Beit Meir on Shulchan Arukh, Even HaEzer Siman 42
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הג"ה אבל אם מכחיש כ' הב"ש ואנ"ל דהא דומה לאומר חטפתי וכו' א"י מה ענין זה לזה שם כבר עמדו הראשונים לבאר למה לא יהא נאמן בשבועה דדידיה חטף במגו והוא חדא דהוה מגו גרוע להכחיש עד בשבועה שהוא העזה יתירה ותו מפני שעד אחד לשבועה כשניים לממון מד"ת וכל שאינו יכול לישבע כדינו המגו לא מהני ע"ש בש"ך והכא שאין מקום לשבועה כדאי' ברש"י מס' קדו' ס"ה ע"ב הביאו הת"ה בפסקיו סי' ל"ז וביאר בו דאפילו היסת ל"ש וא"כ לכל הטעמים הכא שפיר שייך מגו וע' סי' ז' סעיף ד' ובש"ך ח"מ סי' נ"ח ס"ק ך"ג אך הא ק' איך אפשר להאמינו בהטענה להשטית במגו יותר ממה שהיה מועיל בהכחשה דהא בהכחשה הי' עכ"פ המודה אסור וא"כ נהי דלגבי עצמו נאמן במגו דהכחשה אבל היא מאין יבא עזרה וכ"ת כיון שלגבי עצמו יש לו מגו ואינו נוגע בדבר אף לגבי דידה לא גרע מעד אחד ז"א דהא הוה דבר שבערוה וע' סימן ל"ה סעיף י"א ואולם בב"ח ובתשובתו סי' צ"ז לא מצאתי רמז למה שכ' בשמו אלא בהתשובת היה המעשה ששניהם טענו שכיוונו לשחוק ובחדושיו נמי אינו אלא דטענת השטאה מועיל כהכחשה ומה שכ' ושניהם או אחד מהן וכו' ר"ל כל אחד כדינו אם שניה' ט' עני' שניה' מותרי' בקרובו' ואם אחד הוא מות' וחבירו אסור וכמדומ' לי שע"פ הח"מ פי' אף הב"ח הכי ולע"ד אינו ואף הרמ"א ז"ל לא כיון אלא היכי שאחד מכחישו לו אין חשש כדמוכח הסוגי' להמע' אמנם דברים אלו הם בב"ח שלטענת השטאה לגבי עד אחד ל"ש דברים שבלב וכאשר תפשו ח"מ וב"ש דמטעם מגו אתינן עלי' יפה השיג הח"מ דהיכי דהוו דברים שבלב וליכא למימר אנן סהדא או אומדנא דמוכח אף במגו ל"מ וכן מוכח קדו' ס"ה דגבי מעילה שמשם נובע דדברים שבלב לה"ד מסיק דאית לי' מגו דנזכרתי ומ"מ מעל ש"מ דמגו אינו כאנן סהדא ואומדנא דמוכח דהוו כדברים המפורשים בשעת מעשה משא"כ מגו אבל האמת בב"ח לא נזכר מלת מגו אלא ז"ל מבואר דל"ד המכחישו בלהד"מ אלא וכו' אין מודה לדברי העד קרינן לי' וכו' ומ"ש בתשו' מיימון וכו' התם הוו ב' עדים דכיון שאם היו מכחישן אין שומעין ולה"ה במה דקאמר דכונתי היה לשחוק נמי א"ש לו אבל בע"א כל שטוען טענה ואומרים שלא היה שם קדו' היינו אינו מודה ואין כאן קדו' ויראה לע"ד דהכי סובר דאף מ"ד חוששן לע"א היינו כדפירש"י ז"ל דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשוב להתקיים קדו' בפניו ובלבד שיהיו שנים מודים ור"ל דבכל טענה שטוענים עכ"פ לבטל הקדו' שוב אינם מודים נקרא ולא חשוב להתקיים הקדו' על ידו ועכ"ז אין מוכרח להקל והדין עם הח"מ והרשב"א יפה מתפרש כדפי' הב"ש אבל שוב עיינתי בהתשב"ץ כדי לעמוד על ל' הרשב"א עצמו והוא בחלק א' סי' ע' ושם השאל' מי שקדש אשה בפני נשים והוא מודה בדבר אלא שאומרת משטה הייתי בך כיון שהייתי יודעת שעדת נשים אינו כלום והשיב שאפילו למאן דחש לע"א לע"נ לא חייש מדלא קמו לשבועה ולצירף כמו ע"א ועוד שאפילו בע"א לא חש החוש' אלא בששניה' מודי' אבל אם יש הכחש' ביניה' א"ח לקדו' וכ"כ הרשב' ז"ל וכיון שהאש' טוענ' שלא בתור' קדו' לקח' אותן ומשט' הית' ליכ' למ"ד חוששין לקדו' אפי' בע"א המכחיש' ומכ"ש בע"נ עכ"ל הרי שבשם הרשב"א לא נאמר אלא שבהכחשה ליכא מ"ד והתשב"ץ הוסיף שאלו היו מעשה דידיה אף לפני ע"א לא הי' חושש ודן וכ' וכ"ש בע"נ ובודאי במעשה דידי' לא היו אלא שאמרה משטה בכוונתי הייתי ולא בפירוש כדפי' הב"ש וזה כמעט כדפרשתי סברת הב"ח שדן בעובדא דידי' שהאשה טענה שלא הבינה עד היכן הדברים מגיעים וכו' להכחשה בע"א. ואין לחלק דשם היתה טוענת מפני שהייתי יודע שע"נ אינו כלום דז"א דלדבריהם מ"מ י"ל דהוו דברים שבלב אלא משמע כדהבנתי מהב"ח וכן נראה מהעתקת הב"י אמנם עכ"ז קשה לבנות יסוד על דברי התשב"ץ שאינם אלא דרך אגב כי באמת בע"נ בלא טענת השטאה ליכא למיחש וגם על הסברה ק' דהא כבר מוכח מקושי' הגמ' איתיבי' רבא לר"נ דלמ"ד חוששין בע"א אפי' בהכחשה אינו מותר אלא המכחיש והב' אסור ואלו נאמר הסברה דבהכחשה לא חשוב לתפוס הקדו' על ידם השני נמי יהא מותר א"ו דז"א ואך לגבי המכחיש הוא דאינו נאמן וא"כ היכי דשניהם מודים אלא שטוענים להשטות כיוונו ודברים שבלב הא לא הוו דברים מה"ת לא יתפסו לכן שלא במקום עגון ראוי להחמיר ובמ"ע בל"ז שרי כבש"ע:
ואין חלוק וכו' ע' ב"ש כ' ואם לא הי' להיין ח"ה וכו' ע"כ ר"ל שאירע דבר בהיין מה שיש על ידו מקום לספוק אם נתנסך דומי' דזריקות קדו' ומחולקים עד ועד אם נגמר הניסוך שוב כתב וע"כ ס"ל מה שאמר בש"מ ע"א בהכחשה א"נ וכו' כן מוכח וכו' א"י מאין מוכח לשטת התוספת דהא היכי דהיא בחזקת פנוי' סוברים בפשוט דאף בהכחשת עד א"נ תו כ' לפ"ז מוכח מ"ש הרב בשם תשוב' וכו' וע' בש"ך ר"ל שהש"ך הוציא מדקדק ל' תשו' הרשב"א ההיפך ואיהו הוכיח מדברי הח"מ בשמו דלא תנשא אפי' היכי שהיא בחזק' פנוי' ועד אומר אביה קידשה ועד אומר ל"ק והרי בזה לא איתרע חזקה ומ"מ לא תנשא ולע"ד אי מש"ה ל"א די"ל הרשב"א איירי בגוונא דאיתרע החזקה כגון שהי' אסופו' ארוסין אצל אביה ומחולקים העדים אם נגמרו הקדו' והה"מ לא נחית לבאר זה אלא עיקר כונתו לבאר דאיירי באופן שהיא שותקת וא"י להכחיש תו י"ל שהכא משום מעלת יחס ישראל החמירו ואף שהתוס' ס"ל דהיכי דלא איתרע החזקה מותרת לכתחילה היינו לשטתם כמבואר סי' ו' בשמם דאפילו היכי דאיתרע החזקה לא מחמרו מדרבנן בכל איסורים זולת במקום מעלת יחס. ס"ל נמי דהיכי לא איתרע אפילו במקום מעלת יחס שרי' לכתחילה אבל הרשב"א ס"ל דבכל איסורים היכי דאיתרע מחמרינן מדרבנן י"ל במקום מ"י ס"ל דהחמירו אפילו לא איתרע אבל ביי"נ יוכל להיות כמשמעו' הש"ך (וכן למה שכתבתי שם דהתו' הולכי' בשט"ת מהר"מ שבהג"מ ריש ה"א להחמיר בספק עד ועד יותר מבס' מציאות נמי צ"ל דכ"ז לא מסתבר להו היכי דלא איתרע) ומה שנסתייע הב"ש מן תשו' הרשב"א שבב"י סס"ז דא"א לחלק ב"ד דהכא לכתחי' לדין איסור יי"נ מדמדמה הרשב"א איסורא לכתחילה להוצאת ממון ור"ל בשטר שיש עדים שהי' מהדר לזיופא דקי"ל דאין מגבין בו אני מתפלא לדבריו א"א בשום אופן לאסור לכתחילה להנשא אלא באופן שאפשר להוציא ממון ועד אחד גופי' יוכיח דליכא למ"ד שיוכל אדם להוציא ממון על ידו ואפי' הבעל דבר אינו מכחישו כגון אמר ע"א בהמתך הזיקה כמבואר בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק מ"ט ואף למה דס"ד לומר דלמ"ד מח"ש ואי"ל משלם אפילו לא הו' לו לידע דאין ה"נ דחייב היינו מטעם הח"ש וא"י הא אלו ע"א מסייעו ומכחש העד פשיטא דלכ"ע פטור וא"כ יקשה על הרשב"א לשיטתיה למה הכא לא תנשא משא"כ לדברי ניחא דודאי דברי הרשב"א צודקים דבזה דמסתמא אית לן לדמוי האיסור דלא תנשא להוצאות ממון כיון שמחזקתה רצונינו להוציאה אם לא היכי שמצינן שהגמ' מחמיר בעד ועד משום מ"י דלא תנשא ומ"מ אין ללמוד מזה לשאר איסורין לאוסרן דמסתמא נמי להוצאות ממון דמי:
וכן אם קידש בפני ב' והאחד קרוב הוי כמקדש לפני ע"א כ' הח"מ דאיירי שלא נצטרף בשעת ראי' והב"ש הוסיף וכתב גם י"ל דלא נתכוין לשם עדו' ומ"מ מה שמעידים היום מהני אע"ג דלא נתכווין לשם עדו' ובתשו' שב יעקב שאלה ך"א ד"ה אבל דחק לי' קושי' הבית הלל בדרך רחוק וא"י מה תיוהא מצא בתי' הנ"ל (ואגב ע' נמי מה שהקשה תוך תירוצו דמה"ת לומר דפליגו בסברה זו רבי ורבי יוסי ולע"ד לק"מ כי מיד שלימד רבי ג' מב' לענין ממון שיהיו השני כשרים נמי בטל שוב אין טעם לחלוק שיהא בשנים וא' מהן פסול הכשר נאמן לשבוע' משא"כ לר"י שאינו מקיש כלל לענין ממון מה"ט) ועיין היטב בש"ך ח"מ סימן ל"ו לפירושו ס"ק ב' וג' הש"ע והרמ' ע"כ הכא איירי שאך הפסול הוא שלא נתכוין אבל הכשר כיון לעדו' דאל"ה אלא דתרווייהו למיחזי אתו א"א לומר תתקיים העדו' בשאר מטעם סברתו דאמרינן דכיון דבקרוב ופסול שבא לראות אין פוסלים שאר העדים ע"כ כיון שלא באו אלא לראות לא חשיבו עדים א"כ גם הכשרים שבאו לראות לא יחשבו עדים ואין חותכין הדין על פיהם דלא מסתביר דקרובים לא יחשבו עדים וכשרים יחשבו א"ו אמרינן כל מי שבא לראות לא חשוב עד וכל שבא להעיד חשוב עד זה תמצית לשונו וע"ש ולע"ד אין זה במשמ' ל' הרמ"א הכא ואולם לע"ד אין פירושו מחוור במח"כ לא בל' הרמ' ומכ"ש לא בל' הש"ע שהרי הש"ע כ' אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשא' ומוכרח לפרש ס"ק ב' בשאר שנתכונו להעיד וא"כ אם באו י' עדים להעיד ונמצא בהם פסול ובדקנו ואמרו ח' כשרים למיחזי אתינן והקרוב עם עד אחד כשר או ב' קרובי' אמרו שנתכוונו להעיד הרי שלא נתכוונו כולם להעיד ומ"מ א"א להתקיים העדות ותו דעיקר סברתו תמוה שכ' דלהכי כל שנמצא קרוב כל דלמחזי אתו ל"ח עדות והראי' דלהכי הקרוב נמי לא מיחשב עדות וזה בדוחק אפשר באם הקרוב בכלל הנהו דלמיחזי אבל אם הקרוב בכלל דלאסהודי ואנן פוסלים כל דלאסהודי מכחש מי יכריח לנו לומר מכח זה דכל דלמיחזי ל"ח עדות והעיקר לע"ד מהיפך להיפך אלא אם הקרוב בכלל דלאסהודי אזי כל דלאסהודי פסולים ותתקיים העדות ע"י דלמיחזי ואם הקרוב בכלל דלמיחזי תתקיים העדות ע"י כל הכשרים והטעם לא כדכ' שאז אין אנו חושבין עדות הפסול לעדות דזה אין סברה דאם למיחזי חשוב עדות מעלי' כבאמת איך אפשר דבנמצא תוכם פסול אינו עדות אלא הטעם דכל דלאסהודי אתו בשעת מעשה הכונה מצרף לעשו' כל המכונים לחבורה ועדות אחד לענין נמצא אחד מהן וכו' ולהכי אם הקרוב לאסהודי כל חבריו דלאסהודי פסולים ודלמיחזי כשרים ואם הקרוב למיחזי אתא אין לו חברותא כלל וכל הכשרים בין דלאסהודי ובין דלמיחזי כשרים ולזה מדויק הש"ע הנ"ל וכן בסוף שכ' אם נמצא באלו שנתכוונו להעי' קרוב עדותן בטילה ר"ל של המתכוני' אבל דאתו למיחזי כשרים מפני שאין להם הצטרפות עם דלאסהודי שבכל דאתו למיחזי שייך מה יעשו ומה שנסתייע הש"ך ז"ל מל' הרמ' ה"ז לשונו נמצא אחד מהן קרוב בטילה העדות וכו' בד"א בזמן שנתכוונו כולם להעיד אבל אם לא נתכוונה מה יעשו ב' אחים בכלל העם וראו העם כשהרג וכו' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לב"ד עדים מרובים כת אחת אומר להם כשראיתם זה שהרג או חבל להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לא להעיד אלא לראות ובכלל העם באתי מפרישן אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב עדות כולם בטלים ור"ל לע"ד עדו' כולם של המכונים משא"כ אם נמצא בכלל דלמיחזי אף המכונים כשרים ולהכי שואלים כולם ומפרישן אותן ואין שואלים הקרוב בלבד דאלו לו בלבד נשאל תינח אלו יאמר למיחזי אתיתי נדע שכולם כשרים אבל אם יאמר לאסהודי אזי מוכרח להתברר מי הם דלמיחזי כדי שתתקיים העדו' על ידם ומה שכ' אח"כ בד"א וכו' י"ל בד"א שמוכרחי' לחקירה דלמיחזי או לאסהודי היינו כשהי' בהן וכו' אבל אם כולם כשירים וכו' ור"ל שבגוף העדות אין חילוק בין למיחזי או לאסהודי ולהכי א"צ חקירה זו אלא בנמצא וכו' ומה שסיים הש"ך אלא תתקיים העדות בשאר שהתרו בו לאסהודי וכדקתני במתני' ואפשר ר"ל כמו דבמתני' ע"כ בזמן שלא התרו בו דקתני תתקיים בשאר ר"ל ע"י הכשרים שהתרו דאלו בלא התראה מה קיים שייך בד"נ וה"נ סתמא מה דנאמר אי למיחזי אתי תתקיים בשאר נמי דוקא ע"י שכיונו לעדות ולע"ד אף זה אינו כי שייך קיום עדות אף בד"נ ע"י דלמיחזי ואפילו לא התרו דהיינו שההתראה נעשה בפניהם ע"י אחרים כמבואר בהרמ' ה' סנהדרין פי"ב ה' ל"ב ודברי תו' מכות דף ו' ד"ה היכי אמרינן צ"ע מה שדחקו לפרש שקאי אד"מ דהא גם בד"נ שייך היכי וכו' בדלא אתרו הפסול אלא אחד מהעומדים וכן כ' הריטב"א שם באמת לפירש"י וע"כ הכי פירוש' קאי על ד"מ דאלו על ד"נ ל"ש לחקור היכי וכו' דמנ"ל כלל דבכונה תלי' דילמא דוק' בהתרא' דעל ידה נעש' הצירוף ליחש' עדו' אחת אבל בלא הותרו אף כי כיונו נמי שייך מה יעשו להכי כתבו דעיקר השאלה אד"מ דהא אף בד"מ אם נמצא וכו' ושם ע"ב בכונה לחוד תלי' וממילא אף בד"נ אפילו בלא הותרו שייך הבדיקה וכדפירש"י במתני' על לא התרו ולא כיונו שוב מצאתי במס' סנהדרין ט' סוף הדבור מבואר הכי כוונתם וכפירושי להרמ' לע"ד מורה פי' המשניו' דז"ל ענין דברי רבי כי כשיבא קרוב וראה מה שראה תתקיים העדות בב' כשרים מכלל הרואים ולא נשגיח לנשארים הרי כ' בשנים כשרים מכלל הרואים דהיינו למיחזי וא"כ הכא איירי בפשוט דתרווייהו למחזי אתו:
הג"ה ודוקא שאמרה כו' הח"מ משיג שמשמעו' הרשב"א אף שהיו אומרים שכוונו לשם קדו' אינו כלום דהכל יודעי' וכו' וכ' ואף אם שמעו מפיה שמקבלת לשם קדו' אנן סהדי וכו' ולבה בל עמה ואינה נאמנת והב"ש מביא בשם הרי"ט שהתורה הפקיעה קדו' כאלו אפילו הי' כוונתם לש"ק וזה לשון הריטב"א קדו' דף מ"ג וכן אמר מורי וכו' דאע"ג דלא בעינן בקדו' אתם עדי מ"מ צריך שיהיו שם עדים לאפוקי הטמין עדים חדא דהא לא חשיבת עדות בדבר שגוף הדבר צריך לעדות אלא בדבר שצ"ע משום שקר (וזה ממש סברת הרי"ט) ועוד דהא מצי למימר לי' לא שתקתי בשע' קדו' אלא בשביל שלא הי' שם עדים וכסבורה שלא הועיל מעשיך והו' לי' כמקדש בלא עדים ור"ל מפני שאה רצתה לטעון לא שתקתי וכו' הא יכולה תו אף כי מודה שכוונה לקדו' הו' כמקדש בל"ע והיינו נמי טעם הריב"ש שכ' אבל בקדוש' דבלא עדים לא מהני בהכמנא נמי לא שאין העדים יכולים להעיד שנתרצית בקדו' שהרי אף אם אמרה כן (ר"ל לפני העדים כדכ' מקודם) הי' לפי שידעה שאין ממש בדבריה כיון שסבורה שאין שם עדים ור"ל כיון שאין העדים יכולים להעיד בלי הודאת' לאח' כן הודאת' נמי לא מהני דהו' כנתקדש' בל"ע ואין אנו צריכן לטעם הדחוק דאנן סהדא של הח"מ ודינו מ"מ אמת דאם הודאתה ל"מ מכ"ש דהכחשה ל"מ דמה בכך שע"י ההכחשה נודע שטוענת שקר שכוונה לשם קדו' מ"מ הוי כנתקדשה בל"ע והנ"מ דהב"ש נמי שייך עדיין באופן זה מיד בשע' קדו' יכולים להעיד על מה שבלבה ג"כ ע"י שקיבלה הקדו' בפני עדים שלדעתה כשרים אך צ"ע דאיך יכולים להעיד על זה דמנא ידעה דילמא אף היא ידעה בפיסולם תו צ"ע קצת מה שכ' הריטב"א ועוד וכו' לא שתקתי משמע דוקא על קבלה בשתיקה יש לה נאמנות הא אם קיבלה בפי' לשם קדו' לא ובהריב"ש מבואר דאפ"ה לא מהני ובעיקר אם ימצא נ"מ ע"י הטעמים הנ"ל יראה לע"ד להחמיר כטעם השני מפני שהרשב"א וריב"ש נקטו אך טעם זה וע' סי' ך"ז סעיף ט' בהג"ה ואפי' נתן בשתיקה וכו' לדעת זו אף טעם הב' נופל וצודק דין דהכא וצ"ע:
קידש בפני עדים כו' מקודשת זה נובע מקדו' דף מ"ג דבי ר' שילא אמרי אין שליח נעשה עד מ"ט אי לימא משום דלא אמר לי' הוי לי עד אלא מעתה קידש בפני ב' ולא אמר אתם עדי ה"נ דלא הוו קדו' ועדיין י"ל נהי דל"צ אתם עדי מ"מ צריך עכ"פ שיכוונו העדים מעצמו לעדות אבל אלו למחזי בעלמא אתי לא הוי עדים ואינה מקוד' ומ"מ פריך איך פסיק ותני אין שליח נעשה עד א"מ וכו' היכי דכוונו מעצמם ובאופן זה אף שליח נ"ע אמנם מדלא מצרכינן הפוסקים להזמין עדים אף לכתחילה ולא חיישו לדילמ' הרואים לא יכוונו. ויהא מקדש בל"ע ש"מ דס"ל דאף עד הרואה נעשה עד וכן מבואר בש"ע חה"מ סי' ל"ו סעי' א' בד"א וכו' והוא מהרמ' ולע"ד דבריו מיוסדים משטתו שפי' סוגי' דמכות דף ו' דשיילינן לכולהו כמבואר שם בש"ך דמשמע טעמא דנמצא קרוב הוא דצרכינן לחקנה דלמיחזי וכו' הא בכשרים א"צ ואפי' לפירש"י דמשמעותו דלקרוב לבד שואלין מ"מ נשמע הכי דאל"ה ל"ש כלל שאלת רבא היכי אמרינן דהא שאלה זו מוכרחת בכל עדות וכן נראה מתשו' רשב"א סי' אלף ע"ג כ' אין עדים צריכי' להיות מזומנים אלא כל שראו או ידעו והעידו מקבלים מהם דעדות מתקיימת בראייה בלא ידיעה וידיעה בלא ראייה וכשלשה שנכנסו לבקר דרצו כותבין ואעפ"י שלא נזדמנו להעיד וזה א"צ ראיה ואפילו לגבי קדו' שאין מועיל בלא עדות א"צ עדות מזומנים וכו' הרי מדפשוט לו שא"צ להיות מזומנים לא ס"ד לחלק בין העדים מעצמם כיוונו לעדות או שבאו אך למיחזי לע"ד מוכרח נמי הכי מס' שבועו' ל"ד ע"ב ההוא דאמר לחבריה מנה מניתי לך בצד עמוד זה אמר ר"נ הוחזק כפרן אמר לו רבא וכו' והרי העדים כשראו שהשתין ודאי דלא כיוונו לשום עדות ואיך ס"ד דר"נ לקבל עדותם ולעשות על ידם כפרן וגם רבא מה הוצרך להשיב מה שהשיב א"ו דאין חילוק אמנם בתשו' פ"מ חלק ג' סי' ך"ה כ' ותימה לי איך אפשר להכשיר באותן שלא נתכוונו להעיד הא ש"ס ערוך כריתות י"ב ע"ב אמר אביי מודה ר"מ לחכמים שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני ואמר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות הרי בהדי' דאם אמר לא נתכוונתי דאין בעדותו ממש. ולע"ד אינן בהדי' כי י"ל דה"פ דיוכל לתרץ מה שנשבע שלא ידע היינו מפני שלא כוון והי' לגבי' מלתא(א) דלא רמי' עלי' ואמר ולאו אדעתי' וכדדחי שבועות הנ"ל ומ"ש בברכת הזבח לפי' זה אין התחלה לקושייתו אך הפ"מ מביא סיוע לפירושו מן הת"י ד"ה לא נתכוונתי מכאן אמר רבי וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי המעשה אך לא נתכוונו להעיד ולא הובאו לשם עדים אין בעדותו כלום אם באו אחר זה להעיד בב"ד הרי להדי' אם לא יחדום לעדים ולא נתכוונו להעיד דאין בעדותם ממש ואיך פסק הרמ' דסומכין על אותן עדים דלאו בר הגדה הוא וכתבו תי' שם דילפינן מדכתי' והוא עד משמע דמתכוין דוקא ובאמת הרא"ש וגם הרי"ף לא הביאו דין זה ותמה אני על כל האחרונים שלא הביאו דבר זה כי הוא ש"ס ערוך בלי פלוגתא וצ"ע עכ"ל ולמה שכתבתי פסק הרמ' מוכרח מן הש"ס בב' מקומות לע"ד אף לפי' הת"י הפסק נכון דהא בשני המקומות הוא מוכרח מרבא ולו יהא דאביי לא ס"ל הכי ההלכתא כרבא לגבי אביי אך מדלא העירו כלל כדברי אביי משמע לי שמפרשי' דלא כת"י אלא כדפרשתי למעט המחלוקת ואולם כדי דלא ליהוי פסק הת"י מתנגיד לכל הפוסקי' יראה לי לדחוק ולפרשו דלא כהבנת הפ"מ ז"ל אחרי שמשמע הל' מכאן וכו' דעדים ששמעו וכו' דלא על מעשה שהי' דיבר דא"כ הי' לו לומר וכן דן בעדים וכו' ומדכ' דעדים משמע שדינא אתא לאשמעי' והי' לו להשמיענו אפי' בעדי' שראו מעשה אלא משמע דוקא בעידי שמועה הוא דדן הכי ואולי באופן ששייך השבעה או השטאה א"נ דדחק לחלק בין עדי שמיעה דבעי כונה לבין עידי ראיה מאיזה טעם שיהי' ומבאר דמודה דאמר איירי שאמרו יודע אתה בעדות ע"י שמיעה כדי לפרשם בפשוט שאם לא כיון לעדות לאו בר הגדה הוא ומה דנקטו בדבור הקדום דילפינן מדכתי' והוא עד משמע שמתכוין דוקא בל"ז צ"ע דהא נמי כתיב או ראה ולהנ"ל בע"כ לדחוק דקאמר אך דרך אסמכתא והוא עד בעידי שמיעה או ראה במעשה אמנם מתשו' הרא"ש שבחה"מ סי' נ"א שכ' והעד האחד ששמע הצוואה מבחוץ מצטרף עמו להעיד אעפ"י שלא יחדוהו משמע דאפילו בעד שמיעה כל דל"ש השטאה או השבעה אין הבדל בשמיעתו בין כוון להעיד או ששמע לתומו מדלא מחלק וכבר הביאו הב"י סי' ל"ו לסיוע לפסק הרמ' מכל הלין לע"ד אין דברי הת"י מתקיימי' להלכ' אם לא איירי באופן דשייך השטאה וע' חה"מ סי' פ"א סעי' ט' ודבריה' צ"ע ועכ"ז יראה לע"ד שראו להזמין עדי' לכתחילה לקדו' כמו לגיטן מלבד הנ"ל מטעם שעל הרוב עומדים בשע' קדו' נמי קרובים ויש לחוש למה שכ' הריטב"א קדו' דף הנ"ל בשם מורו דגבי קדו' יש סברה לומר דאף דלמיחזי אתו עדות כולם בטל ע"ש כי סברתו הוא הפוכה ממש מסברת הב"ש ס"ק ח' שוב ראיתי לשטת הרא"ש א"צ לזה דאף שהריטב"א כ' שרבים חולקים על מורו מ"מ מסיק דיש להחמיר בדעתו וכן במכות דף הנ"ל הביא שהוא מנהג קדום לייחד ב' עדים אקדו' וכתב שהוא מטעם שחוששין לפירש"י דהיינו הדע' ראשונ' שבסי' ל"ו הנ"ל דבכיון לחוד בלא צירוף ההגדה בב"ד עדות כולם בטל כשכוון אחד מהקרובים להעיד וכן מסיק הדרישה שם שנכון לעשות כן וכן הש"ך שם ס"ק ח' כתב בפשיטות י"ל דלדידן האידנא פשיטא דכשר דהא מזמנים עדים כשרי' מיוחדים לכך ואפשר מכוין להמנהג המובא ברמא ז"ל סי' ל"א ומ"מ נוהגים תחת החופה לשאול לעדים וכו' דזה הוי כמזמין אותם לעדים קדו' אבל לע"ד יותר הגון לייחד אותם שיכוינו להעיד על עיקר הקדו' וכמדומה לו שכן מנהג אשכנז ומה שמייחסים שם הב"י והסמ"ע והש"ך דע' הרמ' לרש"י ורשב"ם דלא כהרא"ש לפ"ר צ"ע כי הל' שכ' וכיצד בודקין את הדבר כשיבאו לב"ד עדים מרובים כת אחד אומר כו' משמע דהקפיד נמי על ביאתם לב"ד בכת אחד ומה שבדפוס נדפס פסוק קודם כת אחד וכת אחד אומר בדיבוק לע"ד ט"ס כי אומר קאי על אחד מהדיינים כמבואר בהש"ע וצ"ע הג"ה אבל כו' עד שיראו הנתינה כ' הב"ש וע' ברמ' כו' ובח"מ סי' צ' כו' במח"כ לא(ב) דק בזה דמשם לע"ד ראיה להיפך שהרי הרמ' לא כ' דבד"מ מתקיים בידיעה אלא כנאמר במס' שבועות ל"ד ע"י הודאות בע"ד וזה לאו אומד ולא אפי' קרוב לודאי אלא ודאי ממש (ובד"נ ג"ה משום דאדם קרוב אצל עצמו) מטעם הודאות בע"ד כמאה עדים ובה"מ סי' צ' דין הרמ"א נלמד מהנחבל כדאיתא בהטור בל' זה וכי היכי דאמרינן גבי נחבל אי מלתא דחביל בי' שקיל בלא שבועה ה"ה וכו' וזהו עדות המתקיים בידיעה בלא ראיה הרי דלמד הדין מנחבל ואסמכוהו אקרא או ידע וא"כ אדרבא הרי שבועות הנ"ל מבואר דדין רב אחא גמל האוחר לדידיה נמי ידיעה בל"ר מקרי ובזה לא קי"ל כותיה כמבואר בחה"מ סימן ת"ח אלא כהת"ק ובנחבל ודינו דהרמ"ה דשוה לו מודה הת"ק הרי מוכח דאף בד"מ לא דיינין בידיעה בל"ר פשוט דהיינו אומד ע"פ הרוב דזה סברה דר"א כדאי' פרק המוכר פירו' אלא דוקא באומד דומיא דנחבל דהוא ממש קרוב לודאי ובזה חלוק דין ממון מד"נ והרי זה ממש דעת הג"מ והרשב"א שמחלק בין קרוב לוודאי שהיא ספק מקוד' כמו זרק לה והגיע נגד האויר החצר ולא ידענו אם הגיע לתוך המחיצות אף דאפשר במציאו' רחוק שרוח נשבו מ"מ כיון שקרוב לודאי היא ס"מ משא"כ כשאמר לקדשה ונכנס עם הכסף בידו עמה לתוך חדר לא היה קרוב לודאי כ"א אומד דמוכח דומיא דגמל בזה לא חיישינן אלא בקדושי ביאה דהוה נמי קרוב לודאי מטעם אש בנעורת ובד"מ אי' עוד שא"א לראות כמכחול ור"ל דרכיה דרכי נועם ומסתמא לא ייעדה התורה ק"ב ע"י ראיה ממש אלא בראיה בצירוף ידיעה קרוב לוודאי ואף הרשב"א בתשו' אלף קצ"ג לא כ' כ"א ועוד אלא אפילו דאינו האתרוג יוצא מתחת ידה והיא מודה שקבלתו מידו לשם קדו' דלא מהני משום דלא היה ראיה(א) אלא כעין ידיעה ר"ל בלא הודאתה לא ראיית האתרוג אלא כעין ידיעה ולא ידיעה ברורה דומיא דנחבל אלא ידיעת אומד מדאמר ראו אתרוג שאני נותן ושוב יוצא מת"י סתמא אומד הוא דלש"ק יהבי והיא קבלתו מ"מ אם היתה טוענת לשם מתנה קבלתיו היתה נאמנת ואך מכח הודאתה נעשה ידיעה ברורה והודאתה אין נ"מ כדמסיים דג"ה גבי קדו' דווקא ע"י עדים שאינה יכולה מכחשתם ע"ש ודוק:
נאמנת במגו כו' ע' ח"מ והב"ש הוסיף לבאר דדוק' משו' שטוענ' של' שמע' הא אלו מוד' ששמע' מקוד' וכ' אע"ג שלא ראו אות' מ"מ ראו שנתן הקדו' ליד שהי' פשיטה ועכשיו נמצא אצלה הקדו' אמרינן דהיא קיבלה והוי כעידי יחוד וא"כ ע"כ מה דנאמנת במגו היינו דאי בעי כפרה ולא הראתה שהקדו' תחת ידה והית' טוענת שהיד לא הי' ידה ועכ"ז תמהני כי ע"ש בתשו' הרשב"א תחילה כ' אם מכחשת שהי' יד אחרת נאמנת מפני שהעדים אינם יכולים להכחישה בזה מפני שאף שראוה מקודם מ"מ בשע' קדו' אפשר אחרת הי' א"כ ע"כ דבאופן זה לא הו' דומי' דעדי ביאה כלל וא"כ מה זה שכ' שהמקדש אסור בקרובותיה דומי' דאומר קדשתיך הא ל"ד דבקדשתיך אומר קדשתיך בפני עדי' ואזלו לדבריו הם קדו' גמורים אבל הכא במכחשת ונאמנת מה בכך דלדבריו זו היתה הא מ"מ קידשה שלא בעדים שאינה יכולה מכחישתם וזה סתירה מדידי' שבסי' אלף קצ"ג הנ"ל כ' ולגבי קדו' עדות ממש בעינן והודאות שניהם כמי שאינה א"כ לעולם אינה מקדו' אלא במקום עדים גמורי' שאינם יכולין להכחישן וזה ע"פ שכ' מקודם וכבר ידעת שהמקד' שלא בפ"ע אפי' שניהם מודים א"מ דילפינן דבר מממון כלומר מדבר של ממון שבמקום הכחשה ודבריו מבוארים בחידושיו לקדו' דף ס"ה ע"ש כו' צ"ע היכי שטענה לא שמעתי דהאמינה במגו הרי ע"כ שלא ראו העדים הקדו' יוצא מת"י אלא ע"י הודאתה וא"כ מה הוצרך למגו ת"ל דהוה נתקדשה בל"ע בשלמא אלו ראו העדים הנתינה ליד ושוב ראו תיכף הכסף בידיה של זו ואך ע"י אפשרות רחוק מאוד י"ל שהי' יד אחרת ובתוך רגע קבלה הכסף מיד האחרת בזה הי' אפשר לדון דחילק הב"ש דדומ' לעידי ביאה כיון שקרוב לודאי דאמרינן כאן נמצא כאן הי' והנתינה לתוך יד ראו ואינו דומה לעובדא דהאתרוג דלא ראו הנתינה אבל עתה שהאמינה במגו הא ע"כ שלא ראו הכסף בידה אלא ע"י הודאתה ואלו רצתה הכחישה ומה לי שמעה או לא שמעה וצ"ע:
מצאו כתו' בשטר כ' הב"ש והרשב"א בתשו' כ' ודברי הג"ה סתומים ולא פירש כו' ולע"ד לק"מ שהרי הרשב"א כ' יש לחוש שמא כתבו העדים בל' רצוי הצדדים ואז דינו כפנקס וק' הא איתא בח"מ סי' צ"ט סעיף ח' דשטר הודאות קרקע מותר לכתוב בלא דעתו והטעם דל"ש בזה היזק להמודה ושטר מתנו' קרקע שאין כותבין בלא דעתו כ' הסמ"ע סי' רמ"ג דיוכל לטעון לא ניחא לי דליפשי שטר עלואי והוא מתו' ריש אע"פ וא"כ שטר קדו' דדומה לשטר הודאו' קרקע דהא אין לה שום היזק בהכתיב' מה צריך דעתה אמנם סי' אלף רי"א תיקן דבריו וכ' שאינו מחלק כתוספו' אלא שמחלק בין הודאו' קרקע על שהיא של אחר לבין שטר מתנה על מה שנותן משלו ואפילו בלא אחריות מטעם שזה בשלו וזה בשל אחר וכל שטר שנעשה בשלו אפילו אין אפשרות היזק אין העדים נעשים שלוחים לכתוב אם לא צוה דומי' דשטר מקנה מג"ה (וע' ש"ך סי' מ"ג ס"ק ך"ב ולע"ד אף שם אזיל הרשב"א לשיטתיה בזה אך צ"ע בהמקומות שרומז הש"ך עליהן וכעת אין עמדי גם צ"ע לפ"ז איך כ' שעדים אחרים בלא ב"ד יכולים לכתוב לו ע"ש) ומדמה שטר קדו' שהוא בשלה ומג"ה אינו נכתוב בלא דעתה:
וא"כ שמבואר דלתו' הדין להיפך ששטר קדו' מצוה לכתוב בלא דעתה להפיר מחשבות ערומי' מה תו ק' אם הרמ"א ז"ל תופס שטתם לעיקר ולע"ד יש ראי' לשטה זו והיא קושי' על הרשב"א ז"ל דלדבריו מה דוחקה דגמ' פ' הנושא ופ"ק דקדו' לאוקים מתני' דאין כותבין שטר ארוסין אלא מדע' שניהם אי כדרב גידל ונפשט דנתנו לכתוב או כהאומר ששטר קדושין ממש פסול בשנכתוב שלא מדעתה הא לא נפשט מידי די"ל דשטר ארוסין היינו שטר ראיות קדו' שנעשו בפניהם ובלא דע' הבעל בא אף דהוא הקונה מ"מ אפשר יהי' להזיקו אם יגיע אחר י"ב חודש ויפרע לה מזונות כדתנן הגיע זמן וכו' אוכלת משלו כשאינו נושאה ויהא נאמן בפרעתי למגו דאין את אשתי משא"כ כשיהי' לה שטר ראי' יש כמה אופנים שלא יהא נאמן וע' סי' ע' ובלא דעתה נמי לא מטע' הרשב"א ז"ל ולהתו' ניחא וק"ל: