המקדש על תנאי ע' מס' גיטין דף פ"ד איתא וכ"ת אפשר דמינסבה היום ומיגרשה למחר ומקימה לתנאה וכו' הכי השתא בדידה קיימא לאיגרושי כ' הרשב"א ז"ל וא"ת דילמ' בשנתקדש' ע"ת שיגרשנה לזמן ידוע דהשתא קיימא בדידה י"ל דאפילו כי מגרשה אכתי איכא למיפרך אטו בדידה קיימא לאינסובי להאי והתי' דחוק וע"ש תו' ד"ה הכא כתבו אך אין הל' משמע כן מדבריו נלמד דאם נתקדשה בע"מ שתגרש אותי יום זה נתקיימו הקדושי' אם נתקיים התנאי ואם לאו בטילים ולע"ד אלו הייתי כדאי להרהר אחרי הוראתו היה נראה לי אחרי דקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו כדאי' פ' חרש הרי הוא כתנאי דע"מ שאין לך עלי שאר ועונה דלכ"ע חשוב מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים משום דחשוב וודאי עוקר מה שכתוב בתורה ופירש"י ע"ב הנ"ל שהרי מוסר לה קדו' והרי היא אשתו להתחייב בכולן וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב הוה ליה עוקר ה"ה בזה מכיון שמקבלת הקדו' ה"ה אשתו והברירה בידו אם לגרש אם לאו כדכתיב וכ' לה מדעתו וכי אתנה ע"מ שיגרש הוה לי' עוקר ומתנה ע"מ שכ' בתורה והתנאי בטל ומעשה קיים וע' בי"ד סימן ס"א סעיף ך"ט וע' נמי חדושי רמב"ן מס' ב"ב דף קך"ו ד"ה הרי היא מקוד' לטעמו דאין אשות לחצאין ה"נ דכותי' וצ"ע:

ע' ב"ש מביא בשם הר"ן והה"מ בשם העיטור אונס בקדו' הוי ספק קדו' והספק יש לפרש בב' אופנים כי י"ל דלא ס"ל כהר"ן פ' האומר דהלכה כר"י אלא כיון שר"י עצמו פקיד לברתי' לחוד לדר"ל י"ל דהלכה כות' ומסופק להכי הלכה כמאן וע' מס' קדו' מ"ה ע"ב תו' ד"ה הו' עובדא ולא ס"ל פי' הר"ן דר"י לא חש כ"א לב"ד אחר וי"ל נמי דבמוחלט פו' כר"ל דמדינא יש טענת אונס ומסופק מחמת דא"כ יש חשש צנועות כמו בגיטין דזמנין דלא איתניס והקדו' בטלים וסברה דאנס ומיעגנה ומשום פרוצו' דזמנין דאניס ואמרה דלא אניס וכן משמע מדסמכו דבריו לאין טענת אונס בגיטין ונ"מ אם הספק בהלכתא כמאן אפילו אונס לא שכיח כלל כגון נפל עליו הבית ומחמת החבלות לא יוכל לבא דמבואר ריש קמ"ד דאף בגט יש אונס מ"מ בקדו' אינם אלא ספק דלר"י בל"ז אונסא כמאן דלא עביד משא"כ אם פו' כר"ל והספק אם התקינו מחשש צו"פ א"כ בלא שכיח כלל מקוד' ודאי תו נ"מ בשדוכין ודיני ממונות דל"ש טעם צו"פ ויש טענת אונס אי נימא דפו' כר"ל מדר"י חש לי' והו' אונסא כמאן דעביד משא"כ אם מסופק הלכה כמאן בממון אין להוציא מהמוחזק ובשדוכין בלא שבועה אין להכריח שכנגדו לקיים אמנם בשבועה וחרם יש להחמיר מס' עכ"פ יראה לי שדברי העיטור א"א להסכים עם פסק הר"ן במוחלט כר"י וסתירות הר"ן ז"ל צ"ע והש"ך ח"מ סי' ך"א שמחליט כהר"ן כנראה שהיה בהעלם ממנו דברי הר"ן פ' כל הגט והה"מ ובזה צדקו דברי מהר"י שבהגהו' רמ"א בי"ד ס"ס רל"ו והנקה"כ שם משיגו מהר"ן פ' האומר כי להעיטור בס' שבועה יש להחמיר כמו בס"ק אמנם בלא שבועה וחרם ובד"מ ודאי יוכל המוחזק לומר קים לי כהר"ן פ' האומר והמע' היטב בנקה"כ הנ"ל יראה שממנו סתירה לפסק תשו' צ"צ סי' ל"ט בעובדא דידי' שחייב עצמו בקנס שישא בת פלוני בתנאי דוקא אם ישלח לו תנאים לר"ח ועבר היום מחמת אונס ופסק אם עדיין לא עשה שדוך אחר מחויב מ"מ שישא או יתן הקנס ומחלק בין קדו' שמכיון שבטילו א"א שיתקיימו לבין שדוך ע"ש ואין נראה אלא כדכ' הנקה"כ דאם הקדו' בטלים מכ"ש לכל הקנינים ולכל החיובים וכמעט דומה בסברתו לדברי הט"ז שמשיג עליהם הש"ך הנ"ל בסי' ך"א מטעם דלר"י אמרינן אונס רחמנא פרטי' ולא חייבי' ע"ש אמנם יראה לע"ד בזה כסברת הט"ז בי"ד שם לומר דלא מסתבר דר"ל פליג כולי האי על ר"י וגם מצד עצמותו אין סברה כלל דאם מקדש ע"מ שאתן לך מאתים והיא לא נתרצית אלא ע"ת זה והי' עשיר והעני באונס או מי שלקח מקח ע"מ שיבאנו ליום השוק ונאנס ומביאו אח"כ שיהיו הקדו' קיימים והמקח קיים דהא מסתבר טעמו דהש"ך אונס רחמנא חייבי' לא מצינן ומה"ת יסבור ר"ל בזה אונסא כמאן דעביד אלא משמע דלא פליג אלא דוקא באופן המבואר שהי' התנאי אם לא אתינא ביום פלן ואכניסך לא יהא לי עלך כלום דעיקר המעשה לא נתלה בהכי אלא שנעשה כדי שלא יעגנה בזה סובר ר"ל דע"י אונס לא איבד זכותו ור"י מ"מ פליג וכדפירשו הש"ך וא"כ בקדו' תנאי דע"מ שאתן י"ל דמודה העיטור דהקדו' בטלים וה"ה לגבי ממון כגון מי שלקח ונתן מעות ע"מ שיעמיד המקח ליו' השוק ונאנס מסתבר לע"ד ליפסק אף להוציא ושיהדר הממון ואפילו הי' בק"ס וע' סעיף ל"ו תמצא קצת ראיה אמנם המע' בירושלמי ובפירושו משמע דר"ל עצמו מחלק בין אם מתנה מי שהטובה שלו כגון אם האשה היא המתנה מודה דאונס כדלא עביד משא"כ אם האיש מתנה טובתה בזה הוא דסובר כמאן דעביד וא"כ בנדון הנ"ל היכי שהלוקח מתנה בל"ז אין מחלוקת וה"ה בנדון הצ"צ ע' ודוק אך הרשב"א פ' מי שאחזו בהעתיקו הירושלמי השמיט זה מן דר"ל ולהכי עדיין צ"ע וע' נמי במ"ל ריש פ' י"א מהלכות מכירה ועי' סי' קמ"ג סעיף ח' תו כתב הב"ש לפ"ז בגט אחר תקנות ר"ג וכו' וכן כתב ריש קמ"ד וע"ש:

בהב"י מתמיה על הטור שהביא הכלל בתנאי קדו' דיהא המעשה אפשר להתקיים ע"י שליח דהא מוכח בהמדיר דלא בעינן מדאתקשו הוויות להדדי וע' ב"ח ולע"ד י"ל דהא ק' נהי דאתקשו מנ"ל דלא נקיט איפכא כמו דלא יש בקדו' ביאה פנאי מדא"א ע"י שליח ה"ה דלא יש תנאי בכל הקדו' אלא שהפ"י ז"ל פי' מכח שהוקשה לו נילף בכל התורה מת"ק דיש תנאי אף בחליצה ותי' דהא דקאמר איתקשו לו בתורת היקש דנינן שיהא דין כולם שוה אלא כלומר דלהכי אתקושי בשם אחד והיתה לומר לך דשם קדו' אחד וא"כ ממילא אף קדו' ביאה חשוב אפשר עי"ש ור"ל מדאפשר לו לקיים והיתה עי"ש בכסף ושטר וא"כ ממילא אף קושייתו מתורץ ואף הטור שפיר חישב סוג זה וק"ל.

ושיהי' התנאי קודם למעשה כ' הב"ש ואם אמר בעת הנתינה הרי את מקוד' ואח"כ אפילו תכ"ד אמר ע"ת כך לא הוי תנאי דין זה צודק בין להרמ' דזה הפי' של מעשה קודם לתנאי ובין להטור אפילו אמר ל' התנאי כהוגן ומשום כיון דהנתינה הי' בלא תנאי א"א לחזור ולהטיל בו תנאי ויראה לע"ד טעם הטור מה דפשיט' לו היינו דוקא בקדו' ומשום דתכ"ד לאו כדבור דמי אבל במתנה וכיוצא בה כיון דקי"ל בחה"מ סי' קצ"ה סעי' ו' ח' וע"ש בסמ"ע דתכ"ד יוכל לחזור בכל קנינים ואפילו בקנין משיכה והגבהה מכ"ש דיוכל להטיל תנאי תכ"ד דהקנין וידוע דדין מכירה ונתינה שוה לכל עניני קנין כמבואר שם ריש סי' רמ"א וא"כ מה שכ' תו וכן בעלמא מי שנותן מתנה כו' ט"ז לע"ד צ"ע כי דוקא להרמ' לא מהני משום דיש לחלק בין חזרה לתנאי מטעם דאין להתנאי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי אבל להטור אם הלשון כתיקונו פשיטא דבמתנה תכ"ד יוכל להטיל תנאי דמ"ש מחזרה אם לא שנדחק דהטור מודה בפי' הרמ' אלא שסובר דאף בהל' יש קפידה ותרווייה' איתניהו ולא פליג אלא במה דמשמע מהרמ' דבהל' אין קפידה אבל הברור לע"ד מה שכ' דפשיטא הוא זה ל"ש אלא מקדו' מטע' דתכ"ד לאו כדבור ודלא כט"ז ומה שמביא ראיה מב"מ וכ' ובמה שכתב הטור על הרמ' ולא נהירא כו' משמע מזה מי שנתן מתנה ואומר הנני נותן מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אמר איזה תנאי לא מהני אפילו תכ"ד וכו' ע"ש ונראה ראי' לדברי הטור ממה דאמרינן המגביה מציאה לחבירו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרינן שם תחלה בסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחילה בפי' סתמא תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אין בידו ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא הי' מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תכ"ד ומוכרח לומר זכיתי תחילה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפילו תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה עכ"ל נראה שסובר דבמתנה לאחר נתינה אפי' תכ"ד לא מהני חזרה ולע"ד אינו כמבואר סי' קצ"ה אלא דחזרה מהני ותנאי תלי' בדלעיל אם נאמר שהטור מודה לפי' הרמ' אבל אינו במשמע ואף שכ' וזו ראיה וכו' לע"ד יש תשובה דבשלמא הנותן מה שכבר שלו כיון דתכ"ד כדבור הדבור אחרון מבטל הראשון וממילא נשאר דידי' משא"כ בהגבי' לחבירו אם אמר המוסירה רוצה לחזור אפי' תכ"ד לומר עכשיו אני רוצה ליזכו' איך יזכה במה שאינו בידו ובודאי תחילה קאמר וזה ברור ודע להנ"ל מה שמשיג הטור על פי' הרמ' לא מדין קדו' לחוד דהא לא נאמר דבעינן תנאי קודם למעשה ביחוד גבי קדו' בגמ' והמתני' דב"מ נתפרשה היטב בפי' הרמ' אלא עיקר השגתו מגט דלגבי' נמי תכ"ד לאו כדבור ובמס' גיטין ע"ה מבואר דאף בגט זה דבעינן תנאי קודם למעשה מב"ג ילפינן ושפיר מקשה דהוא פשיט' וע' ב"ש ס"ק נ"ו ומעתה לע"ד כל דברי הט"ז ממילא מופרכי' ודברי הב"י שרירן שחילק בין תכ"ד לדברים אחרים דאף דפשיט' בקדו' תכ"ד לאו כדבור מ"מ בדברים מקושרים צרכינן לבא לדין מעשה קודם לתנאי ודוק:

תו בב"ש וכל תנאים שאדם מתנה עם השליח אפילו לא כפל כו' ח"ר ור"ן הח"ר הם גיטן ע"ה ד"ה אתקין שמואל והר"ן הוא בקדו' פ' האומר ובח"ר לא נאמר אלא על תנאי קודם למעשה אך בהר"ן משמע כדהעתיק בשמו מ"מ שניהם לא החליטו הדברי' הרשב"א כ' ואפשר והר"ן כ' איכא למימר ולע"ד התוס' כתו' דף נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת והרא"ש בתשו' הביאה הב"י ס"ס זה נראו כחולקי' שהרי כתבו דלולא שמצינן דתנאי מהני גבי ב"ג וב"ר ה"א דלא יועיל שום תנאי אך משם למדין ואין בו אלא חדושו דוקא כנמצא שם הוא דמהני וא"כ עדיין ק' מנ"ל ודילמא ש"ה דהי' ע"י שליח וע' כתו' דף ע"ד כ' רש"י עי"ש כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהי' שלוחו של משה וי"ל דוקא עי"ש מועיל תנאי ולא בנותן בעצמו כסברה החיצונה וכן ק' לר' מאיר והפוסקים כמותו דיליף משם כל דיני התנאים לההיא סבר' ק' הא הי' עי"ש ולמה הוצרכו אלא משמע דס"ל דין תנאי עי"ש שוה לבעל דבר ואף דקי"ל שליח ששינה בטל השליחות אפשר היינו במה שמצוה אותו בהחלט בלא ל' תנאי או דבר שממילא נשמע וא"צ לתנאי אבל בל' תנאי דינו שוה ומכ"ש לגבי חסרון כפילות די"ל כיון דלא נשמע לאו מכלל הן לא הו' משנה ועל הר"ן ודאי ל"ק דכ' דבריו על הרי"ף דפסק דלא קי"ל כר"מ ולא גמרינן מהתם אך מה דתסתבר דצריך דהיינו תנאי קודם למעשה ואפשר להתקייים עי"ש הוא דסמכינן להת' וע"ז קשי' לי' מתני' באומר אם לא באתי כתבו כו' ותי' עי"ש שאני ור"ל דאנן קי"ל כחכמי' דלא ילפו מהתם משו' דמעשה שהי' כך הי' ואפשר דהיינו טעמייהו דס"ל זה לדיוק דשם לא הי' בדיוק דהא הי' עי"ש אבל לר"מ י"ל דמודה דל"ל חילוק זה וא"כ לדידן דחיישינן לדר"מ אם יש לסמוך להקל על פסק זה כגון ד"מ אם אמר לשליח אם תתן אשה זו לי או לך או לפלוני ר' זוז תוך ל' יום קדש אותה לי ולא נתנה ומ"מ קדשה לו או שאמר אם לא אקדש אשה היום קדש אתה לי פלוני למחר וקדש לעצמו היום ומ"מ קדש לו השליח אשה למחר שלא תהא מקודשת ברור צ"ע ומה דפסקינן סי' קמ"ד באומר אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כתבו ותנו אם כתבו תוך י"ב דאינה מגורשת שמזה למדו דבריהם צ"ע כי לע"ד יש לדחו' הקושי' מעיקר' דשם אין הפסול מדכתוב בלא קיום התנאי אלא דנהי דגוף המעשה תלה בל' תנאי אם לא באתי ובאמת אפשר לומר דיהא התנאי בטל ואפי' יבא תוך י"ב יוכלו ליכתוב וליתן כל כמה דלא ביטל השליחו' מ"מ הזמן שקבע להכתיבה בהיחלט דהא אם אז משמע נמצא שלא ציוה לכתבו עד אחר י"ב והם שינו וכתבוהו תוך י"ב לכן בטל אבל אם לא כתבוהו עד אחר י"ב אף שבא תוך י"ב י"ל דתלה בדיני תנאים כמו בבעל דבר וע' בח"ר עצמו גיטן דף פ"ד ד"ה על פה כ' וזו אינ' ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחי' להולכה אלא לאחר י"ב וכו' וע"ש ואולי יש לדחוק כי גבי ב"ג וב"ר מצינן בקרא שתחיל' אמר להם משה רבינו בעצמו אם תעשון וכו' והיתה הארץ הזאת לכם לאחוז' נמצא נשמע שפיר דלמעשה עצמו נמי מהני תנאי ורש"י ז"ל לא פי' אלא שזה המעשה מצינן שנתקיים עי"ש ותדע שהרי לתו' ורא"ש הנ"ל ילפינן משם דיש כח בתנאי לבטל מעשה וע"כ הי' שם מעשה מיד מה שבנו גדרות צאן על תנאי אלא שצוה ליהושע שאם יבוטל התנאי יבוטל המעשה חזקה וא"כ ע' סי' ך"כ העלתי לשטת תו' ורא"ש לא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא במקום מעשה ולא בענין שמתקיים בדבור דאז אתא דבור ומבטל דבור א"כ בעושה שליח ע"ת דנמי מתקיים בדבור פשיטא דלא בעינן למשפטי התנאים ע"ש ודוק:

הג"ה וי"א דבעינן ג"כ שיהא התנאי בדבר אחד וכו' ע' ב"ש מקשה על הרא"ש דמוכח פ' י"נ דסובר דאפילו תנאי דע"מ אם הוא דבר אחד הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דלא כתו' שם וא"כ איך פ' כרבא גבי אתרוג דאם לא החזירו לא יצא ואם דשם יש לדחוק כיון שמסיק דרבא לטעמיה שחולק על רב אדא א"כ למה שפו' פ' מ"ש כר"א דבכל תנאים בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד ממילא ידעינן דאין הל' כרבא אף דאין זה במשמע לשונו פ' י"נ מ"מ אפשר הוא בדוחק אבל יותר תמוה אקושי' ב' ממה דפ' בעצמו במס' קדושין דף ו' כרבא דאם נתן הכסף קדו' במתנה ע"מ להחזיר אינה מקוד' משום דמחזי כחליפין ואמאי הא אינה צריכה להחזיר ואם שנמי יש לדחוק ע"פ דברי הב"ש ריש סימן ך"ט ע"ש מ"מ אין זה במשמע לשונו וגם סי' ק"ג מבואר דע' הטור שאזיל בשיטת התו' דלא מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד אלא היכי שסותר המעשה מדפ' בע"מ שתחזור הנייר דצריכה לקיים וזה תימה שיהא סותם נגד אביו ז"ל. ואולי יש להליץ בעד רבינו הרא"ש ואומר דנמי סוב' כהתו' ומה שכ' פ' י"נ ואע"ג וכו' לא כהבנה הפשוטה על דרך קושי' תו' מדוע לא החזירו לא יצא דזה ודאי ל"ק אף לר"א כיון שאינו סותר אלא הכי קושי' לי' דהא ידוע דל"ש לומר דבתנאי ע"מ אינו סותר המעשה אלא למסקנת רבא דקמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה דאלו לא שמי' מתנה פשיטא דאף ע"מ הוי סתירו' המעשה דהא אם יקיים התנאי חזרה ולא יהא שמיה מתנה נסתר המעשה מתנה וא"כ הכי קשי' לו (וכן משמ' ברמזים פ' י"נ מדלא העתיק הדברים לדינא) ואע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ מה משמיענו החזירו יצא וקמ"ל בזה דע"מ להחזיר שמי' מתנה ת"ל אדרבא אלו ה"א דלא שמי' מתנה אפילו לא החזירו יצא משום דהתנאי בטל והמעשה קיי' ומשני דרבא לטעמיה שפיר אשמיעינן החזירו יצא ומשום דע"מ שמי' מתנה אבל מה שפי' בפ' מ"ש כר"א היינו נמי אך במה שסותר ולא בע"מ למה דקי"ל כרבא ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומה דמשמע פ' מ"ש דאפילו בע"מ מקפיד שלא יהי' בדבר אחד אפשר דלאו דוקא קאי בפרט זה דתנאי ומעשה בדבר אחד על כל התנאים ואפילו בע"מ אלא אגב יתר הפרטים כמו הכפילו' דעיקר המכוין שם ליפסוק דקאי אף על תנאי דע"מ כלל נמי פרט הנ"ל (אך ברמזי' מבואר בהיפך) וי"ל דודאי איכא לאשכוחי לדבריי אף בע"מ סותר המעשה כגון ע"מ להחזירו מיד בשעה מועטת באופן דלא חזי' ליהנות בזמן הזה ש"פ ד"ה אפשר מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד כיון שסותר מעשה מתנה וצ"ע:

נתן לה כו' שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ע' סי' קמ"ג סעיף ב' כתב הרמ"א די"א דע"מ לאו כמעכשיו ושם כתב הש"ע דעה זו ע"פ מה שכתב בבה"ב וא"י למה השמיטו הכא ואולם צ"ע מי ומי הם החולקים כי עדיין לא מצאתי אותם להדי':

כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי הפ"י ז"ל מקשה הא בגיטן מבואר דמדין ברירה נוגעי' בזה ונהי דהר"ן מסיק שם במידי דודאי עומד להתברר אמרינן יש ברירה אף בדאוריי' מ"מ ק' הא ההכרח לומר הוברר מסופו שאלו הי' במעמד המעשה נמי הי' אומר מה שאמר לבסוף וזה א"א דהא תחילה אמר איני רוצה ומכח זה נסתייע להרמ' ע"ש ולע"ד צ"ע כי לפ"ר לא מצאתי להדי' מי שפירש ענין ברירה כדפי' הוא ז"ל אלא שאנו אומרים הוברר הדבר מעיקר' כשנעשה המעשה על האופן שבסוף נעשה ומשעה ראשונה עמד לכך וע"ש בסוגי' דגיטן ברש"י ור"ן המשמעו' דהעיקר בדע' העושה תלה אם גומר דעתו במה שיהי' ולא כדפי' דדע' השומ' אנו מבררים ותדע דרוב המעשים המוזכרים שם לאו בדע' תלי' אלא במידי דממילא אתא ומ"מ עדיין צ"ע כי דיני ברירה עמוקי' מני ים:

או אדבר עליך לשלטון כתב הריטב"א הא דתנן ע"מ שאדבר פי' הרמב"ן ז"ל שדבר והועיל דאי לא לא עביד כלום שלא נתכוני' לא להנאתה עכ"ל וצ"ע וע' ח"מ ואם אין עדי' מקיד' מס' ובסעי' י"ד מסיים אפילו הוא אומר אין בידי וכן הוא בהטור ומשמע הא הכא אם אומר לא קיימתי נאמן ומותרת והחילוק מבואר בב"ש ס"ק ל"ז אמנם הרא"ש פ' האומר הל' ד' נרא' שמדמה הנהו ב' דינן ובתרווייהו ס"ל דא"נ והיא ס' מקוד' וע"כ שאינו סוב' סברת הב"ש ומה שכתב ס"ק ע' ואם התנאי כו' לכ"ע בטלים אינו בדיוק כי לאו לכ"ע הכי אבל בהר"ן בשם הרמב"ן מבואר להדי' דלא כהרא"ש דכן כ' שכל תנאי וכו' כגון ע"מ שאדבר וכו' וכן אם אמר לא קיימתי נאמן וע"ז אינו מביא שום מחלוקת הרי להדי' כמשמעות הטור וש"ע וצ"ע מה שהטור משמיט דע' אביו ואולם פי' הרא"ש דחוק דהא לישנא דר"מ דקאמר מקודש' מיד עד שיאמרו לא עשיתי משמע ברור הא אומר לא עשיתי א"מ ומותרת וכבר פי' בעצמו דרבנן ל"פ אלא בע"מ אם הוא מעכשיו והנה לפ"ר משמע מהרא"ש דלא ס"ל כסברת מהר"מ שהבאתי סי' ל"ה גבי שליח שנאמן בטעיתי הואיל ובידו לגרשה דאל"כ נמי יהא נאמן לא קיים התנאי ע"י הואיל וסובר דאין עדיפו' למה שבידו מדין מגו ואמרינן דילמא לא ניחא לו דליתסר בקרובותיה ואולם מהרמ' ור"ן משמע קצת דאזלו בשטת מהר"מ דז"ל הרמ' על דין דסעיף י"ד שמא יש לו ומכוין לקלקלה וטעם זה נמי יהיב לגבי גרשתי אשתי דא"נ. כנראה שמת' בזה מה שא"נ בהואיל וסובר דדוקא ביש לי בנים שאמירה זו אינה פועלת עד אחר מותו הוא דנאמן בהואיל דשוב לא יקלקלה משא"כ הירס קדו' או גרשתי שמועיל מיד י"ל שמכוין לקלקלה במה שיברר היפך דבריו ולהכי א"נ ואפילו מת זקוקה לחליצה וא"נ לחצאין ואם להכי כיון מוכח מני' כמהר"מ וי"ל נמי דאף הרא"ש לא פליג ומה שאינו מאמינו בהואיל הוא מטע' הרמ' ובדין מהר"מ אין חשש כיון לקלקל דאף אם אחר שתנשא יאמר לא טעיתי מי ישמע לו משא"כ בגרשתי או בקיום תנאי אפשר שיברר וכמו כן הר"ן דלשונו כדאי' בב"י בשמו וניחש שמא יש לו דכיון שקדש מתחילה אדעת' דהכי רגלים לדבר שהי' לו דאל"כ למה קדש והשתא הוא דבעי למיהדר עכ"ל כנראה נמי רוצה לתי' למה לא יהא נאמן בהואיל וניחא לו דשני בזה דאדרבא ניזל בתר תחילתו דודאי הי' לו דאל"ה מה רצה בקדו' והא אז נמי הי' בידו שלא לקדשה ומה אולמי' דדבורו האחרון מהראשון ואם להכי כיון מוכח נמי מני' כנ"ל וידוע דדברי הר"ן אינם אלא בתנאי יש לו שהוא מילתא דבשעת קדו' משא"כ תנאי דלעתיד דממ"נ נתחרט בהקדו' אלא הס' אם קיים התנאי ונתחרט ומשקר אז באמת נתחרט או נאנס ולא קיי' פשיט' דשפיר שייך דנאמן ע"י הואיל ונמצא לפ"ז בתנאי דלעתיד אף בשב ואל תעשה נאמן עברתי בפועל בהואיל ודלא כהחלטת הב"ש ס"ק ע' שכ' ואם התנאי בשב ואל תעשה ואמר שעבר בפועל בזה י"ל לכ"ע א"נ אפילו וכו' ואין מוכרח כנ"ל וגם ל' הרמב"ן שבר"ן משמע דלא כותי' ז"ל פ' האומר שכל התנאי' שהוא מתנה עימה הן תנאין שלו בלבד כגון שאדבר עליך אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי נאמן הרי דכלל נאמנותו יחד וברישא כי אמר קיימתי הא ודאי כ"ש בתנאי דשב ואל תעשה ממילא משמע ה"ה בנאמנו' דלא קיימתי דנמי נאמן אפי' כי אמר עברתי בפועל ועד כאן לא חלקו האחרונים אלא בנאמנותו בקיום התנאי' אבל בעברת התנאי' לא מצינן לכן דין הב"ש הנ"ל ס"ק ע' צ"ע למעשה:

כתב הב"ש ע' סי' ך"ח כתבתי בשם תו' רי"ד דאיירי אחר וכו' וע"ש ס"ק ל"ט והכא א"י לאיזה צורך מעתיק דהא אנן פסקינן ישנה לשכירו' וכו' וא"מ ואין נ"מ והנ"מ אך היא בסי' ך"ח להי"א וסבירא להו אומן קונה בשבח כלי או בהוסיף נופח וכ"ז ל"ש הכא ואולם מהכא צ"ע דאיך כ' הב"ש דאיירי אחר וכו' ור"ל למ"ד דמקודשת וס"ל אין לשכירות אלא בסוף דהא מ"מ ק' איך קתני בשכר שהרכבתיך א"מ בשכר שארכיבך מקודש' אם בבא דסיפא נמי איירי כפי' הב"ש אליבייהו א"כ היינו רישא אמנם לק"מ והל' לאו דוקא דכבר הירגש הט"ז סי' ך"ח וכ' ותמהתי דאיתא בגמרא בשכר שעשיתי א"מ בשכר שאעשה מקודשת ואי אמרת דבשעת נתינה צריך שיאמר אז בשכר שעשיתי ממילא היינו רישא ולמה מקוד' וע"פ זה משיג על התו' רי"ד ולע"ד משם לק"מ דהא כבר ביאר הט"ז מקודם דהכל בנתינה תלי' דלמ"ד ישנו לשכירו' כו' ההלואה היא משעת מלאכה רק זמן חיוב התשלומין אינו עד שעת נתינה ולמ"ד אין לשכירו' כו' עד שעת נתינה לא חל כלל שם הלואה אפי' למפרע אלא משעת נתינה הוא דהוי הלואה ואז מחל בעד הקדו' וכן איתא להדי' שם בתו' רי"ד ודלא כפרישה נמצא החילוק ברישא איירי שכבר נתן לה החפץ ואח"כ אמר הח"מ בשכר זה שעשיתי ואתה חייב לי להכי א"מ ובסיפא בשכר שאעש' פירשו התרי"ד שהוא לשון התנא אבל הוא אומר בשעת נתינה הא"מ בשכר זה ואף שאומר שעשיתי אין נפקותא כיון שאומר בשעת נתינה וא"כ אף הכא אף דל"ש לחלק בין אחר נתינה לקודם נתינה מ"מ הרי ביאר שם הט"ז דהיכי דל"ש נתינה הכל תלוי במכיש אחרון כדאי' פ"ק דע"ז וא"כ רישא איירי בשכר שהרכבתיך שאומר אחר גמר הרכיבה וסיפא שאומר בשעת גמר רכיבה ולשון שארכיבך כבר ביארו התרי"ד שהוא לשון התנא ובל"ז הכא ודאי מודו דא"צ לכל זה דע"כ לא החמירו אלא שם דסתמא בשלוקח הכלי לביתו ויש הפסק זמן בין האמירה להנתינה ולא מסתבר להו דליחשב הנתינה בסתם לעסוקי' באותו ענין כדדחיק הט"ז אבל בשכר שארכיבך כפשטו הוא תכף אחר האמירה מרכיב' ומכיון שס"ל אינה לשכירות אלא בסוף והוי' נתינה ארוכה משעת האמירה עד גמר הרכיבה ולמה לא תתקדש וא"כ א"צ כלל לדברי הב"ש ואולם עיקר דברי תרי"ד לע"ד דחוקי' מאוד בפירושם שהוא לשון התנא וכבר חולק נמי עליו הח"מ שם ותו ק"ק להנ"ל מה דוחקי' דר"ל למוקים המתני' בשנתן לה פרוטה מפני שסובר ישנה לשכירות כו' ת"ל במתני' קתני האומר לאשה וכו' משמע ברור לשון המקדש והדבור לשלטן סתמא בהפסק זמן ומכח קושית תרי"ד מוקים בשנתן ש"פ א"ו העיקר כמסקנת הט"ז שם:

הג"ה ול"א דילמא כו' עיין ח"מ והב"ש כ' ומהרש"ל פי' כו' והוא ממש פי' הח"מ שכ' ואפשר לפרש וביש"ש צ"ע תחילה כ' על דברי ר"י שהביא הב"י מה שכ' בשם הרמ"ה בע"מ שאראך מסי' ל"ח דילמא הראה לה למיהוי ס"ק מה בכך הלא לעולם ס"ק שמא יראה לה עוד ודחק מאוד לפרשם ושוב כ' ודברי הטור שכתב מיהו נראה כפשוטו נהי דאמרינן כל היכי שידוע ולומר שמא יעשיר ויהיה לו כל היכא דלא צווח אומר שלא תנשא כי דעתי לקיים התנאי אלא מן הסתם אמרינן מאחר שאין לו מסתמא מחלי' לתנאי ומחלו לקדו' ומ"מ קולא גדולה היא בעיני להתירה לאחר ולעולם בספק עומדת אם לא שמחל לתנאי ובטלו עכ"ל ואף שהל' קצת מגומגם מ"מ נראה שאין כונתו ע"ד העתקת הב"ש:

ובטל התנאי ע' מה שכ' הב"ש בשם הר"ן דהב"ח כ' דבריו דחוקים. ולולא דברי קדשו הי' נלע"ד דדוקא טרם שנודע ביטל התנאי כגון ע"מ שאין עליה נדרים ומתלה תלה או ע"מ שהלך במקום פלוני תוך ל' ועדיין תוך ל' או ע"מ שאני עשיר ועדיין לא נתברר בכל זה יוכלו לבטל אבל מיד שנודע ביטל התנאי שוב אין בידם למחול ואפילו בשלא הקפיד פעם אחד ובזה מיושב סעיף כ"ד דאיירי שנמצא היפך התנאי לא מהני מה שאומרת בלבי הי' לעקור התנאי מעיקרא דדברים שבלב לא הוו דברים והתנאי במקומו וכבר נמצא ההיפך ושוב א"י למחול ויש ללמוד זה מתשובת הרא"ש שבב"י שמבאר טעם דין דהש"ע סעיף ל"ז משום שיהא התנאי יוכל לבטל מעשה חדוש הוא ולכן אתא דבור דבטול תנאי ומבטל דיבר התנאי וממילא המעשה קיים וזה ניחא כ"ז שהמעשה מתלה וקאי אם יבוטל ע"י הדבור דתנאי אתי' ביטל ומבטל משא"כ בשכבר נמצא ההיפך מיד המעשה בטל ושוב לא אתא דבור לקיים מעשה אדם והיינו שהרא"ש בדינו דקדק דוקא וקודם שהלך נתרצו משמע אבל אחר שעבר י"ב ולא בא אף שהתנאי לטובתה הי' שוב לא מהני מחילתה שתהא מקודש' ואפי' לא הקפידה ואף שעדיין כסף הקדו' גבה ואף שבתנאי מומין ונדרים או עשיר וגבור כשנמצא אח"כ היפך התנאי הרי נתברר שמעולם לא היו הקדו' תלוים באפשר להתקיים מ"מ י"ל כיון שכל עיקר תנאי שיוכל לבטל מעשה חידוש הוא אין לך אלא חדושו דוקא משעה שנודע נתבטל המעשה ולא בשעת הספק כדאשכחן בתנאי ב"ג וב"ר ואם לא יעברו שאז כבר יצא לפועל ביטל התנאי וע' כתובות ע"ד ע"ב תו' ד"ה חכם עוקר נדר ומ"מ עדיין צ"ע וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינה לבינה כו' ע' ב"י מבואר שלאו כל התנאים שוים דדוקא תנאי לטובתו כגון שאין לה מומין וכיוצא בה יוכל לבטל אבל לטובתה כגון ע"מ שאדבר לשלטון אין הביטל תלוי בו אלא בה וא"כ בע"מ שיש לי מנה או אפילו ע"מ שאני עני ונמצא עשיר דכבר מבואר דיש צד הקפידה לטובתה אין יכול לבטל מבלעדה ואם כן אפשר להכי מקפיד לכתוב בינו לבינה דאלו בתנאי כולו לטובתו כגון מומין לפ"ר צ"ע מה אירי' דבטלו בפניה אפי' בינו לבין עצמו נמי דהא טעם דמועיל הבטול מבואר בהר"ן דכשמבטל ומוחל חלין למפרע ומה אירי' שהמחילה במעמדה וכבר נסתפקו במה דקי"ל סי' רמ"א בחה"מ דמחילה א"צ קנין אם דווקא כלי המוזכר שם מחל חבירו דמשמע בפניו או לאו דוקא וה"ה כשמחל בפני עדים או אפילו בינו לבין עצמו שוב אינו רשאי לחזור ולתבוע כי כבר זכה במה שבידו וכדאית' סי' קצ"ה דמסתמא ניחא לו א"ד שאני מתנה דעכ"פ הזוכה בגינו הוא במעמד הנותן משא"כ במחילה שלא בפני הנמחל י"ל שאינו זוכה טרם ששומע זכותו ולפ"ר היה משמע הכא דצריך דוקא בפניו ולהנ"ל אפשר לדחו' דנקטו בינו לבינה כדי ליכלל כל התנאי וע' סי' ק"ו:

כ' הח"מ בשם הראב"ד דצריך לבטל בעדים וצ"ע טעמו דא"ל כיון דע"י הביטל יתקיימו הקדו' צריך עדי' דלא להוי כנתקדשה בלא עדים וא"כ קיום התנא' נמי להוי צריך עדים וא"כ מתנאי ע"מ שיש לי אם אינו מראה מיד בפני עידי הקדושין שוב א"א לקיימו דתמיד יש לחוש שמא אח"כ נמצא לו ואף שהוא אומר שהיו לו מה בכך הא הוה כנתקדשה בל"ע ומה מקשה הגמ' וניחש שמא יש לו ואף אם נדחק וניחוש שמא יש לו ויברר בעדים שהי' לו בשעת קדוש' מ"מ מהתוספתא שבב"י סוף הסי' ק' דכ' דכל תנאי שבידו לקיימו נאמן לומר קיימתי ומשמע דאם קימו בל"ע נמי מקודשת ודוחק קיימתי בפ"ע ואזלו למדה"מ וכן סתמו כל הפוסקי' ומשמע דקיום תנאי א"צ עדים ואולי סובר דוקא בטול שהוא ענין חדש צריך עדים דלא ליהוי כנתקדשה בל"ע משא"כ הקיום שמעיקרא להכי עומד מודה דא"צ עידים כיון שעיקר הקדו' בעדים היו ואולם כל הפוסקים כנראה אינם מסכימים עמו וכנראה לשטתו אזיל במה שמחולק נמי בשליח הולכה כדאית' סי' ל"ה ס"ג:

ואם מת קודם כו' ואפי' חליצה לא בעי בב"י לא כ' מוצא מקום והוא בח"ר גיטין ע"ד ד"ה עד כאן כ' גרסינן בירושלמי בקדו' פ' האומר לאשה הא"מ לי ע"מ שאתן לך ומת כרשב"ג אביו ואחיו נותנים לה והיא זקוקה ליבום עכ"ל ומינה לדידן דקי"ל כרבנן דלי ולא ליורשי ה"ה באומר ע"מ שאתן אני ולא יורשי ומזה תמוה לי הרמ"א ז"ל בחה"מ סימן רמ"א סעיף ז' כ' האומר לחבירו שדה זו נתן לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת בניו נותנים לו כו' ומ"ש מהכא ומוצא המקום שם הוא בב"י בסי' ר"ז מחודש וי"ו בשם תשו' הרשב"א ומיד אחר זה במחודשים י"ו הריטב"א בשם הרמ"א סי' ך"ז ר"י בשם רשב"א כתבו דכמו דלי ולא ליורשי ה"ה תתן אתה ולא ליורשיך וצ"ע וע"ש עוד בבה"ב בשם הריטב"א וע' מס' ב"מ ס"ה ע"ב תו' ד"ה לכשיהיה לי ואולי מן הסבר' מחלקי' בין שתתן סתם אין קפיד' אבל אתה קפידה משמע להו כדמצינן כעין הבדל זה בין הולך לאת הולך בשליח הגט בגיטין דף ך"ט אף דשם לא פסקינן הכי מ"מ משמע להו לחלק הכי בתנאי וצ"ע שהרמ"א ז"ל אינו מחלק:

ומן הירושלמי הנ"ל יש לפ"ר ראיה למה שחלקתי ריש הסימן דבתנאי שהמעשה נתלה בו דומי' דע"מ שאתן אף ר"ל מודה דאונסה כמאן דלא עביד דאל"כ מה ענין לפלוגתא דרשב"ג ת"ל דמקוד' מצד שהוא מת ואנוס מלקיימו וע' בהריט' שבב"ה הנ"ל:

האומר לאשה ע' בהתשובה בדין מי שיש לו אח אלם:

הג"ה אם חולקים כ' הב"ש ואם התנאי בשב וא"ת כו' ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו ועשו אין מבואר ונראה דא"צ ומביא ראיה ע' בו ושוב כ' ס"ק ע' ואם התנאי בשב וא"ת ואמר שעבר בפועל בזה י"ל לכ"ע א"נ אפי' אם השני א"י ל"ח שעבר בפועל גם מה שכ' כאן (ר"ל הרמ"א בתנאי שב וא"ת כ"א נאמן אם אין כנגדו מכחישו משמע אם התנאי (מקום ועשה) וצ"ל בשב וא"ת והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו ושם בר"י משמע וכו' ומביא ראיה מח"מ ע"ש ומה שכ' שבשב וא"ת והשני אמר שעבר בפועל דמשמע בר"ן כל כה"ג א"י להכחישו המע' בר"ן דפוס אמשטרדם לההג"ה המדויקת שם יראה מבואר שמחלק בין קדו' לגרושין דבקדו' נאמנת לומר עברת בפועל ובגטין אינו נאמן לומר לה עברת בפועל ומהטעם דבגטין אנן סהדא שלא עברה בפועל מתוך חומר שהחמרתי עליה וכדכ' הרשב"א גיטין פ"ג באמצע ד"ה בכולהו תנאי וא"ת אף בשב וא"ת חוששין שמא לא תזהר איכא למימר איסור א"א שאני מתוך חומר וכו' וכן איתא נמי בריט' לקדו' אבל בקדו' מה"ת לא תהא נאמנת לומר לו עברת בפועל וא"מ לך הא אפשר שנתחרט ומה לו לחוש לביטל הקדו' ואף דאפשר חזקה קלה יש שלא נשתנה דעתו כמוזכר גיטן ל"ג בתו' דמוקמינן הנזיר על חזקתו שלא ישאל על נזירתו מ"מ מה"ת חזקה זו תכריע טענת ברי שלה וחזקתה בעצמה ותו דהתם מפני חזק' נזיר אמרו הכי וע"כ לא למד הרשב"א מגיטן אלא למקבל מתנה והיינו המוזכר בחה"מ שממנו ראיות הב"ש ומטעם דכלי שייך אנן סהדי דמה"ת יעבור לבטל מתנתו ועכ"ז לא החליט וכ' ומשמע וזה דוקא בתנאי דשב וא"ת משא"כ בקום ועשה אפשר שלא היה סיפק בידו לקיימו אבל בקדו' ודאי הג"ה זו בהר"ן צודקת ומוכרח להמע' היטב שנאמנת ובמקום תיבת מקודש' שבר"ן צ"ל מגורשת והגהות רמ"א פה נמי מבוארת ע"פ הג"ה זו והב"ש ע"כ לא היה לפניו גרסא זו בהר"ן ומ"מ דבריו צ"ע דאיך אפשר דתמיד במכחשת דא"נ ולמה לא יהא דינא כאומרת גרשתני שנאמנ' וע' ריש סי' י"ז ומה שלא בארתי טעם הר"ן בקדו' נמי מכח דאינה מעיזה היינו דלפי הנראה סתם דבקדו' נאמנת ומשמע אפי' באופן דל"ש החזקה דאינה מעיזה והרבה אופנים מצוים אבל על הב"ש דכייל להיפך צ"ע והאמת שכדברי הב"ש מבואר בהריט' לקדו' וממנו הוצא הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק נ"ד דה"ה בלוקח ומוכר שמכר ע"ת שב וא"ת שאין המוכר נאמן לומר הלוקח עבר אולם לע"ד הר"ן והגהות רמ"א נראה דבלוקח ומוכר דהוה דומיא דקידושין לא דומיא דמתנה דנאמן המוכר לומר עברת הפועל מפני שחזרת בהמקח ומחזיק בקרקעו' וצ"ע:

ומעתה גם מה שכ' ס"ק ס"ט וס"ק ע' דאם התנאי בשב וא"ת ואמר שעבר בפועל שא"נ וכ' ראיה ממה דקי"ל כשמגרש מתנה מותרת לינשא ולא חיישי' שמא עברה הראיה ודאי ליתא כי שם מבואר הטעם מתוך החומר סתמא נזהרת ותו כ' גם מה שכ' בסעי' כ"ד דראיה לזה אפשר צ"ל סעי' י"ח בהג"ה ולמה שכתבתי סעיף י"ב אין ראי' ודוקא להרא"ש שסובר שא"נ אפי' באומר שעבר ע"ת במה שלא עשה ומכ"ש בקום ועשה אבל להר"ן שסובר בברור שבתנאי שאדבר נאמן להתירה ואפי' היא אינה יודעת וי"ל מן הטעם דהואיל ובידו לגרשה ה"ה אם אומר שעבר בקום ועשה י"ל נמי שנאמן מטעם זה וע' סי' ל"ה ס' ט' ול"מ לשטת הרמ' שבב"י סי' קנ"ו דנאמן ביש לי בנים אפילו ביש עדים שיש לו אחים דה"נ י"ל דנאמן לשטת הרשב"ם דלא חש לקלקל אלא בגרשתני כ' טעם שא"נ משום דאם איתא דגירש קלא הוה ליה אלא אפי' לשטת הרשב"ם שם דבמקום עדים א"נ הכא דיש ספק בהקדוש' מפני קיום התנאי אף דנימא דיש חזקה שנשאר הדבר בשב וא"ת מ"מ לא עדיף ממוחזק באחרים דנאמן ויש לומר דנאמן זולת להרמ' מטעם קלקל וצ"ע:

אלא צריך עדים ע' ח"מ כ' ולעיל סעיף י"ב כו' והם דברי הרא"ש במח"כ לא דק בזה דאלו הי' דברי רא"ש הי' נאמן שס' נמי אפי' אומר שלא דיבר כמו בסעי' י"ד אבל הם דברי ר"י שבב"י סוף הסימן מן התוספת וע' סעיף י"ב ודוק: