Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 172
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סריס חמה. היינו בשלא היה לו שעת הכושר או אפי' ספק היה לו שעת הכושר כמבואר בהג"ה הא סריס בידי שמים שמותר לבא בקהל וידוע בודאי שהיה לו שעת הכושר כגון שנסתרס ע"י חולי ידוע' או רעמים לכל מר כדאיתא ליה נראה דשרי אף לייבם וע' סעי' ג' בהג"ה. הי' לאיילונית ודאית צרה מותרת להתיבם ואפי' האיילונית בתו כמבואר בגמרא וב"י אלא שסמך הכא בזה על המבואר סי' קע"ג סעי' ט':
קנה ויוציא בגט וא"צ חליצה כי א"ד לביאה שאחר הגט שבסי' ק"ע סעי' ט' דשם הטעם דגזרינן אטו ביאה שאחר חליצה. הג"ה ואם היתה יבמתו גיורת אף זה א"ד לזקן דמ"מ ראוי לביאה ד"מ:
מי שנחתכו וכו' שאין זה מביא סימנים לעולם ד"ז הוסיף רבינו משה מיימון מדעתו ומ"מ בכל ביתו נאמן הוא ואפשר נמי משמע ליה הכי הבריי' דיבמות דף פ' אין הסריס נדון כבן סורר לפי שאין בן סורר נידן אלא בחתימות זקן דסתמא נאמרה ומשמע יותר דאיירי אף בסריס אדם ומה שכ' שאין זה מביא סימנים לעולם יש קצת לספיק אפשר שאינו במציאות כלל ואפשר שהוא רחוק המציאות כמו סריס חמה ויהיה איך שיהיה יראה לע"ד שיפה דין הרב מדרויל בתשו' הגאון נ"ב נר"ו סי' ו' במי שנעשה ספק פצוע בקטנותו ושוב מביא סימנים שערות ארוכים ומרובים שהן מוציאי' מן הספק ומוכיחים שאינו פצוע כמו שהשערות מוכיחים בבאו קודם עשרים אף במי שיש לו סימני סריס שמ"מ אינו סריס כמבואר בהטור שכ' אעפ"י שאם יש לו שערות במקום אחד בכל הגוף מוציאין אותו מחזקת סריס ה"ה בזה ביש לו סימנים כנ"ל במקום הידוע וליכא למיחש בשערות ארוכים ומרובים דילמא שומא הן כי כמו שהם מוכיחים אף בלא הוחזק בשנים שהוא גדול בשנים ולא אמרינן דילמא שומא הן כמבואר סי' קס"ט סעיף י"ח כן בזה לא מספקינן בפצוע והן שומא והנה מהעתקת ד"ז הכא מבואר דזה הרי הוא גדול היינו ודאי ומותר לחלוץ מיד שנעשה בן י"ג ויום אחד וכן מורה באמת ל' הרמ' ותימא לי כי ע' סי' קנ"ה סעיף י"ב מבואר פלוגתת רב ושמואל ביבמות דף פ' בסריס חמה שנתברר אחד ך' שהוא סריס לרב ס"ל הרי הוא גדול למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה ולמה דמבואר שם בשם היש"ש וכן מורה באמת ל' הרמ' דפוסק כשמואל דלא כהג"ה שם א"כ מה בכך שידעינן מעתה שהוא סריס מ"מ מנא ידעינן שהוא גדול בשלמא לרב כמו דשם אמרינן מדחזינן השתא שהוא סריס מחזקינן אותו בגדול למפרע וכדבארתי שם משמעות רש"י ע"פ החזקה דרבא ה"ה בזה מדלית ריעותא דהסימנים מחזקינן ליה בגדול אבל לשמואל דמוכח דאינו סובר חזקה דרבא לקולה אף במקום דלא אפשר למיקם עלי' דמילתא דומי' דסריס למפרע אף נתברר שכבר היה סריס מסופק או מחזיקו בקטן ומ"ש זה ומה בכך שבזה משעה ראשונה ידעינן שנמנע אצלו להביא סימנים בסבת הסריס אכתי מה מוציאנו מידי ספק קטן אמנם למה שהבאתי סי' קנ"ה ע"פ תשו' הרא"ש דלהפוסקים כשמואל להחזיקו בקטן ברור אף להוצאות ממון לק"מ דע"כ טעמו דשמואל לא מן הסברה אלא דהכי גמר הל"מ ולהבנת היש"ש דאף הרמ' הכי ס"ל יש לדחוק ולומר עד כאן לא פליג שמואל אלא מכח הל"מ הא לולא כן מה"ת לומר דפליג על הנשמע מרב דחזקה דרבא היא ד"ת וממילא בדין דהכא דאין לו שייכות עם הל"מ נשאר הדין דכל שידעינן שיש לו מונע להשערות הוא מוחזק לגדול ע"פ החזקה דרבא (וא"כ השגות הראב"ד עליו בתוקפה בספק איילונית ע"ש) ולפ"ז יהא מוכח הן מדינא דרב והן מדין הרמ' דהכא דחזקה דרבא מועלת אף לחליצה ולכל עונשין ומה דפסקינן בפ' בא סימן דף מ"ח ע"ב כי קאמר רבא חזקה למיאן אבל לחליצה בעי בדיקה דוקא בדאפשר החמירו חכמים אף דיעבד לפיסול החליצה עד שיתברר שהם גדולים הא בנחתכו אברי זרע דשוב אי אפשר סמכינן על החזקה שהיא דאורייתא אף לחליצה והבדיקה אינה אלא דרבנן וראיה דלהכי נשים נאמנו' וכבר קדמני הגאון נ"ב שי' בח"ב דף ס"ט לפרש בסברה זו קושית תו' פ' מ"ש דף קנ"ד ע"ב וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו א"צ בדיקה חזקה הביא סימנים וי"ל שאחר שהיה זה גדול בשנים לא הי' לו סימנים ולהכי יש לספוקי שמא קטן היה עדיין נשמע הא לא נבדק מעולם הי' ראוי לילך בתר חזקה זו אף להוציא מהמוחזק דהא קושייתם קאי למה דהיורשים מוחזקים והקשה הגאון שי' דהא קי"ל חזקה דרבא אינה אלא לחומרא שלא תמאן ולא לקולא לחליצה וה"ה הוצאת ממון מחזקתי' וניחא לו בזה שאין חומר זה אלא היכא דאיכא למיקם עלי' דמילתא משא"כ במת ולע"ד באמת מוכח הכי מדעתיה דרב ומדין הרמ' דהכא כי אין בידי להפריד בין מת בלא בדיקה לנחתכו ביציו וכן משמע להדי' בח"ר חולין דף ג' סוף ד"ה אמר אביי כ' ודי אם נסמך בכך היכי דליתי' קמן וכי הא איתא במס' נדה דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה ממאנת חזקה הביאה סימנין ואמרינן עלה כי אמר חזקה למיאן אבל לחליצה בעי בדיקה הרי שמדמה החזקה לרוב מצוין אצל שחיטה וכמו דשם היכי דליכא למיקם סמכינן על רוב ה"נ בזה ומה שעלה בדעת הגאון שי' דף קט"ו לפרש התו' הנ"ל באופן אחר ע"פ דברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ג סי' ה' שהבאתי סי' קס"ז סעיף ד' שפסק אם עשה מעשה אחרי הגיע לשנים בלא בדיקה ואח"כ נבדק ונמצא לו סימנים שמחזיקים אותו למפרע בגדול וכי כונת התוספת בקושייתם ע"פ הנחה דחזקה אין העדים חותמים אלא אם כן נעשה בגדול היא כמו נמצאו עתה גדולים וע"ש ואף שדברי השכל הן במח"כ זה לע"ד ודאי אינו האמת חד מצד הל' ותו דא"כ ק' בדבור שבתר הכי המתחיל אלא לדידך כתבו וא"ת ומה קושי' וכו' אבל הכא לא שייך שום חזקה ולדבריו מה קשה להו אדרבא לימ' דהכא שייך נמי החזקה דרבא ולא איירי כדתירצו בדבור הקודם ולימו דהחזקה דרבא היא גופה אף כחזקה דבתר השתא ושפיר ניחא לר"י ולר"ל ק' א"ו שסמכו על דהכא אף לר"י דאמר ראיה בעדים מ"מ מוכרח דאיירי באופן דל"ש חזקה דרבא וכדתירצו בדבור הקודם וזה מבלעדי שנחתו בקושייתם זו כל עיקר לחזקה דאין העדי' חותמן ושפיר מקשים אבל הכא ל"ש שום חזקה לכן פירושו דף ס"ט עיקר ולפ"ז נמי יפה פירש שם דאין להחולקי' על הרא"ש הנ"ל כמבואר בב"י ס"ס מ"ג שום סיועתא מפי' הרמב"ן שבמס' ב"ב אלא דחי' על ראייתו כי ז"ל הרא"ש וראיה מפה מ"ש מעשה בבני ברק וכו' ושאלו את ר"ט ואמר להן סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה וכו' הא מחיים אמרינן מועלת בדיקה ואמאי דילמא השתא הוא דאייתי א"ו כיון שהגיע לכלל שנותיו ואשכחינן ביה השתא מחזקינן ליה בגדול משהגיע לשנותיו ע"כ ראיה ראשונה והרמב"ן שם כ' שמכר בנכסי אביו ומת פי' מיד שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה ופשיטא דלפ"ז נדחה הראי' אבל מה דמשמע ודאי חולק פירש די"ל אדרבא אפשר דעדיף מניה סובר כשטת תו' ממש ושוב אין תועלת בסברת הרא"ש מדמוכרח לבא לתי' תו' שנבדק אחרי שהגיע לשנים ולא הי"ל ומוכרח לפרש שמת מיד אמנם דף קט"ו סותר בחברותא חדא דעת הרא"ש עם שטות תו' ע"פ קושי' עצומה וכ' שהיא ראיה שאין עליה תשו' ולפירושו לתו' בדף ס"ט הנ"ל שלע"ד הוא עיקר אין קושייתו ענין כלל לתשו' הרא"ש שהרי חזינן מראיות הרא"ש דלא ס"ל תי' תו' דאיירי שאחר שנותיו היה קטן ודאי ומוכח דל"ק ליה קושית תו' אף בצירף חזקה דאין העדין חותמין דליהוי חשוב נמו לדידיה בנמצאו לו עתה דא"כ באמת הי' מוכרח אלא לתירוצו ולא הי' משני כלום על קו' הרמב"ן ולא היה ראייתו מאומ' מ"מ הקושי' היא אלימה על התו' לחוד והיא דאם כדבריהם ק' במסקנ' דאפיך מפיך ומסיק דה"ק לי' ר"י לרשב"ל בשלמא לדידי דאמינ' ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת דנחתי לקוחות לנכסיו וכו' ומה הקושיא דילמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכ"ע סגי בקיום השטר וכסברת תו' ונלע"ד ליישבה בשני אופנים כי לפ"ר התו' סתרו עצמם שבפרק ב"ס דף מ"ח ע"ב תוך ד"ה בשלמא כתבו וא"ת אמאי בודקין אותו לפני הפרק וכו' וכן משמע גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקן אלמא אי משתכחי בהו סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו ולתירוצם בב"ב זה לא מוכח מידי דהא א"א מדנבדק אחר הפרק ולא היו לו וע"כ דלא חשו שם לקושיא זו ונראים כסותרים ולמה שכתבתי סי' קנ"ה והוכחתי דדעת התו' דזה גופא פלוגתת רב ושמואל דרב סובר הרי הוא גדול למפרע מפני שא"א למיקם עלי' דמילתא אזלינן בתר חזקה דרבא ושמואל מספק אמר דלא מענשינן דחזקה זו אינה דאורייתא ואך לחומרא אמרינן לה אפשר מה דהקשו בב"ב היינו לדעתי' דרב דנמי מחויב לצאת חובת ביאר לעובדא דבני ברק ורצונם ליישב אף לפ"ז דהיורשים מוחזקים ועל הלקוחות הראיה ובנדה מוכיחים לדעתיה דשמואל דסתמא לא אמרינן כשנבדק אחר הפרק ולא היה לו ומשמע להו יותר להוכיח אף לדעתו דאינו מחזיק חזקה דרבא לדאורייתא מ"מ מודה דאם נמצאו לא חיישינן לפני הפרק באו מלמוקים אף אליביה בנבדק אחר הפרק ולא היה לו וא"כ מיושב נמי קושית הגאון שי' די"ל ר"י דאותיב לר"ל אזיל בשטת שמואל ושפיר מותיב אופן שני ע' דברי התוס' מס' ב"ב דף קנ"ה ע"א ד"ה אלא לדידך וע' נמי מהרש"ל ומהרש"א (ונהי דמה דמקש' המהרש"א על מהרש"ל במה דפי' דלר"ל א"א לומר דמפיך מתני' דהכא ודברי ר"מ לחכמים ודחכמים לר"מ מדמותיב ר"ל לר"י לימא ר"מ היא ולא רבנן לע"ד לק"מ דהא לר"ל דאמר ראיה בעדים אף דאינו מפיך המתני' דתנן אין נאמנים לפסלו דאיירי הפלוגתא בקיום השטר מ"מ י"ל דמפיך מתני' דהכא דס"ל ראי' בעדים וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"נ ורבנן כר"נ ור"מ כר"י ורבנן אמרו צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה ואי משום דרבנן לדידיה ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך להביא ראיה אכתי מה כולי האי דילמא פלוגתתם בשטר מקויים) מ"מ בזה צודק שאין הפי' נכון לא בל' התו' וגם דוחק גדול שאינו מוכרח כלל ולא נזכר בדר"ל לומר דמפיך וגם אינם מבארים העיקר במה שאינם מסכימים עם פירשב"ם ולע"ד אף פי' מהרש"א דחוק מאוד כי מה רצו בלשונם הדחוק לברר גם מילן דפרישן בפירשב"ם לכן הנלע"ד שכתבו דבריהם אך לתי' קושית הגאון שי' וה"פ הכי קאמר לי' ר"י לר"ל בשלמא לדידי היינו דמשכחת לה דנחתי וכו' בתר ערער היורשין דקטן היה וידוע הנאמר אין ערער פחות משנים דהיינו שהביאו עדים שאחר הגיעו לשנים נבדק ולא היה לו כדתירצו וזה היה ערעורם ומ"מ לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר והיה מקויים או בהודאתם לרבנן החזיקו הלקוחות בהנכסים ע"י החזקה דאין עדים חותמין וכו' דמהני כי חזקה דהשתא אלא לדידך וכו' היכי משכחת לה ופירשו דיביאו היורשים עדים שהיה קטן ר"ל אחר שהגיע לשנים כדי ליתרע החזקה דרבא ושוב לא יהיו כלל נכסי בחזקת לקוחות דהא אז אמרינן על המקבל הראיה ואם לא יכלו למצוא עדים כאלו מה מערערים היורשים הא אין להם שום ערער כדהקשו דף קנ"ד וא"ת ואי משום דשאלו לר"ע מה לבדקו זה לא מקרי ערער כלל ואף הל' משמע שערערו קודם וכשראו שנפסק שאין בערעורם ממש שאלו מה לבדקו ומקשה ר"י ממ"נ אם הי' להם ערער של ממש דהיינו שהביאו עדים כדתרצו תו' היכי משכחת וכו' ואם לא הי' ערער כזה מה ערעור' ולע"ד פי' זה מוכרח בהסוגי' לפסק הרמ' דהכא להנ"ל שסובר דאף שמואל מודה לסברת רב וק' קו' תו' לכ"ע ומוכרח' תו' וק' קושית הגאון ומוכרח לפי' זה ודוק ומעתה נתבונן בדין דהכא להרא"ש בתשוב' הנ"ל שדקדקתי מני' סי' קס"ז סעיף ד' דאם חלצה אשה שהגיע' לשנותיה בלא בדיק' ומתה דצרת' לא נפטרה בחליצה זו צ"ע רב אם מסכים לההוא פיסקא כי בעניותי אין מקום אתי להפריד בין מתה בלא בדיקה לבין נחתכו אברי זרע זה וזה הבדיקה נעדרת מהם ואין לנו להוציא מספק קטן אלא החזקה דרבא ולמה שכתבתי סי' קנ"ה והוכחתי דהפוסקים כשמואל שהוא קטן ברור למפרע דע"כ טעמייהו ע"פ הרא"ש עצמו בתשובה דטעמו אך מכח הל"מ ודאי מסתביר מטמים דהרמ' דמדמוכח מרב דחזקה דרבא היא דאורייתא לכל מילי במקום דלא אפשר למיקם עלי' דמילתא ולא מצינו דשמואל פליג עלי' בזה מה"ת דלא ליפסוק כרב בזה אמנם למה שהוכחתי שם דעת תו' דשמואל אך מספק ופליג על רב הגוף סברה זו כנ"ל תל' דין דהכא בפלוגתת רב ושמואל ונמי צ"ע למעשה. וכנראה לע"ד הרא"ש בתשו' כלל ל"ג הנ"ל אף דאיהו החשיב בטעמו דשמואל משום ההלכה למשה מסיני מ"מ נראה דלמעשה חשש לשטת תו' ולדילמא ההלכה כשמואל ולהכי אינו מקיל אלא בנבדקה בתר החליצה וע"ז מביא ראי' מעובדא דבני ברק ובלי ספק לא נעלם ממנו פי' הרמב"ן אלא דנראה לו דוחק דא"כ העיקר חסר כי ההוא ומת מיד ע"כ בו ביום ולא שכיח והי' לו לפרש אף כולה האי ואולי מ"מ יש לחוש שמא בתר שעת מכירה באו. ושוב מביא ראי' שנית מדברי ר"י בעל התו' שמסיק דמי שקדש אשה אחר שהגיע לשנים ולא נבדק עד דקיבלה אשה זו ג"כ קדושין משני ואח"כ נבדק והי' לו שערות שא"צ גט משני ש"מ שבענין זה אפילו שמואל עצמו מודה שחזקה דרבא מועלת לומר מדהשתא הם כבר היו משעה שבא לשנים וש"מ שבאופן זה לכ"ע היא חזקה ד"ת דהא ההוא פירושו דר"י נאמר על מימרא דר"נ אמר שמואל לענין קדושין שהם ד"ת וה"ה לכל מילי ואף להוצאות ממון (ופי' זה דר"י מוכרח לע"ד באין ספק מלשון שמואל דאמר בודקין שהוא ציווי ואלו טרם שנתקדשה לשני מה ענין היכרח לבדיקה זו) וכן יש למשמע לע"ד דהא כבר כתבתי דליכא לספוקי בדינא דהכא וה"ה במת בלא בדיקה אלא לשטת תו' שהוכחתי משמעות פירושם דפליגו רב ושמואל בההי' סבר' וק' אדמיפלגו בסריס למפרע ליפלוגו בהגיע בשני' ואכל חלב ועדיין לא נבדק ושוב נבדק ונמצאו לו שערו' אם עונשין למפרע אלא ודאי דבזה כ"ע מודים דעונשי' למפרע וה"ה לעדות הוצאו' ממון ונפסק הרא"ש ז"ל ויפ' עשה מורינו הרב ב"י ז"ל שקבע הלכה לדורו' כותי' בח"מ סי' ל"ה:
ואך בא"ע סי' מ"ג הביא הב"י החולקים לחוש להם היכי דאפשר לתקוני וע' תשו' הגאון שי' הנ"ל חלק הנ"ל דף ל"ח ודוק:
טומטום כ' ב"ש וע' בכורות דף מ"ב ר"ל בשם מבואר דין אשת טומטום ותלי' נמי בפלוגתא זה לדעה ראשונה או חולצת או מתיבמה ולדעה שני' חולצת ולא מתיבמה וכן יש בטור דאפילו לדעה שני' טומטום שחלץ פוסל על אחיו מספק וכ' המרדכי פ' דאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר משום ס"ס דהא בכמה מקומות מצינן דאפילו בס"ס מחמירן כגון בבכורות ס"פ אלו מומין דאיכא ס"ס ספק זכר ספק נקיבה ואת"ל זכר אינו סריס וכ' הפר"ח י"ד בכלל ס"ס סי' י"ח בשם הרימ"ט גם ההיא וכו' מתרצא שאם אתה אומר מתיבמת משום ס"ס גם י"ל תנשא לשוק מס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא סריס והו' לי' תרתי דסתרן וא"י איך לא הרגישו למה דאיתא נמי שם דין דטומטום שחולץ פוסל על האחין לר' יוסי בר יהודה אף שהוא ספק נקיבה ספק סריס ומה תרתי דסתרן שייך שם. והנלע"ד לדחוק להסכמת הפוסקים לדון בדין ס"ס וכדי שלא נאמר שזה יוצא מן הכלל בלא טעם היינו טעמ' דבמידי דאפשר שיתברר ויתגלה למפרע דעבד איסורא כגון בטומטום דאפשר שיקרע וימצא זכר סריס או אינו סריס חשו חכמינו ז"ל שלא לדון בס"ס כזה. וא"כ מלבד מה שחכמינו אשכנזים דעתם להחמיר בס"ס הסותר החזקה לגמרי כגון להתיר אשה ע"י ס"ס במיתת הבעל אף גם מטעם הנ"ל יש להחמיר ולבד כל הנ"ל למה שהעלתי בפנים סי' ד' דמטעם מעלת יוחסין החמירו אף בס"ס זה נמי שייך אף בס"ס שבגט ובמיתת הבעל וצ"ע:
והחרש כ' ב"ש והנה לירושלמי וכו'. ולע"ד שפיר עבדו הפוסקים שהוציאו הירושלמי מן הלכה שהרי תלמודן בהדי' חולק דא"כ מה מקשה בסוגי' זו דמי שאחזו שמביא הב"י פה וחרש מעיקרא לא כשם שכנסה ברמיזה דילמא איירי בקידש בביאה ובזה יש חילוק בין פקח מעיקרא שיכול לגרש בכתב ולא חרש א"ו דאין חילוק: