Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
לפי שאינו בקדושתה מקשה הח"מ מדאינו בקדושתו ומותר בזונה משמע נמי דמותר לטמא למתים ואסור בקדשים ומקרא מלא מרוח אשך מקדשי הקדשים יאכל ומה שהב"ש כ' בזה לע"ד אינו מעלה ארוכה ובפרט להי"א שבש"ע ע' ודוק ולעד"נ שכל הנאמר בו אינו בקדושתו היינו אך לענין קדושת הזיווג ומשום שאסור בקהל אבל לע"ז כהן גמור הוא תדע דהא פ"ד ישראל נמי אינו בקדושתו וכי נימא שחשוב כא"י לכל מילי וכ"ת דבאמת אינו אלא בקדוש' גר לחייב במצות ומותר בנתינ' כמוהו תינח לחכמים אבל לר"י דס"ל קהל גרים אקרי קהל ואסור בממזרת בלי ס' אצלי דה"ה בנתינה אסור בלאו לא תתחתן בם דמהיכי יבא התירו דהא מה דפשוט לרבנן דגר מותר בנתינה אינו אלא מק"ו דמותר בממזרת ע' ודוק וממילא דלר"י אסור אף בנתינה ומה דנקיט במס' קידושי' גר אסור בממזרת ממילא ה"ה כל הנהו דנקיט במתני' גר לדידיה אסור וזה נמי משמע מדלא מצינן דלפיג בבריי' דפ"ד מותר בנתינה דמודה והיינו משום דפ"ד אסור בקהל וגר מותר לפ"ז הרי אף קדושת גר אין בו וכי ס"ד דמותר בכל מה שא"י מותר א"ו כדכתבתי שכ"ז אינו אלא לענין קדוש' הזיווג וכן בכהן:
או א' מהספיקות כ' ב"ש לכאורה תימה כו' אע"ג דאיתא בפ"י וכו' היינו מדאורייתא כו' ר"ל דנהי די"ל דנמי בקהל דפ"ד דרשינן בקהל ודאי לא יבא הא בס' יבא כמו דפשוט להתו' דמצרי א' מותר בשתוקי ביבמות ע"ח ד"ה מצרי ב' מ"מ ק' דליתסר מדרבנן ולשיטתו הא ל"ק דהא מה דס' אסור מדרבנן בממזר אף משום מ"י כדכ' סי' ד' בשם הר"ן דהיינו טעמא דר"א ובפ"ד דלאו בר אולודי מה מ"י שייך אך למה שהבאתי שם בשם הריטב"א וביארתי שהה"מ להרמ' בשיטתיה דלר"א ס' בודאי ד"ת דל"ל דרשה דבקהל ודאי כו' ודאי ק' דמ"ש פ"ד מממזר ודאי דאף דהרמ' יהיב טעם דמשום איסור ממזר ליכא כין דד"ת ס' מ"מ אפילו בישראל שרי ובפ"ד לא גזרו מ"מ האיסור פ"ד לס' ישראל מה"ת לישתרי וע' בח"ר מס' ק' ס"ט מה שהקשה על היתר שתוקי ונתינה ותירוצו נמי דחוק דמה ראיה מייתי מדשרי בממזר ודאי שיש לומר דאיהו לא מקרי קהל מדאסור בקהל ו"ש גבי' ל"י ממזר בקהל וגם על ממזר ודאי ל"ש איסור דלא תתחתן אבל השתוקי דהוא ס' ישראל ליתסר מס' בלאו דל"ת וצ"ע:
אבל אסור בממזרת כו' ויש מתירין הב"ש כ' טעם פלוגתא זו דהר"מ סובר נהי דמצד פ"ד ליכא איסור דהא לאו קהל מקרי (כדמשמע מדקרי שתוקי ס' קהל מכלל דודאי לאו קהל) מ"מ מצד איסור ממזר לפ"ד אסור דפ"ד להמפורש בקרא בקדושי' קאי ואקרי קהל א"כ הי"מ ס"ל כיון דאיהו אסור בקהל הוא מופקע מקהל ואינו בכלל האיסור ממזר בקהל ולפ"ר לפ"ז יש ראיה להי"מ מדפשיטא מס' ק' ע"ד ע"ב דגר עמוני לר"י שרי בממזר אף דס"ל קהל גרים אקרי קהל ופירש"י דהנהו ודאי לא אקרי קהל דהא לא חזו לבא בקהל. א"כ ה"ה פ"ד ולהאוסרים ע"כ לחלק דג"ע שהיה קודם שנתגייר מופקע מקהל ואחר שנתגיי' לא הותר הוא ל"מ קהל משא"כ פ"ד דעיקרו קהל ומחמ' שנעשה פ"ד ונאסור בקהל לא נפיק מקדושתי' ומקרי קהל כמקדם. ובזה יש לדחוק קצת ליישב הטור דודאי אף ר"י מודה דממזרים ונתינים שרו זה בזה והסוגיא הנ"ל דנקיט עמוני ומואבי ל"ד וה"ה לנתין דהא ל"מ דפליג על נתין וממזר וכן פירש"י שם ע"א ד"ה וכ"ת וזה ניחא ללישנא דרבא דנתינ' ד"ת אסורים נמצא בממזר ל"ש לאו דל"ת דלא בקדושתי' הוא כבב"ש ס"ס ד' ס"ק ס"ד ואיסו' ממזר לנתין ליכ' אף דלר"מ קהל גרים קהל מ"מ כיון שהם בלאו דל"ת הם כמו עמון ומואב אבל ללישנא דד"ת גר מעלי' הוא ק' לי באמת לר"י איך יהא שרי ממזר בנתין וע"כ דבאמת ר"י פליג על ממזר ונתין דאסורים וק' דא"כ מפרש הגמרא בקידושין הפלוגתא דר"י ורבנן בזה (ומה שהב"ש מקשה דלוקים בפ"ד עם ממזרת לע"ד ל"ק דמה"ת יפלוג ר"י בזה) אלא מוכח דסוגי' דק' אזלה למה דהדר בי' רבא וק' על הרמ' שפוסק כל' א' וא"כ י"ל הטור מביא ראיה מלישנא בתרא דרבא עכ"פ ומשמע לי דר"מ לא פליג ומתיר ממזרים ונתינים והכי הוצעת לשון הרמ' כ' הפ"ד אסור בממזר ואינו מותר כ"א בנתינה וא"כ שיהא פ"ד מקרי קהל דהא דשרו בנתינה רצה לומר כל הפסולים שרי בנתינה לכ"ע ואפילו לר"י ואפי' ממזר אף דס"ל קהל גרים קהל ש"מ דדריש לי' מקר' לא יבא ממזר בקהל ה' דהיינו בישראל ל"י אבל באחרינא כמו עמון ומואב ונתינה כיון דלא חזו לבא בקהל ל"מ קהל ושרי ואין חילוק כלומר דה"ה פ"ד מה"ט ל"מ קהל וממזר שרי בי':
וי"מ אפי' בממזרת הוא הראב"ד המקשה מדקתני ואין אסורין כ"א מלבא בקהל וממזר לאו קהל ויש מקשים ומה קושיא הא מסיק הסוגיא אלא מהא ליכא למשמע ולק"מ דלא קאמר אלא דמגופה דמתני' בלא הבריי' ליכא למשמע מפני שהדיוקי' ע"כ חדא ל"ד ולא ידעינן הי מנייהו אבל אחרי דשמעינן מהבריי' דמותר נמי בנתינה א"כ ע"כ דיוקא דרישא ל"ד ודיוקא דסיפא ממילא דוקא ונשמע נמי דמותר בממזרת. הה"מ מקשה בזה על הרמ' כיון דפו' פי"ב דל"ת בגיותן איך פ' הכא דפ"ד כהן מותר בנתינ' הא לא נפשט וע' פ' י"ב בכ"מ ובב"י סי' י"ו כ' דמסקנ' דרבא הכא להר"מ לא אזלה כ"א לרבנן והרמ' פי' כר"ש וע' סי' י"ו וא"כ קושית הה"מ מתורץ דפשיטותא דרבא הכי אזיל מדעכ"פ לרבנן משום קדוש' הוא ומסתמ' הבריי' דפ"ד מותר בנתינה אף כרבנן ומוכח מהם דפ"ד לאו בקדושתי' מה"ת דר"ש פליג בזה על רבנן ובעיקר הדין דל"ת אי בגיות או בגירות תלי' בפלוגתא דרבנן ור"ש ופו' כר"ש:
או שנקבה ר"ל אפי' אחת תו' ונ"י אף דבבריי' קתני ואפילו נקבו בתר דתנא ואפי' אחת מהן נראה להו הכי לע"ד משום דהא ניקב אינו מפורש בתורה וע"כ שהוא בכלל נפצע כדמשמע מדקתני איזה פצוע ומפרש ואפי' נקבו (ומה שמביא הב"ש בשם סמ"ג שהוא בכלל נכרת צ"ע) ואלו נקב קל דצריך בב' ק' מנ"ל כלל ואפי' בב' אלא ש"מ דאין הבדל כי הוא בכללו והוא נמי פירושו דפצוע או כרות וגם ל' הבריי' הכי דייק מדקתני ואפי' נקבו דמשמע דאפי' נקב דאין ריעות' כנפצע מ"מ פסול ואלו דנקב צריך בב' מה הרבותא דיוכל להיות ריעותא דנקב בב' גדול מפצוע באחת ומה ל' אפי' הא מחמת דאין הריעותא כנפצע צריך שניהם אלא ש"מ כפירושם ובזה לא צרכינן לדברי הגאון בה"מ נ"ב נרו' סי' ו' שעשה מזה ס' עד שהוכרח להוכיח מקושית הגמרא ונקב לא מוליד וכו' ונפק מניה כחוט דמוגלא ודייק מדקאמר כחוט ולא כחוטי משמע דרק חוט א' מביצ' א' ובאמת זה דקדק קלוש כחוט כי בגמ' איתא בביצים ורש"י פירש נקבו קוץ בביציו דמשמע שניהם ואפשר המוגלא להתערב עד שנעשה כחוט א' ואלו קושית הגמ' נתלה דוקא בנקב באחת מי לא מצי לנקוט ל' ברור דחרזים קוץ בביצה א' ולע"ד הפשוט כנ"ל:
וכן עיקר וכו' המעיין בהראשונים יראה דעיקר פלוגתת ראשונים בדברי ר' ישמעאל בנו של ריב"ב שאמר שמעתי וכו' דר"ת ושיטתי' פירשוהו בידי אדם והרמ' ודעמי' דוקא בידי שמים. אף גם ר"ת אינו ר"ל על מציאת במוחש שכרות באחת מוליד צא וחזור על בניו והחולקי' נאותו בזה וע' יש"ש. והנה ז"ל תלמודן ת"ר איזו פ"ד כל שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן ואפי' נקבו ואפי' חסרו אמר ר"י וכו' שמעתי מפי וכו' כל שאין לו אלא ביצה אחת ה"ה כס"ח וכשר אמר אני שמעתי פ"ד בידי שמים כשר וז"ל ירושלמי תני ר' ישמעאל שמעתי וכו' כל שאין לו אלא ביצה א' (אינו מוליד) והוא ס"ח (וכנראה מתוס' ונ"י לא הי' להם הגירסא אינו מוליד) אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר"י ולית אנא ידע מן מה שמעית אמר ר' אימו לא הוה ר' יוסי שמעלה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבא בעל ביצה א' אני מכשירו ר' חנה אמר דסבר כר"י אמר ר' יודן בר חנן ובלבד שלימן או של ימין אתא עובדא קומי ר' אימי אמר לה אין כרתו דאת שרי לי' אלא הוי יודעת דלא מוליד פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמי' פסול מ"ד כשר יליף מממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם מ"ד בין ובין יליף מממזר מה ממזר בידי שמים אף פ"ד בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוון בעי מימר מ"ד ב"ש כשר ר' ישמעאל מ"ד פסול כרבנן א"ר אחא כולהו דרבנן הרי שעלת חטטין מי מחכך בה או מסיית וה"ה בידי אדם כמו שהוא בידי שמים. והנה בירושלמי מבוא' שר"י בפלוגת' נאמ' מדקתני ר"י אומר וכן מדאמר הלכה מכלל דפליגו ולכן הוון בעון למוקים פלוגתא דבידי שמים בפלוגתא דרבנן ור"י ואף להמסקנא מ"מ במחלוקת שנוי אבל תלמודן דנקיט אמר ר"י ולא ר"י אומר משמע יותר דלפירושא אתא ותו יראה לע"ד דההוא ר' יודן בר חנין שאמר ומלבד וכו' ע"כ בא' איירי דליכא למדחי כדדחו החולקים על ר"ת ראייתו דאלו טעמא דר"י משום בידי שמים מה אירי' ביצה א' ודחו משום דל"ש דהא מ"ד זה הטיל בו תנאי ובלבד וכו' ואלו טעמו אך מפני שהוא ב"ש מ"א של שמאל או ימין או פצוע ודך או כרות הא ב"ש אי' שניהם בפצוע כשר א"ו בידי אדם איירי וטעמו מפני שבאופן שהתנה מוליד ולהכי אמינא אף דהתו' מסיימו ומשמע התם לפי המסקנא דב"א איירי לא החליטו זה ולא תקעו ראייתם מהירושלמי לר"ת על סמך זה כי דברים אלו צ"ע כדלקמן אלא שעיקר הראיה כבנ"י שכ' וכתב הריטב"א ומה שהביאו ראיה מן הירושלמי שמכשיר בשאין לו שמאלית אפילו בידי אדם והיינו מן מ"ד זה שבודאי ב"א איירי ותו יראה לע"ד דר"א דאתי העובדא קמי' ואמר אין וכו' אלא הוי יודעת דלא מוליד שלע"ד ממנו הוציאו התו' המשמעות דלירושלמי אינו מוליד ע"כ דפליג על ר' יודן הנ"ל ומוקים פלוגת ר"י ורבנן בידי שמים וההוא עובדא נמי ב"ש הוה דאלו בי"א אם אינו מולי' מלב' קושי' הרא"ש דמי גרע וכו' נמי יש לתמוה מ"ט דר"י שחולק על ת"ק דכותיה משמע פשטא דקרא פצוע או כרות באחת ואם יש לר"י טעם להוציא מג"ה דקרא דוקא בשנים או לחלק בין כרות לפצוע באחת מי הוה שתק הגמרא מלפרשו ובפרט שההלכה כותי' א"ו כנ"ל ור' יודן דאמר ובלבד ע"כ ס"ל דמולי' וטעמא דר"י משום דחזינן דהקפדות התורה במה שאינו מולי' מדלא מנה בו דורות וזה דמולי' שרי וא"כ ע"כ מה שהושיבו הרא"ש ריטב"א בנ"י על ראיות ר"י מן הירושלמי דבי"ש איירי ע"כ הכי הושיבו דכיון דלמסקנת הירושלמי משמע דטעמא דע"י אך משום דבי"ש הוא אף תלמידן דלא נאמר בל' פלוגתא יש לפרש משו' בי"ש כדמורה ל' אין לו כבהרשב"א ודלא כר' יודן דירושלמי (וק"ק לפירושם זה דא"כ מדוע נקיט ר' יודא אמר שמואל פ"ד כשר מדעתו הא הן דברי ר' ישמעאל) ודר"ת ור"י מסתביר לפ' דברי ר' ישמעאל אף לתלמודן בי"א כההוא ר' יודן הנ"ל משום הקושי' דאלו בי"ש מ"א ביצה א' וגם ממה דחזו דמולידים אלא מפני שבתלמודן משמע דלפירושא אתא וגם עיקר מה דחזו דמולידים לא נראה להם כ"א בכרות וגם להגירסא בדר' יודן שלימן מוכח דמחלק בין נפצע לכרות להכי מספקא לו מילתא אם ר' ישמעאל לאפלוגי אתא ובכל הפסולים מכשיר בביצה א' וע"פ הגירס' של ימין וס"ל דכולהו מולידים או דלפירושא אתא ומחלק בכרות לחוד בין נפצע לניטל להכי לדינא לא סמך ר"ת ז"ל להכשיר כ"א בכרות באחד אבל בנפצע או דך אף דאם לאפלוגי אתא נמי הוה הלכה כמותו מ"מ מדמשמעות תלמודן דלא לאפלוגי לא סמך להורות כ"א בכרות באחת כבטור ורמ"א ז"ל בשמו ואף בזה חייש לחומר ב' הגירסות שלימן או של ימין ויותר בזה ראיתי בתוספתא יבמות פ"י בתר דברי ר"י בנו של ר"י ב"ב אמר ר' יוסי מעשה באחד שנפצע אחת מביציו וכו' אמר ר' יוחנן בן נורי אשתו שבעל נפסלה מן כהונה ובזה אני תמה שראיתי בתשובת הגאון נ"ב נרו סי' הנ"ל בסופו מסיק מ"מ יש לנו לצרף דעת ר"ת שמכשיר הכל בביצה א' ולא מצאתי דעת ר"ת בזה ואי דסמך על מה שהעלה בפלפולו דתלמודן מכשיר בכל הפסולים באחד בודאי יש ויש להשיב ראיה א' כ' מדמקשה והא גברא דחרזי' סילויא בביצים ואוליד ודקדק כדנאמר כחוט ולא כחוטי ש"מ דלא נקב אלא בא' וק' ומה קושי' הא בברייתא לא נאמר כ"א ונקבו די"ל שניהם אלא כמ"ש דת"ק לא שנא לי' בין חד לשתיהן ומעתה מוכח דגם ר"י בכל גוונא פסול מכשיר באחד דאל"כ ק' מנ"ל להקשות דילמא הת"ק ג"כ דוקא בנפצע הוא דאמר אפי' בא' ולא בנקב א"ו סובר הגמ' שאין שום סברא לחלק בכל הפסולים בין א' לב' ולת"ק בכולהו פוסל אפי' בא'. ור"י מכשיר בא' כבר כתבתי סעיף זה שאין מזה שום ראיה וגם דברים אלו הם מהיפך דעת ר"ת וביותר מה שהעלה מכח זה לתי' מה שמדקדק כל הקושי' ונקב אינו מוליד והי' לו למנקט ונקב אינו פוסל (וזה לק"מ משום דהקושי' ממה דחזה דאוליד נקיט ל"ז) דלר"י ודאי אינו מוליד וכשר זה לע"ד לא מסתביר כלל שיכשיר בידי אדם אע"פ שא"מ מפני שהוא בא' דהא לית לן טעם וכנ"ל (ומההיא טעמא חזרתי בי ממה שעלה לפ"ר בדמיוני לומר שהתו' ודאי חולקים על הרא"ש וס"ל להדי' דאפי' נפצע והדר ניטל כשר ע"פ הגירס' שלפנינו בתו' בהעתקת העובד' דירושלמי בל"ז א"ל אין(*) כרתי את שרי' לי' אלא הוה ידעה דלא מוליד והוה משמע לי שמפרשים דלהרופא אמר ודיבר על בעל חולי אחד בביצה א' שנפסל בו אין כרתי (והיוד נוספת) אם תכרת ביצה זה את שרי' לי' כלומר את מכשירו בקהל אלא הו' ידעה מכל מקום לא מוליד אבל להנ"ל ודאי אינו והוא ט"ס וצ"ל (כבירושלמי) גם הם נגד עיקר ראיות ר"ת ממה דחזינן דמוליד ומה שכת' ואני אומר שהדבר מפורש בדברי ר"י שהרי אמר הרי זה כסריס חמה וס"ס אינו מוליד כבר תי' זה הרא"ש ע"ש ומ"ש ועוד ראיה מקושית הגמ' הנ"ל ומשני הא שלח שמואל לקמי' דרב וכו' וק' מדוע המתין עד דאוליד ולמה לא שאל משפט האיש עצמו ולמה הניחו עם אשתו וכו' ע"ש א"י מדוע סניא לי' למוקים שהי' נשוי גיורת. והקרוב יותר שהמקרה נעשה בעודו פנוי ומעולם לא עלה על רוחם כ"א שמותר בגיורת וממנה אוליד ומה שכתב תו ראיה והקשה על משמעות פי' תו' לגירסות שלימן דק' על מה קאי והאחת שלימה אם זו שנשארה פשיטא וכו' (מלבד שבירושלמי מבואר בפשוט דבעי לאפוקי נפצע באחת כדברי ר"ת אף גם אפילו נימא דלהתו' משמע שבא להורות אף בהנשאר שצריך להיות שלם אין קושי' כי י"ל שבא למעט אם הנשאר נקב ואפי' שלא לחללו. וזה מילתא דמסתביר דאף דנקב בלא לחללו אינו פוסל מ"מ בנשאר א' צריך להיות שלם ובריא מכל צד ואל"ה אינו (מוליד ופסול) ועל פי' הרא"ש הקשה לגירס' זו מתלמודן מדלא ממעט בזהו הפסול שחוזר להכשירו והוכיח מזה דגירס' של ימין עיקר כבר תי' הע"פ כהוגן די"ל סתימה דכותה ממעט הכלל שלא מצאתי בשום אופן ראיה מן התלמוד ומן הר"ת להכשיר יותר מהמבואר בטור ורמ"א ז"ל בשמו:
כל פיסול וכו' בגמ' איתא על דינא דר"י א"ש פ"ד בי"ש כשר אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע. במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע ונאמר ל"י ממזר מה להלן בי"א אף כאן בי"א. ונלע"ד דתרוויהו צריכו אהדדי דאלו מהיקש ממזר כבר יש בירושלמי דאפשר ממזר בי"ש מקרי דהיינו היצירה ואלו מדלא קרינן הפצוע ליכא למעט כ"א הנולד ממעי אמו כמבואר ברש"י אבל הנעשה ע"י רעמים אח"כ מנ"ל אבל עכ"פ נשמע דשוב א"א להקיש לממזר באופן היצירה דא"כ אפי' ממעי אמו נמי ומוכרח דההיקש אזיל מן ממזר באופן שבא ע"י אדם וממילא איתמעט כל דבי"ש:
וכ' הרא"ש דהכי משמע בירושלמי ע"כ משמעותו מדמסיים על הא דהיו כעין מימר כנ"ל אמר ר' אחי בר פפי וכו' כנ"ל ונראה מהרא"ש ז"ל ממה שמשיג על ראיות הר"י מן הירושלמי לדין ר"ת דמהירושלמי משמע דטעמא דר"י הוא משום דמכשיר בי"ש וממה שכ' הכא דמשמע בירושלמי וכו' דמפרש אף להמסקנה ודאי טעמא דר"י הוא משום דמכשיר בי"ש אבל מ"מ אף מ"ד בי"ש כשר כרבנן נמי אתא ופלוגתת רבנן ור"י אינו בי"ש ממש אלא ע"י חולי רבנן סברו דחשוב בי"א ור"י סובר דחשוב בי"ש וכן פי' המראה פנים ומתי' בזה הרמ' שפו' כר"י מדנאמר שם הל' כר"י אבל דעת הרא"ש נלע"ד כיון דעכ"פ מהירושלמי משמע דלרבנן ע"י חולי חשיב בי"א ולתלמודן לא משמע כלל דר"י לאפלוגי כ"א דאיירי בי"ש והת"ק מודה לא משווינן פלוגתא ואמרינן לכ"א חולי חשוב בי"א ואולם התוס' שכתבו ומשמע דלהמסקנא בי"א איירי צ"ע איך מפרשים המסקנא דא"ל כמשמעות פי' הפ"מ שכ' כולהו רבנן תרווייהו אליבא דרבנן ומאן דפסל אפילו בי"ש ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לי' בי"ש אע"פ שהיא נטלת ע"י אדם כדמפרש ואזל הרי כו' מחתך או מסיית כמו מחתך ומסתת:
והרי הוא בי"א ולפיכך פסול כמו שהוא בי"ש כלומר דלהכי קרי לה בי"ש מפני שבאת לו ע"י חולי וכו' ור"ל לפ"ז דמאן דפסל בי"ש ודאי לא אתי' כר"י אלא מאן דמכשיר אתי אף כרבנן כי פלוגתת ר"י ורבנן לא איירי בי"ש ממש כ"א תחלתו ע"י חולי וסוף נטלה ע"י אדם ובזה החכמים פוסלים ור"י מכשיר ומאן דפסל בי"ש איירי בכי ההוא גוונא וקרי לי' בי"ש הואיל ותחלתו בי"ש ומאן דמכשיר בי"ש איירי מתחילתו ועד סופו בי"ש וזה לכ"ע כשר וא"כ היה משמעות המסקנה שפיר דר"י בי"א איירי דהיינו סופו בי"א דא"כ צ"ע לפ"ז מנ"ל לר"ת דנכרת בי"א מתחילה ביצה א' דלר"י כשר ואין לדחוק דמשמע להו דלולא דלר"י ס"ל דנחתך ביצה א' מוליד לא היה מתירו משום דתחלתו ע"י חולי. אלא ש"מ דמההוא טעמא מכשיר ליה וממילא ה"ה נכרת מתחילה שלא ע"י חולי דהא מ"מ מוליד דז"א דא"כ מה דחקו כל עיקר להעמיד הפלוגתא באופן הנ"ל. וע' ביש"ש הניח נמי כמעט בקושי ההבנה. ודע דבאמת צ"ע אם נפסל בידי שמים עד שנחלה ומוכרח להנטל ב"א כדי שלא יחלה יותר עד שמכח זה עומד ליקצץ וניטל בי"א אם לא יש לדמוי למה דקי"ל כר"ש דס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי וחשוב בי"ש וכשר ועיין מסכת בבא קמא נ"ט ע"ב גיטן ל"ט וזה דומה לענבים דכמה דקיימי' מכחשי ועיין סימן קכ"ד ועיין יש"ש:
או הכהו קוץ צ"ע מאין הוציאו הפוסקים זה בהחלט דמקרי בי"א נהי דלא הוי בי"ש ממש הא לא דמי לממזר דבידי אדם ממש ואי ממה דאיתא בההיא גברא דחרזי' סילויא דשלח שמואל חזור על בניו הא מזה לא נשמע אלא דאינו מוליד ובי"ש נמי א"מ והקושי' ונקב א"מ היינו משום דאי מוליד פשוט להגמרא דאף בי"א כשר ולעולם אין מזה ראיה דמקרי ב"א ואולי הל' פ"ד בי"ש כשר ולא פ"ד שאינו בי"א כשר משמע להו הכי אך מ"מ ק"ק הא לא הוי דומי' דממזר וא"ל משום דהקוץ מעצמו מבלי שיקריב עצמו אליו א"א שיכיהו להכי חשוב בי"א דא"כ כרתו כלב רע מה איכא למימר וע' י"ד סי' ל"ו סעי' ד'. וע"כ דנראה להם דע"כ ההיקש לממזר אינו ממש דוקא אדם דא"כ נמי נימא דוקא כרת או פצע אדם ביד ממש שלא באמצעית דבר אחר וזה ודאי אינו דל' פצוע אינו אלא מכת חרב וש"מ דההיקש אינו אלא דומי' דממזר שבא ע"י אדם ר"ל ע"י גוש נפרד חוץ ממנו לאפוקי רעמים שאין כלל גוש נפרד הגורם משא"כ קון וכלב. ואולם הרא"ש שהוציא מרש"י דע"י חולי חשוב בי"א וק' ודאי הא אל דמי לממזר וע"כ לומר משום דרוב החולאים ע"י פשיעת שמירות הגוף מרבוי המאכל או משקה או משגל באים כבהלכות דעות לרמ' להכי אפשרלחשבו בי"א וא"כ אלו בודאי בא ע"י חולי מאליו מבלי שגיאתו ומכ"ש פשיעתו י"ל באמת מודה רש"י ואולי יש ליישב קצת בזה סתירות רש"י שבב"ש מיבמות ך' כי שם י"ל להכי דייק וכ' ולא מחמת חולי נסתרס מאליו להורות דכונתו דוקא ע"י חולי ידוע שמאליו בא והכא דייק לפרש ע"י רעמים שהוא מילתא פסיקתא לאפוקי חולי שנשתנה לפי הענין. וא"כ עפר"ח י"ד סי' ל"ו ס"ק ל"ה ולע"ד אין דבריו נכונים שבודאי שם אף הרא"ש מודה דע"י חולי בי"ש מקרי מק"ו דע"י כל הבריות ובל"ז אין לדמות להכא שגזירות מלך הוא ושם הכל תלוי בהטעם דהדר ברי:
הג"ה וי"א ע' תשו' פ"י חלק י"ד סי' ג' מצדד להקל בכל ענין אף הקשה שם לשטת רש"י פרק א"נ דקים לן יש שליחות לא"י לחומרא מה מיבעי' אם יש איסור אמירה לא"י שבות בחייבי לאוין ת"ל מטעם שליחות דחשוב כעושה בעצמו וכ"ת אין שליח לדבר עבירה תינח למ"ד דתלוי' באי בעי עביד אז אפי' לאו בר חיוב נמי אין שליח שפיר אבל למ"ד היכי דשליח לאו ב"ח יש שלד"ע ק' וכ"ת דהאיבעי' אך למ"ד איבעי עביד מ"מ ק' איך מיישב המ"ד דכל דלאו ב"ח יש שלד"ע המפורסים בכל הש"ס אמירה לא"י שבות ת"ל מטעם שליחות. והנה לפ"ר רציתי לומר דבאיסור שבת לא שייך כלל בא"י צד שליחות לדבר עבירה דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב להמקום ב"ה דומיא דסירס או חסימה ואפילו עשתה א"י כדאיתא תוספת פרק כל הבשר דלולא שמוכח מדאסר לגבוה מכלל דלהדיוט שרי הי' שייך לאסור אף סירס שלא"י מכל שתעבתי שפיר שייך שליח לדבר עבירה דהעבירה מ"מ נעשתה אבל שבת דאיסור מלאכה אך למען ינוח ישראל וכל אשר לו. והמלאכה מצד עצמותה י"ל דאינה כלל עבירה. וראי' דמן התורה מותר להעמיד קדירה אצל האש קודם שבת ויתבשל בשבת. וכן אדרבא מצינן א"י ששבת חייב מיתה נמצא א"י העושה בשליחות ישראל ל"ש כלל יש שליח לד"ע דהא העבירה לא נעשתה דהא הישראל נח. וכיוצא בזה מצינן לגבי שליחות לדבר מצוה דלא בכל ענין הוא ומצות שעל גופו דומי' דהנחת תפילין ודאי בלתי אפשר לקיים ע"י ש' וע' בר"ן ריש פסחים. אמנם שוב ראיתי דק"ק על תי' זה ממה דאיתא בש"ס וש"ע שאין מבדילין על נר שהודלק בשבת אפילו ע"י א"י מפני שלא שבת ממלאכת עבירה ש"מ דחשוב עבירה הן אמת דק' על זה ממה דקי"ל א"י ששבת כנ"ל וא"כ עדיין יש לדחוק דבאמת עבירה גמורה לא מקרי שיהא נופל עליה יש שליח לד"ע אלא רמז עבירה יש בדבר וכן משמעות הש"ע אבל שוב עיינתי ברש"י ריש פ' מי שהחשיך פי' באמת קושי' הגמרא מ"ט שרו ליה למיהב לא"י והרי הוא שלוחו שאני לו בשבת הרי שבהדי' פי' מצד שליחות וכנראה מדעתו מדלא פירש פשוט מצד אמירה שבות כבמס' שבת ק"ן וכן פי' הר"ן פ' השוכר את הפועלים ומביא מזה ראיה דשייך אמירה שבות אף קודם שבת ש"מ דסובר כהרא"ש פ' הנ"ל דל"ש אמירה שבות אלא בשבת ומוכרח לפרש מצד שליחות ולחומרא יש שליחות לא"י ויראה לע"ד שעכ"ז אין ראיה כמ"ד יש שליח לד"ע אף בלאו בעל חיוב כי י"ל דכמו דאף דאין שליחות לא"י מ"מ לחומרא יש ה"נ אף דאין שליח לד"ע מ"מ לחומרא יש כי דוחק דרש"י מפרש סתם הסוגי' אך למ"ד אחד וכן מוכח לשטת הרא"ש דאמירה ל"ש קודם שבת א"כ מפני מה אסרו להשכיר ריש אין מעמידן מרחץ מה"ת לחשוד הישראל שיאמר בשבת א"ו דמ"מ אסור מצד שליחות וכן מבואר שם ברש"י ותו' עיקר הטעם מצד שליחות (וע' י"ד סי' ק"ס סעיף י"ו בהג"ה וכבר הסכימה שם דעתי העני' עם הב"י שאיזה תלמיד טועה כ' זה בשם רש"י ז"ל ומהנ"ל יש ראיה כנ"ל וגם ממס' ק' מ"ג דכ"ע מודים דחייב בדין שמים וה"ה לאיסורי' החמורים דאסור עכ"פ) אך לפ"ז ק' מדוע פריך רב אשי שבת ק"ן מאמירה שבות ת"ל מטעם שליחות וי"ל דודאי אמירה בשבת חמור ותרתי איתניהו בי' שליחות ואמירה שבות. וגם דין שליחות לחומרא אינו מפורש במתני' וכ"ת כל עיקר איסור אמירה שבות מנ"ל ופירש"י וז"ל וכבר סתם רבי למתני' א"י שבא לכבות ומה ראיה דילמא נמי אך מטעם שליחות לחומרא דזה אינו דהא חזינן דהאיסור שליחות אקילו בי' רבנן ריש מי שהחשיך מפני שאין אדם מעמיד על ממונו. וא"כ בדליקה נמי נימא הכי א"ו דאמירה בשבת מצד הנוסף שבות דאמירה חמור ולא התירוהו אף בהיפסד ממון ולהכי פריך מני' וא"כ קושי' הפ"י על רש"י לק"מ דודאי האיסור שליחו' לחומרא לגבי שבת דחמור הוא פשיטא וכמו כן לשטת רש"י גבי רבות להלכה דנמי חמור איסורי' ועובר בה' לאוין וע' ריב"ש סי' ש"ה ותשו' רא"ש כלל ק"ח סי' י"א דקדק להדי' החומרא אך ברבית אבל לאיסור לאו הי' פשוט להש"ס דל"ש להחמיר מצד שליחו' לחומרא זולת מטעם האיסור אמירה שבות דחמור הוא דמיבעי' לי' שוב העירוני חתני החריף מו' יודא נרו' שהר"ן ז"ל בעצמו ריש מי שהחשיך הרגיש בקושייתי הנ"ל דבדליקה נמי נימא אין אדם וכו' ותירץ בטוב טעם. וניחא בזה שהר"ן פ' השוכר לשטתו אזיל ויוכל לפרש קושי' הגמ' משום אמירה שבות אבל רש"י ז"ל חזינן להדי' דלא ניחא לו בחילוקו ופי' כנ"ל ולהכי נמי דקדק לפרש דוקא מבע"י דלא כהרא"ש דאלו בשבת דיש איסור אמירה לא התירוה מטעם אין אדם מעמיד ומה שהרא"ש ז"ל הקשה דל"ש שליחו' מבע"י בקציצה י"ל דהכא הוי פירש שיעשה בשבת. ולפ"ז מה דמסיק הפ"י וכ' ובמה שכתבנו יצא לנו שמה שכ' הרשב"א ז"ל הביאו הב"י סי' רס"ג שמי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה מותר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה וכו' והר"ן נחלק עליו הנה דין זה תלוי במחלוקת אמוראים דלמ"ד דתלוי בשליח בר חיוב הנה כאן כיון דשליח לאו ב"ח יש שליח לד"ע והוי כאלו הוא עושה וכו' ע"ש יפה דיבר דגבי ישראל דיש שליחו' מדינא לא צרכינן לאיסור אמירה שבות ובפרט לפסק הרמ"א בח"מ קפ"ב כמ"ד דתלוי' בב"ח ולפ"ר יש לומר דלזה אפשר כיון הר"ן לחלק בין שמירו' פירות דהוא עצמו יוכל לעשות ול"ש יש שליח לד"ע משא"כ בעשיות מלאכה וע' בב"י שם וע' מס' ביצה י"ז לגירסת רש"י ש"מ הוא וקמחו נאסר וע"ש תו' ור"ן יש סייעתא להרשב"א שהיכי שהי' בשום אופן היתר לנפשי' כגון שם ע"י ע"ח ל"ש שליחות וצ"ע אגב נזכיר מה דלפ"ר ק' להתו' שבת קכ"א ד"ה אין אומרים לו מה מקשה דף ק"ן רב אשי אמירה לא"י שבות ממתני' דאל תכבה הא משם לא נשמע אלא באיסור תורה והכא אשמעינן אף בדרבנן וי"ל נהי דהתוספת סוברים דאפשר לפרש בסוכה שהוא א"ת ועל דרך שכתבו ד"ה ש"מ קטן א"נ למה דס"ד דשני התם ולהכי דקדקו מן ר"א דע"כ סובר דאין חילוק ור"א קשי' לי' פשיטא דלא מסתביר לי' לאוקם המתני' למסקנה כ"א לר"ש ובסתם כיבה שא"צ לגופה דנמי רק איסור דרבנן גם א"ל על האיבעי' דשוכר את הפועלים הא חזינן דאפילו בא"ד יש שבות ומכ"ש באיסור לאו דשבת אפילו דרבנן חשיב איסורי' מפני שזדונו בסקילה כדאי' ערובין פ"ו ע"ב בסוכה י"ו ע"כ ע"ש בפירש"י וע' תו' ב"ב ד"ה אבל וע' תו' ב"מ ד"ה אבל וע' חגיגה י"ח בתו':