ונתונים ע' ב"ש כ' ור"ת ס"ל ג"כ כשטה זו וזה ל"ד אלא עדיפה מינה דד"ת אסורין לעולם וגזירות דוד אך בעבד ומ"מ יש להן קנס וגר ומשוחרר מותר בהם שאינם עבדים ממש שלא נשתעבד גופם לאדם מיוחד וע' ח"ר. תו כ' גם י"ל וכו' צ"ע דא"כ איך מסיים ואחד מאלו שבא על בת ישראל הולד כשר אלא לע"ד שקאי בגיותן ובסעיף ו' מתחיל נתגיירו:

אלא שפגום לכהונה כ' ב"ש ולפסק הל' וכו' וכן להריף והרמב"ן אין מוציאין בהרי"ף לא נאמר אלא דהוא ס' והפשוט בס' דאורייתא מוציאין ואף בס' דרבנן מבואר ס"ס קס"ד שאין אוסרין עליו אשתו אך בהרמב"ן יש קולא זו ותמ' היש"ש פ"ד סי' ל"ח וכ' ולא כהרמב"ן שכ' א"מ והולד ס' שזהו תימא אם מחזיק כס' חלל אמאי א"מ ותו' כ' הב"ש וע' תי' רש"ל ושם כ' אך למה שהוכחתי בראיות פ' החולץ דבת נכרי ועבד אינו פגום אלא לכתחיל' ואם נשאת ל"ת א"כ שתוקות שלנו ברוב נכרים ל"ת ובעניותי לא מצאתי ראיה זולת הרמב"ן שהביא והשיג עליו אלא שסמך על פירכת הק"ו שהמציא מן בני זכר יוכיח וזה אינו אלא לרש"י משא"כ להרמב"ן אדרבא למ"ד פגום היינו בנו שהוא וזרעו חללים ותו סמך על מה דעביד יוכיח משאר חייבי לאוין מזה גופא שאין היא עצמה מתחללת ולע"ד כל זה איננו שוה לי לידחו' ק"ו שתופס הש"ס במוחלט (ואדרבא להרמב"ן יש עכ"פ אמוראי' שלא חשו להק"ו הנהו דאמרו זיל אטמר ולרש"י לא מצינו מי שחולק עליו) ואנן נימא דמיפרך ק"ו תו כתב היש"ש דלמסקנ' אמרינן רחמנא אפקריה לזרעיה ואמת כי סברא זו מוזכרת נמי בנ"י ואפשרות היא ומ"מ מידי ס' לא נפקא כמבואר בהרי"ף והיש"ש עצמו מסיק דלא מלאו לבו לומר דהק"ו בדר') אסמכתא. ומה שיש צד להקל נלע"ד ע"פ מה דאיתא סי' י"ו בטור פלוגתא על ר"מ שפ' כר"ש והב"י טרח ליישבו גם פ' י"ב מה' א"ב ה' י"א פי' דעבד בבת ישראל אינו בלאו ודלא כהתרגום וע"ש בהה"מ ויש להקשות על דבריו כיון דסוף סוף אף לפי' הר"מ בלא יהי' קדש ע"כ דאיסורי עריות חוקים כבהה"מ פ"א מה"א עדיין ק' מה ראה לחלוק על התרגו' וטענו' הה"מ נימא דהמה חוקים והנלע"ד דבתרוויי' לשטתו אזיל דאיתא יבמות מ"ה ריב"ל אמר הולד מקולקל לכהונ' מק"ו ובעמו' ב' מסיק והלכת' הולד כשר ואיתא בח"ר ורמב"ן דרב ור' יודא ע"כ סברו דהולד כשר אף לכהונה מדלא חשו לו למה שהוא פגום לשטתם דהק"ו קאי אף על הבן (ולע"ד אף לרש"י מוכח דע' רבא דמכשיר אף הבת לכהונה שהרי שלחו לי' בני מיכסי לרבא מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על בת ישראל מהו א"ל השתא עבד כולו כשר חציו מיבעי' ואלו דבתו חללה מה הק"ו דילמא שאלתם על בתו וכן משמע שם מדאמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה ואלו אין כשר אלא לקהל הי' לו לומר בה ובבניה' למה פורט ברתה א"ו להורות דאף לכהונה כשיר' ואפי' לשיטת הרמב"ן יש לדחוק דנקיט ברתה דגבה ההיכשר לכהונה מיד משא"כ בבנה שאינו אלא בבתו) אלא שמסופק בפסק ה' אם הפי' כשר אף לכהונה או אך לקהל והר"מ סתם דכשר ובארו הה"מ והב"י אף לכהונ' ולע"ד האמת עמהם ודלא כהמ"ל כי ידוע דרך הרמ' ז"ל שאינו סמך בפסקי' על הוכחות וממקום שמביא המ"ל ראי' ע"ש בהה"מ. והרא"ש ז"ל תמה הא הק"ו לית לי' פירכא ולהרמב"ן הנ"ל ק' זה על רב ור"י מה יענו על הק"ו (ומה שהב"ש כ' ע"פ קושי' תו' דף ע"ז די"ל בת גר עמוני יוכיח לע"ד אינו מספיק ליפרך הק"ו שסותם הש"ס ויותר נוח לי לדחות תמיהות התו' כיון דאיסור עמוני דוקא ולא עמונית אינו דומה ליאסור השוה בכל כמו שאין איסור גלוח חשוב שוה בכל מדאינו נוהג בנשים) וסובר הרמ' בדעתם שחולקי' על התרגום ועבד בבת ישראל אינו דאוריי' וא"כ אפי' למה שסברתי סי' י"ו דלא כהרשד"מ ושהרמ' מודה דאסור ד"ת מ"מ כיון שאינו בלאו איך אפשר למיעבד ק"ו מאלמנה לכ"ג שהוא בלאו לאיסור שאינו בלאו וע' תו' דף ע"ז מה שכתבו גבי מצרי ומכ"ש להרשד"מ דאינו רק דרבנן והאמוראים שדנו הק"ו סוברים כהתרגום ומכיון שנפסק הלכתא סתמא כשר ולא אפי' פגום משמע דהרמ' וכן מדרבא שהוא בתרא הכי ס"ל למד ליפסוק דלא כהתרגו' עכ"פ נשמע מזה דלא כהמ"ל דאיך אפשר להרמ' דיהא פגום מק"ו אחרי דפי' דאין בו לאו וכה"ג הק"ו בנכרי הבא על ישראלית ל"ש כ"א לרבנן דפליגו על ר"ש ואמרי' אליביי' דאוריי' ז' אומות ואפי' בעל בלא אישות כמבואר סי' י"ו בב"ח ע"ש ושייך עכ"פ ק"ו בז' אומות ואף דבשאר אומות כ"ע מודים דדרך זנות אך מדרבנן שוב אין מן התימא דמסתמא כעין דאוריי' תיקנו והוי פגום דרבנן כדכתבו תו' דף י"ז ממזר דרבנן ע"ש משא"כ לר"ש דאליבי' מסקינן במס' ע"ז ד"ת דוקא אישות דרך חתנו' אין מקום להק"ו אף כשבא עלי' דרך חתנו' דיש לפרוך מה לאלמנה שכן איסורה בדרך זנות נמי כמבואר בהרמ' פ' י"ז מה' א"ב תאמר בעכו"ם שאין איסורו אלא דרך אישות וא"ל א"כ איך ס"ד דסוגי' למיעבד הק"ו על מחזיר גרושתו דנמי אין איסורא אלא ד"א די"ל אה"נ אלא דשפיר פריך וא"כ האמוראי' שדנו הק"ו ע"כ לרבנן אזלו ואותו שלא חשו לו עם מסקנ' ה' להרמ"ה ע"ש לר"ש ופ' כר"ש ומזה נמי מבואר דלא כהמ"ל דהא לפסק הרמ' דבכל אומות ליכא איסור ד"ת אלא בדרך אישות הא מופרך הק"ו ומזה יוצא לנו דאף להרי"ף דמספקא לי' יש להקל בשתוקי' ברוב א"י ואפי' בודאי מן הא"י אם נשאת דל"ת דהא בינינו ליכא כ"א שאר אומות שדרך זנות דידהו לכ"ע אינו כ"א דרבנן ופשיטא דלא אפשר למיהוי הבת כ"א פגום דדבריהן ובס"ד מבואר סי' קס"ד כנ"ל:

ולהרמ"ה הולד שני כ' ב"ש ולהנהו פוסקים דס"ל וכו' דוקא בב' אומות אמרינן כן ולא באומה אחת ולע"ד אף להרמ"ה מוכרח דאל"ה ל"ל אשר יוולדו להורות דצריך להיות שלישי לב' המולידים ת"ל מכללא דנתגיירו הולכי' אחר הפגום א"ו כללא ליתא אלא בב"א וכן מוכח מרבה בב"ח אמר ר"י דס"ל מצרי ב' שנשא ראשונה בנה ג' וכי נימא דפליג על רבינא אמר ר"י דנתגיירו הלך אחר הפגום הא במס' ק' ס"ז איתא א"א בשלמא וכו' כל מקום דרישא לאתוי דרבה בב"ח ואיזו למעוטי דרבין דהיינו רבינא דהכא הרי להדי' שאין סתירה מרבה בב"ח לרבין. ולפ"ז תמוה לי תו' ביבמות ע"ח ד"ה מצרי ב' דמקשו וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר"י דאמר בסמוך מצרי ב' שנשא מצרית א' בנה ג' דבתר דידי' שדינן ומה ענין זה דחד אומה לב"א דלכ"ע הולכין אחר הפגום וא"ל דס"ל ע"כ לא שייך דהולכין אחר הפגום כ"א בעמון ומצרי דבשניהם להם כתיב המור' להכי כמבואר בתו' מס' ק' הנ"ל הא במצרי ונתינ' דבנתן לאו כתיב לא דז"א דהא במתני' ק' מבואר דאף נתינ' לישראל הולד נתין וכדאיתא בש"ע וע"כ אף דבנתין לא כתיב מ"מ נדרש בק"ו ממצרי ומה מצרי שאינו אלא עד ג' דורות הולד אחר הפגום מכ"ש נתין לר"ת דאיסורו לעולם וע' יבמות ע"ח דמה"ט לא נלמד ממזר ממצרי הא נתין שפיר מדרש כק"ו דא"ל שני ישראל ונתינ' דיש קדושין ויש עבירה משא"כ מצרי ונתינ' דמה בכך זה אינו טעם כ"א כלל כמבואר בהתו' הנ"ל ואף אין לדחוק דאזלו פה בשיטת הרמב"ן דנתין אין איסור תור' כ"א הראשון ומה דפסקינן נתינ' לישראל הולד נתין ע"כ אך דרבנן וי"ל דכעין דאורייתא דממזר' ומצרית תיקנו ושפיר מקשו דכיון דמדאוריי' קל ממצרי מה"ת ללמדו ממצרי דא"כ לא משני מידי דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן הא מצדה אין שום איסור דהא הולד נתן ב' דד"ת שרי וא"א להיות על הוולד פיסול כ"א מצדו שכ' בו להם הלך אחר פיסולן והוא מצרי ב' וכשנושא זה לנתינ' הולד טהור מכל צד ומה מקשה על התור' מצרי ב' במה יטהר ובאמת ע"כ לשטה זו דר' יוחנן קאי לשטת רבא למה דס"ד דלא תתחתן בגיות הא נתגייר' מותרת והיא גיורה בר' יודא מצרי אסור בה ושפיר ומ"מ פוסקי' דלא כר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא אבל התוספת דמקשו דמצרי מותר בה אף לר' יודא ע"כ דלא ניחא להו למוקי ר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא וקשה ממ"נ ובלא כל הנ"ל אין מובן לי תי' תו' דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן דמ"ע נתינה למצרית שבמצרי כתי' אשר יולדו תלאו בליד' וע"כ כנ"ל דילפינן נתינה בק"ו ממצרי וזה בפשוט מעיקר' ל"ק אף ללישנא דר"י דבנה ג' הוי וכנ"ל. ולדינא נלע"ד גר נתין ומצרית שנזדוגו להר"מ דד"ת נתין גר מעלי' ומדרבנן פסול בהולד הולכין אחר הפגום והוא פסול ד"ת כדין מצרי וזרעו לעולם מדרבנן מדין נתין וכה"ג להרמב"ן ורשב"א ולר"ת הולד נתין בפשוט ופסול לעולם ד"ת:

שבאומו' הלך אחר הזכר כ' ב"ש וא"ל למה הולכין אחר הפגום כשנתגיירו וי"ל דילפינן מקרא להם כן איתא יבמות ע"ח דרשינן ב' להם דכתיב גבי מצרי חד מהם מנה וחד הלך אחר הפסול והקשה בני הבחור ר' חיים שי' למה דקי"ל עמוני ולא עמונית להם הנאמר בעמון ומואב למה לי דהא לית למדרש לילך אחר הפסול אלא לנ"מ בנשא אשה לילך אחריו וזה נשמע מדכתיב עד עולם דאלו לא נילך אחריו היכי משכחת לה אם נשא שפחה ונכרים הולד כמותה ועמונית היא ישראלית והולד כשר ואלו מצרית הולד אינו פסול אלא עד ג' דורות ואלו נתינה להרמ' ד"ת היא ישראלית וכה"ג להרמב"ן. ולר"ת אם ילדה זכר אין נ"מ וכמו כן אם נשא ממזרות ואם ילדה נקיבה אדרבא אך פיסולה מכח האם ולא מכח דידיה ועד עולם ל"ל ויפה הקשה וע"כ דבאמת לא נאמר לדרשה אלא איידי דאידך כדכתיב ממני גבר' נותר דפסח כדאיתא יבמות ע"ד ובו דתושב ושכיר שם ע"א:

הולד מצרי כ' ב"ש ומשום עמונית כשרה וליכא פגם שניהם והרי יש קדוש ויש עבירה הולכים אחר הפגום וזה אינו למה דקי"ל קהל גרים לא אקרי קהל ומצרי מותר בה אין עבירה ומ"מ אינו מצרי אך מכללא דכ"מ שיש קדוש וא"ע הולד אחר הזכר דא"כ היה נ"מ אלו גר שנשא מצרית מדיש קדוש וא"ע הולד אחר הזכר וכש' וזה ליתא אלא לע"ד מ"מ הולד מצרי כגר שנשא ממזרת דסעיף ך"ב ולר' יוסי דקהל גרים ל"א קהל תנא ברישא איזהו למעוטי וה"ה בגר למצרית כי הטעם בשניהם שוה בממזר מלו ובמצרית מלהם דהולכין אחר הפגום ומה דהסוגיא מקשה על ממרא דרבין נתגיירו הלך אחר הפגום אי לימא במצרי שנשא עמונית מה פגום שבשניהם איכא אין הקו' כ"א על הל' דל"ש פגום כיון דאינה פגומא אבל ודאי אף בחד פגום נמי שייך לו ולהם כדמבואר טעם הדין סעיף ו' ברש"י יבמות ותו' קדושי' ומה שהב"ש כ' דקי"ל וכו' אין טעם אלא כלל:

ויש מי שאומר אזיל לשטתו בב"י שכ' ואפשר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחרות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן וק' הא מקמא הכי כ' הטור אם רבו הניח לו תפילין ה"ה כישראל לכל דבריו וכ' הב"י דאזיל הכא בשט' הרא"ש במשיא עבדו דמותר בבת חורין בלא שיחרר וא"כ אי דבנושא מעצמו החמיר מדעתו מטעם איסור א"א וכ' תופסין הקד' אך לחומרא איך כלל השיאו עם נושא מעצמו הא השיאו לדעתו ודעת הרא"ש ה"ה כישראל ומותר באשתו בלא שיחרר והב"ש ס"ק י"א מביא בשם רש"ל דהטור איירי בנושא לפני רבו ולא ערער ואז באמת מותר באשתו ודחק ליישב הסוגיא ולע"ד אכתי ק' דהא צ"ע מאין למדו הפוסקים לחלק למהסקנא בין השיאו לנושא מעצמו דהא להאמת ל"ק כלל מן הברייתא דר"מ ורבנן ומנ"ל לשנות ממר' דר"ז ממה דנאמרה מתחילתה וע"כ דסברו מסברה אין לחלק בין נשיאות אשה להנחת תפילין וא"כ ק' על הטור לשיטתיי' אף בהנחת תפילין לפני רבו ולא ערער נמי הי' לו לומר דמקודשת ומותר בה אך מתו' ד"ה בשרבו לדבריהם ודאי יש לחלק בין נשיאות אשה דהוא איסור גמור להנחת תפילין ולהכי ע"כ לדחוק דמה שהחליטו דנושא מעצמו לא יצא לחירות היינו מדלא נאמר אלא אמר ר"נ ב"י ש"מ דמ"מ נשאר אוקימתא בשהשיאו דוקא מ"מ ק"ק מדנאמר כדאמר רבא בר שילא בשהניח לו תפילין ה"נ וכו' משמע דשוים וא"כ עדיין ק' מאין יצא לו לחלק היכא דלא ערער בין נשיאות אשה לתפילין וברמזים כ' בפשוט ככל הפוסקים ואולם אף על פי' הב"י ז"ל דברי הטור הראשוני' שכתב ה"ה כישראל לכל דבריו תמה בספר ע"פ דהא כלל אף הפקיר עבדו ובהפקר וודאי א"א שיהא מותר בבת ישראל בלא שחרר ול"ש הטעם שכ' הרא"ש מכח אומד וכן מבואר פ' השולח מ' אמר אמימר אותו העבד אין לו תקנה וע' תו' דעכ"פ פירושו דאין לו תקנה בב"ח ומה שתמה תו על הש"ע שכ' חוששין לקדו' אף על המפקיר מהגמר' דכריתות דמעוכב גט אוכל בתרומה ולהכי פוסק דעבד גמור הוא ולא תפסו קדו' בזה נתעלם ממנו פירש"י פ' הנ"ל מ"ב ע"ב שמפר' האיבעי' דמעוכב ג"ש אי אוכל בתרומה אם לאו אף על המפקיר וזה כדברי התוס' הראשונים שם שם ד"ה מעוכב כי באמת הא נמי אין לו מובן וע' בח"ש ומ"ל וכן הרמ' פ' כסתם איבעי' דכל מעוכב ג"ש אסור בתרומה וממילא ה"ה דאסור בשפחה לחומר' וה"ה דאסור בב"ח לחומרא כדמשמע בתוספת כפסק הש"ע ומה שמקשה הב"ש מסי' רס"ז עיין בספר הנ"ל:

האשה כו' הולד ממזר ל' הרמ' הרי זה בחזקת ממזר ומדמסיי' הש"ע וכיון דפלוגתא היא הוי ס' ממזר משמע דלדעה א' הוי ממזר ודאי ומותר בממזר' וק"ק הרי הרמ' מסיים שאם אומרת מא"י נתעברתי נאמנת להכשיר הולד וע"כ איירי במקום שא"י נמי מצוים ואיך יהיה ממזר וודאי נהי שבמה שטוענת נתעברתי מבעלי משקרת מ"מ שמא מא"י הוא וצ"ל שמפרש בחזקת ממזר מטעם חששא דמבעלה מחזיקים אותו בממזר ודאי והנ"מ במקום שכל העיר ישראלים שאז לדעה א' דין ודאי יש לו. וכ' הח"מ אבל אם האשה אומרת שבעלה בא וכו' פשיטא אם הבעל מודה לדברי' נראה דאין ס' דכשר דהא שמואל כשר הי' עכ"ל משמע אפי' ידעינן שהי' כל השנה בארץ מרחק באופן שאין במציאו' שיבא אצלה זולת ע"י שם דנמי כשר מדשמואל כשר הי' ולע"ד צ"ע בגוף הירושלמי כי כאשר נאמר בהרא"ש אין זה נשמע כי י"ל העובדא הי' במפורסים שלילה זו היה עם אשתו לפני עדי' והבה"ג מביא אך ראי' אחרי שמצינן שהיה פעם הכי ממילא אף חשש זה בכלל הנאמר בהמגרש ממזרת אין חוששין לה שוב מביא סק"ט בשם הרב דוראן שהרמ"ה איירי שהבעל לפנינו ומודה שלא בא וזה תימא דא"כ מה אירי' שהי' במדה"י אפי' הוא גבה ואומר שלא קרב אלי' זה יותר מי"ב חודש נמי הולד ממזר דהא נאמן לומר שאינו בנו והב"ש תיקן וכת' והרמ"ה איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא כלומר ששותק ואין זה במשמע ל' הרמ' והפשוט דאיירי כשאינו בפנינו וע' סי' קמ"ד סעי ז' דע' הרמ' ליפסוק אף קולה מטעם שאין דרך בני אדם לבא בצנעה אך ע' סי' קנ"ו סעי' ד' כי משם אין ראיה גמורה להכא מ"מ לע"ד בלי ס' יש פלוגתא בין הרמ' להב"ג:

הג"ה אשה שנתעברה וכו' דהחדשים גורמים ע' ח"מ קושי' העולם ותירוצו והב"ש כ' שבסי' ל"ז כ' דליתא והיינו מה שמביא שם ס"ק ה' בשם הרמ' ומאחר שתביא סי' התחתון תקרא נערה עד ו"ח גמורים נשמע ד"ח ואיזה ימים לא מהני ולא כח"מ שכ' ו"ח של נערות סגי בד"ח וב' ימים ושפורא גורם דליתא וקושי' של ח"מ בסי' ד' י"ל בע"א עכ"ל ומי יתן ואדע יישובו. ומה שמשיג מהר"מ לע"ד לא מידי הוא דפשיטא הרמ' בל"ז פליג על הר"י מינץ ופוס' דלא כר"י אף בהריון כמבואר בב"ש עצמו סי' קנ"ו סעי' ד' בשם הרמ' ומה"ת יאמר לגבי סימנים שיפורא גרם והח"מ לא בא אלא ליישב הרי"מ דלא ליהוי סתמא דתלמודא דלא כר"י אך בל"ז אין דעתי נוחה ביישובו מן ל' אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח דמשמעותן חדשים שלמים ולדבריו לא משכחת בשו' צד דאפי' הביאה סמנים ר"ח ניסן בהגיע ר"ח אלול היא בוגרת ואף אם נדחק דקאי על שם ו"ח אכתי ק' ל' דסוג' דקדו' גבי קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דקאמר ל"צ ביומא דמשלם שית ולפי' הח"מ מהראוי לומר ביומא דמתחיל שית לכן לע"ד הרוצה ליסמוך על פסק הרי"מ צ"ע מקוד' ליישב קושי' העולם:

והכל מרננים אחרי' ע' ב"ש וע' באר היטב ואולם כל זה לפסק הפוס' אבל לפירש"י שם בסוטה לק"מ שמלשונו נראה שאינו מפרש הסוגי' לענין איסור והיתר כ"א לענין סלסול נשואי אין ברירה כשאין לפניו כ"א דומה ובת דומה לאיזה יתן דעתו יותר וקו' הגמ' ותסברא נושא לכתחילה סתמא נמי ע"ד זה מפרש דלכתחי' כשיש לו בחירה מה"ת ישא שום אחת והראי' שמפרש וזו באה מביאה פסולה פי' שמא מא"י או ממזר והרי מפרש לענין ישראל הנושא ולגבו אף אם מא"י היא הא קי"ל דכשר אלא ש"מ דמ"מ לכתחילה ימנע לישא טפה פסולה וא"כ יצא לה שם מזנה אין חוששין היינו מדינא לענין או"ה ולפירושו ניחא נמי מה דק' על פי' התו' ופוסקי' שמואל שאמר ישא דומה וכו' ומכ"ש להמבואר בתו' דשמואל ל"ל רוב בעילות וחושש אפי' באינה פרוצה ביותר לבניה לממזרי' מה טעם יש בדבריו שישא כהן אפי' הדומ' מפני שהיא מטפה כשירי' מה יוסיף הט"כ לגבי ס' זונה דאוריי' וע' במ"ל:

ואם בעלה כהן כו' כ' ב"ש אבל אם בעלה ישראל כו' כי לא קי"ל כר"ח בזה כמ"ש בסמוך ר"ל סעי' ט"ז בהג"ה. וכך איתא ברי"ו סי' ק"ד דלגבי ישראל פשיטא לי' דאפ' זינתה ואח"כ הולידה מבעלה שכשרים לכהונה ולא מצאתי מי שיתעורר להחמיר בזה זולתי היש"ש פ' החולץ סי' ל"ח כ' ומ"מ נראה אשה המזנה תחת בעלה בין שגירשה והחזירה בין אם לא גרשה הולד מבעלה פגום לכהונה לאותן דס"ל הכא גבי א"י ועבד הולד פגום כ"ש הכא דיש האי ק"ו ולית כאן טעמא דאפקר לזרעי' כמו בא"י ועבד א"כ היכי שנשאה כהן הבנים ממנה חללים כי לא מלא לבי להקל דהא ק"ו אינו אלא אסמכתא ואבת לחודה הוא דהו' פגומה והיכא דל"ל טעמא אחרינא עכ"ל וכן כ' בסימן נ"ה ולעיל סי' ל"ח כתבתי שבתה פגום וא"נ לכהן הבנים חללים מדרבנן ומה שכ' מדרבנן סותר מה שכ' כי לא מלאני לבי וכו'. ועיקר דינו לע"ד תמו' חדא דההיא פירכא גופה דפריך הגמ' בפשיטות מה לאלמנה שכן היא מתחללת שייך נמי בזו שהרי מיד שזנתה תחת בעלה היא זונה ונפסלה לכהן ותרומה וא"כ מבעילה זו של הבעל אינה מתחללת שכבר היא מחולל וקאי כדאי' ברש"י יבמות ט"ו ע"ג מ"ד ע"ב ד"ה היא מתחללת תאמר במחזיר גרושתן שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מפסלה משע' הגירושין עד כאן לשונו וזו אף מתרומה כבר נפסלה ועוד הא כתי' היא תועבה דהא האי ק"ו שדן ע"כ ל"ש כ"א לרבנן דר"י ב"כ יבמות י"א ע"ב דלדידהו יש לאו בסוטה משא"כ לר"י ב"כ דאינו אלא עשה מה"ת לידרש ק"ו מלאו על עשה וע' יבמות ע"ז תו' סוף ד"ה ר' יוחנן ולרבנן מה שפסקינן דמחזיר גרושתו אין בני' פגומי' מהיא תועבה ודאי לא נפיק כ"א מכח אין מקרא יוצא מידי פשוטו ויותר קאי אליבייהו על הלאו דסוטה דהיינו אחרי אשר הוטמאה וכן מוכח ממסכת יבמות פ"ה ע"ב דמסיק אלא סוטה ודאי א"ב דלמ"ד היא מרגילה הא היא מרגילה לי' ואי בניה חללים לא מרגלה כמו אלמנה לכ"ג ע"ש וע' יבמות מ"ט ע"ב סוף ד"ה סוטה נמי לכן לע"ד העיקר כמהרי"ו ובהנ"ל י"ל מה שהניחו תו' יבמות מ"ד ע"ב ד"ה דהיא תועב' בקצת תימ' די"ל ר"ע דורש היא תועבה על בני סוטה דמודה דלא הוו ממזר' כדאית' מ"ט דאמר אביי הכל מודים. ודרש נמי דאין בני' פגומים מהיא תועבה ואף למה שראיתי בהשגות רמב"ן למנין המצות ל"ת ע' כ' ובגמרא דבני מערבא אמרו דר"ע אמר הבא על סוטתו הולד ממזר וזה ממה שידוע דלר"ע יש ממזר מח"ל ונראה דפליג על אביי הנ"ל ע"ב היינו לאחר שגרשה וס"ל דשוב אין קידושין תופסי' בה אבל קודם שגירשה דעדיין קידושין עלי' ודאי מודה וע"ש בתו' ובתו' מס' ק' ס"ח:

ומ"ש הב"ש כי לא קי"ל כר"ח לדבריו יוקשה מסוגי' זו על ר"ח דמה מהני רוב בעילו' אחר הבעל כסבר' מהרי"ו לגבי כהן אבל לע"ד אף הר"ח לק"מ דממזר זה של סוטה לר"ח אינו כ"א דרבנן ולא הוי כ"א ס' דרבנן ולקולה משא"כ בחללה לכהן דהוא א"ד:

ואם היא פרוצה וכו' עיין ב"ש כ' וכ"כ בתשו' מהרי"ו דסוגין דסוטה איירי לענין א"כ האמת שבסימן כ"ד החליט דהרמ' אינו חושש אף בפרוצה ביותר כ"א לכהונה ולפ"ר תמו' דמה הבדל בין כהן לישראל לענין ממזר אך בסי' פ"ח מסביר קצת דלגבי הבת לכהן יש כמו ס"ס לאיסור דאת"ל מבעלה ס' דילמא זינתה קודם שנתעברה הבת והבת חללה אם היא אשת כהן ומ"מ תמו' להעמיד הסוגי' עם די' הרמ' באשת כהן דוקא ואף סותר עצמו דבסי' כ"ד פ' דאם בעלה כהן לא מהני רוב בעילו' ובניה ס' חללים ואפי' אינה פרוצה ביותר וא"כ איך אפשר דהאבעי' דפרוצה איירי בא"כ ולענין כהונה (ויותר הי' לו לומר לשטתו דלהכי אף בפרוצה אין חשש כ"א לכהונה ואפי' בעלה ישראל משום דלגבי כהן אפי' נתעברה מא"י הבת פגומה לכהונה משא"כ ישראל אפי' א"א שנתעברה מא"י הולד כשר וזה הי' אפשר בדע' הרמ' לגירסתו ואם היתה פרוצה ביותר אף לבתה חוששין אבל לגרסתינו אף לבניה אף זה אין לו מקום ותו דה"ה וב"י פירשו דע' הרמ' דכשר אף לכהונה בנתעברה מא"י וכנ"ל) ואולם כבר הביא הד"מ שתמה על זה מהרא"י בפסקיו ולע"ד ישתקע פי' זה ולא יאמר ומה שנסתייעו מדברי בה"ג שברא"ש פ' י"נ אי מש"ה ל"א ומעולם לא עלה בדע' בה"ג לפרש האיבעי' לא"כ וטעמו פשוט מפני דס' ממזר דרבנן פ' לקולה באיבעי דל"א וזה מדויק בהה"מ שכ' וסלקא בתיקו ופ' לחומרא וכן עיקר דאמרינן וכו' הרי שהורגש שיש פוסקי' לקולה ומטע' זה יש להקשו' על המהרי"ו דלא נסייע מידי מהבה"ג לעובדא דידי' שפטר אשה מחליצה ע"י שהי' להבעל בנים מאשתו ראשונה שהיתה פרוצה ביותר בעודה תחתיו ולדבריו לא דמי' כלל דבס' זיקה שהוא ד"ת י"ל דמודה בה"ג דיש להחמיר אך שכ' עוד או חששא בעלמא כלומר לכתחי' וא"כ למה לו לחקור ולדרוש אחר עדים כיון דאין כאן אלא חששא לכתחלה ואף זה ק' לי דנהי דהפי' בהרמ' הכי מ"מ לע"ד אין לכתחילה יותר מזה לפטו' בלא חליצה במקו' דאפשר ועכ"ז חליל' לי להרה' אחר פ"ר כי בל"ז יפה הכרה מטעם שלא דנה בפרוצה ביותר ואיני כותב כ"א לעורר בפרוצה ביותר בכל פרטיה שלע"ד יש להחמיר להצריכה חליצה לכל הפוסקי' ובעיקר פירושו בהרמ' חוששין לכתחי' ואם נשא לא יוציא ומדייק מדלא כ' ה"ז ס' ממזר מ"מ ק' איך לחלק לגבי איסור קהל בין לכתחי' לדיעבד הא הלכתחי' נמי דיעבד הוא דהרי גבי שתוקי עיקר סמיכתינו דניכשר בעדות אמו אף דבגמ' איתא ואת לא תיעבד וכו' היינו משום דפסול קהל תמיד הוי דיעבד כדאי' בהה"מ פ' י"ח. אמנם על תשו' שבות יעקב חלק ב' כ' על דברי הב"ש ס"ק ך"ד שכ' היינו לכתחילה שאין זה כ"א בקלא דפסק משום דלא משמע להו לישנא דר"י ואל ישא כ"א לכתחילה אבל לשון הרמ' וש"ע שכתבו והכל מרננים אחריה קשה מאוד לפרשו בקלא דפ' וא"כ לישנא דחוששי' לה משום זונה לגבי כהן איירי אף לאם נשא יוציא וכדפ' הש"י מסתמא נמי הל' דבפרוצה ביותר אף לבניה חוששין אף לדיעבד וצ"ע כי שוב ראיתי שמדברי תוס' אין ראי' כ"כ. כי דבריהם בסוטה אזלו בשטת ר"ת ביבמות דעל פי קלא דלא פ' לחוד מוציאין מנטען בלא עידי כעור אבל להרי"ף ורמ' דאפי' מנטען דאלומי אלים לקלא אין מוציאין בלא ע"כ וע' סי' י"א בח"מ ס"ק ו' מכ"ש דמכהן א"מ בלא ע"כ אפי' בקלא דל"פ וא"כ פסק הש"י צ"ע וע' סי' י"א ב"ש ס"ק י"ב ואולם מה שמסיי' הב"ש כי לשטת רוב הפוסקים וכו' א"י מאן נינהו מה שכתב ריש דבריו וכ"כ הגה"מ פט"ו שם לא מצאתי דבר ולא נשאר כ"א הבה"ג שמביא הרא"ש ואדרבא מדחזינן הטור פי' כהר"מ ש"מ דידע במילי דאבוהו דנמי הכי פי' ומה דלא פלוג להדי' היינו משום דבי"נ אין מקו' פלוגתא זו ע"ש וצ"ע ולפ"ז מה שמשיג על הט"ז אי מש"ה ל"א אך עיינתי בט"ז והנה טוען ג' טענות א' דלא דמי לדינא דר"ג וא"ש כיון דהכא הוו ב' רובא לפסול ר"פ אצלה ורוב בעילות מאחרים ומביא ראי' מעובדא דר' יוסי דמצריך ב' רובא להכשיר וזה תימ' דמה ב' רובא איכא הא כל הס' אם מבעל וכשר או מאחרים הרוב וגם זה אינו פשיטא מרש"י ז"ל דודאי רוב בעילו' מאחרי' אלא דיש למיחש שמא הרוב מאחרים ותו מאין פשוט לו דבב' רובא לפסול כגון רוב העיר ורוב סיעה דאינה נאמנת אדרבא בטור סי' ו' מבואר להיפך ובדע' הרמ' יש ס' וע' שם והראיה מעובדא דר"י ביותר תמו' דזה אוקמיה כה"פ אליבא דהלכתא דקי"ל כר"ג באינה טוענת או בטוענת ולכתחי' או כר' יהושע ודלא כהלכ' וכבר פסקינן דלכתחילה דולד להקל היינו דיעבד:

ב' כ' מדלא נאמר הולד שתוקו ש"מ דלא מהני בדיקות האם ואי מש"ה ודאי ל"א דמעיקרא דדינא מסופק אם נצרך בדיקות האם ג' כ' מדאמרינן בפרוצה ביותר חוששין אף לבניה משמע שכ"ש דחוששין לעצמה ויחשביה לזונה ואי ס"ד דמהני בדיקות האם לבנה אמאי לא מהני גם לעצמה ול"ד למ"ש כאן בבת דומה לר"י דהיא כשירה והיא עצמה ס' זונה כמ"ש כאן תחילת הסעי' דשם אין היכשר הבנים מכח נאמנות האם אלא מכח רוב בעילות אבל היא עצמה מחזקינן בס' זונה אבל כאן בפרוצה אם תרצה להכשיר הבנים אינה אלא מצד נאמנת האם למה תגרע היא עצמה ובהדי' איתא פ"ק דכתוב' דר"ג דמכשיר בה ה"ה בבתה ואיכא מ"ד בה ולא בבתה וא"כ ק"ו כאן נאמנת בבתה דיועיל לעצמה עכ"ל ולפ"ר נמי תמי' דהא מבואר סימן ו' דלגבי עצמה אינו מועיל נאמנותה בדליכ' רוב כשרי' כ"א לדיעבד וא"כ היא גופא מנ"ל דא"נ לגבי עצמה לדיעבד וממילא להכשיר הולד להקל אף לכתחילה דחשוב דיעבד ולפ"ז אדרבא הי' עולה שפיר דברי הב"ש ס"ק ך"ד דכהן חושש לה היינו לכתחילה ואפילו אי איירי בקלא דל"פ כנ"ל מ"מ מכח נאמנותה ל"ת. אבל זה אינו דא"כ קשה על תו' סוטה הנ"ל שמביא הרש"י ראי' מהם וכן על הסוגי' דיבמות דק"ל הל' כרבי לשטת רש"י בקלא דל"פ דמוציאין אשה מבעלה ות"ל דליהמנא בדיעבד מדר"ג אבל באמת לק"מ כדאי' בתו' גטין פ"ט ד"ה בעלה כתבו ואפילו לר"ג דאומר נאמנת היינו לכשר נבעלתי אבל לומר לא נבעלתי אפי' ר"ג מודה וע"כ ר"ל לולא דאיירי ביצא לה שם מזנה דלא חיישינן מטעם פריצותא בעלמא דחזו הי' בחזקה בעולה לנתין ולאפוקי דבקול דאיכא למיחש כגון דומה דהכא וכדמחלקו הב"ח וב"ש דאין טהרתה כ"א בהכחשת הקול שאומרת לא נבעלתי בזה א"נ אף לר"ג והטעם פשוט שהקול במקום דאיכא למיחש חשבינן לברי וברי וברי מודה ר"ג משא"כ בטהרת העובר אינה מכחישה הקול כ"א שאומרת אף שהקול אמת מ"מ ידוע לי ע"פ חשבון ברור שעובר זה מבעלי הו' ממש כמו לכשר נבעלתי ברוב פסולים דנאמנת ולע"ד יש ראיה מסידור הרמ' סי' זה גבי ארוסה שעיבר' סעי' ז"ך דאיירי בפשוט בלא דיימא מעלמא הוסיף לבאר דין שלא נזכר בגמר' וכ' והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי והנ"מ וכו' ל"ת ובדין דסעי' ך"ח דאיירי בבא עליה הארוס ודיימא נמי מעלמא שבל' אחד נקט כמו שכ' על דומה היו העם מרננים אחריה שבק מלאשמעינן שנאמנת להכשיר עצמה ומשמע ודאי דלטהר עצמה לומר שהקול שקר א"נ ומ"מ על העובר נאמנת אף דשם נמי ל"ש ר"ב מהארוס כמו בפרוצה כמבואר בכ"ה פ' הרי להדיה דאפילו במקום שא"נ על עצמה נאמנת על העובר והטעם כנ"ל שטהרתה תולה בהכחשת הקול משא"כ של העובר. ולא כן הפלוגתא בהגמרא דאיירי בפנוי' שטהרתה עם העובר בחד אופן שפיר שייך הפלוגתא ועדיף טהרתה מפני חזקתה. תו כ' ותו דהא איתא בתוספת כתובות י"ג כשטוענת לכשר נבעלתי דוקא דאית לה מגו או דל"ל מגו היכי די"ל בודקת כו' וכאן ודאי ל"ל מגו וכו' בשלמא בארוסה שעיברה דנאמנת ואע"ג דדיימא נמי מאחרים ששם איכא דמוקמינן לה בחזקת היתר ולא נבעלה לאסור לה משא"כ בפרוצה דודאי הורעה חזקתה וכו'. האמ' שלשטתו שהבין שמה שארוסה דדיימא מעלמא נאמנת על העובר היינו שמאמינם שלארוס נבעלה ולא לזולתו שפיר כתוב דיש לצרף החזקת היתר אבל להנ"ל ודאי דשפיר מקשה דא"כ אזיל לה ח"ה דידה דהא אין מאמינם אותה לגבי עצמה לומר שלא נבעלה לאחרים וכן יפה הקשה על פרוצה אמנם כבר כ' הה"מ מביאו הב"ש סעי' ך"ו דלגבי העובר טעם אחר יש להאמינה וע"כ ל"צ לבא לטעם התו' כ"א לגבי איסור עצמה דהס' ד"ת אסור וא"א שנאמנת להכשיר הולד באמרה מא"י נתעברתי יוכיח וע' סעיף ך"ו. ומה שכתבתי בהבנת הרמ' דהיינו דין דסעיף ך"ח דאיירי בדדיימא מעלמא לגבי עצמה א"נ לענין כהונה אף בדיעבד לא תימא דה"ה לפ"ז דצריכה לצאת מן הארוס וברש"י כתובת ובהר"ן שם גבי עובדא דארוס וארוסתו מבואר דלא מפקינן מן הארוס דזה ל"ק חדא דהם לא פירשו בדדיימא מעלמ' ותו דלגבי הארוס הו' קלא דבתר נשואין דלא חיישינן לי' ודוק:

קודם שגרשה ע' ב"ש ואף כי לפ"ר דבריו דחוקי' בתו' דק' איך מביאים ראיה על אחר גרושי ראשון מהשני דליכא שום טעם להפיסול מן קודם גרושי השני מהראשון דיש טעם דנראית כא"א מדזקוקה לגט ואף דבריהם בהחולץ יותר משמעי' כהח"מ דנהי דלר"ח אף אחר גרושי שני הוה ממזר מראשון מ"מ היה לתוספת לבאר שבזה נמי חולקים עליו. מ"מ פי' הב"ש מוכרח דאיך אפשר דאפילו אחר גרושי הב' ליהוי ממזר משום קנס בלי טעם כלל דא"כ מ"ש מיבמה שנתייבמ' בטעות דקי"ל סי' קנ"ט מדל"צ גט מן הב' דמותרת להא' ובידוע שהבנים לא יהיו ממזרים אף דעבדה איסור ולא דקה וכ' הרא"ש ריש הא"ר דלא קנסינן אלא אם שייך טעם דשמא יאמרו וא"כ לאחר גרושי שני מ"ט יש לקונסה ולעשו' הבנים ממזרים ואף למה שכ' שם בבה"ב דמשמעות הרי"ף שאסורה לא' לעול' היינו משום דמשמע להו דליתא לדרב בזה וטעם האיסור להא' אינו מחשש שמא יאמרו אלא כדמוכח בהסוגי' דשם דת"ק דר"י ס"ל דלהא' אסורה היכי דשייך קנס שעשו החכמים משום הקנס אונס כרצון וע' סי' ט"ו ב"ש ס"ק ך"ג אבל מה דנשמע מרב ושמואל דל"ש ממזר מהא' בלא טעם מה"ת לפלוג עלייהו בשלמא להב"ש אין קושיא ממה דמשני ממזר אפילו לאחר גרושי הא' אף דנמי ליכא טעמא די"ל כסברתו כיון דעכ"פ מן הטעם דשמא יאמרו הוצרכת ליגזור עליה גט מהב' מה"ט נמי קנסו על בניה מן הב' כ"ז שמעשיה קיימים משא"כ יבמה שלא הוצרכו לקונסה בגט מדל"ש שמא יאמרו ומעשיה מעיקר' בטלים. ואולם להרמ' הכל מרווח דלא גזרו ממזרת כ"א היכי דנראה כא"א ולאחר גרושי הא' אף מהב' אינו ממזר וע' ח"מ ול' הגמ' פ"ט ע"ב בשלמא מהב' ממזר דייק כותי' אבל דף צ"ד משמע כהתוספת דאיתא שם וכ"ת לא דק הא וכו' וק' דילמא בין ס' ממזר לודאי ל"ד אבל בין ממזר לכשר דק אלא משמע דמה דקתני והאחרון אינו ממזר היינו ממזר תורה אבל ממזר דרבנן הוא ואלו ברישא ס' ממזר הא נמי ד"ת שרי ומ"ש רישא דקתני ממזר ובסיפא אינו ממזר וש"מ דדוק' קתני אך פשטות ל' והב' אינו ממזר משמע יותר כהרמ' וקו' הגמ' אפשר לדחוק:

הולד ממזר כאן צ"ל דברי ב"ש ס"ק ל':

מותרים בממזרת כ' ב"ש ונ"ל מותר היינו וכו' כן הוכיחו תו' גיטן מ"א ובקושייתם סברו דמותר אך מכח קושי' תירצו הכי ולהפוסקים שהביא ס"ק ל"ב דממזרת אסור בעבד אינו מוכרח ואפשר להכי כ' ונ"ל:

ואסור בממזרת ע' ח"מ וב"ש כ' ואפשר וכו' בפשוט היה לו לומר דכמו גר שנשא ממזר' תנא איזה למעוטי כן ממילא ממועט גר שנשא בת ישראל וזה ברור ודברי הח"מ שרירן דמוכח מסוגיא זו כרמ' דאלו לתו' דניכלל בכל מקום דרישא לאתויי ישאר הקו' וליתנייהו בהדי' כהנת לוי' וישראלית הנשאת לכהן לוי וישראל וגר ובזה ל"ש משום דלא מתני לי' וע' תו' ד"ה הא מני. ולע"ד ד"ז תלי' במחלוקת פירש"י ורבותיו יבמות נ"ז בעא מני' ר"י מר"א פ"ד כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ומסיק אלא אליבא דההוא תנא וכו' ופשט וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה ופירש"י ז"ל דאיבעי' ר"י נמי איירי בבת גר ואמה ישראלית אי כשרות רק איתוספא בה לענין שלא תהא זונה ומותרת לכהן אבל קהל לא מיקרי' ומותר לפ"ד א"ד קדושה נמי מתוספא בה וקהל איקרי ואסור' לפ"ד וא"כ פשוט דהאיבעי' נמי בפ"ד ישראל וע"כ לידחוק מה דנקיט פד"כ להאכיל' בתרומה היינו מפני דיסוד האיבעיא נובעת מדראב"י שאמר היכי שאמה מישראל הוא דשרי' לכהן נקיט האיבעי' לגבי כהן ומדנפשט דכשרות רק נתוסף ולקהל לא ש"מ דאפילו לראב"י פ"ד ישראל מותר בבת גר מישראלית ומכ"ש לר' יוסי דכהן מותר אפילו בבת גר וגיורת אלא שהכהנים וכו' כדאי' סי' ז' פשיטא דלא נחתינן לומר היכי שאמו מישראל דקדושת קהל אתוסף בה אלא דקהל גרים אקרי' ופ"ד מותר בה והיינו שטת התו' והר"ן. והרמ' ע"כ ס"ל פי' מורו דהאיבעי' בבת גר וגיורת מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאיקרוי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפ"ד א"ד קדושה איתוסף בה לינש' לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהו אית בה ובכלל קהל היא ואסרה לפ"ד ולא אכלה (ור"ל אף דודאי בזה ראב"י כר"י ס"ל דקהל גרים ל"א קהל מ"מ זה דוקא בגיורת עצמה שנולדה מטפה פסול' אבל בת גר וגיורת ע"כ דקהל מקרי לראב"י דאל"כ לא היה מעלה מדרגות מעלה לאמה מישראל קדושת כהונה אלא קדושת קהל) ופשטינן דכשרות איתוסף בה ואכלה נמצא נפשט דטעמא דראב"י דהיכי דאמה ישראלית מה שמותר' לכהן תלי' במה דאיקרי קהל ומה דלא איקרי קהל דהיינו בת גר וגיורת היא שאסורה לכהן ומותרת לפ"ד ואפי' כהן ואכלה משום דלאו בקדושתי' קאי וא"כ נהי דאנן פסקינן כר"י דאף בת גר וגיורת דודאי לא אקרי קהל מ"מ מותר' לכהן ולהכי אינו מביא הרמ' ז"ל איבעי' זו בה"ת מ"מ כמה דחזינן דסובר ראב"י שמשנתו קב ונקי (וע' יבמות ס' ע"א מוכח דאפי' בבריי') דבת גר מישראלית כשרות איתוסף בה ומקרי' קהל הלכה כמותו ונמצא דפ"ד וממזר אסורים בה והיינו דינו שכ' ה"ה כישראל לכל דבריו ומה דנשמע נמי לפי' זה דפד"כ לאו בקדושתי' כבר פ' הרמ' כדאי' ריש סי' ה' בשמו וקרוב שראייתו נמי מהכא וע"ש בהה"מ ונראה דרבותיו דרש"י מיאנו בפירש"י דל' קדושה יותר כופל על א"כ כדאי' יבמות ך' ותו דחוק ל' בת גרים דיותר יוצדק על בת גר וגיורת דלפירש"י אף די"ל גרים דעלמא מ"מ מהראוי לבאר מישראלית ורש"י ז"ל מיאן בפירושם מדלא ניחא לו לפרש הס' לראב"י דבת גר וגיורת יהא מקרי קהל כבהג"ה הנ"ל וגם ל' האיבעי' דכשרות וקדושה משמע דקאי על מה דאיירי בהאיבעי' משא"כ לפירושם קאי על מה דלא איירי בהאיבעי' כ"א על בת גר מישראלית וע' יבמות פ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב שם מוכח שטתם מכח קושייתם דלשם ע"ש ודוק:

פנוי' שנתעברה וכו' מקור ד"ז מס"ק ע"ג אמר רבא ד"ת שתוקי כשר וכו' עד והתורה אמרה לא יבא ממזר וכו' וכ' הריטב"א תימ' ל"ל קרא דהא איכא ב' ספיקי ס' אזלי איהי לגבייהו דהוי מחצה ע"מ והוי ס' ואידך דאזלי אינהו לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא וי"ל דאה"נ ורבותא נקט וכו' אבל לשתוקי דאיכא ס"ס ל"צ קרא דמדינא שרי עכ"ל נשמע מיני' שמה ששתוקי בדלא נבדקה אמו פסול ואפי' נשא יוציא משום מעלת יוחסין ה"ה לכל ס' ממזר אף דס"ס בכל התורה שרי מ"מ משום מ"י אסור ואפי' בדיעבד והב"ש סי' ב' ס"ק ט"ז מחליט דבנתערב ס' ממזר במשפחה דהבת אף לכתחי' שרי' מטעם ס"ס ודוקא כהנים משום מ"י כהונה הוא דמחמיר ר"ג בס"ס ומש"ה הגיה בטור סס"ז ולהנ"ל מוכח דאפי' נשאת תצא כבהג"ה שם ומה דאיתא שם י"ח בשם ר"ת כבר כתבתי שצ"ע. הן אמת שהפ"י מקשה קושי' עצומה על הריט' מן הת"ק ע"ש וישבתיה קצת בדרך חדוד ע"פ דברי הפ"י עצמו שגמגם על ס"ס זו מטעם שם חד הוא וכבר מביא הש"ך בי"ד סי' ק"י בשם ת"ה דל"מ שם חד כ"א שאין ס' אחד מתיר יותר משני לפ"ז י"ל דהריטב"א אינו מקשה לפי האמת דלהאמת דס"מ אף בשקול שרי תו לא הוי ס"ס מטעם שם חד אלא דהקשה ל"ל קרא הא אי לא ניכתב והי' ממזר ככל האיסורים דס' אסור ורוב שרי ושפיר הי' ס"ס דילמא אזלו לגבה ואז הס' מרווח ומתיר יותר מן הב' ואת"ל דילמא אזלה איהו לגבייהו עדיין הס' שקול מ"מ. וכן מצאתי בפסקי מהרא"י סי' קכ"ט כ' בל' זה או שמא י"ל הואיל דס' אחד מכח רוב ומיעוט מקרי שפיר ב' ספיקות וע"ז מתי' דהקרא לא אתא כ"א לידוע וממילא בתר דכתיב קרא שוב אין ס' אחד מרווח מחבירו ולא הוי ס"ס מטע' שם חד. וא"כ תו ל"ק על הת"ק דלהאמת אינו ס"ס וא"כ אף מהריטב"א אין ראיה לאסור ס"ס משום מ"י ישראל. אמנם במרד' פ' החולץ תופס נמי סת' שתוקי לס"ס ומביא ממנו ראיה שהחכמים החמירו לפעמים בס"ס ועכ"פ נשמע מיני' אף להש"ך ופר"ח שהעלו דהכלל במקומו להתיר ס"ס מ"מ מפני מ"י ישראל מחמרינן וכן הר"י מטראני ריש חלק ב' מתי' בזה קושי' הראשוני' על הר"מ שבכל התורה ס' שקול מן התורה שרי' ומ"מ החכמים החמירו א"כ מה צריך רבא לסיים מפני מה אמרו שתוקי פסול מפני מ"י ת"ל דבכל התור' נמי מחמרינן ותי' דגבי שתוקי מפני שהוא ס"ס הוצרך להעלותו מפני מ"י א"כ אין הגהו' הב"ש מוכרח והדין צ"ע. ואי משום קושי' הפ"י מהת"ק בלא הנ"ל ניחא למה שהבאתי לקמן ראיה מהר"ן דכל היכא דהתורה ביארה הדין ס' דשרי תו לית למיזל כלל בתר רוב או חזקה וה"ה ס"ס נמצא דלהת"ק כיון דס"ל דרשה דבקהל ודאי והתורה התיר' לממזר ודאי לישא ס' ישראל וס"מ ממילא אפי' בס"ס כמו סתם שתוקי מ"מ כיון שע"י ס"ס ס"מ הוא שרי ד"ת לממזר ודאי ולזה הוא דצריך דרשה דבקהל ודאי ומעלה לא עשו גבי' כיון שמ"מ לאו מיוחס ודאי הוא ואך הדרשה של ממזר ודאי הוא דצריך לאוקים בשידעינן דהוא ס' שקול אבל לסתם שתוקי לאכשורי בבת ישראל ל"צ. וא"ל נמי על סברת הריטב"א ממה דפוסל ר' יהושע הנבעלת לכהונה מהחשש שמא מפסול ואפילו ברוב כשרים כדאי' בדברי ריב"ל במס' כתובות והא בס"ס מודה ר"י דתנשא אפי' לכתחילה ע"י ס"ס היכא דיש לה חזק' היתר דומי' דאלמנת עיסה וא"כ להריטב"א ברוב כשרים הא הוי ס"ס דזה לק"מ דודאי טעמו דר"י כמבואר בתשובת הרשב"א דס"ס עדיף לי' מחד רוב גמור ולהכי ודאי אפי' ברוב כשרים וידוע דאזלו אינהו לגבה נמי פוסל ופשיטא דמכ"ש בס' דלא ניחשב אליבי' ס"ס. וכ' הב"ש ובסי' ו' מבואר אפי' אם איכא ר"כ אם א"א לבדוק אותה הולד ס"מ ודוקא דאיכא בעיר זו אפי' ממזר א' (ור"ל ה"ה אם יש א' מהעריות שהולד ממנו ממזר) ובסי' ו' אינו מבואר כ"א דאלמת שא"א לבדוק אם נשאת תצא אא"כ היו ב' רובים המצויים כשרים ואם זה בהאם שלה חזק' כשרות כ"ש בהעובר נהי דלכתחילה דילי' מפני שפסול בקהל מקרי דיעבד לא עדיף מדיעבד דהתם וצריך ב' רובים ואם לאו אפי' אם נשא יוציא ואף לשיטת בעהמ"א שם בב"ש ס"ק ל"א דסגי ברוב א' אפי' כשאינה אומרת לכשר נבעלתי ואפילו לכתחי' היינו בהיא דיש לה ח"כ אבל בהעובר ליכא מאן דפליג כדאי' כתו' ט"ז אבל פירש א' מציפורי ובעל הולד שתוקי והיינו בדוקי כאבא שאול דאמר בודקין וכו' ואפילו נימא דלבעהמ"א כל סוגיא זו לר"י ולר"ג בזה אף הולד כשר היינו באופן הנ"ל דידוע דאזלו אינהו לגבה אבל הנבעלת סתם אפי' רוב כשרים ידוע דזה שתוקי גמור לכ"ע עד שתבדק האם ואם היא אלמת הוא שתוקי ואם נשא יוציא אם לא בב' רובא. ותו מרמז הב"ש לשם למה שכ' דאף להרמ"ה להה"מ בב' רובים אפילו לכתחילה שרי' בלא אמירה וממילא ה"ה הכא אבל להב"י דמחלק להרמ' אף בב' רובא בין לכתחילה לדיעבד צ"ע די"ל נהי דלענין עדות האשה תפסינן לדיעבד מפני פיסול קהל אם אף לענין ב' רובים יהא כדיע' אבל בחד רובא א"י מקום לספוק והוא השתוקי המדובר בו בכ"מ ואפי' בר"כ ואפילו בעיר שא"י וישראלים דרים דכל זה חד רוב כמבואר בקידושין הנ"ל מ"ט ר"כ ופירש"י ואף רוב א"י ועבד וכו' ובכתו' הנ"ל לשיטת רוב המורי' מבואר דאפי' ודאי אזלו אינהו לגבה כמו פי' מציפורי נמי הוא שתוקי דהיינו עד שתבדק וכן מבואר בהרמ"ה פט"ו ומה' א"ב הי"א פנוי' שנתעברה מזנות אם אמרה בן כשר הוא ה"ז נאמנת ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים ואם לא נבדקה אמו עד שמתה וכו' זה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי עכ"ל ול"נ לבאר אפילו ר"כ דכל פנוי' סתמא ר"כ אצלה כמבוארים דברי רבא כנ"ל וכ"ז פשוט אלא שבספר הגאון בעל נ"ב סי' ז' ראיתי כתו' בל"ז פנוי' שעיברה וילדה ולא נבדקה ובין כך מתה האם מה דין הולד ולבסוף מסיק שהולד הזה כשר ועמדתי מרעיד שהרי זה היפך מהמבואר ברמ' ועיינתי בראיותיו ובמח"כ לע"ד אינם ואבארם אחת לאחת ראשית הדברים ד"ה תשובה ר"ל דמה שנאמרו פרטים באסופי המוציאים אותו מחשש אסופי אינם כ"א לענין שאף לאחר שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים אבל בלא עדות אכתי הוא שתוקי וד"ה אלא הקשה לנפשי' מן הטור ובד"ה ודברי הב"ש ס"ק נ"ד כ' דודאי תמוהי' עד שבד"ה והנלע"ד חזר בו וכ' הפשוט ואמת (ולא היה לו לפ"ז להניח הב"ש בתימ') וכבר כ' הר"מ פט"ו הלכה ל"א נמצא הולד מהול וכו' אין כאן משום אסופי מאחר שהן משמרי' אותו בחזק' כשר הוא והיינו הכל משום דלא תלינן בפשוט בזנות של עבור דודאי ל"ש וד"ה אלא דלכאורה חזר והקשה כיון שכבר גזרו בשתוקי שוב ראוי להיות אסופי ממילא אסור וכו' א"כ הדרה הקושי' לדוכתה ואף שאין בו סימן שהושלך לשם מיתה במה נתלה אותו להיתר וכבר תי' זה הרמ"ה בלשונו מאחר שהן משמרי' אותן בח"כ הוא ואי דק' לו הא שתוקי נמי אמו משמרתו כבר מחלק בעצמו לנכון דבמקום דיש ודאי זנות לא סמכינן על חזקה זו משא"כ באסופי די"ל אין כאן ב"ז (ועל רבא מעיקרא לק"מ כי על ד"ת דיבר) ומתוך קושי' זו כ' ד"ה ולכן דסמכינן אפי' ליוחסין כמו שתוקי על הרוב גמור דיש באסופי הנמצא ואמרינן כל דפריש זולת במקום הוכחה שלא חסה עליו וכ' ולכך ליכא באסופי שום חשש אם היינו יודעים שנולד מפנוי' והיינו מפני שאין אנו צריכים לדון על אמו ולגבה יש חשש דילמא אזלה איהי לגבייהו להכי אף הולד שתוקי ויצא לנו מזה ב' קולות חדא שתוקי מגרושה חללה חלוצה הולד כשר דהא ל"צ למדין על האם וחדא אסופי הנמצא בעיר שכל הנשים הנשואות זקינו' באופן שאי אפשר אלא שהילד מפנוי' ועל האם אין אנו דנין הולד אין בו משום אסופי ואמרינן כל דפירש וחלילה לע"ד וכבר מבואר בכתו' הנ"ל דהולד שתוקי אפי' בפירש א' מציפורי דליכ' חשש דלמא אזלה ועדיין יוכל לומר דשם מ"מ יש למגזר אטו אם אזלה היא לגבייהו ויש חשש במה שאנו דנים עלי' משא"כ באסופי דאין אנו דנים על אמו ליכא למיגזר דאף אם אזלה היא דומה התינוק לבתר הנמצא ובזה מבאר מה שלענין חשש שמא ישא אחותו לא חיישינן בשתוקי הכל משום שאין לנו עסק עם האם רק עם השתוקי ומקרי פורש וכל דפריש וכו' בשלמא הנבעלת נאסרת בשעת הבעילה שפיר חיישינן שמא אזלה לגבייהו ובבית הבועל ה"ל קבוע אבל הולד נולד אח"כ והוי פירש עכ"ל ותמהני דא"כ איך מפ' רבא הנ"ל דאמר מה איכא דילמא וכו' ומה קבוע שייך בד"ת על התינוק הנפרש אטו יאמר דסברו סברא דאוריי' מתוך דדנינן על אמו אף התינוק חשוב קבוע. אבל לע"ד במח"כ נעלם ממנו דברי תו' כתו' ט"ו ד"ה דילמא כתבו וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית הרי מבואר דשתוקי אם אזלה לגבייהו אף התינוק שאתה בבית ל"ח פירש כ"א קבוע ודבריהם מוכרח מרבא כנ"ל. (ומה שכת' בי"ד סי' ק"י סעיף ו' בהג"ה ואם נתערבה וכו' ונמצא ביצה ביניהם הביצ' מותרת ע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו). ובזה מ"ש ד"ה ואמנם ממילא מופרך ומה שכתב ואף דאמרינן דבעינן ב' רובא ליוחסין היינו ליוחסי כהונה וכו' כבר הראתיך לדעת מה דנאמר בפי' א' מציפורי דהוא יחוס ישראל ומה שמביא ראיה מפירש"י ודחה לנפשו משום דפסול נכרית ל"מ יוחסין לע"ד ודאי מקרי יוחסין דישראל הבא על הכותית ולדה כמותה ואם ולד זה בא על בת ישראל פוסלה מכהונה אלא דמעיקרא ל"ק דודאי בתר טבילה איירי דמה"ת לא נחוש בזה לכתחילה ואפילו במקום דשייך למיזל בתר רובא כמו בר"מ אצל שחיטה דמ"מ בדקינן ולזה לא היה צריך לתלות בחומרא דיוחסין תו' כ' ד"ה אמנם דמוכח דרוב עדיף מאמירה דידה ולו יהא כן מ"מ החכמים הצריכו ב' רובא משום מ"י ואין אנו אחראין להרהר אחריהם הן אמרו זו עדות שהאשה כשרה לה והם יודעים מאיזה טעם האמי' להאם ומאיזה טעם פסלו הרוב ובפרט דלהנ"ל העובר והיא שוים ובתרוויי' החשש דלמא אזלא וכו' ומה שכתב ד"ה ומעתה כבר מבואר שהוא היפך המבואר ברמ' ומ"ש ד"ה אבל שמצא ברבינו הגדול והוא בש"ע סי' ו' ודחק לקיים דבריו ומכח זה העלה דאלמת אפילו מרמזה מזה נתעברתי והוא כשר פסולה לכהונה לע"ד זה ודאי אינו ומעולם לא נחית הרמ' למעט זה אלא שדיבר בהווה על עיקר הדין שבאמת ל"צ לפרוט ממי נבעלה כ"א מכשר ועל רוב הבועל אזל לעלמא אבל במרמזה מזה היא כפקחת לכל דברי' וכשר' ומה שטען של"ש גבה בודקת ומזנה משום שאינה רגילה עם בני אדם א"י סברא זו מהיכי נשמעת גם מה שטען שבאונס אינה יכולה לצעוק עינינו רואים כל יום אלמים והיה כי יכאוב לו ונוהם אף כי אינו יוכל לדבר וכמו כן כל בעלי חי ואפילו חרשת כתבו תו' ע"ז ך"ג סוף ד"ה ותו ל"מ דרכה לרמז ומלבד זה כבר כ' הפ"י שהפוסקים לא תפסו בזה סברת תי' דבודקת וכן נראה מדאינם מחלקים סי' ו' בין נאנסה לרצון ומה שכ' ד"ה ועוד נלע"ד דהרי ס"ס וכאן יש ס"ס א"י איך תופס זה לס"ס שמא לכשר גמור בזה נכלל מיד אף הא"י דמה איכפת להנושא העובר בהאם אם העובר זכר ומכ"ש כי מתה האם או היא חללה גרושה וא"כ מה תו י"ל ואת"ל פסול והיינו מי שפסלו מקהל איך יאמר שמא א"י הוא וזה אינו פסלו ואף לגבי נקבה לכל מי שיחפוץ לישאנה אינו כ"א ס' אחד אם הנושא ישראל לגבי הכשרי ישראל וא"כ חדא ואם הוא כהן לגבי' הפסולי ישראל והא"י חדא ואין בזה אפי' ס"ס של שם אחד דשם לגבי המסופק יש ב' עניני' המתירים משא"כ בה לכל א' מהמסופקי' אין כ"א ס' א' מן הכשר או הפסול ואין זה כ"א מרבית הרוב וכדמוכח להדיא מפירש"י על רבא הנ"ל וכן חולין י' קורא רש"י ז"ל לס' שרצים וב"א טהורים לגבי ב"א טמאים רוב ולא ס"ס וע' סעיף ל"ג ד"ה או שטבל וע' ב"ש ס"ק מ"ג לכן במח"כ הרמה הוראה זו יצאה מלפניו כשגגה היוצאת מלפני השליט והוא שתוקי וא"כ יוציא זולת בדאיכא ב' רובא ע"פ האופנים המבוארים סי' ו' אמנם בלי ס' אצלי בעובדא דא הי' ב' רובא כי לא יאונה לצדיק כל און. ע' ב"ש הניח הה"מ בתימה וכן הקשה הפ"י והר"ן כנראה הרגיש ודחק דלהכי אינה נאמנת ליפסול משום דנמי אינה נאמנת לענין בכורה ור"ל כיון דלא ילפינן נאמנת האב ליפסל כ"א כדאמר ר"י מכאן כשם שנאמן וכו' ממילא האם מדחזינן שא"נ לבכורה אף א"נ ליפסול ואכתי צ"ע והנה הפ"י להכי נייד מטע' הה"מ וכ' דעיקר משום דמסייע לברי ח"ה דידה משא"כ לפסול שהוא נגד חזקתה והדברים אמורי' נמי בנ"י פ' אלמנה לכ"ג כ' היא אומרת שהוא פסול והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתה תורה לפסול אלא להכשיר דמסייע לה חזקה דגופא וקאי על ארוסה שנתעברה תו כ' בתר הכי בפנוי' שילדה אלא הנאמנות הוא שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופא עכ"ל ומ"מ לע"ד דברי הה"מ מוכרחים שהרי הרמ"ה כ' אף בא"א שהאב אומר שאינו ממנו והיא אומרת מא"י נתעברתי נאמנת ואם לטעם הנ"י ק' מה ח"ה לה בזה מ"ש אם זינתה מא"י ועבד ומ"ש עם ישראל סוף סוף מעלה באישה ובה' נהי דלר"ת על ביאת א"י אינה במיתה אפשר דשייך קצת ח"ה כלומר חזקת צדיקת במקצת מ"מ הא בב"י סוף א"ע מבואר דחלקו על ר"ת כל חכמי דור א"ו מוכח טעם הה"מ וליישבו מבלעדי הר"ן נלע"ד דאינו אזיל בשיטת הר"ן שכותב דאף ר"א סובר הדרשה דבקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ס' יבא וטעם ר"א דאוסר ספיקן משום דסובר מעלה עשו ביוחסין אף בספיקות אלא דאזיל בשיטת הריטב"א קדו' ע"ג דז"ל אמר רבא ד"ת שתוקי כשר כו' עד ממזר ודאי ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' החולץ ל"ז ס' בן ט' לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר ה' כשמואל דאמר ה' כמתני' דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר ה' כרב דפ' ה' כר"א דודאי בספיקן אסור ונ"ל דל"ק דההוא פלוגתא הוא לאסור שתוקין בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ס' כישראל חשבינן לי' אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרי דכישראל חשבינן והך דרשה דס"מ יבא אית ליה דרבא אבל שיבא ממזר בקהל ס' ל"ל וכישראל גמור עביד לי' עכ"ל והנה להר"ן דמשום מעלה הוא דאוסר ר"א אין מקום לפרש הקושיא דמה בכך דפ' כר"א לאיסור דרבנן והכא קאמר דד"ת שרי לכ"ע א"ו דלא מסתביר לי' טעם ר"א משום מעלה דלגבי ספיקות ל"ש מ"י אלא דר"א ד"ת פליג ול"ל הדרשה דבקהל ודאי ל"י ושפיר מקשה ומשני דרבא לעצמו ולא ס"ל הדרשה דבקהל וכו' ואינו מזכיר דרשה זו כ"א לבאר טעמא דת"ק דמתיר ספיקן בודאין. וכן מדויק בהרמ"ה שאינו מביא כ"א דרשה דממזר ודאי ל"י ובזה הכל ניחא אלא אי קשי' הא ק' מה שהתחיל הב"ש דלטעמו איך נאמנת אפי' בר"פ ומה דמשני דאף בר"ע הוי ס' דילמא אזלא וכו' בח"ר מבואר להיפך כי כ' ע"ג ע"ב בפיסקא כל שנאסף מן השוק מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ס' אלא כשמחצה מיהא כשרים דכל כי האי הוא דהוה ס' אבל היכא דר"פ כממזר ודאי משוה לה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו אמו ואמרה לכנ"ב כר"ג ור"א וא"ש. וארוסה שעברה שהולד שתוקי אע"ג דר"פ שני ארוסה דתלינן בארוס והוי כמע"מ. הרי מבואר דבר"פ הוי ממזר ודאי ומ"מ נאמנת וע"כ דלא מטעם הה"מ ומה שכ' הב"ש דאף בר"פ יש ס' וכו' הרשב"א לשיטתו שהקשה שם ע"ג ע"א דבסתם שתוקי דר"כ אצלה ל"צ קרא דאף אם יש ס' דילמא אזלה וכו' עדיין הוא רובא לכשרות אלא כ' הקרא אתא להיכי דידוע דאזלה היא או לעיר שכולה מע"מ ודלתי מדינה נעולת ולכן מחליט דבר"פ אף דיש ס' דילמא אזלה מ"מ הוא ממזר ודאי וא"כ אלו נאמר כהמסתמא דמודה נמי דא"נ ליפסול ע"כ דלא מטעם הה"מ אלא מטעם הנ"י וכן הריטב"א דנמי הקשה כעין הרשב"א אלא דתופס' בל' ס"ס ומתי' כהרשב"א נמי מוכח מני' דבר"פ בלא עדות אמו הוא ממזר ודאי מצד ס"ס לאיסור ומ"מ להכשיר נאמנת וע"כ נמי מטעם הנ"י ואולם הה"מ מדיהיב עכ"פ טעם דד"ת בל"ע שרי' ש"מ ברור דס"ל כב"ש וחולק על ח"ר וריט' וס"ל כדכ' הפ"י שם בתר שהקשה על דבריהם מן הת"ק דמתיר סתם שתוקי בממזר ודאי וז"ל ולולא דבריהם הי' נ"ל דל"ש למיזל כה"ג בתר רובא כיון דהס' הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא אם לאו וכ"ש דל"ש טעמא דס"ס כדפרישית (ור"ל לפני זה מטעם דהוא שם חד) וא"כ אכתי ה"ל ס' גמור עכ"ל וא"כ היוצא מזה דלהרשב"א וריטב"א דאזלו בשיטת הנ"י צ"ע רב אם מודים בדינא דהרמ"ה בא"א האומרת מא"י נתעברה. ואף אי נימא דמודים לטעם הה"מ דבר"כ או מע"מ נאמנת בלא צירוף החזקה ובר"פ הוא דס"ל כטעם הנ"י מ"מ נ"מ בעיר שרובה ישראלים דר"פ אצל' דאז לשטתייהו בל"ע הוא ממזר ודאי וצירוף חזק' ל"ל ומן הה"מ שהחליט על דין הר"מ וכ' דנלמד משתוקי אין ראי' דלשיטתי' אזיל הן אמת שבסברות תו' כתו' י"ב ע"ב ד"ה השבתנו דטעמא דר"ג משום חזקה דאשה בודקת יש נמי לחלק בין להכשיר לבין ליפסול ומזכירה נמי הח"מ ופ"י ואפשר לדחוק דחזקה זו אף בא"א שייך דבודק' לזנות עם מי שאינו פוסל הולד אבל ק' אטו נשי דינא גמירו במה שנחלקו אבות העולם ויש סוברים דהוא ממזר כמבואר ביבמות. והאמ' לפ"ר דעת הפ"י הנ"ל מוכרח חדא מכח קושייתו ותו דהרשב"א מוכרח לדחוק בארוס דשני וקשה לי א"כ כתו' י"ד מה מקשה אביי לר"י והכא ר"פ ואף דיש לדחוק דקושייתו דעכ"פ לא הוי ר"כ ושמואל אמר לא וכו' עד דאיכא ר"כ מ"מ הל' דחוק. מ"מ קצת ראיה יש לשיטת הרשב"א דאלו לשיטת הר"מ דע"י הס' דילמא אזלה בטל הרוב א"כ יקשה להאמת דמחלקינן בין לכתחילה לדיעבד בין ר"כ לר"פ ומ"ש הא מ"מ לא הוי כ"א מע"מ וצ"ל לשיטתו דנהי דד"ת בטל הרוב ואינו אלא ס' ממזר דד"ת שרי מ"מ החכמים חששו ונקטו סברת הרשב"א למעלה ליתן עדיפות לר"כ אפי' מן מע"מ כאלו הי' הר"כ רוב גמור. וזה קצת דוחק אבל למה שאבאר לקמן מיושב בזה דע' הר"מ כמבואר סי' ו' בשמו דלא ניחשב לדידיה ב' רובא כ"א בשדה וכן בפי' המשניות למשנה דראוה מעוברת דמבאר אף מימרא את ל"ת עובדא עד דאיכא ר"כ דוקא חוץ לעיר דהיינו במקום דליכא לספוקי לדילמא נבעלה במקום הקבוע וכן העתקנו הר"ע וע' ת"י ודו"ק. והנה הפ"י כ' תו ע"ד הנ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוס' פ"ק דכתובות ד"ה השבתנו דאשה מזנה וכו' א"כ ודאי יש לחלק בין להכשיר או לפסול וכנראה מן הפוסקים לא נחתו להך סברה עכ"ל וצ"ע מה יענו הפו' לקושית התוספת כמבואר בפ"י שהוכיחו סברא זו דאל"כ מ"ש ר"פ משבוי' דרוב א"י פרוצי' ותרוויי' אית להו ח"ה ודברי הפ"י ז"ל דרוב א"י פרוצים גרוע משום דמיעוטא דמיעוטא שאינם פרוצים הן אמת שכדבריו נמי כתו' בריטב"א חולין פ"ק ד"ה להאי לישנא בא"ד כ' ויש מתרצי' דרוב מצויין ל"ד רוב אלא כמו כל וכההוא דאמרינן בפ' בתולה נישאת רוב א"י פרוצי' דבעי למימר כל מ"מ לא משמע הכי בתו' וכן במשמרת הבית דף ז' ע"ב צווח ככרוכי' דלא נשמע מעולם במקום דצריך כל לכנות בשם רוב ועלה בדעתי הא בל"ז צ"ע למשמעות הה"מ דל"מ ברי דידה אלא היכא דבל"ע מותר מן התורה זה תינח בממזר דהתורה התירה אבל בהאשה לכהן מא"ל וא"ל דהרמ' לטעמי' דס"ל כל ס' איסור ד"ת לקולא דא"כ ק' על הה"מ מני' ובי' מה קאמר אבל ליפסול א"נ להתירו בממזרת מפני שהוא ס' א"ת מה בכך ונהי דל"ל דרשה דבקהל ודאי כנ"ל הא כל הספיקות ד"ת שרי וע"כ כמסקנת הפר"ח י"ד סי' ק"י דהיכי דאיתחזיק כע"מ דד"ת להחמיר וסובר דאיסורי ס' ביאה מדאיתחזיק פסולים וכשרים הוה הס' ד"ת להחמיר זולת בממזר דהתורה התירו ובאמת טעם הרמ"ה אינו דיליף כל הספיקות מן ממזר אף דברשב"א ממס' קדושין מביא ראי' זו בשם הרמ"ה בהר"ן סוף פ"ק מס' זו מביאה בשם הרמב"ן וע' תשו' רימ"ט מה שמביא בשם אחר שמצא כתוב וזה כריש דבריו ולא כמו שדחק עצמו לבסוף ע"ש ודוק וא"כ הדרה הקושי' לדוכתה באשה לכהן מא"ל. וע"כ דס"ל באשה לכהן נמי מפני ח"ה דידה שבעצמה נמי בלא ברי דידה ד"ת שרי' וק' הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ובר"פ הא הס' בל"ע מד"ת אסור וע"כ לבא לדברי הב"ש דאף ר"פ י"ל דילמא וכו' והוה לי' קבוע והס' שקול וע"י הח"ה נהי דקבועה איסורא מקרי מ"מ מד"ת בלי עדותה שרי' ולכן נאמנת ובשתוקי סובר דח"ה דהאם אינו מועיל להולד ומוכרח לבא דהתורה התירו וא"כ תו ל"ק מ"ש שבוי' דשאני שבוי' דרוב א"י פרוצים והמיעוט לא מינכרו ומי יודע ובקי בהם מי הפרוץ ומי הגדור וידוע דקבוע דאוריי' אינו כ"א בניכר וידוע במקומן כמבואר תו' מס' נזיר ומס' ב"מ זק ע"ב תו' ד"ה קפץ. (אלא שצ"ע דבריהם זבחים ע"א סוף ד"ה אפילו סתרו עצמם) וכן נקטו כל הפוסקים נמצא הרוב הוא רוב גמור ד"ת ולכן אף שיש לה ח"ה לכהונה הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ושפיר בלא עדותה מד"ת אסורה ול"מ הברי. אך א"כ יהא נשמע להה"מ דבאשה לכהן בר"פ וידוע דאזלו אינהו לגבה אף באומרת ברי אף אם נ"ת וזה צ"ע. והנה עיינתי בהטור סי' ו' כ' פנוי' שראוה שנבעלה והלך לו הבועל וכו' ואומרת שלכשר נבעלה נאמנת והיא ובתה כשרים לכהונה אפי' ר"פ אצלה ודוקא בדיעבד וכו' ול' זה משמע קצת שהלך הבועל אצלה ושוב חזר והלך לו מ"מ כ' דנאמנת אפי' בר"פ ועכ"פ אלו הי' דעתו להיפך לא היה סותם. אף גם בראוה שנבעלה ל"ש כלל הס' דילמא אזלה וכו' כי ס' זה ל"ש כ"א במעוברת לכן הי' נלע"ד ע"פ המבואר בב"ש סי' ו' ס"ק ל"ד דפלוגתת הרמ"ה וטור אינה תלוי' בגירסת הש"ס אלא שהרמ"ה סובר כיון דמסקינן דמשום מ"י בעינן ב' רובא ל"מ ב"ר כ"א במקום דודאי כולם ניידו דהיינו חוץ לעיר משא"כ בעיר ויש לחוש דאזלה איהי לא מיחשב רוב העיר לרוב אלא שבדעת הטור דחשבו לרוב דחק עצמו ולע"ד הטור י"ל בשיטת הרשב"א דאפי' בס' דילמא אזלה מ"מ הרוב במקומו. ושפיר מקרי ב"ר באינה טוענת ובטוענת לשטתו אף בעיר חד רובא ומה דנאמנת אפי' בר"פ אפשר לא מטעם הב"ש דעדיין הוא ס' דילמא אזלה אלא מטעם התו' דבודקי' משא"כ הרמ' דסובר כהה"מ דטעם דמהני הברי משום דבל"ע הי' ד"ת כשר וע"כ סובר כהב"ש ממילא ה"ה בר"כ לא הוי ס' בעיר והיכא דמוכרח ב"ר להכשיר כגון בטוענת לכתחילה ובאלמת לדיעבד לא הוו ב"ר כ"א בשדה במקום דניידו ודוק וא"כ הטור שדקדקתי ממנו דמכשיר בדיעבד אף בר"פ וידוע דאזלה היא לגבייהו לשיטתו אזיל דלדידי' אין חילוק ואפי' בסתם בעיר שר"פ אצלה נמי רוב גמור מקרי והטעם כנ"ל אפשר משום דבודקת (אך א"כ צ"ע שסותם ואינו מחלק בין אונס לרצון) משא"כ הרמ' שלשונו ממש ל' הש"ע סי' ו' נהי דהתחיל בל' הטור פנוי' וכו' הרי כ' עליו בד"א כשהיו ב"ר ומסיי' אבל אם וכו' וע"ז מסיים ואם נל"ת והיינו משום דאז הו' ר"פ ממש בלי שום ס' והוי דומיא דהנבעלת בעיר שר"פ וידוע דאזלו אינהו לגבה דבזה סובר דכיון דבלא ברי דידה ד"ת אסורה ל"מ ברי דידה אפילו לר"ג משא"כ בשדה ורוב א' ליפסול ורוב א' להכשיר נמי שפיר מד"ת בלא דיבורה שרי' מטעם ח"ה דידה ולפ"ז מיושב ל' הש"ע סי' ו' סוף סעיף י"ז מה שמביא בשם הי"א ובדיעבד אפי' בר"פ דר"ל ממש במקום דנייד ואפי' ליכא כלל רוב א' להכשיר והוא דעת הטור כנ"ל וא"צ לדוחק הב"ש שם ס"ק ל"ב ע"ש ודוק. אלא דא"כ ק"ק על הטור במה שפי' נמי כהרמ' בא"א ומשמע קצת אפי' בעיר שרובה ישראל ודוחק גדול כנ"ל דשייך גבה בודק' ותו ק' כנ"ל בהג"ה לכן אפשר מסתבר דכ"ע מודי' לשטת הרשב"א ודלא כהב"ש ואי משום קו' מר"פ י"ל שבודאי מה שלא ביארה תורתינו הקדושה איך נדין בספיקן אלא שכללה אחרי רבי' להטות או שנודע ע"י הל' למשה מסיני ליזל בתר רובא כדאי' ברש"י חולין סוף הסוגי' דמנ"ל דאזלינן בתר רובא בזה אנו חייבים לתפוס הרוב כודאי שכן אמרה תורה לילך בתר הרוב בין לקולא בין לחומרא משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציא משפט ס' שלו להורות דספיקו שרי' תו ליכא לאפלוגי ואפי' בר"פ ממש דהיינו בידוע דאזלו לגבה נמי ד"ת שרי' וראיה מהר"ן סוף פ"ק דק' כ' דהיינו טעמא דאמרינן גבי ערלה כל המקיל בארץ הל' כמותו ואפי' בח"ל ואפי' יחיד במקום רבים דכל ס' שרי' ואפילו קרוב לוודאי משום דכך ה' ספיקה מותר ודאה אסור וזה כ' אף לדידי' דס"ל בכ"מ ס' ד"ת להחמיר ול"ל דנשמע במדאיצטרך כדתי' להרמב"ן ודוחק לומר דכ"ז מן ההלכה דהל' לא משמע הכי אלא משמע כנ"ל וכעין זה כבר כ' נמי הפ"י ז"ל אך לא מטעמו.

אך דזה הי' מוכרח דדוקא לגבי הולד הקפיד הה"מ מה דאין נאמונתה כ"א מטע' דבל"ע ד"ת שרי ומשום דלא מסתביר לי' דיועיל חזקה דאמה תהא מה שתהא להולד וכמוזכר כמה פעמו' בתו' אבל גבי היתר האשה אף דר"פ אצלה מודה דנאמונתה ע"פ סברת התו' ולכן גבי נאמנות לכהונה אף דל"ש טעמו מ"מ ע"י הברי בהדי חזקה מהני והיה אפשר נמי לדחוק קצת ולומר דאף הרשב"א מודה בזה להה"מ ומה שכ' דבר"פ הוי ממזר וודאי י"ל דוקא לאכשורי ס"מ בישראל דכתי' ממזר ולא ס' בזה אפי' ס' קצת ע"י רוב גמור נמי ד"ת שרי אבל מה שכ' מכלל שמועתינו לא כ' כ"א לנ"מ אליבא דהלכתא כר"א דס' בוודאי ממזר אסור בזה יש נ"מ דאם ר"פ אצלה מותר אלא שלשונו קצת משמע לנ"מ דניחשב ודאי לענין תערובות במשפחה וכבר כתבתי דמוכח מהה"מ דס"ל כהרי"ט דר"א לא דרש בקהל ודאי נמצא לגבי דין זה דהיינו ס' לממזר ודאי נשאר כבכל התורה ליזל בתר רוב ולכן שפיר בר"פ ואפי' בעיר ודאי ממזר לענין זה ניחשב ומותר בממזרת ודאי וממילא לפ"ז ניצל מהקו' עצומה דפ"י מן הת"ק דזה ל"ק דהת"ק כיון דדריש נמי בקהל ודאי וכו' הרי שהתורה התירה נמי בפי' לממזר לישא ס' שוב אפי' ס' שע"י מיעוט ממזרי' ורוב גמור ישראלי' נמי שרי' ליה ודוק ובזה נמי צודק פסק הרמ' בא"א לכל הדעות ועדיין ק' לי על הה"מ לפ"ז דמוכח מני' עכ"פ דס"ל דחזקה האם א"מ להולד א"כ תיקשי מ"ט נאמנת האם להכשיר בתה לכהונה האף שהרמ' אינו מזכיר הכשירה דבת כלל לכהונה כבר עמד בתמי' זו הרמ"א בתשו' ואף שבסי' ך"ד כ' שלא הוצרך להזכירה ונלמד דינה דא"נ לכהן ל"ת ואפילו בר"פ מהיכשר הולד לקהל בק"ו עסי' ו' שם הבאתי דבריו מ"מ להה"מ א"א ללמדה דש"ה דד"ת בל"ע שרי' ובגמ' מבואר הכשר הבת ואיתא נמי בהטור ס' ו' ולהה"מ ק' (ובהטעם אפשר לדחוק דדוקא בפנוי' לענין הולד שהממזרות לאו בדידה תלוי שפיר לא מסתביר לי' שיועיל חזקת האם להולד משא"כ בהכשר כהונה דהבת בהאם נתלה א"א לפלוגי ומועיל שפיר חזקת אם לטהר הבת) גם צריך לי עיון לדברי האחרונים דמדהקפיד הרמ' היכי דבעי ב"ר דצריך להיות במקום דניידי משמע דפליג על הרשב"א וסובר דבעיר מפני הס' דילמא אזלה מהורס הרוב ועל דרכי הא' שהעלתי בהה"מ דאף היכשר ר"ג לכהונה אפי' בר"פ לא איירי כ"א בס' דילמא וכו' ק' לי דא"כ תינח במעוברת אבל בנבעלה הא ודאי ל"ש הס' וכ"ת כתבתי שהרמ' נשמר בזה ולא הציג ההלכ' של הדיעבד כ"א בחד ר"פ וחד ר"כ מ"מ הא במתני' נאמר פלוגת' ר"ג במדברת דהיינו נסתרה ומכשיר נמי אף בר"פ ושם ל"ש הס' והי' היכרח לידחק נמי דלמסקנא דאיתותב רב אסי י"ג ע"ב תו ל"א בחורבא דדברא דשם ודאי ר"פ אצלה ורוב גמור כדאיתא ברש"י אלא לסתר היינו נסתרה ושם באמת טעמא דר"ג משום דלא דמי לדעתו לשבוי' ואיכא מגו ועכ"ז צ"ע ליישב השקלא וטרי' של ותיפוק לי דהתם ר"פ והכא ר"כ עם התי' דמסייע לי' ואף כי לדברי' אלו אפשר נמי ליישב מה שיש לדקדק בפירש"י כקושית הגמ' ותיפוק למה פי' על ר"י במדבר' ולא על מעוברת וע' מהר"ם שיף ולהנ"ל י"ל דרש"י חזא בהתי' דעל מעוברת לא מספיק התי' דמאן דפוסל וכו' דמ"מ לא דמי כנ"ל משום הס' קבוע דדילמא וכו' והמקשן באמת רוצה להקשות למה דס"ד יותר אלים והכא ר"כ דשייך דוקא במדברת משא"כ במעוברת אף הר"כ לא הוי רוב גמור מטעם דילמא מ"מ הכל עדיין צ"ע:

ודע דתו איכא למידק בהה"מ הנ"ל מה ק' לו למה א"נ לפסול הא בעצמו כ' פ' י"ח מה' א"ב דלהכי העובר כשר ע"י אמו אף דפסקינן לא תעבד עובדא וכו' היינו משום דלכת' דעובר הוא דיעב' דאל"כ פסול מקהל וא"כ תינח לאכשורי אבל להתירו בממזרת הא אין לכתח' גדול מזה דהא יכול לישא גיורת וע"כ איך קושייתו משום דהרמ' כ' דינו על נתעברה במקו' שר"פ ובמקו' רוב ק"ל אף לכתח' כר"ג. ומ"מ ק' הא הר"מ פו' דלכת' בעינן ב"ר להכשיר ודוקא בשדה ודין זה בפ' ט"ו שאין האם נאמנת לפוסלו אינו מזכיר כ"א בעיר ובר"פ וא"ל דס"ל דמה דמצריך ב"ר היינו משום מ"י וזה ל"ש כ"א לגבי ישראל ודאי משא"כ גבי ס' וממזר ל"ש ואף לכת' ראוי ליפסוק כר"ג בחד רובא וזה כדע' ת"ק דר"א דמתיר שתוקין בודאין אבל לר"א דאוסר וע"ז אנו דנין הא מוכח לדעת הר"ן דאף לגבי ס' ממזר שייך מ"י ואם כן הדר' הקו' לדוכתה ולמה שכתבתי דהה"מ כהריט' ס"ל דטעמו דר"א דלא דרש בקהל ודאי ניחא ואולם למה שכתבתי סעיף ל"ג דלפי' האמת ממילא לר"י נמי ודאי מעלה עשו ביוחסין אף בשתוקין אף תי' זה אינו ובע"כ דלא הוקשה לו כ"א שהי' לו לחלק דא"נ לממזרת ד"ת ודוחק:

אפי' אם מודה כ' ב"ש נ"ל אם ידוע דזנתה עם כשר וכו' מ"מ בכה"ג א"צ ב"ר כל' זה כ' ג"כ סי' ו' ס"ק ל"א ושם דאיירי בנבדקה שפיר כ' לשטתו כיון דרוב הפו' ס"ל דבחד רובא סגי ובכה"ג לא פליג הרמ' ועכ"ז אינו מוכרח אבל הכא ק' דהא ע"כ איירי בלא נבדקה דאל"ה אפי' בר"פ ק"ל דכשר לקהל והיכי דל"נ הא כע"מ דבעי ב"ר ומאי' פשוט לו דמה בכך שידוע דזנתה עם כשר דלא חש הרמ' לשמא זינתה נמי עם פסול וא"ל טעמו ע"פ סברת הב"ח מדאינו אלא ס' דרבנן דד"ת ס' שרי דא"כ מה איירי בר"כ אכי' בר"פ נמי ע"פ מה שכ' ס"ק ל"ח לתי' הה"מ:

שכשם שזנתה וכו' עמ"ש הב"ש בשם ריב"ש וכן בסי' ע"א. ועפ"ז תמה בתשו' שב יעקב סי' ג' על ששמע בכמה קהילות פוסקים שבוע' על הנחשד אם תובעי' אותו לזון הולד מה מקום לשבועה זו הא אפי' מודה שבא עליה פטור להריב"ש ולהש"ע הפו' דאינו יורשו והנה בהריב"ש כ' טעם א' ואפי' נודע שבא עלי' והיא טוענת ברי שממנו הולד כיון שאין מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר וק"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ועוד דאפי' באשתו נאמן זה אינו בני ואינו יורשו מטעם התורה האמינתו כמבו' ברמ' פ"ד מה' נחלות ובטו' סי' רע"ט ובסי' מ"ב כ' וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב לטפל בו וגם שאין כאן היסת שאם מחייבין היסת ה"ה כשאר כופר הכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה ועוד יש טעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכו' העובר ולא זכותה ואין טענת ברי של האשה מועיל לזכו' הולד וטענ' הולד אינו אלא ס' שוב כ' ואף אם היינו אומרים שחייב היס' כאלו לא האמינתו תורה והיינו אומרי' שטענת ברי דאשה תועיל להולד עדיין לא היה חייב לישבע שלא בא עליה אלא שא"י שהוא בנו דומי' דמנה לי בידך והלה אומר א"י שנשבע שא"י ופטור שהרי אף אם היה מודה שבא עליה עדיין ס' אם הוא בנו דכי היכי דמפקיר וכו' אלא שהעיקר הוא שאינו נשבע כלל שהתורה האמינתו עכ"ל. ובהתשב"ץ ענין י"ט חולק ועיקר מחלוקתו במה שמבואר פה בהאחרוני' הסוברים כהרא"ש דבדיימא מני' ודאי ולא מעלמא דבתרא דידיה שדינן ומה שכתב לחלק בדעת הרמ' בין פיתה בתולה לאריס באמת הם דברים מותמהי' לע"ד וע"ש ומה שנסתייע ממתנית' דתרומות כבר מבואר בהה"מ והאחרונים טרחו ליישב אלא שתו כתב ואחרי שנתבר' זה אם זאת טוענת ברי הרי זה בנך פרנס אותו והוא כופר למה לא נשביע אותו ואע"ג דליוחסין נאמן בלא שבועה לממון צריך שבועה אלא שיכול להחרי' אם נבעלה מאחר דאם הודת הוי ס' בנו ופטור ואפילו נאמר דלהכרת בכור נאמן בל"ש אע"ג דהוא ממון התם שני דג"ה הוא ואפילו במוחזקים בו שאינו בכור וטעמא דמלתא משום דאין לבן טענת ברי על האב שהוא בנו כמו שיש לאשה על התובעת אותו שיפרענה שכר הנקתה שהרי הרשות בידה להניק בנה בשכר ועוד שלא האמינתו תורה אלא במי שחיובו מן התורה כירושה אבל במה שעיקר החיוב אינו אלא מדבריהם אינו בכלל נאמנת וה"ה כשאר תביעות ממון שהם חייבו היסת בטענת ברי אע"פ שהתור' האמינתו עכ"ל. ועם כי לפ"ר דבריו קצת קשאים תחילה כ' שהיא ג"ה ולבסוף כ' והטעם מפני שהוא טענת ס' ומשא"כ בנדון זה דהטענה זכו' האשה בשכר הנקה וק' אטו מחויב ליתן לה שכר אם לא מחויב מקודם במזונו' הולד ע"י ברי והירגש בזה וכ' ועוד לחלק במה שהאמינה תורה בין דאוריי' לחיוב דרבנן וק' גיורא וכו' מ"מ לע"ד צודק בפ"ד וטענת הריב"ש שנתן טעם של עיקר שאין כאן שבועה מפני שהתורה האמינו וכו' א"י מה בכך שהתורה האמינו הא כל כופר בכל התור' האמינו ומ"מ החכמים הזקיקו להיסת וה"ה י"ל בזה מן התורה נאמן בל"ש ומ"מ הוא בכלל תקנת היסת שוב ראיתי שזה נכלל בסוף דבריו והוא נכון ומה שטען הריב"ש שאם היינו מחייבין היסת ה"ה כשאר כופר ומה תועיל מה שהאמיני' תורה לע"ד תמוה הא סבר יש פלוגתא שיש מי שסובר שאינו נאמן והברור אפי' בשבועה מטעם שמוחזק בבנו או בבכור ונהי דקי"ל כר"י דנאמן מ"מ חידוש הוא לאפוקי מחזקה דקי"ל סוקלין עליה ולעולם אלו הי' ד"ת כופר הכל לישבע אף בזה הי' מחויב עכשי' עכ"פ מחויב היסת ומנ"ל שהתורה הקפיד' דוקא בנאמנו' בל"ש ומה דלא מצינן בדין ירושה דין שבועה זה ל"ק דשם ל"ש שבועה דבחיי האב מה תביעה יש ואחרי מותו מי ישבע לו ומה שטען שאין להבן ט"ב לדעתי אף להרב' לא נראה עיקר כאשר בעצמו חזר וכ' אף אם היינו אומרים וכו' ובודאי שכן הוא כדקי"ל משביעין ע"פ איש פלוני הגיד לי ואפילו קרוב ומכ"ש האם שהיא אפטרו' דבנה ע"פ הציבור שממנים אותה כדי להקל העול מעליהם גם אפש' להב"ד ליכתוב לה הרשאה לזכות הבן וע' ח"מ סי' ע"ה ש"ך ס"ק ע"ב ותו דקי"ל דמשביעין אף בשמא היכי דיש רגלים לדבר ומעתה אחרי שלע"ד נסתר עיקר טעמו שנשען עליו במה שהתור' האמינו מהראוי לעמוד על יתר הטענו' כ' ואף אם וכו' לא הי' חייב כ"א שא"י וכו' וזה לשטתו שמחליט דאפי' ודאי בא עליה יש להסתפק לכל מילי אם הוא בנו וא"כ פשיטא אין מקום לשבועה ואינו דומה לשבועות א"י דעכ"פ התובע טוען שהוא יודע אבל כשהתובע מודה שא"י פטור אף מהיס' כדאי' בש"ך סי' ע"ב סס"ק ב' ותימ' על הריב"ש שלא ירד לדקדק בהכי (אח"ז רב מצאתי במ"ל פ"ד מה' נחלות הירגש ג"כ) ואולם נהי דהריב"ש סובר כהב"י פה שאפי' מודה שבא עליה כ"ז שאינו אומר שהוא בנו דהיינו כל' הרמ' ה' ייבום שאומר זה העובר ממני לא נחשוב בנו לירושה ומכ"ש שאינו חייב במזונותיו מ"מ הא הח"מ חולק ופו' כהרשב"א ורא"ש ועכ"פ כהכרעת הה"מ דהיכי דבא עלי' ול"ד מעלמא דהו' בנו ליורשו וה"ה שחייב לזונו:

ויותר מזה במשרתת שהרתה וטוענת על אחד מבני הבית בזה נלע"ד שכדאי הכרעת הרא"ש ז"ל לענין ממון הקל שהוא בנו ליורשו ולחיוב מזונות כמבואר ראייתו בתשו' מן הר"ש הגם שלפ"ר ק' על תי' הר"ש שם שהוקשה לו קו' התוספת ללישנא קמא דאביי פליג וסובר דאפי' בא עליה ול"ד מעלמא חיישינן איך אמר רב יוסף חדא דקמודה ולא ניחא לו דאזיל ללישנא בתרא ואביי הוא הוא דמתוכח עם ר"י ולא הקשה עליו בזה לכן חילק ותי' ההוא דכתוב' איירי ההוא דקאמר מיניה ר"ל שהי' רגיל אצלה תמיד הלכך שדינן רוב בעילו' בתרי' ודפ' אלמנה לכ"ג איירי שאומר הארו' שלא בא עלי' כ"א פעם אחד הלכך אמרינן מדאפקרי' כו' עכ"ל וק' דא"כ מי הכריח לאביי בחבושים לוקים כי ההוא גוונא וי"ל חדא דמשמע לו מדקתני הי' כהן שבא על בת ישראל אפילו חדא זימנא ותו אפשר דחבושים ל"ד וה"ה באופן שהיתה רגילה בביתו וזה קצת נראה דאלו חבושים דוקא לא היה שביק התנא מלמתני תנאי דלא שכיח כזה ויהי' איך שיהי' מי יבא אחרי הכרעת הרא"ש ז"ל שכ' להדי' דנראה לו דהרמ' לא פליג עליו בזה ודע אף שהרמ"א ז"ל סי' קנ"ו העתיק ל' הרא"ש וי"א אפילו בזונה אחרת המיוחד' לו אין ר"ל לע"ד דוקא בידוע שמיוחדת לו לזנות דומי' דפילגש כי מבואר בהתשו' דאך תליא בשהיתה בביתו תמיד ומצוי' לו בכל עת ומודה שבא עליה כמה פעמים כמתבאר מתוך ראייתו ומכ"ש למה שהעל' הש"י בתשו' הנ"ל הפירש בהש"ע אם אינו מודה שהוא בנו שהידיעה הזו די כשאומר שחישב ירחי ויומי ואיכוין ומשום זה יורשו א"כ ה"ה שחייב במזונו' ואף שלסברתו לתירץ תמיהו' הרא"ש אין ראיה מזה כ"א כשהוא מודה ומטעם הודאות ב"ד לע"ד אין מקום בזה להודאות ב"ד דמיד שמת הנכסי' דימתי וכל כמה שהוא בחיים לא הודה מאומה על נכסיו ותדע דאל"כ למה פליגו רבנן על ר"י בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ות"ל מטעם הודאות ב"ד ואף ר"י לא הי' צריך ליכיר א"ו כדכתיב ומטעם זה נמי אינו מה שכ' גם י"ל שמטע' שהאמין אשתו עליו והוא כנאמן עלי אבא דכ"ז ל"ש גבי נכסים דלאו דידי' ויפה תמה ובעיקר שמחויבים אנו לידחוק שבממון הקל סמך עצמו על ממתנית' דתרומו' כמו שפ' בעצמו ובאיסור ערוה החמיר ומכל זה נלע"ד דאלו הוה לן עדים על איזה בעילות מאחד מאנשי הבית ולפי החשבון היתה ראוי' להוליד מזה הזמן ולא היתה דיימא מעלמא דהוא בנו ליורשו ולמזונות וכל היכא דב' מחייבים ממון ה"ה בהודאתו וממילא על הכפירה היסת. ולולא דברי הריב"ש שהחליט שהתורה האמינו בל"ש היה מקום אתי לדון לכל הדעו' ואפילו נאמר דתמיד ס' הוי אפי' בבא עליה ולא דיימא ואפילו לענין ממון מ"מ י"ל דהכא מחויב עכ"פ לישבע בבירר שאין העובר ממנו ומיד שהודה שאפשר הוא ממנו מחויב לשלם הכל ואפי' בס' מטעם דהו' מ"ש וא"י לישבע דדינו לשלם להפוסקים אפי' בהיכי דלא הוה ליה לידע ומטעם שהרי אף אם העובר אינו ממנו הא אינו נמלט מהיות כא' מהציבור שמחייבי' לפרנס עובר זה כמבואר תשב"ץ הנ"ל וה"ה על מקצת זה כמתחייב ע"פ עדים ומחוייב על השאר שבועת התורה ואם א"י לישבע ישלם (ואולם אפשר זה ליתא משום דמעיקר' לא היה חיוב זה כלל בתוך כפירתו) אך להריב"ש אין מקום לשבועת התורה ועל ש"ד ל"א משאיל"מ. אך זה גופא צ"ע מנ"ל שהאמינה תורה בל"ש וכנ"ל אבל היסת לע"ד בפשוט שסומכים בדלא דיימא מעלמא על הכרע' הר"מ וח"מ להשביעו) ואז נמי הרשות ביד הב"ד להחמיר עליו בשבועה כמבואר סי' פ"ז בח"מ וא"ל נמי כיון דמזונות גופא אינם אלא תקנה והיסת תקנה הוי תקנתא לתקנתא כי ע' ש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ה דלא פלוג אף א"ל כיון דבתולות שלנו הם נדות א"כ לדבריה הוא פסול לשבועה דזה אינו כמבואר סי' קט"ו סעיף ז' ע"ש:

הג"ה ואפילו היתה מיוחדת לו זה נובע מהריט' שבנ"י וקאי להדי' שם על אפילו ודאי בא עלי' ודיימא מיניה וכ"ל הרמ"א פה מורה דקאי אף על היכי שמודה הפלוני שבא עלי' וא"כ לנכון תמה הח"מ. והב"ש הבין מן הח"מ שהבין דהרמ"א איירי כשהוא מודה לדבריה דהיינו במודה שהוא בנו ולכן כ' שבסי' קנ"ו מבואר דבכה"ג ל"ח וליתא כי נהי דדעת הרא"ש שבסי' קנ"ו הובא על האומר זה העובר ממני ע"ז כ' הרמ"א וי"א אפי' כו' המיוחד' לו אבל המע' בתשובת הרא"ש כלל פ"ב יראה דלדידיה אין חילוק בין אומר שהוא בנו לבין אם מודה שבא עליה ור"ל ביאה בזמן הראוי לעיבור זה שוב מחזיקי' העובר בבנו ודוקא בהרמ' מוכרח לחלק בין מודה שהוא בנו לבין מודה אך שבא עליה כדמחלק הכא הנ"י לירושה ותמה הרא"ש על ככה באורך והש"י הנ"ל דחק עצמו. אבל בדעת הרא"ש אין חילוק כלל ומה שהתמי' בח"מ מסי' ג' הוא גופא התמיה שתמה הה"מ על הרמ' ובב"ש ניחא לו ביישוב הב"ח סי' קנ"ו דאיירי בתרומה דרבנן ועל הרמ"א ק' לו מנ"כ וכ' דאיירי בכולהו כהנים וכמה דחוק ורחוק הוא ואני תמ' דא"כ אף על הרמ' ק' דכיון דאמו תאכל פשיטא שהבן נמי יאכל וא"כ לו נמי דאיירי בדרבנן הא קי"ל דמעלין אף מת"ד לכהני הזמן כמבואר סי' ג' סעיף ה' והיינו לנ"כ ולכן העיקר לע"ד דלענין כהונה כיון דהרמ' עצמו פו' הכי דבדדיימא מני' ולא מעלמא בתרא דידי' שדינן והושוו בזה הרמ' והרא"ש פ' כותי' דהרא"ש ולענין יבום מאחר דהרא"ש עצמו כלל פ"ב דחק למעשה שיסכים הרמ' לדעתו ע"י שהיא מיוחדת לו לא מביא הרמ"א דע' הרא"ש אלא במיוחדת. אך זה תמו' דהכא סתם לענין ירושה כהרמ' לחלק בין מודה שהוא בנו לבין מודה שנבעלה ואפי' במיוחדת כדעת הנ"י והנ"י במיוחדת ודאי פליג עם הרא"ש ולא הביא פה דעת הרא"ש שחולק עכ"פ על הנ"י. ואולם במה שהכריע הח"מ וכ' ואף בדדיימא אין הל' כאביי הגם שבסי' קנ"ו מביא הב"י הכי בשם הה"מ וגם דברי הרא"ש כלל פ"ב הכי נוטין מ"מ ק' לי הא קי"ל סוף סעיף ט"ו דאם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבניה זולת בבדיקות אמו וממילא מה דאיתמר בסוטה לפני זה ישא בת דומה היינו אפילו בלא בדיקות אמה ואינו כ"א מפני המבואר שם שרוב בעילות וכו' ש"מ הא היכי דל"ש ר"ב דומיא דארוס אף דודאי בא עליה דומי' דבעל אם היא נמי דיימא מעלמא הולד שתוקי וא"כ איך אפשר להיות הל' כלישנא בתרא וכרבא דהיכי דבא עליה הארוס ודיימא מעלמא דלא ליהוי שתוקי וליתכשר בלא בדיקות אמו דמ"ש מפרוצה הא בתרוייהו ל"ש ר"ב כדאית' להדי' בתוס' בסוטה דבארוס ל"ש רוב וכו' ודבריהם מוכרחים מלישנא קמא דיבמות דבבא עליה ודיימא לכ"ע הולד שתוקי ושם פסקינן ישא בת דומ' והיינו בלא בדיקות האם וקושייתם על הלישנא בתרא אליבא דרבא ממש כבר מבואר שם בתו' אלא לשונם צ"ע תחלה כתבו אבל איכא למתמה ללישנא בתרא דאמר בבא עליה דכ"ע ל"פ דבתרא דידיה שדינן והא הכא וכו' ומזה אין שום קושי' דמה דנאמר בבא עליה כ"ע ל"פ כבר מבואר בתו' יבמות ובכל המפרשים דהיינו ולא דיימא מעלמא. ושוב כתבו ואפילו ת"ל דש"ה וכו' וזה אין הדעת סובל לומר בבעל שלא יהא נחשוב אף לשמואל עכ"פ ודאי בא עלי' שוב כתבו אף לדבריהם אלו מ"מ לרבא תקשה דאמר אפילו בארוסה שעיברה ומסתברא דלא דיימה מני' אבל דדיימא מיניה בתר דידיה שדינן וכו' והא הכא וכו' וכונתם מבוארת דהבינו מה שנאמר בלישנא בתרא בארוסה מסתברא בדלא דיימה מני' היינו חשד וע"ש אמר אבל דיימה מניה ור"ל הכל חשד ולא ידעי' ודאי שבא עלי' מ"מ בתר דידיה שדינן ולכן הוקשה להם אף לשטתם שכתבו דגבי בעל לא חשוב ודאי בא עליה מ"מ הא הו' עכ"פ דיימא מניה וזה בלי ספק לפירושם ביבמות ל"ק דשם פירשו דמה דנאמר אבל דיימא מניה ומעלמא ר"ל דיימא מניה בא עליה ודאי מכ"ז לשונם צ"ע אבל מ"מ לפי זה יהיה מוכרח מקושיתי הנ"ל וגם מקושי' תו' משמואל לחלק באמת דגבי בעל לא חשוב ודאי בא עליה וזה ענין רחוק מאוד ויותר נלע"ד דלשיטת הרמ' הסוגיא דסוטה עם הפסק הל' אזיל ללישנא קמא דרבא והפוסקי' כלישנא בתרא וכרבא ודאי צ"ע ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרשב"א והרא"ש נמי אך מפרשי' הסוגיא דסוטה כפירוש רש"י שם כמוזכר לעיל ודוק:

הג"ה אבל אם זנתה וכו' נרשום בש"ע פסקי מהרא"י וב"ז וספר ב"ז אין אתי אבל פסקי מהרא"י עיינתי והח"מ וכן הב"ש ס"ק ג' כתבו חדוש הרמ"א אפי' זנתה בעדים וזה לא נזכר בפסקים הנ"ל אמנם ל' רב תחליפא בסוטה אשה מזנה בני' כשרים משמעות הכי אך ראיתי בתו' דשם ד"ה ר"ב כ' בל"ז לא איירי אלא בקלא דפ' דפסקינן כרב דל"ת דר"ב אחר הבעל ואע"ג כו' ואין לזה מובן דלהפשוט משמע דמפרשים דל"ת בקלא דפ' משום דר"ב וכו' משא"כ בקלא דל"פ דתצא ע"כ משום דלא אמרינן ר"ב וכו' ונקטו דבריהם כדי לאקשויי דרב אדרב וזה אינו דמה ענין תצא ול"ת לרוב בעילות וראיתי בתשו' מר"ם פדוואה סי' ל"ג בשמעתין דברי תו' אלו מן ואע"ג וכו' הביא דבריהם כאלו התחלת הדבור הי' ר"ב אחר הבעל ואע"ג וכו' מתוך כך עלה בדעתי דהאות ד' הוא ט"ס ור"ב השני הוא התחלת הדבור הזה כהעתק הנ"ל ודבריהם הקודם שייכי' לסוף דבור הקודם ואחר שסיימו ואפילו ר' יוחנן כו' דלא יוציא ע"ש אלא לא איירי אלא בקלא דפ' דפסקינן כרב דל"ת ור"ב אחר הבעל הא' כולו ט"ס אבל ראיתי בח"ש הגי' להדי' כמו שלפנינו ובדוחק יש לפרשם דהוקשה להו אם היא מזנה בעדים או אפי' שיצא עליה קלא דל"פ באופן שמוציאין מהבעל. וכדבאנו לדון על הבנים הא פשיטא לא על הבנים הנולדים טרם הקול או העדים אלא על הנולדים לפי שעור העבור דימן ההוא ואם כן כשמחויבת לצאת משעה ההוא מיד ואם אח"כ הולידה ונודע דבשעה זו או קרוב נתעבר' לא מסתביר להו להכשיר מטעם ר"ב דהא בזמן ההיא שנתעברה טרם יציאת הקול שמשו הבועל והבעל יחד עמה ומיד הופרשה משא"כ אי איירי בקלא דפ' דל"ת ע"ז כתבו דרוב וכו' ר"ל דאז שייך רוב מדהוא עמה תמיד אף אחר הקול ואלו כן צ"ע דין דהכא בזינתה בעדים דודאי תצא מיד ואף ל' ר"ת אשה מזנה בניה כשרים דוחק לפ' אך ע"י קול גם היה הוכרח דמה שהחליטו דבקלא דל"פ תצא מבעלה היינו כפירש"י ביבמו דאלו לפי' התו' לא קאי כ"א על קלא דמקמא נשואין וזה אפשר לדחוק דר"ל קלא דל"פ ע"י ע"כ וכ"ז צ"ע והב"ש שכ' היינו כשבעלה אצלה כ"כ שם בפסקיו ר"ל לאפוקי כשבעלה במדה"י כי כן מבואר שם אבל מזה לא דיבר. ע' ב"ש מביא פה תשו' מהרי"ו דמכשירי' הולד בלא בדיקה ע"י ס"ס ומקשה מפרוצה ביותר וכ' וי"ל המהרי"ו לטעמו וכבר כתבתי שם דדברים אלו של מהרי"ו תמוהים דמדבריו עצמם סי' ך"ד מוכח דא"א לפרש כ"א דלחשש ממזר ובסי' פ"ח בעצמו לא החליט כ"א דסובר הרמ' אינו חושש בפרוצה כ"א לכתחי' וא"כ על הרמ' יקשה הא הוי ס"ס ס' מבעלה ס' מא"י ואפי' לכתחי' יהא כשר כפסק מהרי"ו הכא וע' ב"ש ס"ק נ"ב אבל למה שהעלתי סעי' ך"ז מהריטב"א דמשום מ"י לא מהני ס"ס דין פרוצה בפשוט ניחא ואף המהרי"ו שכ' וקרוב בעיני אפי' לא נבדקה האם הבנים כשרים מטעם ס"ס לע"ד למעשה להכשיר אך מטעם ס"ס הי' קרוב ונתרחק דבעובדא דידיה היה בפשוט ע"י בדיקות האם:

[השמטה לסימן זה] ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומ"מ אין וכו' אם אינו מודה שהוא בנו. אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובו' אותו פלוני והוא ל' הרמ' פט"ו מהא"ב פנוי' שזנתה ואמרה בן פלוני הוא אם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר. ואינה נאמנת להיו' זה בנו של פלוני ויראה לי שחוששין לדבריה ויהי' הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק ואיתא בתשו' דבר שמואל סימן שנ"ח שנשאל על ענין זה שהי' ע"י הכחשה ממנו שאמר שלא בא עליה מעולם מה משפט הנער ומעשיהו בקרובות ראובן אם יזדמן הלכ' זו למעש' והשיב אין לחוש לדברי האשה היכא שראובן מכחיש אותה כי לו לבדו ניתן הנאמנות מפי התורה להכיר את בנו לאחרים ועם כי לכאורה הי' מקום לפקפק בלשון ש"ע הנ"ל דנראה דאפי' שהאיש אינו מודה חוששין לדבריה מבואר הדבר מתוך ל' הרב עצמו שם בב"י דר"ל שהאב אינו מודה שהוא בנו ודאי כמו שהאשה אומרת. אמנם אינו מכחישה שנבעלה לו כלל וזה לשונו על הטור ומה שכ' רבינו ומ"מ אין מחזיקין אותו לבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעל' לו וכו' ועלה קאי לישנא דהטו' וש"ע דקאמרו אבל חוששין לדבריה וכו' והוא מועתק מהרמ' אמנם כשמכחישה ודאי שלא נבעלה לו אין חוששין כלו' לדבריה להחמיר דהרי חברו מלמד עליו בהרמ' הלכה י"ז מהארוס' שנתעברה והיא אומרת מארוס נתעברתי וכו' שכתב ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר והלא וכו' האמינה תורה אותו לשווי' הולד ממזר ודאיז ואין חוששין כלל לדיני קורבת' עכ"ל ולע"ד במח"כ שגג מאוד ונתן מכשול לפני המעיינים שלא במשפט כאשר שמענה אזני מורה אחד שהתפאר לעיני בכחו דהתירא דעבד עובדא ע"פ דברי תשו' הנ"ל (ובאמת לא ידעתי מספר תשו' הלזו עד כה) ואני איני אומר יישר כח על כח דהיתר כזה. כי כל מעיין בצדק ישפט שאין פי' זה האמת. וע' בח"מ שם ס"ק ו' ואפי' לדע' הב"י אטו משום שפירש אעפ"י שמודה שנבעלה לו ר"ל דדוקא בהכי איירי הא אעפ"י קאמר ור"ל דל"מ שאם מכחישה שלא בא עליה שאינו בנו ליורשו אלא אעפ"י וכו' מ"מ בשני האופנים אינו בנו ליורשו ועל זה מסיימו אבל חוששין לדבריה הרי ודאי שתמי' חוששין לדבריה ותו איך ס"ד לפרש דוקא בשמודה שבא עליה אלא שאינו רוצה להחזיקו בבנו מטעם שמא גם מאחרים קיבלה א"כ מה אירי' שחוששין לדברי' הא אפי' היא אלמת ואין במקום הזה שום חשש ממזר באופן שכשר בקהל וע"ש ב"ש ס"ק מ"ג מ"מ פשיטא שאסור בקרובותי' מצד אמירתו שבא עליה א"ו אין פי' זה אמתי ושרי לי' מרי' ומה שמביא ראי' מארוס (וא"י למה דילג להביא ראי' מהלכה י"ז שנובע מהלכה ט"ו כמבואר בהה"מ ולא מן הלכה ט"ו וגם מסיים ואין חוששין כלל לדיני קורבתו וא"י מה ענין חשש קורבה במי שאסור לבא בקהל) ועיקר ראייתו ממה שכ' שהוא ממזר ודאי ומותר בממזרת ואין חוששין לדבריה א"ד כלל כי אחרי ששפטה התורה יכיר שהנאמנות להאב בודאי האמינה אותה לודאי ולא לספק לחוש לדברי' כמו שהאמינ' אותו להוציא הירושת בכורה מהמוחזק לבכור ולא חיישה לדבריה ואין ללמוד מזה למקום אחר כי טעמא רבה יש בזה שירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאין אדם בעולם שיפסל אפי' ספק זרעו בפיסול ברור ולולא שיודע בודאי שאין זה בנו לא הי' מעידו בממזר דהא מיד שאומר עליו שאינו בנו ממילא הוא ממזר. אבל בפנוי שאף עם אמירתו אינו בנו הוא כשר בקהל על פיה ואין נ"מ בעדותו אלא להתירו בקרובותיו בזה סובר הרמ' שלא האמינה אותו התורה והוא ספק על פי דבריה ולא מיבעי' לשטת הי"א שבהג"ה סעיף ך"ט המחמירי' דודאי זה נמי טעמייהו לחלק בחילוקי' אלא אפילו להי"א דהוא נאמן אף להכשירו היינו דוקא באמירתו שהוא בנו שהתורה האמינתו ביכיר לומר על המוחזק באינו בנו שהוא אף בנו בכורו כמבוא' בח"מ סי' רע"ז אבל ללמוד נאמנת היתר מכלל אמירו' אינו בני ודאי אין לנו וכ"ע מודים לדע' הרמ' וע' בש"ג פ"י ואף שדבריו נגד כל הפוסקים מ"מ יש ללמוד טעמא מני' ודוק (עכ"ה):

הג"ה והוי בנו ליורשו כ' ב"ש ונראה אפי' לענין יבום אמרי' דהוא בנו ועל הראשונים אני מצער וא"י מאין למד הנ"י דיורשו ע"פ דבור' כשהוא אינו בפנינו (וע' פסקי מהרא"י סי' שנ"ב כ' להדי' ומשמע מהרא"ש דאפילו בדקינן לאמו ואמרה דמארוס מיעברה משתקינן אותו מנכסיו) אלא שמגלגל עלינו דנפטרת בלא חליצה ובודאי ק' הא אמרינן ואת ל"ת עובדא וכו' ואין לכתחילה יותר מזה לפטור בל"ח ונראה שסומך על מה שכ' וי"ל כיון דשדינן אחריו לענין דלא הוי ממזר תו א"א לחלק וכו' ור"ל דבשלמא פנויה אף שאמרה מפלוני י"ל דאף דמשקרת מ"מ אפשר דהולד כשר מאחר אבל בארוסה מיד שאין מאמינם לענין אחר מחשש דלאו ממנו ממילא הוא ממזר ויש לעז ולכן הכל ניחשב לדיע' וכן משמעות הח"מ ולע"ד סברה זו בנוי' על דברי הפרישה דבתר הכי דהיכי שהיא לפנינו ואינה טוענת מא"י ליכא למתלי בא"י אבל למה דלקמן אף בארוסה שייך לחלק ולומר דכשר הוא מא"י אף דא"נ על הארוס בשום ענין ותו דסברה זו כנראה בח"מ היא מיוסדת ע"פ פי' הר"ן ברש"י ז"ל ונראה מלשונו דקאי כשטה המובאת בשם יש מי שאומר שכ' בהה"מ פט"ז דבפנויה אף הולד נחשב כלכתחילה גמור ואסור אף ע"י בדיקות האם זולת בארוסה מפני הדיעבד דידה שלא יהא לבו נקפו ופירש אבל למה דקי"ל כתי' א"נ דהר"ן דלגבי הולד אף לכתחי' דילי' נחשב דיעבד שוב אין סברה זו מוכרחת כלל לע"ד וצ"ע.

תו כ' הב"ש כ' בפרישה וכו' וק' שאם אינה כאן הוי ס' מא"י וכשהיא כאן ואינה טוענת אז מדשתקה הוי הודאה דמישראל והוא ממזר ודאי וא"כ והרי להר"מ בלא דבורה הולד ס' שמא מא"י וע' ב"ש ס"ק נ"ב א"כ אף כי תודה דמישראל הא קי"ל שא"נ לעשות מס' ממזר ודאי וא"כ בטוענת מן הארוס נהי שא"נ לאכשורי מכח נאמנות האב מ"מ מאין יהיה ממזר ודאי ומסיים הב"ש מיהו למ"ש בסמוך (ר"ל ס"ק נ"ב ומס"ק מ"ג כ' דאף המהרא"י ס"ל דלא תלינן בא"י נר' דלא אמרי' מא"י נתעברה ותימה לי איך ס"ד דהטור לא חייש לא"י ועושה אותו ממזר ודאי להתירו בממזרת הא א"י פרוצים וישראל גדורים ומה"ת דוקא לחשוד בכשרים וגם ע' ס"ק נ"ב מניח הטור בקו' ומלבד שזה מן המושכלות שיש לספוק בא"י הביא נמי ראיה דאיתא פ' י"י ע"ח ע"ב האומר זה בני ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות א"נ ואפי' שניהם מודים פירש"י האב והאם אומרות על עובר שבמעיה ממזר הוא דאינו מן הבעל אלא מאיש אחר א"נ גמרא מה אפי' ל"מ איהו דלא קים לי' אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימני' ופירש"י ז"ל ל"מ האב דל"ק לי' אם ממנו נתעברה או מאחר וק' תינח בהרישא שאומר בני זה ממז' דהיינו שהו' בנו הנול' לו מח"כ שפי' ל"ק לי' כי כמו שזנתה עמו י"ל שזנת' עם אחר ואינו ממזר אבל בהסיפא שאומר שאין זה בנו כי לא בא עלי' והוא ממזר ממילא מה ליתלות הרבותא בדידה דקים לה טפי מני' והיה לו לומר ואפילו אמר אין זה בני וממזר הוא א"ו עכ"ז ל"ק לי' כי שמא מא"י הוא ושפיר לכן מה שהמציא מחלוקת זו משינוי הל' שבטור כ' והוא ממזר ודאי וברמ' כ' ה"ה בחזקת ממזר לע"ד אין זה כדאי להמציא פלוגתא והראי' שבדין הארוס אף שברמ' עצמו לא נאמר ממזר ודאי מ"מ אף בחזקת ממזר נמי לא נאמר אלא כ' ואם הכחישה הארוס הרי הולד ממזר א"ו דלא ירד לחלק בהכי והוא מפני דבעיקר דין ארוס כמוזכר בגמרא כתו' מקשה ותו בהא כי לא מודה וכו' והא הכא ר"פ ולשטת הפוסקים קאי הכל על הולד וקשה מאין מוחלט דר"פ ולא רוב א"י (ולהפרישה ניחא) וש"מ דאיירי בעיר שכולה ישראלי' ואזלינן בתר רוב העיר לכן העתיקו בסתם ה"ז ממזר מצד עדות האב באופן הנאמר בגמרא וממילא מובן דבעיר שא"י בתוכה הוא ס' ובהלכה י"ט מפני שדיבר על ב' דינין יחד באב שאמר אינו בנו ובמי שהלך למדה"י ושם אפשר לחוש לשעת בה"ג שבא ע"י שם נקיט וכלל יחד ה"ה בחזקת ממזר לדקדק דאף באמירות האב לפעמים אינו כ"א בחזק' ס"מ דהיינו בעיר שיש בה א"י נמי והטור מדהפריד הדינן נקיט הכא באמירות האב ממזר ודאי לנ"מ בעיר שכולה ישראלי' ולעולם י"ל דמודה דמן הסתם יש לפסוק בא"י ואינו אלא ס'. והאשה אינה בחזקת זונה היש"ש יבמות פ' ז' סי' י"א כ' לא נהירא לי כלל דע"כ לא אמר ר"ג דנאמנות אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא ואף שכן נמי בהר"ן שבב"י לע"ד ל"ק על הרמ' דלא נאמר דבברי וברי מודה ר"ג אלא היכי שבעל הדבר טוען הברי מי שנוגע אליו אבל הכי דלכ"ע הוי' איהי ברי והעולם שמא נאמנת ואי משום הכחשתו מה איכפת לן בברי דילי' שאינו עלי' אפי' עד א' כשר ואינו נאמן לאפוקי מחזקתה:

הולד ס' ממזר כ' ב"ש וב"ח כ' וכו' והיינו כלישנא בתרא ולע"ד אף ללישנא בתרא לא מצאתי דינו מבואר והראיה שכ' בל' זה דקאמר התם ומתור' דלא דיימא כלל וכו' מזה איני רואה ראיה דבמתני' דודאי בא עליה מודה אביי דאלו דיימ' מני' ולא מעלמא שאין שום חדוש ומוכרח למוקים בדלא דיימ' לא מני' ולא מעלמא והחידוש דאמרינן דבהך ביאה נתעברה כדפירש"י אבל היכי דלא ודאי בא עליה מנין לנו דע"י דדיימא מני' ולא מעלמא דא"צ בדיקה ועפי' התו' וצ"ע:

בין שהיה רוב א"י או רוב ישראל ה"ז ס' א"י קידש אשה צריכ' גט מספק משמע דאפי' ברוב ישראל א"צ גט אלא מס' לפ"ז אם אחר קדושיו נבעלה מאחר הבן אינו כ"א ס' ממזר ואם זה הס' נתערב במשפחה אלמנו' משפחה זו אם נשאת ל"ת כבסי' ב' סעי' ה' ותימ' הא ד"ת תינוק הנמצא בר"י ישראל ודאי הוא ואמרינן כל דפריש וכו' וזה מוכרח בגמ' דאף מפני מ"י מצריכנן ב' רובא עד דהקשה למ"ד הוראות שעה היה מן רב דאמר אבל ליוחסין לא ש"מ דטעמא דרב דליוחסין לא אך משום מ"י הא ד"ת ישראל גמור הוא ואיך ימצא קולא מזה לעשת מן ודאי ממזר ס' וז"ל הה"מ בפ"ק דכתו' אם ר"י ישראל אבל ליוחסין לא ופירש"י ז"ל דאם בת היא אסור' לכהונה ובודאי שאם קידש אשה שהיא ס' מקודשת ומי שהרגו אינו נהרג עליו והטעם משום דאיכא מקצת א"י ומקצת ישראלי' קבועי' בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרוב' כמע"מ ותימ' דודאי מפירש"י יש ללמוד דלחומר' דיינינן לי' בקבוע ואפילו ברוב א"י צריכה הגט מס' דבזה נמי שייך מ"י אבל ברוב שלא תהא צ"ג אלא מס' כקבוע גמור מה"ת וכדכ' הה"מ בעצמו ה' ז"ך בל' זה ומ"ש כאן לכ"ע הוא דלא אמרינן בר"י ישראל להרוג על קדושיו א"ו בס' דיינינן לי' דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא אזלינן בתר רוב ישראל משום מ"י להרוג על קידושיו לא כ"ש וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קידושיו ודאין אלא ס' הרי מבואר בדבריו שמה שכ' ה' ך"ה הטע' משום קבוע אין ר"ל קבוע דאוריי' אלא משום מ"י חשבינן לקבועה וא"כ ק' איך להמציא מן חומרא קולא לעשות ממקודשת ודאי ס' ובב"י אחר שכ' דברי הה"מ שבה' ך"ה כ' כלומר בא ליתן טעם למה כתב דאף ברוב א"י קדש אשה צ"ג מס' ואולי כונתו דא"ל שנמי נותן טעם על ר"י שאינה צריכה גט אלא מס' שלזה אינו מספיק א"ו שבאמת בר"י צ"ג ודאי וטעמו אך רוב א"י אבל לשון הה"מ אינו מורה כן מדכתב והטעם משום דאיכא מקצת א"י וכו' ותו שבהדיא כ' הרמ' ה' ז"ך שאשת אסופי זה הנמצא במדינה שיש בה שפחה או א"י כשישא הגיורת ה"ז סי' א"א וזה השיגו הראב"ד והה"מ כ' שנלמד מן רב כנ"ל הרי חזינן דאף בר"י אין דעתו כ"א להצריכה גט מס' ונהי דבה' ז"ך אפשר לדחוק דלענין ד"נ וה"ה במה שכתב נמי ה' ך"ה הרגו וכו' היינו משום שנאמר ושפטו העדה (וע' בח"ר ב"ק מ"ד ע"ב ד"ה א"צ ותו' סנהדרין ע"ח ד"ה בגומות מבואר דיש פעם שאין הולכין בד"כ בתר רוב) אפי' בס' דרבנן כה"ג לא מסתבר לו לדון עליו אחרי שהחמירו ביוחסין דלא ליזל בתרי' אבל לעשות מן ודאי מקודש או ממזר ספק צ"ע ובע"כ להודות להמובן מהב"י ז"ל דל' צ"ג מס' לאו בדוק' ולא קאי על ר"י אלא שאז צ"ג ודאי כדמוכח מפסק הרמ' עצמו גבי פקוח נפש דרוב גמור הוא ד"ת וכן מורה כונתו בפירושו למשנה דמכשירן שוב מצאתי במ"י כלל מ"ג ס"ק ל"ו שהרגיש נמי ומה שכתב ואפשר וכו'. לע"ד לא אפשר ע' ודוק.

או שטבל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופי העיר הח"מ תמה למה הושמט דעת הראב"ד ולע"ד אין מקום לתמוה חדא דהראב"ד לא החליט דעתו כי ז"ל אם רוב א"י ונתגייר קרוב אני להכשיר א"י הוא ונתגייר. משמע שקצת מסופק ותו דדעתו גופא מסופקת אם כמו שכתב הה"מ בדרך אפשר שאך להתירו בבת ישראל ולא בממזרת או אפילו בשתיהן כדכתב הב"ש. ולע"ד אפשר דוקא בממזרת ולא בבת ישראל ומטעם שאבאר לכן לע"ד שפיר עביד דסתם כהרמ' ואולם ראיתי בב"ש שהוציא מרש"י דאסופי ברוב א"י וטבל מותר בממזרת מטעם כל דפריש וכ' דלא צרכינן ב' רובא משום מ"י כ"א ליחוס כהונה והקשה לנפשי' ממה דקי"ל שתוקי אסור בבת ישראל ואפי' בר"כ משום מ"י ותי' צ"ל חשש ממזר לישראל הוא כמו כהן ליוחסין ולכן כ' דלרש"י אינו מותר כ"א בממזרת ומטעם דפירש מרוב א"י והוי גר ולגבי ממזר ודאי לא עשו מעלה משא"כ בישראלית אסור כדהוכיח משתוקי דלזה הוה כמו לכהונה וצריך ב"ר וצ"ע חדא איך מסמיך וכ' על זה וכן דעת הראב"ד ושוב כתב לבסוף מכ"ז נשמע וכו' ולראב"ד מותר בממזרת ומותר בבת ישראל ולמ"ש אף במע"מ וזה ע"כ על דרך הה"מ דמטעם ס"ס ולשיטתו דד"ת ספק בממזר נמי שרי אין חלוק לגביה בין ממזרת ודאי לישראלית וא"כ איך כתב דהראב"ד כרש"י והם רחוקים בתכלית הריחוק לרש"י דוקא רוב א"י בעינן ואינו מותר כ"א בממזרת ולדעתו אליבא דהה"מ בהראב"ד אף במע"מ שרי בתרווייהו ותו תימה לשיטתו שהניח הה"מ בתימ' וסובר כשיטת הר"ן דטעמא דר"א דאוסר שתוקין בודאין דסובר דאף בספק בודאין שייך מ"י כמו לכהונה ולגבי ספק בממזר ודאי לא. ואמאי הא כי היכא דלומד משתוקי דאפי' בר"כ פסול כן יכול ללמוד משתוקי דאפי' בר"פ אינו אלא ספק ואסור בממזרת כמבואר ברמ' פ' ט"ו מה' א"ב ה' י"א י"ב וכ"ת ש"ה דיש לספוק דילמא אזלה היא ובטל הרוב ונשאר הס' שקול וכדכתב ס"ק ל"ט וסי' קנ"ו לגבי הארוס ולכן אין יכול ללמוד משם מ"י כ"א בס' שקול נגד דין התורה שהתירה ס' בממזר משא"כ תינוק הנמצא חשבינן פירש ברור ומ"מ מחויבים לומר מפני מ"י צריך ב"ר דוקא וכן האמת כמו אפי' פירש א' מציפורי ובעל דלא מהני בלא טענת ברי ואף דשם הטענ' דגזירנן כמבואר בגמ' בע"כ לומר כמ"ש הב"ש סי' ו' דלמסקנה בלא גזירה צריך ב"ר משום מ"י או דבתינוק נמי שייך גזירה אטו נמצא בבית וכן ההיכרח לידחוק בקוש' מט' חנויות ע' בסוגיא וזה א"א לו ללמוד משתוקי דאסור בממזר ואפי' בר"פ א"כ יקשה מאין הכרח לחלק בדעת רש"י לשיטתו מדין שתוקי דאסור בבת ישראל אפילו בר"י דשייך בספק ממזר לישראל מ"י כמו לכהונה לגבי תינוק הנמצא דאפי' ברוב א"י לאחר שטבל דאסור בבת ישראל. הא נמי אפשר דמפני הס' דילמא וכו' הוא ס' שקול. אבל האמת יורה דרכו שמה שהניח הה"מ בתימ' כבר כתבתי דאזיל בשיטת הריטב"א דר"א אינו סובר כלל הדרשה דבקהל ודאי ואם כן ודאי יש לומר דאף רבי אליעזר מודה לתנא קמא דלגבי ספיקן בודאין ל"ש מ"י וכדהבין הריטב"א בפשיטות ולפ"ז י"ל באמת דהראב"ד לא התיר ברוב א"י כ"א לאכשוריה בממזרת ומטעם כל דפריש ואי משום מ"י נבעי ב"ר בס' בוודאין ל"ש מ"י אבל לישראלית אסור משום מ"י ומה דקי"ל דשתוקי אפי' בר"פ אסור בממזרת היינו מטעם הס' שקול דדילמא וכו' והוה ליה קבוע ומיושב בזה קושיא הה"מ על הראב"ד משא"כ לתירצו דמטעם ס"ס התיר צ"ע למה מצריך רוב אפי' מע"מ נמי (ואגב אבאר דא"ל איך עושה מזה ס"ס א"כ שתוקי ברוב א"י נמי ליתכשיר בבת ישראל ס' מא"י ואת"ל מישראל ס' כשר וד"ת הא ס' בישראל שרי די"ל דשם שייך שם חד הוא והכל ביחד רוב אחד משא"כ באסופי ואנו מסופקים אם הוא א"י הוא ס' מרווח דאז ליכא כלל שום ביאת איסורי אך אכתי צ"ע אחרי שחשבו לס"ס מדוע חילק בין להתירו בממזרת דאסור מטעם ס' איסור תורה ובין להתירו בבת ישראל דהא קי"ל ס"ס אפי' בדאורייתא שרי ואולי דאזיל בשיטת הר"י המובא בי"ד סי' ק"י ובתורת הבית דאיתא התם תחילת הבנת הר"י דלא שרי ס"ס אלא אם הס' הראשון ד"ת שרי ע"י חזקה או בדרבנן ולא כדמסקו הפוסקים לחלק בין ס' אחד בגופו וכו' וצ"ע) ומעתה הרי לא לחנם לא החליט הראב"ד ז"ל דעתו דבין לטעמ' דס"ל לא עשו מעלה בספיקן בודאין א"כ מוכח דטעמא דשתוקי אפי' בר"פ אסור בממזר כדמוכח מדין ארוס וארוסתו דקורין אותו שתוקי בלא בדיקה ואסור אף בממזרת היינו אך משום הס' דילמא אזלה וכדברי הב"ש סי' קנ"ו וכבר הבאתי הרשב"א דס"ל דעם זה מ"מ חשוב רוב עד דמכח זה סובר דבאמת בר"פ ממזר גמור הוא ור"ל דמותר בממזרת עד שהוקשה לו מארוס ומוכרח לבא דארוס כמע"מ חשוב מדהוא לה היתר וכבר הקשתי ע"ז מסוגי' דכתו' וגם היש"ש יבמות פ' אלמנה לכ"ג בסוגיא דארוס הקשה משם על סברא זו. ולכן מסתבר לע"ד שהרמ' שפסק דאף בר"פ שתוקי הוא ואסור בממז' שקרוב לודאי דנחית נמי לסברת הרשב"א דאף עם הס' דילמא וכו' מ"מ נשאר הרוב אלא דס"ל דלר"א דפליג וס"ל דד"ת אסור ס' בממזר שוב ממילא פליג נמי על הת"ק וסובר מעלה עשו ביוחסין אף בספק לגבי ודאי ואפילו בר"פ כיון דיש בו משום לתא דאורייתא וע"כ לא החליט הריטב"א דטעמא דר"א אינו כהר"ן משום מ"י כמבואר לעיל אלא אי הו' מודה בהדרשה דבקהל ודאי אבל אחר שפליג וסובר איסור תורה וחזינן דהתורה הקפידה יותר באיסור זה מבאיסור ממזר בישראל שוב אין מן התימה דהחכמים עשו מעלה באיסור זה כמו בס' לבת ישראל ואדרבא קצת כ"ש נמי הוא לכן סתם ר"א ספיקן בודאין אסורים ואפי' בר"פ משום מ"י וא"כ אינו צודק טעמא דידי בדע' הראב"ד ולטע' הה"מ דמשו' ס"ס כבר הערותי בסעיף ך"ו דעת הריטב"א ומרד' דמשום מ"י יש להחמיר אף בס"ס (וכן בדין לטעם הרשב"א לס"ס דהוי כמו רוב ובאסופי הא משום מ"י רוב לא מהני וה"ה ס"ס) ומה שהוציא הב"ש מרש"י דנמי חולק צ"ע דאם ממה שדחק לפרש היכי דליכא חשש ממזר ולא פירש כהרמ' אי מש"ה ל"א דהא הב"ש בתחילת פירושו להרמ' כת' ליחסו אחר ישראל כשר אזלינן לחומרא וכו' היינו כ"ז שלא טבל וכו' וע"כ לפ"ז מה דאמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל וכו' אכולה מתני' דקתני אם רוב א"י כו' מע"מ כו' אם ר"י ע"ז משמיענו דל"ת אם רוב א"י וטבל ליהוי גר מעלי' או קודם שטבל דלא ליתפסו קידו' ודאי ואם ר"י ולא טבל ליהוי ישראל מעלי' וקידו' ודאי כי אין זה כ"א להחיותו אבל לייחס עצמו לא דאי תימא דל"ש דרב קאי לבד כדפירש"י והכ"מ להרמ' על מע"מ ור"י. ל"ש כלל לומר לא שנו דמחזיקן בישראל להחיותו אבל ליוחסין לא מחזקינן בישראל דהא אי איירי באסופי דיש חשש ממזר ממ"נ אי קודם שטבל מה חומרא בזה דניחש לא"י ולא ליהוי קידו' ודאי אף דנ"מ לענין קיבלה ק' מאחר מ"מ תחילת הענין אין החומר בזה ואי אחר שטבל אדרבא חומר בישראל דיש חשש ממזר אע"כ כנ"ל וע"ז דחוק ואף הסוגיא דחוק אליבא דרב במה ששאלו אם רוב א"י למה הלכתא דהא זה ממש כבר פירש דלא קתני כ"א שלא להחיותו ובשלמא לפי' הכ"מ דקאי נמי על מע"מ ישראל י"ל דא"א לפרשו הכי דכבר שמעינן מדקתני מע"מ דוקא ישראל לענין זה ממילא נשמע הא רוב א"י לא אבל לפירושו הרי רב עצמו ביאר אף הרישא הכי אף דיש לדחוק דמ"מ נראה להגמ' דצריך חדוש מ"מ כבר נראה לי מהה"מ והכ"מ דלא פירשו להרמ' הכי אלא דנמי מפרש כרש"י אלא שהוציא הדינים היוצאים ממנו ממילא באסופי פשוט דיש לחוש לממזר ואף אי נימא כפירושו בהרמ' מש"ה אין הוכרח להוציא מרש"י דפליג בדינא אלא י"ל דנוח לו לפרש רב רק על הסיפא כנ"ל ובזה לא אזיל לפרש חומרא בר"י ליוחסין כ"א בניכר שאינו ממזר לכן לע"ד באינו ניכר ורוב א"י לא מצינן בהדיה חולק ויפה סתם הש"ע:

ומפקחין עליו את הגל כ' ב"ש וכאן התינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר וכו' א"ל לפ"ז מה מקשה ביומא שמואל אדשמואל הא לא אמר דאין הולכין אחר הרוב כ"א בנשאר הקבוע וכן הקשה הלח"מ בה"ש די"ל דפריך ע"ד שמוכרח לידחק לפירש"י דהקושי' מן מע"מ דמשמע דוקא בר"י מפקחין אבל אפילו במע"מ לא ומכ"ש ברוב א"י ואחד פירש ומה בכך שנשאר הקבועות הא אינו יותר מן מע"מ. אמנם לפי' הכ"מ בהרמ' דרב שאמר ל"ש קאי נמי על מע"מ א"כ אף שמואל שאמר לפקח נמי אף על מע"מ זולת ברוב א"י לא וזה שפיר אף לשמואל כיון דמסתמ' כולם ניידו ולא נשאר קבועות וצ"ע ובל"ז סברא דב"ש לא די שאינה מוכרחת כדכ' בעצמו אף גם אינה נראית אלא שעמקו מאתנו סברת הרמ' בדין זה וע' ס' תו' יה"כ:

אפילו אחד כ' ב"ש ובסי' י"ז סעיף ל"ח מבואר כו' ל"ק קושי' הר"ן צ"ע מאין פשוט לו דהמערער צריך להיות איש הא בש"ע נאמר ולא ערער אדם. וצ"ל שסומך על המבואר בש"ע והרי הבן בחזקת כשר דהיינו לפירושו ס"ק ס"ב ע"פ המערער וזה פשוט לו שהאשה שאינה חי' א"נ להכשיר שהרי אפילו בתחילה א"נ שום אשה זולת חי' מדקתני חי' דוקא ומכ"ש שאין נאמנות לאשה להכחיש החי' וש"מ דבאיש איירי אך א"כ תמוה מה שכ' תו אבל כאן דליכא חזקה ק' כו' ואפשר דס"ל אשה שני כו' וא"י מנ"ל וק' הא נלמד מני' ובי' דאיש מדנאמן להכחיש החי' ולהכשיר מי שפסלו היא מכ"ש דנאמן מתחילה זה כשר וזה פסול ואשה הא ודאי דא"כ זולת החי' ולא די שקושי' מנ"ל אינה אלא איפכא ק' על הר"ן שממנו נובע דין דב' חתיכו' בי"ד דביבמות מבואר שהוציאו מל' רש"י ולמה לא הוציאו מסוגי' דהכא ותו דהי' לו לבאר דוקא איש ולא אשה כדמוכח הכא ותו דאיפכא מבואר בח"ר חולין י' ע"ב ד"ה עד א' נאמן באיסורן דאפילו אשה ואולם בלא כ"ז צ"ע למה השמיט הטור המועתק בשם הרמ' והרי הבן בחזקת כשר וכו' ואי משום שהב"ש כ' והיינו עד כשר וכו' כמ"ש בסמוך בשם הרמ' ור"ל הרמ' לשיטתו מה שהביא בשמו הכא מסי' י"ז ק' הא הטור סי' י"ז נמי בשיטתו ומכ"ש לדבריו דהכא כע"מ מפני שהוא במלתא דל"ע לאגלויי תו אומר דלע"ד מהרמ' דהכא יש להוכיח דהעיקר כפי' הב' שפירש הה"מ פ"ך מה' א"ב ה"ה לשונו שכ' אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו דהיינו דוקא ליוחסי מזבח דאלו לפי' א' דמי שאין לו חזקת משפחה צריך ב"ע לנשואי אשה מחשש ממזר איך אפשר דמי שאין לו חזקת משפחה צריך מפני מ"י ב"ע והכא דאיקבע ממזר הא ע"א נאמן א"ו כפי' הב' ועכ"ז ק' נהי דלנשואין פשוטי' א"צ ראי' הא אך מטעם כ"י בח"כ. אבל בתערובות דקבוע נהי דאינו מוחזק פסול בעצמם בכל אחד מ"מ הא פשיט' דאין להם מקצת ח"כ ואדרבא המ"ל פט"ו מה' א"ב פקפק דס' זה אף בממזר ד"ת אסור וא"כ מדחזינן עכ"פ גבי מ"י מזבח מדלא רצ' ליסמוך על החזקה דכ"י הצריכו ב"ע מה"ת נימא בספיקות דודאי ל"ל חזקה דכשרו' שיהא ע"א נאמן ליחס ישראל ע"כ נלע"ד שחילוק יש בפי' הסוגי' בין הרמ' והטור וזה נראה מדקדק הל' הטור כ' הדין על תערובות כשר ופסול וכן הבינו הר"ן ובאמ' אף להרמ' במה דקתני נאמנת חי' נתמעט כל עדים זולת שא"נ ד"ת לכל עדות ואפילו איש אחד ומן הטעם שהקשתי מפני מ"י במקום דל"ל ח"כ זולת החי' מפני הדחק כמבואר בהר"ן ולכן באמת מעולם לא נזכר בר"ן וטור שאחר הערער הוכשר אחד אלא כשיש מערער יהיה מי שיהיה אין החי' נאמנת ונשארו כולם בס' פסול וע"ז הוקשה להר"ן דנימא כ"מ וכו' וחילק דכלל זה אינו אלא בעדים שהכשירו משום מילתא וכו' לאפוקי עדות החי' שאינו אלא ע"פ דחק ליוחסין לכן אפי' אשה יכולה לבטלו ולפ"ז אין ריח קו' מי"ד דמה ענין יוחסין דצריך ב"ע מדינא לאיסורין דע"א נאמן וה"ה אשה באמת אבל הרמ' יוכל להיות הי' לו גירסת רש"י ז"ל בד"א שלא קרא עלי' ערער ולא גירסת הרי"ף עליו ואפשר נמי טעם הר"ן לא מספיק לו לנאמנו' החי' בתערובות גם העיקר חסר שמהראוי להאמר נאמנת חי' לומר זה כשר זה ממז' וגם למה נקיט התערובות בד' נשים ולא בפשוט ב' כשר וממזר לכן כנראה פי' דלא איירי כלל בתערובות אלא בבן שנולד ואין אנו יודעים מיחוסו כ"א שיש לו ח"כ של כ"י אב לא כהן וכו' וע"ז נאמנת החי' להגיד או שהוא כהן או ממזר וכו' ונתן טעם מדוע נאמנת יותר מע"א שאין מעלין לתרומה ד"ת ע"פ ומכ"ש אשה דאפשר אף לכהני זמן א"נ ומכ"ש ליפסל הבן וכ' מפני שלא הוחזק ר"ל ח"כ גמור לכן האמינו בזה חי' דוקא ומסייע אבל אם יש שום מערער יהי' מי שיהיה א"נ וממילא הבן בח"כ דהיינו חזקת כ"י והוא דאם החי' הי' פוסלו נשאר כשר ע"י הערער ואין לו יחס אם העידותו בכהן ע"י הערער נתבטל העדות ואין לו שום יחוס כמקדם בלי שום עדות ואף שמהה"מ קצת נראה דלא כפירושי דהא ז"ל והכל עולה לטעם א' שזה המערער מכחשה בדיבורה ומערער על הולד שאינו כדבריה ואז אינה נאמנת לא להכשיר ולא לפסול ולפי שהדין הוא אפילו באומרת זה ממזר והלה מכחישה כ' רבינו קרא עליה ערער ולא כ' קרא על הולד ומדכ' אינה נאמנת לא להכשיר משמע דבתערובות ממזר איירי דלפירושי הי' לו לומר א"נ לא להעלותו לכהונה מ"מ נוח לי אפשר לדחוק דלהכשיר ל"ד ור"ל מעלה דכהונה דומי' דלהכשיר מפני שבלא הנ"ל ק' לי מאוד ל' הרמ' שסיי' א"נ והרי הבן בח"כ דלאיזה בן רומז אם להבן שהחי' העידה שהוא ממזר והמערער העיד שהוא כשר הא על ידי המערער מילא השני ממזר ודאי כשהתערובות בב' כשר ופסול ותו אטו הכשירו דהבן בא מכח העדר נאמנות החי' הא הכשירו אך מכח עדות העד ותו מה זה רבוי אוין שהוסיף מי סני' לי' ל' הבריי' זה וזה ותו אף אי נימא דבתערובות ד' נשים איירי אלא שהחי' מעידה רק על א' או בכהן או בלוי וכו' והנשארים הניחה בס' א"כ בשהעד מערער על עדותה של הכהן ואומר שידוע לו שאינו בן הכהן מה מהני עדותו וע"ז לא יוצדק והרי הבן בח"כ אדרבא על ידו נפסל מכהונה וע"כ דקאי רק על עדות החי' בא' שהיא ממזר ונשארו מ"מ האינך בספיקי נתין ואף אם נדחק עוד שהעד מכחישה בהיפך שזה שמעידה בממזר הוא הכהן דע"ז יוצדק והרי הבן הזה כשר ע"פ העד ואין לו יחס ר"ל יחס מזבח מ"מ הי' לו לומר דהבן כהן ע"פ העדותו דאף על הה"מ ק' שפיר' הגיר' הי' שלא קרא עליו ערער וא"כ הא אז ודאי אינו נופל ל' ערער כ"א על הא' שהחי' מעידה בכהן והמערער אומר שאינו כהן ואיך יהפך הרמ' הדין הנזכר בגמ' לא יזכירנו ויעמוד דין שלא נזכר דהיינו האופן שהחי' העידה על א' בממזר והעד מכשירו דהא ודאי על עדות החי' בכהן ל"ש מה שמסיים והבן נשאר כשר משא"כ למה שכתבתי הכל ניחא שאף בעדות הכהן יוצדק דינו בפשוט אלא שבזה נופל ל' ערער עליו ובעדותה בממזר אינו נופל נקיט ל' עליה דשייך בהכל. אך ק' עלי מאוד לומר שרבינו הב"י לא התחיל כהוגן בל' הטור בתערובות ומסיים בל' הרמ' והרי הבן כשר לכן דעת הרמ' צ"ע אבל זה לע"ד ברור דהר"ן והטור לא ס"ל דין הרמ' ולכן השמיטו הטור ויהי' הפי' בהרמ' ז"ל איך שיהיה עכ"פ נשמע מזה פי' הב' של הה"מ כנ"ל ואזיל בשיטת ההלכה דכ"י בח"כ:

תו כ' ב"ש מיהו ק' מה קושיא הר"ן כו' וכאן עדיין לא פסקו הב"ד על פיה צ"ע אחרי שכתב לקמן דאיירי אפילו בערער אחר שהעידה ודלא כהפרישה א"כ י"ל דה"ה סתמא איירי אף אחר שפסקו הב"ד ואולי זה לא מסתבר לו דא"כ אין לדבר סוף ואם החי' תעיד שזה כשר וישא בת ישראל ושוב יבא עליו מערער בממזר אם יהא נאמן הא התור' דרכיה דרכי נעם. תו כ' פלוגתת הט"ז עם הפרישה וז"ל הריטב"א ע"ג ע' ד"ה איכא ודוקא בהא לא המנוה כ"ז שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כ"כ מעיניה לא סמכו עלי' שתדע להכיר איזה יצא ראשון אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנת כ"ז שלא קרא עליה ערער עכ"ל:

הספיקות כ' ב"ש ונתין אסור בשפחה מיהו שם כתבו כן וכו' אבל לדעת הרמ' שהבאתי לעיל י"ל דמותר ר"ל דס"ק ל"א כתב בשמו דממזר מותר בשפחה משום דהאיסור מדבריהם ובממזר לא גזרו משום תקנו' הולד וא"כ י"ל דה"ה נתין בשפחה משא"כ לר"ת דאיסור שפחה ד"ת וממזר דמותר בה משום דמאיסור קדישות אתא וזה ל"ש בנתין וזה נכון אבל מ"ש אלא קושי' תו' שישא נתינה צ"ע ור"ל להרמ' לק"מ דהא להרמ' פשיטא דממזרת אסורה בעבד כיון דלית גבה תקנות הולד כדכ' בעצמו ס"ק ל"ב וכן מבואר שם בב"י וח"מ וכן נמי פשוט דנתינ' אסור' בעבד מה"ט וקושית תו' להרמ' מעיקרא ליתא וא"כ אף מ"ש סי' ה' ס"ס ק' ב' ופ"ד לישא שפחה י"ל להרמ' מותר לע"ד אינו כיון דל"ש גבי' תיקון הולד כמו שממזרת אסורה בעבד אף דלהרמ' איסור עבד מדבריהם אין לדמות להיתר נתינה דדברי' לפ"ד דשאני איסור עבד דחמור כמבואר בהרמ' פ' י"ב ה' י"ג: