא דע"א נאמן ד"ת נגד כל עכ"ל ש"ה כמבואר שם בתו' ד"ה ואתא דכיון שהעד מסייע להחזקה להכי ע"א עם החזקה עדיף מהקול אבל החזקה מסייע להקול עדיף הקול מע"א אך א"כ ק' מה הקשה גמ' מה קמ"ל הא התם שני כדפרש"י דאיירי ביצא קול על אשה נשואה לכהן שהיא גרושה או זונה שהיא קול לגרועי חזקה משא"כ הכא שהחזקה מסייע להקול ה"א אפילו בתר נשואין נחיש ויש לדחוק דפריך מל' דכל קלא דמשמע כולל והמתר' תי' דה"א דזה אינו בסוג דבתר נשואין. אי אפשר דהכא בשנשאת נמי אין החזקה מסייע להקול כדכתבו תו' בסוגיא דכתו' דתרי ותרי וביבמות פ"ח דחזקה דאשה דייקא מגרע להחזקה דא"א דבעלה חי אך מ"מ אינו דומה דשם הקול נגד החזקה והכא עכ"פ אינו כנגדה דהא מ"מ כתבו תו' דהבא עליה באשם משום דמקרי איקבע איסור ע"י החזקה דא"א להכי הוכרחתי לדחוק כנ"ל ואני תמה על כל רבותינו הראשונים שהשמיטו מימרא זו דר"א מה דמסיק הסוגיא דחידוש היא ולא נלמד מכלל דר"א:

האשה עצמה כו' ב' גדולי הדור ה"ה ר"נ ור"ש הובאו בתה"ד סי' רל"ט ובב"י נסתפקו מדלא מצינן בהדי' דעכו"ם מסל"ת נאמן בהכרה דטביעות עין י"ל דאינו נאמן כ"א במת בפני ואף דלא פסקינן הכי היינו משום דבמתני' אינה מחלק בין יהודי לעכו"ם כ"א במתכוין משמע אבל באינו מתכוין שוה לישראל אבל באשה דלא מצינן יותר מל' זה ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת שמשמעותו הפשוט מת לעיני אפשר להסתפק אם נאמנת בהכרה דט"ע דדילמא מדבהילה ליפטר מעגונה יש לחוש שתעיד בדדמי ובמתני' קמ"ל במלחמה אינה נאמנת אפילו במת לפני וכ"ת מדחזינן שלענין עד מפי עד היא שוה לעד דעלמא ה"ה לכל מילי דז"א דבשלמא לעד מפי עד פשיטא דעדיפה והראי' עדותה מבואר בהמתני' שהוקבע בימי ב"ש וב"ה ואלו עדות ע"א דעלמא נחלקו תנאים דבתרווייהו עד שהוחזקו ושפיר יש ללמוד בק"ו דנאמנת במפי עד משא"כ לענין חשש דבדדמי הרי חזינן דגריעה מאשה דעלמא והראי' גבי איבעי' דע"א במלחמה ס"ד למיפשט מעובד' דת"ח שהתיר רבי ע"פ נשים וה"ה במלחמה אף דהיא עצמה במלחמה ודאי לא מהמני אמנם כל ס' זה אינו כ"א לשטת בעהמ"א בסוגי' הנ"ל דנזכר בש"ס החשש של בדדמי דחילוף משא"כ לשטת המרדכי והיש"ש אליבא דהרי"ף ורמ' דלא נזכר כלל רמז דחשש בדדמי של חילוף לגבי הכרה דט"ע זולת בשהה ג"י ביבשה ושעה בתר שהועלה מהמים דבזה כ"ע לא מעידים אין מקום לס' זה לע"ד. ויהי' איך שיהי' מבואר בתה"ד הנ"ל דפשוט' לי' שאף אשה עצמה נאמנת דהא משני מה שהתו' לועדי' ק"ו למסלפ"ת היינו מאשה עצמה דעדיפה מעכו"ם לפ"ת מבואר להדי' דעתו דאשה עצמה נמי דוקא במלחמה ומים הוא דא"נ בט"ע בלא סימן הא ביבשה נאמנת ואף שתירוצי אין מוכח דקושייתי יש ליישב בפשוט כמבואר בק"ע דמהרח"ש דלענין חשש שקר ודאי נשים עדיפו ולענין בדדמי מסלפ"ת גרע מ"מ דינו בטוח אמת ואין בודקין וכו' וכ"מ סתימו' כה"פ וכ"מ בש"ג שאביא סעי' מ"ח וקצת יש לדייק נמי הני מל' הגמ' קי"ו רב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע סתמא הא בשלום לא חיישינן כלל גבה לכל חששי דבדמי והוא הפשוט:

שמא משנשאה וכו' ע' בהה"מ פי' הירושלמי שמביא ולדבריו ע"כ פי' ל' זה הכי דלהכי לא מוקמינן הדין שבתר שנשאת המעידה שתנשאה צרה ואין אומרים כו' כי אלו כן הי' החשש שמא משנאתה כו' משא"כ עתה שיודעת שאין בדבריה לגבי חבירתה כלום אף היא אומרת אמת וכ' הב"ש דאם קיבלה הצרה קדושין תלי' בס' התו' אם אכלה בתרומה דאוריי' ולע"ד בל"ז היא ס' מקודשת מכח השגות הראב"ד בה' תרומות שאינו גורס דהלכה כר"ט ותו צ"ע דמפי' רש"י ד"ה צערה דגופה שכ' ואפילו שהיא נשאת תמות נפשה כו' נראה שמפרש דינא אף בתר שנשאת אכלה הצרה בתרומה ולפי' הירושלמי זה תימ' שהרי מעתה שיודעת שאין בדבריה כלום אף היא אומרת אמת ואיך תאכל הצרה בתרומה דהא כל שלא נשאת הצרה אינו כ"א מדרבנן כדמשני דא"נ חזרה לקלקולא הראשון אבל מעיקרא דדינא ידעינן דמת ומל' הרמ' בה"ת משמע דאינו מעתיק דינא דר"ט בההיא חידוש דאף בתר שנשאת המעידה דתאכל ואולם ל' המשנה ודאי משמע כפירש"י וצ"ע:

זאת אומר' כו' צרת' מכחישה ואומר' ל"מ ה"ז תנש' והצרה ל"ה ואפי' רוצה לחזור ולומ' מת עם אמתל' דלהכי אמר' ל"מ לעגן הצרה מ"מ ל"ת תו' ד"ה סד"א וכתבו ול"ד לאשה האומרת א"א אני דנאמנת לחזור ולומר פנויה אני ע"י אמתלא ור"ל דלהכי ל"ד דשם א"צ האמתלא אלא לעקור דבריה הראשונים וממילא שרי' משא"כ בזו שאף אחרי עקירות דבריה אינה נתרת בעדות צרתה אלא ע"י עדותה באחרונה וזה מהיפך להיפך א"נ:

והכחישוה הב"ש כ' בזה הזמן וכו' אף שפשוט לו כן לע"ד משמעות הגמרא אינו הכי דהרי לולא דמקשה ולהמנונהי מדרב המנונא משמע אלו הוה ס"ל דאינה נאמנת לא ק' לי' מידי והי' ניחא לו דבקטט כזה עד דאמרה גרשתני מה שאין כל הנשים אומרת כן שוב א"נ להעיד אף דלא נתחזקה במשקרת וממילא ה"ה לדידן וגם כשהמיר נמי לא נתחזקה במשקרת ומ"מ חשש הרמ"א משום דהיא קטט גדול ובזה מיושב מה שכ' הח"מ על דין מומר דמסוגי' ל"מ הני ולהנ"ל משמע טובא דאך בעינן קטט גדול (ומה שמקשה נמי הה"מ מדברי הר"ן א"י מה קשה דהא ע"א בדיעבד לא תצא בקטט ומטעם רעבון אפילו בדיעבד תצא ותפס טעם המספיק אף להוציא ומכ"ש לדע' הט"ז דלק"מ דס"ל דדוקא לענין עדות עצמה הוא דדומה מומר לקטט ולא לענין ע"א ומותרת אף לכתחילה להנשא על פיו והב"ש לא העתיקו הכי ואולי הוא ט"ס אלא שצ"ע ראיות הט"ז מהיכא ודעת הח"מ נראה דאין לחלק) אמנם לדעת הרא"ש שבסעיף ב' דיש תו אופן שאינה נאמנת בגרשתני דהיינו בתובעת כתו' יש לדייק כב"ש מדלא מוקי הקטט דגרשתני בהכי כי היכא דלא נטעה לומר דדוקא בהוכחשה אלא משמע דהאמת משמעינן דכל שלא הוכחשה אף שאמרה גרשתני ולא היתה נאמנת מ"מ נאמנת במת משא"כ ליתר הפוסקים יותר משמע כנ"ל ולע"ד באמת גוף דין מומר תלי' בזה אם הוכחשה ל"ד והעיקר אך תולה בקטט גדול דגרשתני י"ל דה"ה מומר דסתמא קטט גדול ושנאה יש אבל אם בגרשתני צריך דוקא שהוכחשה בעדים תמה אני איך יש לדמות לזה מומר ול' הרמ' שמסיים שהזו הוחזקה שקרנות מורה לדע' הב"ש ויש ללמוד מני' אף להקל במומר ועכ"פ יראה לע"ד דיש להקל במומר אם אומרת קברתיו וכדומ' דהא לפי פשטות הסוגי' זה תלי' בפלוגתא דר"ח ור"ש ונהי דפסקינן מס' לחומרא מ"מ במומר הוי ס"ס (וזה לשטת חכמי ספרד שמשמשים בס"ס וזה גופ' צ"ע) ואף לדעת הרא"מ דאף לר"ש אין מועיל קברתיו היינו דוקא מטעמו שמסיים והלא מוחזקת היא בכך לשקר משא"כ במומר וק"ל:

הג"ה או שהמיר כ' ב"ש והש"ג ס"ל כשטת התוספות במרגיל איהו קטטא לא אמרינן דמשקר' וא"כ ממה שמסיים הש"ג הרי היא נאמנת סתם ומשמע אפילו בלא קברתיו הי' מוכרח דפוסק לחלוטין כר"ח ולקולא דלא חיישינן בסתמא לאולי נזדמן לו מקום שקרוב למיתה וז"א שבתחילה פסק בסתם לחומרא דבארגיל איהו קטטה א"נ אלא בקברתיו ומשום דחייש נמי לדר"ש וגם המע' בלשונו שכ' על מז"ה ול"נ שא"נ בקטטה לא אמרו אלא כשהרגילה היא הקטט ע"י גרושין כמו שבארנו שגלתה דעתה שאינה חפצה בו אבל המיר נאמנת עליו הרי בהדי' שאפילו דין ארגיל איהו קטטא נמי לא נתן עליה ונתן לה הנאמנות אפילו בלא קברתיו ומטעם של"ג דעתה ע"י גרושין וזה משמע ככונת הח"מ ומה שכ' אלא כשהרגילה היא קטטא ע"י גרושין ר"ל דאפילו בארגילה היא קטטה כל שאינה עי"ג ליכא למיחש ומכ"ש מומר דלא הוי כ"א ארגיל איהו מ"מ כיון שלא היה עי"ג ליכא למיחש וק"ל ואפילו בא ע"א כ' ב"ש ופירש"י וכו' וכאן לא מדייקה והתו' מקשן על פי' זה דהא אפילו דדייקה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי ור"ל דלפ"ז דיש חשש בע"א שמעיד בדדמי מה צריך לסיים והכא ל"ד לו יונח דדייקה מ"מ העדות מעיקר' אינו ולפירש"י ז"ל ע"כ דסובר בעל האיבעי' לולא דהיא במלחמה ל"ד אפי' היה חשש שמעיד בדדמי היה נאמן ע"י הצטרפות דיוק דידיה ואף דהיא גופה חשודה במלחמה להעיד בדדמי היינו מה שהיא רואה בעיניה סומכת בלבה שהוא אמת אבל על דברי העד חוששת שמא בדדמי הוא מעיד ודייקא שפיר אף על חשש דבדדמי להכי מסיים והכי ל"ד תו כ' הב"ש והא דקאמר וחזינהו לאלתר דרך רבותא דוחק זה אינו מתקבל ומהרח"ש בק"ע דף מ"ט מביא גרס' אלא ה"ד כגון דאסקינהו קמן ואחזינהו לאלתר קאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים ופי' רבינו נר' דה"ק כגון שהעלום לאלתר לפנינו או שראום עדים ובאו הנשים ואמרו לנו קודם שראו אותם ת"ח יש להם סי' פ' ופ' שהם סימנים מובהקים ומצאנו לאנשים האלו כדבריהם עכ"ל פי' דלא גרס' דקאמרי דאסקינהו קמן דלאו היינו סהדותא דנשים דקאמרי דאסקינהו כו' באופן דיש ללמוד דאף בשלא ראו הטביעה בעינן לאלתר כגון הכא דאסקינהו קמן ומצאנו אותם באותם ס"מ לגמרי ואפ"ה בעינן לאלתר דאי אשתהי עשוים להשתנות עכ"ל ודבריו הם נמי נגד פסק הש"ע סעי' ך"ו בהג"ה ויותר נלע"ד לדחוק לגרסא זו דאי לא אסקינהו לפני הב"ד או העדים לאלתר והי' שהות זמן בין ההעל' לבין ההבאה להב"ד או העדי' אין הגדות הסי' של הנשים ראי' דאולי אינשי דלא מעלו שהי' המת זמן זה תחת ידם גילו הסימן להנשים כיון דמים כמלחמה ולא שייך צירוף דיוק האשה כי אין זה דומה לאבידה שהמוציא מצנע לה מיד ואולם הח"ר והרמב"ן גורסים כגון דקאמרו ומ"מ מפרשים דקאמרו סימן שיש להם במקום מוצנע וכן המלחמות פירש הכי להרי"ף והיא גורס נמי אלא דקאמרו אסקינהו וכו' אבל פירושם מבואר יותר בחידושי רמב"ן דז"ל ודחינן ותסברא בשהעלו אותן מן המים וכיון שכן איכא למימר בדאמרי סימני עסקינן כלומר ס"מ כדרך שנותנים לאבידה ולע"ד הכי פירושם ותסברא אף לפשטותך ע"כ דאיירי כדאמרו אסקינהו וחזינהו לאלתר כי היכי דלא ליהוי מתפח תפח ואלו כן ודאי שפיר נפשט דלא חשדינן ע"א במשקר אבל דחינן דכיון שכן שע"כ בשהעלו עסקינן י"ל וקאמרו סימנים כאלו היה כתוב כדאמרו סימנים כדאיתא ברמב"ן ותו באמת לא בעינן לאלתר. אך ק' לי על עיקר פי' זה דא"כ מה רבותא דרבי דהתיר ע"פ נשים דלפ"ר היה נלע"ד דאפילו ע"פ עכו"ם במתכוין דאפי' ע"פ קטן שבקטנים יש להתיר כה"ג כגון למשל שהיה עכו"ם וישראל בספינה וידעינן שהי' בעל אשה זו ונטבע והועלה שלא בפני העכו"ם ומעיד שהוא הנטבע ע"י סימן שראה בו קודם הטביעה מה"ת דלא לישתרי. אמנם בתשובת הר"ן סימן ל"ג כ' בל' זה והכי פירושא כגון דלא ידעו הנהו סהדא בהנהו אינשא מאן נינהו שלא היו מכירין אותו לא בשמן ולא בשם עירן אלא שהעידו ראינו איש מת סימן פ' הי' בו וכל שנותני' ס"מ ואנו יודעים שאותן אנשים שהיו בעליהן של אלו אותן סימנים היו בהן מתירן את נשותיהן ור"ל כיון שלא היו מכירן ואינם באים להתיר אין לחושדן במשקר עד שיהא צריך לצירף דיוק שלה ומוזכר נמי פי' זה בקיצור בחדושי רמב"ן כ' אלא כגון של"ה מכירן בהם וא"כ שפיר הוי רבותא דנשים משא"כ עכו"ם אשר פיהם וכו' א"נ בלא מסלפ"ת דאמרינן חי ראוהו ואומר מת כדאית' בתה"ד סי' רל"ט ואפי' אינם באים להתיר ומוקדם לזה כ' הב"ש בשלמא אם היה שם ס"מ י"ל דהיה במקום מוצנע דא"א לידע אלא בעת מיתתו דראה אותו וכ"כ הנ"י כנראה דרוצה לפרש לפי' הנ"י זה (ודברי הנ"י עצמם סותרים זה א"ז תחילה תופס פיר"ש ובתר הכי פי' ע"ד המלחמו' וצ"ע) דכל זה מן התיר' דקאמרי אינהו אסקינהו וחזינהו לאלתר וראינו בו ס"מ במקום מוצנע מה שא"א לידע אלא במיתתו ואנן ידעינן שזה הסימן היה בו וזה תימה איזה סימן הוא זה מה שא"א שיראנו שום אדם בשום צד בחייו. ותו הנ"י מדייק כדרך המחזירן אבידה ואטו אבידה מי לא ידע בה הנותן הסימן אלא הפשוט כונתו נמי כנ"ל דלהדחי' דקאמרו סימנים שוב לא איירי בדאינהו אמרי אסקינהו קמן אלא כדפי' הק"ע הנ"ל שהועלה לפני הב"ד או העדים והם אומרים אם זה הנמצא הוא בעל אשה זו צריך להיות לו ס"מ זה דהוא ממש כדרך שמחזירן אבידה ובמקום מוצנע ר"ל שא"א לראותו בהשקפה ראשונה וא"כ מה דמקשה על התו' מדכתבו שהי' בו סימן שא"מ וכו' אי משום הא ל"א דהי' אפשר לידחוק נמי ע"ד זה שבתחילת קודם שמראים להם המת מגידים הסימן ושוב אף דסימן זה לא מספיק מדא"מ ביותר ושמא אחר הוא דאתרמי בס"ז מ"מ שוב לא חשדינן להו במשקר ומראים להם המת ומעידים נמי הט"ע אלא דבל"ז צ"ע דלפירושם עמוד א' דבדחיו' האיבעי' אמרי' דחשידו במשקר אינם מוכרחים ליתן טעם על הט"ע לחוד מחשש דבדדמי דת"ל מטעם דדילמא משקרו והקרוב אלי שפירושם ע"ב הוא בשם הר"י ע"ד פירש"י דהאיבעי' הוא אם מעיד בדדמי ובעמוד א' סתמו לסתור פירש"י ולהסכים עם החולקים. תו כ' ולהרמ' ס"ל וכו' ולע"ד זה א"א דאם מפרש האיבעי' קברתיו וס"ל דנפשט ע"כ סברה חיצונה אית לי' דבלא קברתיו יש לחוש בע"א לבדדמי כמו שיש חשש זה בהאשה עצמה דמה"ת דלא תצא אטו אשה המעיד במלחמה בלא קברתיו מי איכא למ"ד דל"ת. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מ"ב במלחמה וכו' ע' ח"מ וב"ש ובודאי שמן הלכה זו אפשר לדחות דוקיו דהב"ח כדכ' הח"מ מ"מ ממה שכ' בהלכה כ' היתה שנת רעבון ואמרה מ"ב א"נ ועיקר החידוש מה דרעבון גרע ממלחמה דהיינו מת על מטתו משמיט משמע דסובר מת סתם ומת על מטתו חד ובזה הוא דגרע דבמלחמה כל שאומרת מת לא משמע נהרג וחשוב כע"מ ואלו ברעבן אין במשמע מת סתם לאפוקי שלא מחמת רעבון ולפ"ז אמר רבא תחלה דרעבון הרי הוא כמלחמה כמו במלחמה אמרה מת במלחמה א"נ כן אמרה מת מחמת רעב הדר אמר דגרע דאלו במלחמה כי אמרה מת סתם היינו ע"מ דמת אינו במשמע נהרג ומהימנא ואלו רעבון אמרה מת סתם בכלל זה נמי מחמת רעב ולא מהימנא עד דאמרה וקברתיו. ואולם לפירש"י דמת סתם בשעת מלחמה היינו ע"י מלחמה זולת באמרה להדיא מת ע"מ ק' מה גריעותא דרעבון דאם אמרה להדיא שמת ולא מחמת רעב למה א"נ. ולהכי פירש"י ז"ל דלהכי רעבון גרוע דאלו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב סברה איך יחיה וכ' המהרש"ל ז"ל פירש ומש"ה לא אמרינן דמשקרת אלא אמרה בדדמי ומש"ה כי אמרה מת ע"מ בלא מלחמה נאמנת אבל ברעב דסברה א"א בעולם שיהא לו המלטה אמרינן שמא משקרת לומר אף מת בלא רעב אבל קברתיו שאינ' תלוי בעדות מיתה כולה אי לא אמרי' דמשקרת עכ"ל. אבל הטור אפי' בזה כרש"י דבמלחמה מת סתם א"נ זולת במת ע"מ להדיא ס"מ ברעבון סתם דאפי' במת ע"מ א"נ ומשמע משום דל' זה אינו מברר שלא מת מחמת רעב דאף מחמת רעב הוא מת ע"מ הא אילו פירשה מת ולא מחמת רעב באמת נאמנת דאף ברעבון לא חשודה למשקרת אף בזה וכן מבואר ביש"ש אף דבסי' א' כ' במלחמה ואפי' אמרה סתם מת ולא אמרה מת במלחמה א"נ מ"מ בסי' ב' כ' ולפ"ז אפי' ברעבון אם אמרת בהדיא ל"מ מחמת רעב אלא מחולי אחר מהימנא וע' בהה"מ ד"ה ואפי' אמרה מת פי' להרמ' ואלו ברעבון כי אמרה מת ע"מ ולא מחמת רעב א"נ וצ"ע נ"ל הא אמנם למשמעות הח"מ הכא דלהרמ' אף אשה עצמ' שואלין סבת המיתה וע' לעיל הקשתי דא"כ ק' קושי' רש"י ואולי י"ל דהא כבר טרח הה"מ למצוא מקום לדין זה ומסיים ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו בפירש וא"כ י"ל דזה גופא נתלה בהאיבעי' דהחזיק' הוא מלחמה דודאי אלו הסברה מכרעת דא"נ מוכרח באמת דהיינו רבותא דשעת שלום נאמנת כדפירש"י במת סתם ומוכרח באמת נמי דאין צורך לשאל סבת המיתה משא"כ אם נאמרת במגו. הרי לא מצינו בפירוש דא"צ לשאל סה"מ ובשעת שלום אפילו אמרה מת במלחמה נאמנת והחיוב להחמיר בשאלה ומכיון דל"א האיבעי' פו' בתרוייהו לחומרא ולפיסקו לחומרא דתמיד צריכין לשאול סה"מ תו מעמיד הדין במה שהוא במציאות דהיינו במלחמה אם אמרה מת במלחמה ולא במת סתם כדכ' הח"מ דהא אינו במציאות דבל"ז תמיד שואלין סה"מ אלא שמשיבה במלחמה ובתר הכי כ' באם משיבה ע"מ וא"כ מה שכ' ברעבון דאם אמרה מת א"נ נמי הא צריכים לשאול אותה ואם משיבה מחמת רעב פשיטא אלא שמשיבה לא מחמת רעב אפ"ה א"נ. והיינו כדפירש"י והה"מ וצ"ע. אפילו אמרה קברתיו כ' ב"ש ס"ק קמ"ו בא"ד מיהו מ"ש אפילו א"נ תצא נראה להרמ' ל"ת ר"ל להרמ' דס"ל בהחזיקה היא מלחמה ל"ת זה נמי דכותה דהא היא שהחזיקה נשיכת הנחש ומפולת והטביעה מיהו אם ידוע שנטבע וקברתיו אז לש"פ בקברתיו נאמנת ותנשא להרמ' אפי' תצא כיון שהטביעה ידוע מבלעדה הוי כבשעת מלחמה דאפילו בקברתיו א"נ לטעם הב' ואולם ריש דבריו שכ' להרמ' ל"ת וקאי על האומרת קברתיו ולפ"ר סותר עצמו במה שכ' ס"ק ק"ן דבקברתיו והחזיקה לב' הטעמים תנשא לכתחלה וצ"ע אם הדברים שבס"ק ק"ן ברורו' דלטעם א' י"ל דהוי מגו במקום חזקה דאינה משהה עצמה לקוברו ולטעם הב' יותר נוחים דבריו לע"ד ולשונו שכ' אף לטעם ב' משמע ומכ"ש לטעם א' ולע"ד איפכא מסתברא וע"כ ריש דבריו קאי על אפילו לא אמרה קברתיו דל"ת להרמ' אמנם כל דבריו בזה לקוחים מהב"ח ז"ל שהמציא חילוקים אלו מן הב' טעמים ול' הה"מ אינו אלא הכי וי"ל לדעתו ז"ל שהטעם הוא דאע"ג דאנן לא חיישינן למשקרה כי אמרה מת במלחמה אע"ג דאמר' קברתיו חיישינן לה וכ' עליו הרא"מ הוא מסכים עם מה שכתבתי דהיינו מה שהוא מחלק בין רעבון דנאמנת בקברתיו ובמלחמה לא משום דרעבון דרכה לשהות לקוברו ולא במלחמה והרי הה"מ הוא שכ' להדיא דאף במפולת ונחשים להרמ' אף בקברתיו א"נ ואיך ייחס הה"מ לדעתו אבל הפשוט הא מפולת פירש"י שנפל הבית עליו או בא רוח והיה מפיל כל בתי העיר וע"כ לפרש דוגמות מלחמה שאף היא היתה בהסכמה עד שמסתמא לא המתינה לקברו ומכ"ש בנחשים שהי' ברוב ב"א דשייך נמי ההוא טעמא דחששה לנפשה כמו במלחמה ולכן כ' הח"מ ס"ק ק"ו שהרמ"א סמך אדלעיל ודלא כמו שכ' הב"ש תו ס"ק קנ"ו והטעם ב' שהזכיר בשם הה"ם ל"מ מבואר זולת בתשובת בן לב גבי פלוגתא דקטטה ובאמת צ"ע לדבריו אלו דמה יענה על רעבון גם מה שהחליט הכא ובס"ק קנ"ו דיש לה מגו א"י הפשיטו' והכל לפי הענין ודוק וי"א דאם אמרה קברתיו נאמנת זה ל' הש"ג ריש הפרק והובא בד"מ ס"ק ל"ח אמרה מ"ב במלחמה ואחר שפסקה המלחמה מצאתיו וקברתיו נראה שא"נ הואיל ולא יכלה לראותו בשעת מיתתו שמא אחר הוא וכסבורה שהוא בעלה עד שתאמר הכרתיו ע"י סימנים וכן אם אמרה טבע בים או בנהר ומת וקברתיו א"נ עד שתאמר הכרה עי"ס עכ"ל וכדבריו מוכח להמעיין היטב בראשונים ומה שכ' הואל ולא יכלה לראותו בשעת מיתה הם דברי תו' ריש הא"ש אמנם סתימות הפוסקים דבמלחמה ע"א בקברתיו דנאמן משמעין דלא כותי' ולכן היש"ש פ' הנ"ל הוכיח מזה לשטתו שטף הרי"ף ודעמי' שאין לחוש כלל לבדדמי של חלוף ואפי' במלחמה ומים כל דלא שהה ונתפח אבל לשטת בעהמ"א ע"כ כדבריו (ואף שגב' ע"א פסק הש"ג דנאמן בט"ע לחוד כבר כתבתי דאזיל בשטת היש"ש דלא כבעהמ"א והרא"ש אלא דאחז פי' התו' וע"פ פי' היש"ש דמה שנאמר וקאמרה סימנים ע"ד דחי' אבל באמת נפשט מעובדא דדגלת דע"א נאמן בט"ע לחוד אבל האשה עצמה דא"נ במלחמה ה"ה על ההכרה דט"ע לחוד א"נ) ועוד יש לדחוק בדעתם דנהי דאמרינן דאינה עומדת בקשרי המלחמה כדברי התו' הנ"ל היינו בקרוב המלחמה בכדי שתוכל לראות סוף בירר מיתתו אבל מ"מ אם אמרה שהיתה עומדת מרחוק בכדי שהיתה יכולה להביט עליו משם וראתה זורק בו חצים ולא העלימה עין ממנו עד תום המלחמה ואח"כ הלכה בטח אל מקום המלחמה ומצאה זה בעלה שראתה בחיים זורק בו חצים זה שהיה מונח מת וקברתיו דבזה א"צ להכרה דט"ע אחר המיתה ואז נאמנת ובזה היה אפשר לדחוק כדברי הב"ש ס"ק צ"ט אבל פשט הענין מסתביר כהש"ג והב"ש ס"ק ק"ן מביא בשם הלבוש סברה זו לטעם הרמ' שכ' דגבי אשה ל"מ קברתיו וכ' עליו וא"י מנ"ל הא ואדרבא איפכא הוה לן להקשות דאם כן ע"א במלחמה למה נאמן בקברתיו דהא להסכמת רוב מפרשי הרמ' האיבעי לא נפשט וחד דינא איתא לע"א עם אשה עצמה לענין חשש דבדדמי אלא ש"מ דטעם הרמ' באשה דמשקרת וגם בנטבע לא מצריך אלא קברתיו ואינו מזכיר מסימנים כלל והיינו משום דסובר כשטת היש"ש אליבא דהרי"ף דלא חיישינן כלל לבדדמי של חילוף זולת בשהה שוב ראיתי שאף הח"צ ז"ל סי' פ"ב מחזיק בטעם הלבוש ומדחיק לחלק בין ע"א ע"ש ומביא ראיה מן מלחמה קטנה ומפרשה שא"נ כ"א בקברתיו ואף שהח"מ ס"ק ק"ח מביא בתוך התשו' בשם מהריב"ל דרך אפש' דבמלחמ' קטנ' ל"ב קברתיו ומשמע דיש ס' בדב' לע"ד א"ס דכ"מ שצריך קברתיו נזהר הרמ' ז"ל לבאר ומדלא ביאר ש"מ ודאי דא"צ ומה שהכריח מקושיה דהא צנועות מסרו נפשייהו לע"ד ל"ק דהטעם הזה דאשה כלי זיינה עלי' אינו אלא ע"ד מליצה שבהתחננה אליהם מרחמים עליה ולפעמים מחמת שנותנים עיניהם בה ומש"ה אינה מוכרחת עדיין למסור עצמה לביאה וכן מבואר בתו' ע"ז ך"ה ע"ב ואף רש"י שם מודה הכא בפי' זה וק"ל:

ואם אמרה מת ע"מ וכו' כ' ב"ש כלומר מת שלא במלחמה אלא בביתו ע"מ מהרש"ל העיקר חידוש שביש"ש משמיט אלא כצ"ל כלומר אפילו ירד במלחמה והוכח מכת הרג ושב לביתו ומת מחמת הפצעים ע"מ מהימנא וכן איתא נמי בח"ר ונ"י אך בח"ר כ' דלהרמ' א"נ כמו שא"נ בקברתיו ולטעם הרא"מ שבב"ש ס"ק קמ"ו אפשר דהרמ' מודה בזה:

תו כ' אבל מת במלחמה ולא נהרג א"נ. וכ"מ בהג"ה ר"ל מדכ' וה"ה כל שאומרת מת או נהרג רחוק מן המלחמה משמע דוקא רחוק הא במלחמה אפילו ולא נהרג א"נ ולע"ד מזה לא משמע מידי לשטת רש"י דכל שמלחמה בעולם מת סתם היינו במלחמה ונקיט מת סתם דהיינו נהרג או נהרג להדיא אבל באומרת מת ולא נהרג י"ל דנאמנת וכן מבואר להדיא ביש"ש סי' ב' שכ' ומש"ה נ"ל עפי' אמרה להדיא מת במלחמה אבל לא ממכת אויב אלא מעצמו בין אנשי המצור דהוי כמת ע"מ ומהימנא ולפ"ר הדין עמו להחולקים דקברתי מהני דלא חשודה במשקרת ה"ה בזו כיון דל"ש בדדמי דזימנן דמחו לי' שהרי אומרת לא הוכה אבל בני הבחור ר' חיים שי' השיב הרי הרשב"א מביא ראיה לדינו הנ"ל בל' זה וע"כ אית לן למימר הכי דאי לא אשה היכי מהימנא דלמא שבקה לי' גוסס וסברה דגוסס לא חי ואמרה בדדמי אלא דכל שאינה יריאה מחמת מיתה לא שבקה לי' עד דחזייה דמיית ואם כן בשאמרה מת במקום המלחמה ולא נהרג יש לחוש מפני שיריאה שבקה לי' גוסס ואמרה בדדמי ודאי מת וא"ל דיש לה מגו אטו מת ע"מ דהיינו מת אטו מת דז"א דבמוחזק מלחמה יריאה לומר מת ע"מ כדכתבו תו' ד"ה מי וא"ל תינח הוחזק מלחמה אבל החזיקה היא ואומרת מת תוך המלחמה ולא מחמת המלחמה אלא ע"י חולי הא יש לה מגו דאי בעיא אומרת מת ע"מ וכנראה דזה קושית הב"ש שכ' וק' אכתי וכו' אמנם א"י מה ק' לו דבהחזיקה היא באמת אם אמרה מת במלחמה ולא נהרג נמי בגדר האיבעי בקיצר מכח המגו דמת ע"מ אלא דהש"ס נקט המגו דאי בעי אמרה שלום בעולם והוא נהרג לברר דבהחזיקה היא אף דאומרת נהרג במלחמה יש לה מגו אטו נהרג ולא במלחמה דהיינו שלום בעולם ואף דאין לה מגו דמת ע"מ בנהרג אטו מת ל"א ודו"ק ומה שכ' שדברי תוס' סותרי' א' לקמן:

נאמנת לד"ה כ' ח"מ ואפ"ה כו' כלומר דלהכי אין זה בגדר האיבעיא ואפילו נשאת תצא לכ"ע אך עדין אין זה מספיק כ"א כשאומרת נהרג במלחמה אבל כשאומרת מת סתם ק' דתהימן במגו דמת ע"מ והיא קושית תו' ד"ה מי אמרינן ולא ניחא להו בדבריהם ד"ה אי כדאי' במהרש"א ז"ל אך ע"ז נמי דחקו תו' עצמם דלא מיבעי לי' כ"א היכי דדייקא אמנם סוף דבריהם שמסיימו אבל כי לא החזיקה וכו' ע"כ רצונם לבאר אם דייקה נמי ואמרה שמת במלחמה ולא מת סתם דנמי א"נ במגו דמת ע"מ אף דדייקה ע"ז כתבו הכא בתי' מרווח דמפני שידוע מלחמה בעולם יראה לומר מת ע"מ וכו' ובד"ה דאי הוקשה להם היכי דלא הוחזק מלחמה ואינה יראה לומר מת ע"מ מדוע לא נקיטו ההיא מגו ותירצו דל"א מגו מנהרג למת ובדבור מי אמרינן לא נקטו תי' זה בסוף דבריהם היכי דהוחזק מלחמה אף דדייקה ואומרת במלחמה דלהכי א"נ במגו דמת ע"מ משום דנהרג עטו מת ל"א די"ל דלא היה מספיק דאכתי יש להאמינה כי אומרה נהרג במלחמה מחמת דדייקה ול"א מת סתם במגו דנהרג שלא במקום המלחמה דנמי מהימנא כדאי' בהג"ה אבל בתירוצם שיראה אף בזה יראה שלא יאומנו דבריה כיון שידוע מלחמה יאמרו העולם סתמא תוך המלחמה נהרג משא"כ בדבור דאי דאיירי באינו מוחזק מלחמה והיא מדייקה שמת במלחמה והגמ' נקיט האיבעי במגו דא"ב אמרה שלום בעולם והוא נהרג והיינו שלא במקום מלחמה ודקדקו תוס' דילמא מגו יותר טוב מת ע"מ ע"ז משני שפיר דנהרג אטו מת ל"א והא ל"ק דלימא המגו דא"ב אמרה מלחמה בעולם ונהרג שלא במקום מלחמה דזה ממש חד עם שלום בעולם דמ"ש שלום והוא נהרג ומ"ש מלחמה ונהרג שלא במקום המלחמה דהיינו במקום שלום כנלע"ד ליישב סתירת התוס' שהורגש עליהם הב"ש:

הג"ה וי"א ע' ח"מ ולע"ד על חילוקן יש לפקפק אחרי שמצא הרוג וראה בו שמחו ליה בגירא ורומחא סברה וודאי מת ומעיד בדדמי שמת כמו לשטת הרא"ש ידיעת הטביעה כמו הראיה והעיקר לע"ד מה שמביא בשם הראב"ח שהחילוק הוא בין האומר ראיתיו נהרג במלחמה במקום שהוא עצמו הי' עומ' בקשרי המלחמה וכמבואר בתו' ריש האשה ד"ה זימנן דמפני שירא נפשי' מסתמא לא עמד עד שראה יציאה נשמתו אבל הבא בתום המלחמה על מקום הרוגים והכיר אחד ומעיד שמצא ומת בזה לא חיישינן וסתמא בודקו היטב להעיד בבירר שמת ולזה מסכים ל' הרמ"א ז"ל שכ' וראיתיו אח"כ דר"ל כתום המלחמה ואף שבתשו' הראב"ח נראה תחילה שמחמיר אף במקום שאינו ירא לנפשו מ"מ המרד' ורמ"א לע"ד מחלקים בכה"ג כדמסיים הראב"ח ובפרט וכו' ואולם כבר הבאתי שטת הש"ג דבמי שיודע שהי' במלחמה ואח"כ הכירו ואפילו קברו לשטת הרא"ש צריך צירף סי' אינו מובהק עם הט"ע מהחשש דבדדמי של חילוף:

הג"ה וי"א דא"נ ע' ב"ש כ' מיהו י"ל וכו' אבל כשנטבע וכו' י"ל בפלוגתא יש להקל האמת כי לכאורה הכי מסתבר דהוי כעין ס' דרבנן אך צ"ע בהסוגי' דף קט"ו אלא דקאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרו סימנים ובפרט לפי' הרמב"ן וע' סעיף מ"ח דמפרש האיבעי' אי טעמא דע"א דלא חשוד במשקר משום דדייקה ודחה דהא בל"ז אף לפשטותך מוכרח דקאמרי אסקינהו וחזינהו לאלתר אף אומר דלעולם במלחמה דלא דייקה ע"א לא מהימן והכא בדאמרו סימנים במקום מוצנע וק' דהא בל"ז י"ל אף דבמלחמה אין ע"א נאמן היינו על הריגתו דמה"ת יהא נאמן באיתחזיק איסור א"א אם לא ע"פ דדייקה אבל בידוע שנטבע וד"ת מותרת ואינ' כ"א בחזק' איסור דרבנן דילמ' בהא בפשוט ע"א נאמן בלא דייקה ומה הצורך לידחות הפשיטות בסימני' ואולי י"ל דרוצה לידחות אף כי גם הטביעה לא נודעת כ"א על פי הנשים תו י"ל דדוקא לענין נאמנת העדים אמרינן כל דתוקן רבנן כע"ד תיקנו אבל בס' דפלוגתא מ"מ יש לחלק וע' סעי' ך"ח:

אם לא נשאת אלא נתקדשה א"צ גט ומותרת לחזור לראשון בל' זה איתא נמי בהרמ' פי' מה' גרושין ובהטור ויוצא ממתני' יבמות צ"ב ותו תנן התם אעפ"י שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זו דרש ר"א בן מתי' ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה וצ"ע השמטתם דין שהמשנה הזכירו לחדושו ואולם בדף צ"ד איתא אמר ר"י אמר רב הו' לי' לר"א למדרש בי' מרגניתא ודרש בי' חספא מה מרגניתא דתניא אשה גרושה מאשה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט דפוסל ונסתפקתי במה שגינה הדרוש בשם חספא אם מפני דפשיטא הוא דמה שייכות לגירושין ומי שאין לו אישות וא"כ י"ל דמש"ה השמיטוהו דפשיטא הוא וי"ל נמי איפכא דלהכי גינוהו משום דלפי הדרוש האמיתי דאפילו ריח הגט פוסל ה"ה דזו נפסלה משום ריח הגט וע' סימן ו' בהג"ה וכ"מ הרמזים שהרי הרא"ש העתיק המשנה עם הנאמר עליה ואלו בהרמזים השמיט נמי האעפ"י אבל ל"מ הכי מפרש"י דף פ"ט אלא כל דל"צ גט אף מדרבנן לית בי' נמי משום ריח הגט ובפי' משניות להרמ' עיינתי ומ"מ לא יצאתי מהמבוכה כי כ' ומאחר ר"א אמיתי ובזה הפסוק ענין אחר וכו' וכנראה דצ"ל ואמר ר"א אינו אמיתי וגם אפשר המכוין טעם שהפסוק ע"א מ"מ מאמרו לדינא אמתי בלא הדרשה ויהיה איך שיהיה צ"ע למה לא בארו כונתם לדינא הן לרחק והן לקרב:

כ' הב"ש הכלל הוא כו' ולהרא"ש לאו משום קנס לבד אלא מחמת קנס חיישינן שמא יאמרו עסי' קנ"ט שם בארתי שאין דברים הללו נמצאים בהרא"ש כלל לענין האיסור להראשון אלא לענין הצרכת גט מהשני אמנם מהטור שם מוכח מדמתיר נתיבמה בטעות מן הנשואין להראשון ש"מ דסובר הכי וכדבארתי שם מפי' ר"ה למימרא דרו"ש דמשום הקנס לחוד אינה אסורה זולת בדשייך נמי שיאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל תימא לי א"כ באמרו לה מת בעלך וזינתה בסוברה שהיא פנוי' דל"ש כלל ההיא גזירה כדא' ריש סי' י' גירשה וזנתה מותר להחזירה וכי נימא דלהטור מותרת לבעלה וע' גיטין פ' ע"ב וח"ר שם מוכח להדיא דלא ס"ד למימר הכי דז"ל ח"ר ולהכי קשיא לי' לתלמוד בהא"ר נשאת אין זינתה לא דהתם ודאי לא הוצרך לשנות זנות דפשיטא דאין חילוק בין נשאת לזנות אבל בכל ענין גזרו לאסור בשוגג כיון דבמזיד מתסרא מן התורה עכ"ל:

או שהורו לה ב"ד בטעו' כ' ב"ש מיהו ק' וכו' ובט"ז מאריך וע' סימן ל"א מ"ש בשם מהרי"ק וש ס"ק י' מדחה דברי הרשב"א וז"ל הט"ז ודברים אלו תמוהים מאוד דמה שכ' שמיכל נבעלה בע"כ תימה רבה הא הסוגי' מליאה פ' כ"ג דלא נשאת כלל לפלטי וכו' ומה שכ' דהוראות ב"ד אנוס הוא ולא שוגג א"כ למה הצריכה תורה קרבן לצבור שחטאו ע"פ הוראות ב"ד הא אונס א"צ קרבן כדדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס ותו מ"ש משמעה מפי' ב"ע שמת בעלה ונשאת לאחר וכו' דמ"ש הוראו' ב"ד בטעות של מיתה בעל מהוראו' ב"ד בטעות קדו' וכדומה דהך תשו' אין להקל למעשה בשבילה עכ"ל ולע"ד כ"ד תמוהים מה שמקשה דמיכל ל"נ לא ע' כ"א בתשו' אלף קפ"ט ונעלם ממנו דבריו שבסי' י' שבעצמו תי' נמי זה אלא שכ' וא"ת אם מחמת טענה זו מנין היה דוד יודע כן י"ל נביאים היו בימיהם וע"פ נביאים עשו ומ"מ א"צ לזה נמי שאמרתי הרי שלא הוציא הדין מן היתר דוד במיכל אלא שהדין ברור לו בל"ז כדכ' ואשת ישראל שנאנסה מותרת ולא אונס של כפיה בלבד אף טעות אונס הוא שאלו נבעלת ברצון לאחר וסבורה בעלה הוא מותרת ומבואר יבמות ל"ג הרי שדמה הוראות ב"ד לשוגג של חלוף ודלא כדכ' בשמו דהוראות ב"ד אנוס הוא ולא שוגג ולכן הקשה קרבן ומה בכך בחילוף נמי חיייבי' בקרבן ומה שהקשה דמ"ש משמעה מפי עדים או ע"א ע"פ הוראו' ב"ד דהוקשה נמי להב"ש תמהני למה לא הקש' נמי על הגהות ש"ע סי' קע"ח שהוא מתני' דיבמות הנ"ל:

ובאמת קושי' זו היא בח"ר פ' הא"ר ד"ה הא דקתני תצא מזה ומזה בל' זה גרסינן עלה בירושלמי תמן תנינן מפרישי אותן ג"כ וכו' אף הכא כן שני' היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בה קנס הוא שקנסו בה שתהא בודקת יפה וק' הא הדברי' אמורים על הת"ק דאיירי בנשאת ע"פ ב"ע ויראה לע"ד דר"ל דמה דמסקינן כהת"ק ולא עבדינן עובדא במה היה לה למיעבד היינו משום דסבר' דת"ק היא דאפי' בב"ע אחרי שהדבר אפשר להתברר החיוב עליה לחקור ולהכי קנסוה ואשנוי לא סמכינן כי אפשר בזה נמי ל"ש מה הוה לה למיעבד דומי' דהענינים דמקשה הסוגי' שהי' המושכל הראשון נמי מה הו' לה למיעבד ע"ש וק"ל משא"כ בנשאת ע"פ הוראו' ב"ד היינו ממש אחרים הטעו אותה יותר מטעו' חילוף בהא סילקנא לע"ד פסק הרשב"א ז"ל מבלעדי הוכחתו מדוד הוא ברור ומהרי"ק ז"ל שורש פ"ה הא חזינן שלא ראה דברי הרשב"א ולכן הרמ"א ז"ל השמיטו שם אף שהביא תחילת דבריו מדנראה לו עיקר כהרשב"א וכדמשמע נמי מהרמ' שכלל וסתם שוגגת מותרת ואין לך שוגג יותר מהוראו' ב"ד כדאי' סנהדרין ל"ג בתו' ד"ה מה בכך דעדיף שוגג דהוראו' ב"ד משוגג דמעשה אך בתנאי שהמורה יהא מפורסים בראוי לעסוק בטיב גיטן וקדו' ולא בגוונא דמהרי"ק ע"ש אך סוף פסקי תה"ד סי' י"ד ל"מ כדעתו ואולם אף לדברי דין דתה"ד ז"ל בשינה שמו נכון אף בזה"ז דאף דלא נשאר הגט בידה ושפיר שייך מה הו' לה למיעבד מ"מ ע' תשו' ש"א סי' ל"ח כי לאו בכל מקום שהטע' בטל אמרינן שהדין ישתנה וע' הרא"ש פ' המביא תניין סוף ה' י"ו מבואר ת"ל כדכתבתי אמנם עיקר קושית רשב"א ז"ל בסימן י' לר"י שאומר נשואי פלטי בעבירה היו דמשמע לו בעבירה ברורה לא בטעו' אשר להכי דחק שהי' חזרת דוד ע"ה ע"פ נביא ק' עלי (ועיין ספר תו' יה"כ מביאו המ"ל פ"ט מה"א) וגם מה שכ' דאנוסה גמורה היתה ע"פ צווי המלך שאול אביה ע"ה יותר רחוק לע"ד כי לו יהא שהיתה אנוסה בנשואיה מי אנס' על הביאה אלו ח"ו באמת היתה נבעלה אבל לע"ד אדרבה לר"י שהיתה א"א ברורה מעיקר לק"מ דבשלמא למ"ד שהי' בפלוגתא דשאול אחרי שלדעתם היו בקדו' ונשואין יחד שפיר שייך לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ונמצא לשטת דוד ע"ה אסורה לו לולא תי' הרשב"א שטעות הוראו' ב"ד הוא שוגג משא"כ לר"י מה"ת שתאסור לדוד הא בטוח שלא היה עידי ביאה מפלטי ואף לא נתעברה ממנו כדהעידו חז"ל א"כ לא הי' יותר מעידי יחוד וכבר קי"ל אין אוסרין על יחוד דא"א ואין מוציאין אשה מבעלה אלא בעידים ברורים כמבואר סי' קט"ו וסי' קע"ח סעי' ו' ולא אמרינן גבי יחוד דא"א הן הן וכו' ואינה דומה לאמרו לה מת בעלה דקי"ל נשאת ובא בעלה תצא מזה ומזה ואפי' לא נבעלה כמבואר סעי' נ"ו ובנתיחדה אפי' אחר קדו' כדאית' בב"י בשם הרשב"א ס"ס זה חדא דזה אינו כ"א קנס דרבנן ותו דזה דוקא בשלכל הפחו' אחד מהן סובר דהיא פנוי' כמו באשה שהלך בעלה דתרווייהו סברי שהיא פנוי' וכן בנדון הרשב"א עכ"פ איהו סבר דהאמת אתה במה דאפקה שמה בפנוי' ושייך הן הן וכו' וכן בסי' ז' סוף סעי י"ב דקדו' תפשו בה מכיון שנכנסה לחופה היא בחזק' העולה אבל כששניהם יודעי' דא"א גמורה היא מה בכך דהיחוד הי' דרך נשואין אטו חופה וקדו' אלו מששא אית בהו הא תרווייהו ידעו דלאו מידי הוא ולא הו' אלא יחוד פשוט דא"א דאינו אוס' על הבעל ומה שמדמה הרשב"א ז"ל פה בב"י ס"ס זה לעידי דבר מכוער וכו' שזה שכנסה וכו' אף אי נימא דדברים אלו שייכים אפי' בדידעו שניהם שהיא א"א מ"מ ל"ק חדא דזה נמי אינו אלא דרבנן ותו דלזה ודאי מהני האמתל' דהרשב"א ז"ל שאנוסי' היו ושוב לא הי' דבר מכוער במה שכנסה וקידשה ולא נשאר כ"א היחוד והיא טענה ברי לא נבעלתי ומה"ת לאוסרה ודע דלע"ד אין שייכות כלל בנ"ז הפלוגתא דיש חופה לפסולות וע' סימן ז' סעיף הנ"ל כי ז"א כ"א בח"ל דתפשו קדו' ולא בעריו' וא"א דאם הקדו' לא תפשו מה"ת לענין חופה ודלא כמשמעו' תשו' מהרח"ש סי' קע"ג ע"ש:

בק"ע סימן ס"ח ב"ע אומרים כו' נרשו' בשם תשו' מהר"י ב"ל חלק ג' סי' ב' ועל שעה חדא ל"מ ולפ"ר ק' דכנראה למד מדין א' אומר מת וא' נהרג ולמה שביארתי בפנים מהרמ' דכ"מ שגוף העדו' תלה בו ויש נ"מ אם להתיר אם לאסור דינו כחקירה וכבר מבואר בחלקת מחוקק ז"ל דאף בעדות נשים אם הוכחשו בחקירה עדות שניהם בטל א"כ אינו דומה דבשלמא מת או נהרג אין נ"מ דלדברי שניהם מותרת משא"כ כשזה מעיד שהי' לפי תומו וזה אמר לא הרי הכחשה בגוף העדות במודי דהחיוב ופטור תלי' בו וכן זה אמר שהגיד מת וזה אמר שהגיד בס' הא זה ודאי הכחשה בחקירה מקרי ועדו' שניהם בטיל' ומתקי' ממילא עדות הראשונה וצ"ע בגוף הספר: